הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שינויי הגבול ברמת הגולן

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריהערבית: اتفاقية فك الاشتباك, באנגלית: The Agreement on Disengagement) הוא הסכם שנחתם בין ישראל לסוריה ב-31 במאי 1974, וסיים את מלחמת יום הכיפורים ואת תקופת ההתשה שלאחריה בחזית הסורית. הסכם זה הוא ההסכם הטריטוריאלי האחרון שנחתם עם סוריה, ולכן הוא מגדיר את גבול ישראל-סוריה הנוכחי ואת ההסדרים הצבאיים הנלווים.

רקע להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונייטרה והר אביטל

כשנכנסה הפסקת האש לתוקף, בתום מלחמת יום הכיפורים, החזיקה ישראל בכל שטח רמת הגולן הישראלית שלפני המלחמה ואת המובלעת בשטח סוריה שנכבשה במלחמה. המובלעת הייתה מול צפון הגולן, רוחבה היה כעשרים קילומטרים, ושטחה כ-400 קמ"ר. היא כללה כפרים סורים רבים, תילי געש וגם את שיא החרמון. חוד המובלעת היה במרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק.

למרות כניסת הפסקת האש לתוקף נמשכו תקריות האש, שהחריפו עד למצב של מלחמת התשה בין הצדדים. ההתשה נמשכה לכל אורך תקופת המשא ומתן בין המדינות, וגברה בכל פעם שהשיחות נקלעו למשבר.

המשא ומתן להסדר נפתח בעקבות החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם, אולם כבר בתחילתו נחשפו פערים לגבי פרוצדורות הדיונים, שמנעו את המשך השיחות. לאחר שנחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בינואר 1974 גברה ההתשה בחזית הגולן.

כתנאי לפתיחת המשא ומתן דרשה ישראל לקבל את רשימת השבויים הישראלים בסוריה, וביקשה שיורשו לקבל ביקורים של הצלב האדום. סוריה סירבה לדרישות אלה ודרשה תמורה טריטוריאלית בעבורם. נושא השבויים והנעדרים שימש כאמצעי הלחץ העיקרי של הסורים על ישראל. בהיעדר רשימת השבויים לא ידעו מי מהחיילים הנעדרים שבוי ומי נפל בקרבות.

שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, יצא למסע דילוגים בין ירושלים ודמשק בפברואר 1974 (קיסינג'ר העיד בספריו כי החליט לתווך בעקבות לחצים שהפעילו נשיא מצרים סאדאת ושליט סעודיה, שרצו לסיים סופית את מלחמת יום הכיפורים ואת משבר הנפט). ב-27 בפברואר שב קיסינג'ר מדמשק עם רשימת השבויים (בעקבות הבטחה שנמסרה לסורים שהעיר קונייטרה תימסר לידיהם), ואז החל רשמית המשא ומתן בשיטת הדילוגים.

במקביל לפתיחת המשא ומתן גברה מאוד ההתשה ובחודשים מרץ-מאי אירעו למעלה מאלף תקריות ובכללן הפגזות כבדות על יישובי הגולן, הפגזות בלתי פוסקות על כוחות צה"ל במובלעת וקרבות של ממש על השליטה בחרמון. לכל אורך התקופה היה חשש שהקרבות יהפכו למלחמה בהיקף מלא, ולכן עוכב שחרורן של יחידות מילואים שהיו מגויסות חודשים רבים (דבר ששימש כאמצעי לחץ סורי נוסף). הסורים דרשו לקבל הישג טריטוריאלי (בדומה למצרים), אך ישראל לא יכלה להסכים לנסיגות גדולות בגולן כמו בסיני.

בסופו של דבר ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ-60 קמ"ר בצדו הישראלי של "הקו הסגול" (קו הפסקת האש של 1967). לפי עדויות של המשתתפים במשא ומתן, התנהל מיקוח על הפרטים הקטנים ביותר עד שנחתם ההסכם בז'נבה ב-31 במאי 1974 (למעלה משבעה חודשים לאחר הפסקת האש). המשא ומתן לווה באי הבנות רבות שגרמו למשברים ובעקיפין לתקריות אש, למשל כשישראל הסכימה להעביר את קונייטרה לשליטה סורית, פירשו הסורים את קונייטרה ככל אזור פתחת קונייטרה, כולל הרי אביטל ובנטל הסמוכים, בעוד שישראל התכוונה רק לשטח העיר. כן לווה המשא ומתן בהפעלת לחץ אמריקאי על ישראל.

פרטי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהסכם נקבע ששתי המדינות תשמורנה על הפסקת האש, וישיבו מיידית את שבויי המלחמה. בחלק הטריטוריאלי נקבע שישראל תיסוג מכל שטחי המובלעת ושיא החרמון שנכבשו במלחמה, וכן משטח של כ-60 קמ"ר סביב העיר קוניטרה ועוד שטחים קטנים שנכבשו במלחמת ששת הימים. נקבעו שני קווי הפרדה, ישראלי (סומן בצבע כחול) וסורי (סומן בצבע אדום) וביניהם אזור חיץ.

קו ההפרדה הישראלי חופף ברוב אורכו לקו הישראלי הקודם, למעט אזור העיר קונייטרה, אזור צומת רפיד ומספר מוצבים בדרום הגולן שהועברו לאזור החיץ. קו ההפרדה הסורי ממוקם ממזרח לקו הישראלי במרחק שנע בין עשרות מטרים באזור קניון נחל רוקד בדרום הגולן ועד לכשישה קילומטרים בצפון הגולן ועשרה קילומטרים בחרמון.

אזור החיץ מוגדר כשטח מפורז הנתון לפיקוח צבאי של כוח אונדו"פ ולמנהל אזרחי סורי. משני צידי אזור ההפרדה נקבעו שתי רצועות דילול כוחות צבאיות, כל אחת ברוחב של כעשרה קילומטרים. ברצועה הראשונה מותר לכל צד להחזיק כ-75 טנקים, ו-6000 חיילים. ברצועה השנייה מותר להחזיק 450 טנקים. כמו כן נקבע שאסור להחזיק טילי קרקע-אוויר במרחק של עד 25 קילומטרים מקווי ההפרדה.

ההסכם קובע כי אזרחים סוריים שנאלצו לעזוב את בתיהם באזור החיץ יוכלו לשוב אליהם. הסורים התחייבו ליישב מחדש את קונייטרה, וכן התחייבו שלא יאפשרו פעילות טרור או חדירות מחבלים בגזרת הגולן. שתי התחייבויות אלו ניתנו בעל פה כהתחייבות לאמריקאים.

כוח אונדו"פ (UNDOF) הוא כוח של האו"ם שהוקם בעקבות ההסכם. הכוח מונה 1,043 חיילים ומפקח על ביצוע ההסכם. כוח זה אחראי צבאית על אזור החיץ וגם מפקח על רצועות הדילול. מנדט הכוח מחודש מדי שישה חודשים.

ביצוע ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבויים הוחלפו מיד לאחר חתימת ההסכם (1 - 6 ביוני 1974). ישראל נסוגה מהחרמון ומהמובלעת בשלושה שלבים. הנסיגה לקו החדש הושלמה ב-26 ביוני 1974.

הסכם הפרדת הכוחות נשמר מאז, בניגוד לכל התחזיות שהעריכו שהוא יחזיק מעמד בין מספר חודשים לשנים ספורות. הסכם זה נמצא בתוקף זמן רב יותר מכל הסכם אחר של ישראל עם מדינה ערבית. השקט היחסי בגולן נשמר גם בתקופות שבהן התעמתו כוחות ישראל וסוריה בלבנון. בשנים הראשונות היו לעתים מתיחויות לקראת מועדי חידוש מנדט כוח אונדו"פ. הסדרי הדילול נשמרים לרוב, אם כי ידוע כי סוריה ביצרה את אזור החיץ ובמיוחד את קונייטרה, וכן שמגבילה כניסת אזרחים לאזור החיץ. העיר קוניטרה עצמה נותרה הרוסה, וממשלת סוריה, שמאשימה את ישראל בהרס מכוון של העיר, הקימה את "קוניטרה החדשה" כחמישה קילומטרים צפונית מזרחית לעיר. סוריה נוהגת לערוך בקוניטרה סיורים כדי להראות את מה שהיא רואה כ"פשעים" שביצעה ישראל במהלך כיבוש העיר. כעשר שנים אחרי חתימת ההסכם נבנו כמה יישובים (למשל העיר בעת') באזור קוניטרה. חדירות מחבלים ספורות אירעו במשך התקופה, בעיקר באזור החרמון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]