מוזיקה בדת הבהאית
| מקורות סגנוניים | מוזיקה פרסית, מוזיקה ערבית, מוזיקה כנסייתית |
|---|---|
| מקורות תרבותיים | הדת הבהאית, תרבות מערבית, תרבות איראן |
| תת-סוגות | |
| מוזיקה דתית | |
  | |
הערך מוסיקה בדת הבהאית מתייחס לרפרטואר שירים אשר תוכנו הטקסטואלי מבוסס או נלקח ישירות מפרי עיטם של הבאב, מייסדה, בהאא אללה וממשיך דרכו עבד אל-בהאא'. כתביהם נחשבים בעיני הבהאים לכתבי קודש ולדברי אלוהים חיים. אף על פי שניתנה עדיפות מצד מנהיגי הקהילה הבהאית לשירת פסוקים מכתבי הקודש כחלק מפרקטיקה רוחנית (למשל מאל-כתאב אל-אקדס).[1] נראה, שכבר בתקופתו של בהאא אללה ועבד אל-בהאא׳, נכתבו טקסטים ולחנים חדשים לשימוש באסיפות שהתקיימו בבתי התפילה הבהאים השונים. בתחילת דרכה של הדת הבהאית רפרטואר השירים היה מורכב מטקסטים פרסיים וערביים בלבד שהושרו באסיפות ללא ליווי כלי. אולם עם הפצתה וקליטתה של האמונה הבהאית ברחבי העולם, שולבו טקסטים בהאים מקוריים בשפה הגרמנית, אנגלית, אספרנטו, יפנית ואחרות עם הסוגות המוזיקליות הרווחות בקרב אותן קהילות בהתאמה.
מאפיינים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקהילה הבהאית במזרח התיכון בסוף המאה ה-19 פיתחה פרקטיקת תפילה שהייתה משולבת יחד עם שירת פסוקים מכתבי קודש בהאים או שירת מזמורים שנכתבו בשפה הפרסית או הערבית.[2] מזמורים אלה נקראים על ידי הקהילה המערבית בשם chants באנגלית. המזמורים המושרים בפרקטיקת התפילה הבהאית המזרחית או המערבית אינן מסורות שירה חדשות. כלומר, הלחן המצוות לטקסט המושר מבוסס בעיקרו על התשתית המלודית וחוקי ההירמון הרווחים באותה סביבת מחיה חברתית-תרבותית בה הלחן נוצר. לדוגמה, מזמורים בהאים בקרב קהילה דוברת פרסית או ערבית ישמרו על יחסי טקסט ומוזיקה כשל קנטילצית הקוראן, דהיינו, שירת פסוקים במקאם (בערבית: مقام, בתרגום לעברית: מקום) ללא ליווי כלי (לדוגמאות ראה קישורים חיצוניים). או במקרה אחר, תושתת על הסוגה הנקראת תסניף (בפרסית تصنيف בתרגום לעברית: שיר) השייכת למסורת המוזיקה הפרסית-קלאסית אשר מבוצעת על ידי זמר סולן בלווית קמנצ׳ה, נאי, טאר, סנטור ו-זארב. המרקמים המוזיקליים של השירה הבהאית בסביבתם הטבעית לא הציגו חוקיות מלודית חדשה. נבחין זאת מתוך תיעוד אתנוגרפי של האג׳י מירזה הידאר-עלי (Háji Mírzá Haydar-‘Alí).[3] מירזה, אשר נאסר בשל אמונתו ונשלח לתא המעצר יחד עם שמונה מאמינים בהאים נוספים במצרים, מתאר כיצד זוהתה שירתם כשיר סוּפי באוזניי הסוהרים:
We were eight prisoners and our voices united in chanting the verses. When the soldiers heard this, they came in with a lamp for us. They thought that we were dervishes and that we were chanting something which contained the mention of God. This attracted their kindness toward us.
— Studies in Bábí and Baháí History
לחנים אלה, שניכסה העדה הבהאית לצרכיה הדתיים, הם ממכלול של מסורות מוזיקליות מקומיות ומהגרות, שהביאו להיווצרותם של היברידים מוזיקליים. שירת המאמינים שזוהתה בשוגג על ידי הסוהרים כשירה סופית, מציגה, מחד, את הזהות התרבותית של אותם מאמינים ממוצע פרסי, ומאידך, מגלה גם פרקטיקה השרדותית. דהיינו, שירת טקסטים דתיים ושמירה על טקסטורות מוזיקליות רווחות איפשרה לקהילה הבהאית להשתלב בנוף הצלילי המקומי מבלי לבלוט יתר על המידה, ובכך, להיטמע בחברה שהייתה עוינת אותם.
שוגי אפנדי שהנהיג את הקהילה הבהאית מאז מות סבו עבד אל-בהאא' ב-29 בנובמבר 1921 ועד מותו שלו ב-1957, התייחס בכתביו לתופעה הרחבה של לחנים ומזמורים חדשים שנתחברו בתקופתו. אפנדי ציין כי ישנו ערך רב לשירים החדשים שיוצאים מהקהילות השונות, אולם אין לחייב את הקהילות הבהאיות בשימוש ברפרטואר כזה או אחר. לפי דבריו עולה, כי על כל קהילה להחליט על הסגנון המוזיקלי שתורם לבנייתה הרוחנית, אך אין דרישה לתרבות אחת לאמץ סגנון שירה של תרבות אחרת.[4]
השירה בבית התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית התפילה הבהאי נקרא בשפה הפרסית מַשְרִק אל-אד'כאר (Mashriqu’l-adhkar, פרסית וערבית مشرق الاذکار; אנגלית Bahá'í House of Worship) הוא בית התפילה או המקדש בדת הבהאית. שם זה מתייחס למבנה, המשמש באופן אינקלוסיבי לזמני תפילה ושמיעת פסוקים מכתבי קודש בהאים. תיעוד אחת מאסיפות הקהילה באיראן בסוף המאה ה-19 מתאר קריאה מספר Bajan Akdas (כנראה מתייחס לכתאב אל-אקדס), ודרשה שבסופה ניתן זמן לשאלות ותשובות. האספה התחילה והסתיימה בשירת מזמורים של משוררים באבים או בהאים.[5] לפי שיעור 19 בספר קיטאב-א אקדס, להיכל אד'כאר נכנסים בזמן עפעפי השחר אשר לפי הגישה הבהאית הוא הזמן הנכון ביותר לזמן תפילה ודבקות. אולם גם בשעות הערב וחצות מומלץ להיפגש לבקשת סליחה על חטאים וקבלת מחילה. לאחר הכניסה למבנה, יש להתיישב בשקט, בנמיכות רוח ויראת כבוד, בפניית הלב לאלוהים, ולהאזין בקשב רב לפסוקים הנקראים. שיעור 25 מתאר את שירת הפסוקים כך:
It is well known that this condition is produced when the Tablets and holy verses are sung, or the odes and encomiums composed in praise of BAHA'U'LLAH or Abdul Baha are chanted by a beautiful voice.
— Studies in Bábí and Baháí History
היום הקהילה הבהאית מציגה קשת רחבה של אופני ביצוע של שירת הלל ושירת פסוקים באספותיהם. בניגוד לאסיפות בתחילת דרכה של הדת הבהאית בהם נהגו לבצע סוגות ווקליות בלבד, היום ישנו שימוש ענף בכלי נגינה שונים כמו גיטרה אקוסטית, פסנתר, כלי נגינה מזרחיים, או האזנה לקטעי שירה מוקלטים בז׳נרים מוזיקליים מגוונים.[6]
לואיס וואיט[עריכת קוד מקור | עריכה]
לואיס רובינסון וואיט (באנגלית: Louise Robinson Waite; 1866-1939) הייתה משוררת ומלחינה בהאית.[7] נולדה בשנת 1866 בעיר לה קרוס במדינת ויסקונסין. הוריה של וואיט השתייכו לכנסייה האפיסקופלית באמריקה. אימה של וואיט אהבה במיוחד שירת המנונים ועודדה את וואיט להקפיד על זמני תפילה בשעות הבוקר והערב יחד עם שירת המנונים. היא נישאה בגיל צעיר לספנסר (באנגלית: Spencer of Baltimore) ונולדה להם ילדה אחת. אולם טרגדיה פקדה את המשפחה של וואיט והיא איבדה את אימה, אחיה, בעלה וביתה הקטנה. לאחר האובדן הקשה של בני משפחתה היא עברה להתגורר בשיקגו. בשנת 1902 וואיט שמעה לראשונה אודות האמונה הבהאית ממכרה שהתגוררה באותה השכונה. באספה ביתית אליה הוזמנה וואיט, היא החלה לאלתר מעט בנגינה בפסנתר שהיה בבית חבריה. לאחר שמכר מוזיקאי עזר לה ביום למחורת לכתוב טרנסקריפציה למנגינה נולד השיר הבהאי “If Ye Seek Me”. על דף התווים הקדישה וואיט את השיר לעבד אל-בהאא׳. השיר הבהאי השני שהלחינה הוא ״The Greatest Name״. וואיט, שהחליפה מכתבים עם עבדל אל-בהאא׳, שלחה לו העתק של השיר. תשובתו לוואיט הייתה מרובת שבחים, ואף הכריז כי השיר יושר לנצח באסיפות של הקהילה. השיר הופץ בקרב הקהילה הבהאית המזרחית (ככל הנראה תורגם לפרסית). בשנת 1903 היא נישאה בשנית לאדגר וואיט (באנגלית: Edgar Waite), סוכן מכירות של חברת הפסנתרים Baldwin Piano והמשיכה את שרותה בקהילה הבהאית. שנה לאחר מכן החברה להדפסת כתבים בהאים הדפיסה את ספר ההמנונים הראשון של וואיט ״Bahai Hymns and Poems״. ספר זה הכיל את מילות השירים של וואיט ללא תווי הלחן. בנוסף לשירי הלל שכתבה הלחינה וואיט שירים בהאים לשיעורי הילדים ביניהם ״Softly His Voice is Callin״ ו- ״Tell the Wondrous Story״. מכל שיריה השיר Benediction זכה לתפוצה רחבה במיוחד ולגרסאות בשפות שונות. ספרה הנוסף שהודפס על ידי החברה להפצת כתבים בהאים Bahai Hymns of Peace and Praise הכיל את מילות השירים יחד עם תווי הלחן. עבד אל-בהאא׳ שהעריך מאוד את עבודתה של וואיט הזמינה לבקרו בעכו. בפגישה של וואיט עם עבד אל-בהאא׳ היא הציגה את שיריה לפניו ולפני מלומדים בהאים מהמזרח ששהו במקום. וואיט נפטרה בשנתה ב-27 לחודש מאי, בשנת 1939.
משיריה שהופצו בספרון השירים הבהאי:
- Great Day of God
- Hymn of Praise
- The Greatest Name
- Awake ye Nations All
- His Glorious Sun has Risen
- The Day of Certainty
- Praise Thee Oh God
- Alleluia Song
- Tell The Wondrous Story
- Softly His Voice is Calling
בשיריה של וואיט ניתן לזהות כיצד שזרה יחד מהחומרים המוזיקליים של הכנסייה הנוצרית עליהם גדלה. מאפיינים מוזיקליים אלו ניכרים באופן ההירמון והקו המלודי של וואיט בשיר The Greatest Name אשר משמרים את האסתטיקה והמרקמים הצליליים של המנונים בכנסייה הנוצרית. מכאן, נראה כי נוצר שיר בן-כלאיים המכיל טקסט נוצרי ובהאי במרקמים הרמוניים ומלודיים מערבים-נוצריים.
דוגמאות של שירים בהאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפילת עבד אל-בהאא׳, בביצוע Houshmand Anvari, סרטון באתר יוטיוב
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של The Baha'i Faith (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Kitab-i Aqdas, Paragraph 150
- ^ R. Jackson Armstrong-Ingram, Studies in Bábí and Baháí History,: Music, Devotions, and Mashriqu’l-adhkar,(Library of Congress, 1987),p 4
- ^ https://bahai-library.com/haydar-ali_stories_delight_hearts, Stories from the Delight of Hearts, p. 43.
- ^ November 1932 to an individual believer, cited in Bahá’í News, no. 71, February 1933), p. 2
- ^ R. Jackson Armstrong-Ingram, Studies in Bábí and Baháí History: Music, Devotions, and Mashriqu’l-adhkar, The Devotional Heritage, (Library of Congress, 1987), 9.
- ^ Daniel Akira Stadnicki, Hidden Words and Sounds: Tracing Iranian Legacies and Traumas in the Music of the Bahá’ís of North America, (University of Alberta, 2019), p. 6.
- ^ R. Jackson Armstrong-Ingram, Studies in Bábí and Baháí History: Music, Devotions, and Mashriqu’l-adhkar, (Library of Congress, 1987), 78.
