מועדון החשישאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מועדון החשישאיםצרפתית: Club des Hashischins) היה מועדון פריזאי שעסק בחקירת חוויות כתוצאה משימוש בסמים, בעיקר בחשיש. הוא היה פעיל בין השנים 1844–1849 וכלל בין החברים שלו את האליטה הספרותית ואינטלקטואלית של פריז.

רקע לשימוש קנאביס באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדות הראשונה לשימוש בקנאביס באירופה מגיעה מלאו אפריקנוס(אנ'), נוצרי מרוקאי משנת 1510, שתיאר את השימוש בסם על ידי פקירים לאפיפיור[1]. כמה שנים לאחר מכן פרנסואה רבלה הקדיש שלושה פרקים בספרו "גרגנטואה ופנטגרואל" לעשב הטוב פנטגרואל, על המאפיינים הפסיכואקטיביים הטובים של העשב, שימושו ליצירת חבלים, מפרשים והמאפיינים הרפואיים שלו, כאשר מדובר במשהו אגדי, אך קשור לקנאביס לפי מאפייניו[2].
ידוע מעט מאוד על שימוש ממשי בקנאביס בתקופת הרנסאנס באירופה, בתקופה הרומנטית ניתן למצוא עדויות לשימוש בסם זה במערב. נמצא כתב יד שמיוחס ליוהאן וולפגנג פון גתה, סופר, שמתאר עישון מקטרת עם קנאביס יחד עם חברו וכמה מתלמידיו ב 1797, כדי לגלות את השפעות הסם. בכתב היד יש תיאור של הרצון העז לאכול לאחר העישון, כנראה האיזכור המוקדם ביותר של "מאנצ'יז". אך סביר מאוד שמדובר בזויף מאוחר יותר, עקב כמה עובדות - מדובר בעישון ולא אכילה, כפי שהיה מקובל בתקופה המדוברת, והעישון נעשה יחד עם סטודנטים, מה שגם לא נראה מציאותי. עוד איזכור של קנאביס בא מ- 1803, כאשר תומאס וג'ווד ביקש מסמואל טיילור קולרידג' (משורר ופילוסוף אנגלי) להשיג לו באנג, וב 1807 קולרידג' כותב על חוויותו עם הסם[3].
ההתעניינות הממשית הראשונה בהשפעות הפסיכואקטיביות של קנאביס הייתה בקרב פסיכיאטרים צרפתים בתחילת המאה ה-19. רוב המקורות הצרפתים מקשרים את גילוי הקנאביס למסע של נפוליאון למצריים ב 1800. למרות האיסור, חיילים צרפתיים הביאו איתם חזרה לארץ מולדתם חשיש, ואירופאים שקודם לכן גידלו קנאביס לתעשיית טקסטיל וחבלים, נחשפו לתופעות הפסיכו אקטיביות של החומר[4].
מצבים נפשיים, כמו שיגעון, והזיות שלפני כן קיבלו פירוש דתי או מאגי קיבלו פרוש מדעי והחשיש עם יכולתו לייצר מצבים נפשיים שונים מהרגיל התחיל להיות חומר שנחקר על ידי רופאים. ג'אק-ג'וזף מורו דה טור, אחד הראשונים לחקרו, כתב ב 1845 ספר על שימוש פסיכיאטרי בחשיש[5]. מורו דגל בשימוש עצמי, הוא טען, שבשביל לחקור את החשיש, צריך להתנסות בו. לדעתו שיגעון וחלום היו מצבים זהים וחשיש אפשר לו לחלום מבלי לישון. הוא התמקד ביכולות של חשיש ליצור הזיות והגיע למסקנה שקנאביס יכול לרפא שיגעון, מסקנה זו לא התקבלה על ידי רוב הפסיכיאטרים הצרפתיים. יחד עם זה, סמים כמו חשיש ואופיום מהר מאוד התבססו אצל פסיכיאטרים ככלים לחקר האי רציונלי.

היסטוריית המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורו היה זה שהציג את החשיש למועדון החשישאים המפורסם שהתקיים בין 1845 ל 1849. מפגשים נערכו כל חודש בחדרו של הצייר פרננד בוייסרד במלון פימודן (שמו העכשווי בצרפתית Hôtel de Lauzun), שם התגוררו לעיתים שארל בודלר ותאופיל גוטייה. מורו דה טור ולואי רמי אובר-רוש עמדו בראש המועדון, ובין האמנים שהשתייכו למועדון היו אונורה דה בלזק, ז'ראר דה נרוואל, אז'ן דלקרואה, שארל בודלר, תאופיל גוטייה ואחרים[6].
ביולי 1843 גוטייה הוסיף לטור הביקורת שלו בעיתון La Presse את ההערה הבאה: "מחמת העדר ההצגות החלטנו לעשות לעצמנו הצגה בלי לצאת מן החדר". בכתבה עצמה הוא דיבר על השפעותיו המופלאות של החשיש, "חומר יקר ערך שידידים אוהבי המזרח הביאו". ערבוב יין עם חשיש שבושל עם חמאה, אגוזים, חלב, שקדים ודבש, כתב גוטייה, הביא לכך ש"אנשים רציניים עושים אלף מעשים יוצאי דופן, מילים מזנקות בלי רצון מפיהם של שתקנים, הרקליטוס צוחק צחוק פרוע ודמוקריטוס בוכה"[7].
התיאור של גוטייה דחף את ז'אק-ז'וזף מורו לפרסם את מחקריו ולהקים את מועדון החשישאים שבפעולותיו לקחו חלק כמה מהסופרים הידועים של התקופה. הפגישות נועדו הן למטרות חברותיות והן לניסוי, אותו ערכו מורו ואובר על מנת לחקור את השפעות החשיש.
אולי הדוגמה הכי קרובה למסמך היסטורי על המועדון הוא המכתב של מארח המועדון – פרננד בוייסרד לתאופיל גוטייה:

תאופיל יקר, אנו ניקח חשיש בביתי ביום שני, שלישי לספטמבר [1845] תחת חסותם של מורו ואובר-רושה. האם אתה רוצה להיות נוכח? אם כן, תגיע בין 5 ל 6 הכי מאוחר. תקבל את החלק שלך מארוחת ערב קלה והמתנה להזיות. אתה יכול להביא איתך כל דבר בורגני ברצונך להזריק. מכיוון שזרים גם ככה מובאים לביתי, עוד אחד לא יעשה הבדל. אני שואל רק כדי להזמין אוכל בהתאם. זה יעלה בין 3 ל 5 פרנקים לאיש. בבקשה תחזיר תשובתך – אם אתה פוחד מקשרים טמאים, אני יכול להציע לכך את שיטת הבידוד, מלון הפימודן מאפשר את זה. תמיד שלך, פ. בוייסרד

Letter from Boissard to Gautier, published in the introduction to: Charles Baudelaire, Les Paradis artificiels. Prédédé de la pipe d’opium; Le hachich; Le club des hachichins par Théophile Gautier, Gallimard, Paris 1961, p. 12. תורגם לעברית על ידי כותבת המאמר.



אך את פרסומו וגם שמו המועדון חייב לסיפור בשם "מועדון החשישאים" שפרסם גוטייה בירחון הפריזאי "כתבים משני עולמות" (Revue des deux mondes). הסיפור הוא שילוב בין מציאות ודמיון, ולכן לא יכול לשמש מסמך היסטורי, אך עדיין יש בו פרטים חשובים על דרך שימוש בחשיש, מיקום המפגש והיחס של הסופר למתרחש. גוטייה הלביש את המיתוס של ימי הביניים על זקן מן ההר - חסן-י סבאח ומסדר החשישיון על קבוצת אינטלקטואליים של המאה ה-19 בצרפת, אשר נפגשו במקום מסתור על מנת לחלום ביחד. קבוצת האנשים האלה מדגימה את הפרדוקס של רוב הקבוצות הספרותיות, אם לא של רוב קבוצות מעשני חשיש, לפחות בעולם המודרני: חלומות הפכו למעשה של התבוננות פנימית אינדיבידואלית ולא קבוצתית, כפי שזה היה עבור סופרים. מספר הסיפור, אשר מעביר את סיפורו לקבוצה ומגשר בין הפנימיות של החוויה הסיפרותית לבין הקבוצה הוא זה שעוזר לה לחלוק בחלום המשותף. אולי זאת הסיבה שהרבה מהטקסטים על קנאביס הם אגדות, אגדה מחקה את מעשה החלוקה של חלום בתוך הקבוצה[8]. גוטייה התמודד עם הבעיה הזאת בסיפורו על המועדון, כמעט ואין דיאלוגים שם – החשישאים מהר מאוד נכנסים לתוך עולמות הזיה פרטיים שלהם ורק לעיתים יש מפגש ביניהם. חשיש מאפשר לאומן לצאת מהעולם הרציונלי, האובייקטיבי ולקטלג הרבה מהקומפוננטות של הרומנטיות הסובייקטיבית. משתמשי החשיש מגלים זמן ומרחב כקטגוריות מוחשיות, כמעט כמו צורה, צבע, צליל וטעם. כל החושים יכולים להיות מגורים ולעיתים גם מבלבלים אחד עם השני. גוטייה חזר על התובנה של בודלר, שחשיש יכול לפתח או להגדיל את מה שכבר נמצא במציאות, ולא יכול לתת הזיות[9].

יצירות של חברי מועדון החשישאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועדון היווה דוגמה לשיתוף פעולה יוצא מן הכלל בין אומנים למדענים. הוא הפך מפורסם במיוחד לאחר פרסום סיפורו הקצר של גוטייה "מועדון החשישאים" אשר פורסם בראשון לפברואר 1846 ב Revue des Deux Momdes[10]. לאחר שגוטייה הכיר את מורו וניסה בפעם ראשונה מקטרת עם חשיש, הוא כתב מאמר "החשיש" (בצרפתית "le hashish") ב 1843.
חברי מועדון אחרים גם הושפעו מהמפגשים האלה וכתבו על חשיש, או רמזו על המיתוסים הסובבים אותו כך או אחרת, ונתנו מראה יותר אוריינטליסטי ליצירות שלהם. העבודות שלהם נחשבות כיום לקלאסיקה של שירה ופרוזה. הם שבחו כבוד וחופש הפרט. את הנרטיב של הזקן על ההר (חסן-י סבאח) ניתן למצוא ב"הרוזן ממונטה כריסטו" של דיומא, כאשר פרנץ, אריסטוקרט צעיר פוגש את הרוזן המסתורי בארמונו על האי, שם הרוזן מזכיר את הסיפור על חסן-י סבאח ונותן לפרנץ "ריבה ירוקה", אחריה הגיבור הראשי חווה אקסטזות חושניות ולאחר מכן מתעורר במערה ולא מצליח למצוא את הארמון המסתורי[11]. הסיפור מזכיר את האגדה על החשישיון, אשר קיבלו את הסם, חשבו שהם בגן עדן ולאחר מכן התעוררו בעולם האמיתי וידעו שכדי לשוב לגן המופלא, עליהם לציית לפקודותיו של חסן.

וריאציה נוספת לאותו הנרטיב ניתן למצוא בסיפורו של נרוואל "הסיפור על ח'ליף חכים" מ 1847. בסיפור הח'ליף פוגש דייג ושניהם אוכלים חשיש. הח'ליף חוזה בזמן השיכרון שהוא הפך לאל וכאשר חזר לארמון, רצה להתחתן עם אחותו. הוזיר שלו יחד עם משפחתו מכניסים אותו לבית משוגעים. מתחזה מסתורי לחכים תופס את מקומו בשלטון. החליף האמיתי פותח במרד ותופס את השלטון לידיו בחזרה. אחותו מתאהבת במתחזה, אשר נתגלה כאותו הדייג, איתו חכים לקח חשיש. היא משכנעת אותו להרוג את חכים והוא עושה זאת לפני שמגלה שזה בעצם אותו חבר, אשר אכל איתו חשיש. נרוואל בהחלט היה במועדון והיו לו עוד הזדמנויות במהלך טיוליו לקחת את הסם. עבודתו מלאה בניסיונות להבין את טבעם של החלומות והחיים הדואלים שהסמים מספקים. מצב חלומי זה של נרוול שנגרם על ידי חשיש הוא זה שמורו הבחין כשיגעון.

ב 1868 בודלר פרסם עבודה בה הוא ביקר את הקנאביס, על כך שהאחרון לא יכול לגרום להזיות, אלה רק לשנות או להגביר את המציאות הקיימת. על פיו הסם גרם לעצלנות ובודלר כינה אותו "נשק התאבדות", ותמך באיסורו במצרים בטענה, שחשיש משחית אנשים. בודלר פיתח את גישתו כלפי קנאביס בספרו "גני עדן מלאכותים", שם חשיש מהווה חלק מהאוטופיה המערבית של המאה ה-19.
ארתור רמבו, משורר צרפתי אשר לא השתייך למועדון, אך גם הוא ניסה חשיש באמונה שהסם יביא שינוי לטובה בקרב משוררים, ואף כתב שיר "בוקר שיכור", שיר שמעודד את השימוש בסם ונגמר במילים "עכשיו זה זמן של חשישיונים", מה שמקשר אותו יותר מכל לאגדות מסביב לחשיש. לא ידוע הרבה על המקום של חשיש בצרפת במאה ה 19 מחוץ לקבוצת האומנים שהיו חלק ממועדון החשישאים[12].
במסורת זרם הסופיות, השינוי בתודעה שנגרם מקנאביס, הוא זה שנותן הארה פנימית, כאשר בספרות של מאה ה 19 הוא מקושר לרגישות לסמלים וסימנים. הספרות על קנאביס מלאה באוטופיות וסמלים זהים, כמו ארגונים סודיים, לדוגמת חשישיון ומועדון החשישאים, ארגוני כפירה, כמו סופים, בית משוגעים, פרי יצירתו של נרוול, או נגני ג'אז, ואיכרים מקסיקנים של המאה ה-20. כל אלה היו קיימים כחברות צדדיות, מוכחשות על ידי הרוב, או נמצאות מחוץ לחוק, הן בעולם האמיתי והן בדמיונם של אנשים.

האוריינטלות של מועדון החשישאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1809 סילבסטר דה סאסי, אחד ממייסדי הלימודים האוריינטלים באירופה נתן הרצאה על "האיש הזקן על ההר" חסן-י סבאח, מייסד מסדר החשישיון בימי הביניים, שהיה מצביא מפלג האִסמאעיליה, כופר באסלאם האורתודוקסי. הוא גר במצודה העתיקה אַלַמוּת באזור שהיום נמצא בגבול טורקיה ואיראן. אל-צבאח יצא למלחמות נגד הטורקים והצלבנים ועל פי האגדה שלח את הלוחמים שלו לזרוע פחד באירופה הנוצרית. גם בוקצ'יו וגם דנטה לפני כן השתמשו בנרטיב של סימום וגן עדן מזויף בסיפורים שלהם, אך שם הסם לא הוזכר, עד להרצאתו של סאסי[13].
סאסי הציע שמקור המילה חשישיון הוא חשיש, אותו הוא קישר לאגדה על חסן-י סבאח, שסימם את החיילים שלו והביא אותם לגן, כאשר הם האמינו שמדובר בגן עדן, והדרך היחידה בשבילם להגיע לשם שוב, הייתה להישאר נאמנים לחסן. על פי סאסי לחשיש השפעה דומה לזו של אופיום, והנאה מוגברת שנגרמת משימוש יתר, יכולה לגרום לאיבוד הזיכרון, יכולת החשיבה ואפילו למוות. הסם אף גרם לחשישיונים לבצע מעשים אכזריים ביותר נגד נוצרים ומוסלמים, אותם חסן רצה לכבוש[14].
אותו רודן אוריינטלי, נתפס בעיני האמנים הצרפתים אשר השתייכו למועדון החשישאים, כמין דנדי של ימי הביניים, שניסה לספק את הפנטזיות על המרד דרך מעשי טרור אסתטים ושימוש בחשיש. הם האמינו שהרודן יכול לנצח את הכוחות של העולם הגשמי דרך שימוש בחשיש[15].
היום החוקרים לא מסכימים על הקשר הלשוני בין חשיש לחשישיון, מכיוון שבערבית חשיש (حشيش) זה כל עשב ודשא ולא רק קנאביס, אותו מוסלמים גם קראו בשם יבנת על קונבוס (מערבית הבת של קנאביס). מקור המילא הוא יווני, הרודוטוס הזכיר את הסם בהקשר לסקיטים אשר עשו אמבטיות חמות עם אדים של עשב נשרף, אשר גרם להם הנאה[16].
הסיפורים מסיפורי אלף לילה ולילה שהיו מאוד מפורסמים באירופה של מאה ה 19 יכולים לתת אינדיקציה על איך חברי המועדון התייחסו לחשיש מנקודת מבט אוריינטלית. ישנם שני סיפורי חשיש ביצירה: "סיפור על אוכל החשיש", אשר נרדם וחולם על כך שהוא שליט חזק ועל אהבה עם אישה, ולאחר מכן מתעורר ערום במקום ציבורי. הסיפור השני "סיפור על שני אוכלי החשיש" מפתח את אותו קו המחשבה על אי יכולת להבדיל בין מציאות לחלום, אשר ניתן לראות גם בכתיבתם של חברי מועדון החשישאים.

חשיש במאה ה 19 באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיש מצא את מקומו גם בכתות המיסטיות של המאה ה-19, למשל כתביו של לואי אלפונס כגנייה מ 1850, לפיו החשיש אפשר לו להיכנס לעולם הרוחות, ולראות את האמת הקדושה, מה שהפסיכיאטרים של אותו הזמן קראו הזיות, שנגרמו מהסם[17]. מייסדת האגודה התאוסופית, הלנה בלבצקי גם השתמשה בחשיש לצורך הגברת הכוחות המנטליים שלה, כמו גם חברים אחרים מהאגודה. עישון חשיש נעשה גם על ידי ויליאם בטלר ייטס, המקושר למסדר השחר המוזהב בסוף המאה ה-19[18].
בניסיון לחקות את מועדון החשישאים הצרפתי, ג'ון אדינגטון סימונדס וארנסט דוסון התנסו גם הם עם חשיש באנגליה של אותה התקופה. זה היה במועדון הרימרס, המקום בו אנשי הרוח והמדע של סוף המאה ה-19 באנגליה נפגשו, שתו קפה שחור ועישנו חשיש[19].

אישים אשר השתייכו למועדון החשישאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אק-ז'וזף מורו דה טור
מורו היה פסיכיאטר צרפתי וחוקר חומרים פסיכואקטיביים, כמו חשיש ואופיום. הוא היה הרופא הראשון לעשות עבודה שיטתית על ההשפעות של סמים על מערכת העצבים המרכזית, אשר קיטלג, ניתח והקליט את תצפיותיו. ב 1845 הוא כתב ספר, אשר היה מוקדש כולו לשימוש פסיכיאטרי של חשיש.
מורו היה אוריינטליסט נלהב. הוא ביקר בסוריה, מצריים ואסיה הקטנה בזמן טיולו עם אחד החולים, שם הוא נחשף לחשיש. בחזרתו לצרפת ב 1840, מורו נהיה רופא בבית משוגעים, שם התחיל את המחקר שלו. הוא תמך בשימוש אישי בהסם, לשם מחקר. מורו גם הציג שתי דוגמאות שימוש, אחת ממקור אנונימי ושני של תאופיל גוטייה. דרך חשיש הרופא קיווה לחקור את השיגעון, אותו הוא הגדיר כזהה לחלום, והחשיש, על פיו, נתן את האפשרות "לחלום ללא שינה". הוא התרכז ביכולת יצירת אשליות על ידי חשיש וניסה להסביר את ההבדל הפרדוקסלי בין תפיסתינו של האשליות כאמיתיות, כאשר אובייקטיבית הן לא קיימות. שיגעון, מצב חלום ושיכרון על ידי חשיש, על פי מורו, תפסו את המקום בין העולם האמיתי לעולם הפנטזיה והסובייקטיביות. מורו הציע לרפא שיגעון בעזרת חשיש, בהחלפת הזיות של שיגעון באלה, הנגרמות על ידי הסם[20].

לואי רמי אובר-רוש
לואי רמי אובר-רוש היה רופא צרפתי והיה לאחראי על טיפול במחלות מידבקות וקצין רפואה במהלך הבנייה של תעלת סואץ. עבודתו הגדולה התפרסמה ב 1840, בה הוא מתאר תצפיות רפואיות שלו בצפון אפריקה ודרום מערב אסיה. בספר זה הוא מזכיר את האפשרויות של שימוש בחשיש לטיפול במגפה וטיפואיד. אמונה זו התבססה על תצפיותיו אחרי מצרים, אשר השתמשו בחשיש והיו פחות רגישים למחלות שהשפיעו על אירופאים[21].

תאופיל גוטייה
תאופיל גוטייה היה משורר צרפתי, מחזאי, סופר, עיתונאי, ומבקר אמנות וספרות. בעוד גוטייה היה מעריץ נלהב של הזרם הרומנטי באמנות, היצירות שלו לא מהוות חלק מהמסורת הספרותית הזאת וניתן למצוא בהם גם ההתייחסות לפרנסיאניזם, סמליות, דקדנס ומודרניזם. עוד בחייו הוא התפרסם והתקבל בקרב סופרים גדולים, כמו בלזק, בודלר, האחים גונקור, פלובר, עזרא פאונד, ת"ס אליוט, הנרי ג'יימס, מרסל פרוסט ואוסקר ויילד.
החינוך של גוטייה החל במכללה היוקרתית בפריז. בעודו בבית הספר, הוא התיידד עם ז'ראר דה נרוואל והשניים הפכו לחברים לכל החיים. דרך נרוואל גוטייה הוצג לויקטור הוגו. שנות ה-60 של המאה היו שנות התהילה ספרותית לגוטייה. זה בעקבות סיפורו "מועדון החשישאים", המועדון התפרסם ואף זכה לשמו בעקבות הסיפור[22].

שארל בודלר
בודלר נולד בפריז והיה לאחד מהמפורסמים במשוררים הדקדנטיים, ולמורה דרך לאנשים רבים הסובלים מדיכאון. הוא התמודד עם דיכאונו באמצעות נטילת סמים, ושתיית אלכוהול. רבות מעבודותיו הושפעו מנטייתו לסינסתזיה (באנגלית Synaesthesia) - עירוב של החושים, כלומר האפשרות להריח מראות או לראות קולות, אותה סינתזה, אשר גוטייה ורבים אחרים מייחסים להשפעת קנאביס. הוא כתב מספר שירים על נושא זה עצמו, כשיר "Correspondances", המשתמש בדימויים ובסמליות המבוססים על ניסיונו של בודלר בסינסתזיה. בודלר היה משורר חושני, הוא התנסה בחוויות חושניות והביע אותן בשיריו[23].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gerard de Nerval, Selected Writings, Penguin UK, 2006
  • Theophile Gautier, The Hashishin Club, Elektron Ebooks, 2012
  • 1888 ,Alexandre Dumas (père), The Count of Monte-Cristo, Published by G. Routledge and Sons in London, New York
  • Charles Baudelaire, Artificial Paradises, Citadel; First Edition edition, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ High Times Encyclopedia of Recreational Drugs. – Stonehill, 1978. P 126
  2. ^ Marcus Boon. (2002). The Road of Excess: A History of Writers on Drugs. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. P. 129
  3. ^ שם: 130
  4. ^ Carlson, E. T. (1974). Cannabis Indica in 19th-Century Psychiatry. American Journal of Psychiatry, 131(9), 1004-1007.
  5. ^ Moreau, J. J. (1973). Hashish and Mental Illness. Raven Press.
  6. ^ Marcus Boon. (2002). The Road of Excess: A History of Writers on Drugs. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. P. 134.
  7. ^ Théophile Gautier, “Le Hachisch,” reprinted in: Variétés: Description des effets du hachich, par un feuilletonniste de la Presse in: Annales médico-psychologiques, November 1843, 11. The English translation appears in: Jacques-Joseph Moreau de Tours, Hashish and Mental Illness, Raven Press, New York 1973, p. 11f., where almost the entire text by Gautier is cited. תורגם לעברית על ידי כותבת המאמר.
  8. ^ Marcus Boon. (2002). The Road of Excess: A History of Writers on Drugs. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. P. 137.
  9. ^ שם: 135.
  10. ^ Gautier, T. (1979). Le Club des Hashishins. Serra e Riva, Milano.
  11. ^ https://www.gutenberg.org/files/1184/1184-h/1184-h.htm
  12. ^ http://www.mag4.net/Rimbaud/poesies/Matinee.html
  13. ^ Marcus Boon. (2002). The Road of Excess: A History of Writers on Drugs. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. Pp. 125 – 126.
  14. ^ Rosenthal, F., and Abū ʿAbd Allāh Muḥammad b. Bahādur Zarkašī. (1971). The Herb: Hashish Versus Medieval Muslim Society (pp. 127-30). Leiden: Brill. Pp. 21 – 22.
  15. ^ Marcus Boon. (2002). The Road of Excess: A History of Writers on Drugs. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. Pp. 144.
  16. ^ שם: 126
  17. ^ Cahagnet, L. A. (1980). Sanctuaire du Spiritualisme.
  18. ^ Marcus Boon. (2002). The Road of Excess: A History of Writers on Drugs. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. Pp. 146.
  19. ^ Berridge, V. (1988). The Origins of the English Drug “Scene” 1890–1930. Medical history, 32(01), 51-64.
  20. ^ Marcus Boon. (2002). The Road of Excess: A History of Writers on Drugs. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. Pp. 133 - 134.
  21. ^ Hill, R. L. (1967). A Biographical Dictionary of the Sudan. Psychology Press. Pp. 62 – 63.
  22. ^ Marcus Boon. (2002). The Road of Excess: A History of Writers on Drugs. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. P. 135.
  23. ^ http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-9274-PreYaan,00.html