מוצב החרמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונת מוצב החרמון של 1973 המוצגת במוזיאון גולני

מוצב החרמון הישראלי הוא מוצב מבוצר של צה"ל הממוקם במפלס העליון של ההר - בכתף הר החרמון, בגובה של כ־2,100 מטרים, ומכונה המוצב הישראלי (או בקיצור 'ישראלי'). במוצב קיימים מכשירים אלקטרוניים לאיסוף מודיעין אותות עבור יחידה 8200 באמ"ן. בנוסף קיים במוצב ציוד שנועד לעזור לחיל האוויר, בגללו זכה המוצב לכינוי "העיניים של המדינה".

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמו לצד מוצב זה מספר מוצבים נוספים במפלס העליון, כגון 'מצפה שלגים', 'דובדבן' 'העליון' (ע"ש הרכבל העליון) ועוד. בעקבות הסכמי הפסקת אש יש מגבלה על כמות הלוחמים במוצבים אלו, ובפרט במוצב זה. מגבלה זו נאכפת על ידי משקיפים של האו"ם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר החרמון, שהיה בשליטת סוריה עד מלחמת ששת הימים, נתפס ללא קרב ב-12 ביוני 1967 על ידי הפלוגה המסייעת של גדוד 13 של חטיבת גולני שהונחתה ממסוקים בהתאם להוראתו של שר הביטחון, משה דיין. כיבוש חלק מרכס החרמון לא נכלל בתוכניות האופרטיביות של פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים, אך מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, פנה לשר הביטחון, משה דיין, וביקש ממנו לתפוס את אחת הפסגות על החרמון, כדי לאפשר להקים מוצב תצפית שיצפה על הגולן ועל אגן דמשק. הכוח הראשון שהיו בו מג"ד 13, מפקד אוגדה 36, האלוף אלעד פלד, קצין המודיעין שלו וקצין האג"ם של גולני הונחת ממסוק סיקורסקי 58 על נקודת גובה 2072. אחריו נחת במקום מסוק סופר פרלון שהנחית לוחמים מהפלוגה המסייעת של הגדוד. באותו יום הונחתו כוחות קטנים גם על נ"ג 2224 ובגב'ל רואוס. ב-15 ביוני 1967 הוטסו משקיפי או"ם ומודד אזרח לכתף חרמון וסימנו יחד עם קציני צה"ל וקצינים סוריים את קו הפסקת האש החדש. מרגע זה שלטה ישראל ב-7% משטח החרמון. ממזרח לנ"ג 2072, בנ"ג 2100 הוקמו עמדת תצפית וכמה צריפים למגורים שבמשך הזמן הפכו להיות מוצב החרמון הישראלי. רק ב-1969 הסתיימה סלילת כביש צר מהכפר מג'דל שמס למוצב הישראלי.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על החרמון

ערב מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, שהו במוצב 60 חיילים: 13 מהם לוחמים מחטיבת גולני שאבטחו את המוצב והיתר אנשי יחידה 8200 של חיל המודיעין (אז נקראה היחידה "יחידה 848"), וכן אנשי חיל האוויר וחיילים מחיל הקשר. תגבור הכוחות הסורים בגולן והיערכותם למלחמה היו גלויים לחיילי המוצב והם העבירו את המידע לגורמי הפיקוד. ב־5 באוקטובר תוגבר המוצב בצוות של קציני תצפית ארטילריים. למרות פקודה של פיקוד הצפון לתגבר את כל מוצבי צה"ל בגולן בלוחמים ובמפקדים, לא תוגבר המוצב הישראלי.

בשתיים בצהריים, עם תחילת המלחמה, תקפו את המוצב שישה מטוסי מיג 17 סוריים ואחר כך הופגז המוצב באש ארטילרית במשך כשעה. בשעה 14:05 הונחתו צנחנים סוריים ממערב למוצב באמצעות שלושה מסוקים סוריים, שנשאו כל אחד 19 צנחנים (מסוק אחד התרסק על צלע ההר בסמוך ל'עיקול הטנק'). יתרת גדוד הצנחנים 82 הגיע ברגל ממוצב החרמון הסורי ותקף את המוצב הישראלי. סמוך לתחילת ההתקפה, הונחת כוח קומנדו שמנה 16 לוחמים במנחת הסמוך לשער המוצב. לוחמי גולני הצליחו לבלום את הכוח הסורי במשך 30 דקות, עד שאזלה תחמושתם ולאחר שלוחם אחד נהרג ושלושה נפצעו. בשל טעות בהבנת המצב, ובשל אזלת ידם של החיילים המקצועיים ומשום שלא סייעו ללוחמי גולני בהבאת תחמושת ובפינוי הנפגעים, נאלצו לוחמי גולני להסתגר במוצב ואז הצליחו הצנחנים הסוריים לחדור למוצב ולהשתלט על חלקו העליון. 13 מחיילי צה"ל נהרגו, 31 חיילים נפלו בשבי הסורי ו־10 נחלצו. עם השבויים נמנה עמוס לוינברג, קצין בינה רשתית במודיעין אשר כונה בפי הסורים "הפרופסור היהודי" בשל הידיעות הרבות שמסר בשבי. כמו כן הצליחו הסורים להבריח מהמוצב לסוריה ציוד התראה סודי, וזאת למרות הפצצות בלתי פוסקות של חיל האוויר הישראלי על המקום.

ב־8 באוקטובר ניסה כוח של חטיבת גולני לחבור למוצב, אך נכשל לאחר ש-23 לוחמים ומפקדים נהרגו. ב־22 באוקטובר הצליחה חטיבת גולני לכבוש שוב את המוצב ("מבצע קינוח"), אך במחיר כבד של 56 הרוגים ו-97 פצועים. במקביל לפעולה זאת כבש כוח משולב של צנחנים במילואים וחיל ההנדסה את ה"חרמון הסורי" אשר לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות, הועבר לשליטת האו"ם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 227-161.