הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הניסיון הראשון לכיבוש החרמון
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
מוצב החרמון 1973.JPG
מוצב החרמון שנת 1973
תאריך התחלה: 8 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 8 באוקטובר 1973
קרב לפני: הכיבוש הסורי של החרמון
קרב אחרי: מבצע קינוח
מקום: הר החרמון
33°18′16″N 35°47′51″E / 33.304502°N 35.797561°E / 33.304502; 35.797561 
תוצאה: ניצחון סורי
הצדדים הלוחמים

ישראלישראלישראל

סוריהסוריהסוריה

מפקדים

?

כוחות

כוח מגדוד 51, כוח מגדוד 17, צוותים מסיירת גולני בסך הכל 150 חילים

שני גדודים, כ-400 חיילים

אבידות

25 הרוגים
52 פצועים

?

(למפת אצבע הגליל רגילה)
Etzba hagalil.svg
 
הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון
הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון

ב-6 באוקטובר 1973 בשעות אחר הצהריים, שעותיה הראשונות של מלחמת יום הכיפורים נכבש החרמון הישראלי על ידי הקומנדו הסורי שהונחת במסוקים. במהלך המלחמה עשה צה"ל מספר ניסיונות לשוב לכבוש את ההר שבכל אחת מהן ספג נפגעים רבים. בסיום המלחמה הצליחה חטיבת גולני לכבוש מחדש את ההר ובמקביל כבש כוח משולב של צנחנים במילואים וחיל ההנדסה את החרמון הסורי במה שנקרא "מבצע קינוח".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, הגיעו למוצב 103 שליד מג'דל שמס שני חיילי גולני שהצליחו להחלץ ממוצב החרמון שנכבש. מעדותם ניתן היה להניח שבמוצב עדיין נצורים חיילי צה"ל. בנוסף לכך, מההר נשמעו מפעם לפעם רעשי ירי נק"ל שהביא למסקנה שעדיין מתנהלים בו קרבות. מח"ט גולני, אל"ם אמיר דרורי ביקש מהפיקוד לעלות עוד באותו היום לכבוש מחדש את ההר ולחלץ את החיילים. בקשתו אושרה ובבוקר אותו היום התארגנו שני כוחות שיתקפו באופן רכוב ורגלי במעלה ההר. התכנון היה חפוז, לכוחות לא ניתן תדריך סדור ולא היה מודיעין בדבר גודל הכוח הסורי בהר. במהלך התכנון החפוז היה חשש לתקרית אש כוחותינו עם החיילים הנצורים שבמוצב והכוחות נתבקשו לצעוק פנימה אל המוצב "גולני, גולני".

הניסיון הראשון של צה"ל לכיבוש מוצב החרמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באוקטובר, עלה להר כוח של חטיבת גולני בפיקוד המח"ט, אמיר דרורי. הכוח מנה כ-150 לוחמים ובהם צוותים מסיירת גולני[1], כוח מגדוד 51 וכוח מגדוד 17, גדוד קורס המ"כים של החטיבה. הכוח נע בשני ראשים: האחד ממונע בזחל"מים אליהם הצטרפו שני טנקים נע על כביש האספלט שהיה צר ומפותל. הכוח השני נע רגלית על קו הרכס לגבעה 1614. הכוח הרכוב הגיע לרכבל התחתון ומצא את המקום נטוש ודגל ישראל מתנוסס בו. הכוח המשיך בנסיעתו במעלה ההר והגיעו לאזור המכונה "עיקול הטנק" שבו הניחו הסורים שרשרת מוקשים והציבו מארב בשטח שולט סמוך. הכוח הישראלי הרכוב נאלץ לעצור לפני שרשרת המוקשים ואז נורתה לעברו אש חזקה מאוד מטווח קצר מהמארב. האש הסורית נורתה משלושה כוונים וכללה אש מנשק קל, מטולי אר פי ג'י ורימונים. במהרה היה מצבו של הכוח הרכוב קשה כאשר דרכו קדימה חסומה והוא מתקשה לסגת בכביש הצר כשתהום לצידו. גם הכוח הרגלי העוקף נתקל במארב של חיילים סוריים שהיטיבו להתחפר ולהילחם[2].

הכוח העוקף התקשה להתקדם כדי לעזור לחיילים בטור הממונע. כאשר התגבר הכוח הרגלי על המארב כבר נתן מח"ט גולני, דרורי, את הפקודה לסגת עקב מצבו הקשה של הכוח הממונע, שנזקק להתארגנות מחודשת. הכוח הצליח להגיע לרכס השולט על החרמון עם 25 לוחמים בריאים בלבד כאשר הכוח הסורי נאמד ב-400 חיילים. המחסור בחיילים, בסיוע ארטילרי ובסיוע אווירי מדויק היה בעוכרי קרב זה.

אנדרטה לחללי גדוד 17 בקרבות החרמון. סמוך לחניון התחתון של אתר החרמון.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקומנדו הסורי הציב מארבים שהסבו לכוח צה"ל אבדות כבדות וגרם לנסיגתו מבלי שהושגו היעדים, כיבוש הרכס וכיבוש מוצב החרמון. לצה"ל היו 25 הרוגים ובהם מפקד גדוד 17 של חטיבת גולני, סגן-אלוף דובי דרור[3], ו־57 פצועים[4]. כוחות צה"ל הצליחו בקושי רב לפנות את כל הפצועים. אך נאלצו להותיר גופות של ארבעה הרוגים באזור הקרבות. גופות ההרוגים נותרו במעלה ההר עד לכיבוש ההר על ידי צה"ל בימיה האחרונים של המלחמה. בחלק מהגופות נמצאו סימני התעללות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמוס הראלאין אור בקצה המנהרה, באתר הארץ, 11 ביולי 2001.
  2. ^ אביחי בקרכיבוש התבור, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2002.
  3. ^ דובי דרור באתר יזכור.
  4. ^ אלישיב שמשי, ולא אשוב עד כלותם, הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק רביעי: משימה בלתי אפשרית, סגן מודי בן ש"ך מ"פ חי"ר בקרב התקפה, עמודים 45-53.