מירי צחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מירי צחי בעת צילום

מרים (מירי) צחי (נולדה ב-16 באוקטובר 1954) היא צלמת ישראלית. צילומיה של צחי מתפרסמים באופן תדיר בעיתון "מקור ראשון", באתר ynet, בעלון "ישע שלנו" ובעיתונים ואתרים נוספים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייה האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צחי נולדה וגדלה ביפו לגראציה ודוד מזרחי, עולים מהעיר איזמיר שטורקיה[1]. בגיל 12 החלה לצלם בעקבות קבלת מצלמה לכבוד בת המצווה שלה.

הייתה חניכה בתנועת הצופים ביפו. את שירותה בצה"ל היא ביצעה בסיני. במהלך לימודיה במכינה קדם אקדמית היא הכירה את בעלה לעתיד, עורך הדין איתן צחי[1]. למדה לתואר ראשון באמנות ובתיאטרון באוניברסיטה העברית, רישום אצל יוסי שטרן בבצלאל וצילום במכללת בית וגן, במכללת אמונה ובסטודיו בתל אביב. לאחר חתונתם של מירי ואיתן השתתפו בני הזוג בהקמת היישוב ענתות[1]. באותה עת הייתה מירי חילונית ואיתן היה דתל"ש. בעקבות אירוע טראומטי שאירע לבנם חזרה צחי בתשובה אט אט וכיום שניהם מקיימים אורח חיים דתי. לבני הזוג חמישה ילדים, בהם אדם צחי, מייסד הרכב שיר אדמה, והם מתגוררים בירושלים[1]. בשנת 2012 השניים נפרדו.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמילי עמרוסי (צילום: מירי צחי)

בשנת 1997 שלחה צחי צילום לעורך מקור ראשון דאז, עופר שפירא[1]. הצילום התקבל וכך החלה הקריירה שלה כצלמת. כשנתיים לאחר מכן צילמה צחי את הצילום הפוליטי הראשון שלה, הפגנת "העם עם הגולן" בתל אביב. עמנואל שילה, עורך מקור ראשון אז, ראה את הצילום שהיא הציגה לו והציע לצחי עבודה בעיתון[1].

במשך כשנה לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות ועד מספר ימים לאחר סיום ביצוע התוכנית צילמה צחי את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ותיעדה באלפי תמונות את החיים ביישובים, ההפגנות והמחאות נגד ביצוע התוכנית ואת הריסות היישובים לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות[1]. על כך סיפרה צחי בראיון: "הייתי שם כדי להביא את הכאב של האנשים ולתעד מהזווית שלי". מתוך אלפי תמונות שצילמה בחרה צחי כמה מאות תמונות ויצרה מהם את הספר "קטיף – תשעה ימים באב". הספר יצא באמצע שנת 2006 והציג את תוכנית ההתנתקות על כל שלביה מזווית המצלמה של צחי[1].

ב-11 בפברואר 2006 תיעדה את הפינוי האלים בעמונה. חבר הכנסת דאז אפי איתם, שנפצע בראשו במהלך העימות, הציג תמונות של צחי המוכיחות לכאורה שהוא נפגע מפרש משטרה ולא מיידוי אבנים כפי שטענה משטרת ישראל[2].

ב-13 בדצמבר 2011, במהלך אירוע של חדירת מתנחלים לחטמ"ר אפרים, צילמה צחי תמונות מהאירוע. המשטרה גילתה זאת ודרשה שתמסור לה אותם בטענה שהצילומים דרושים כדי לגלות את האחראים לכך. צחי סרבה לכך בטענה שהדבר עלול לפגוע בפרנסתה ולמנוע ממנה את האפשרות לצלם במקומות דומים בעתיד. בית משפט השלום קיבל את דרישת המשטרה ודרש מצחי להפקיד בכספת בית המשפט את הצילומים שצילמה צחי[3]. צחי לא ויתרה והגישה ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. ב-3 בינואר 2012 בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע שלמעט מספר תמונות בודדות לצחי אין שום חובה למסור את התמונות למשטרה[4]. גם המדינה לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט העליון. ב-3 באפריל דן בית המשפט העליון בעניין וקרא לצדדים להגיע לפשרה[5].

פרופיל כצלמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכה בעולם העיתונות, כאשר צילומיה התפרסמו בעיתון הימני "מקור ראשון" בתקופת הסכמי אוסלו, צחי נתפסה כימנית ואף נחשפה מספר פעמים לאלימות מצד ערבים[1]. עם זאת, היא עצמה טוענת שאופי התמונות שלה אינו ימני בהכרח, והיא פשוט מצלמת הכל. כמו כן, לדבריה, מצולמיה חשים הרבה פחות עוינות כלפיה עקב היותה אישה[1], מה שפותח בפניה דלתות, למשל, ביהודה ושומרון, ומאפשר לה לצלם תמונות בעלות אופי ביטחוני.[6] יחד עם זאת, קרו מספר מקרים בהם צחי הגיעה לצלם הפגנות ומחאות ביהודה ושומרון, ולבושה הטעה את כוחות המשטרה באירוע לחשוב שהיא אחת מן המפגינות. כך קרה, לדוגמה, שבשנת 2010 הגיעה צחי לצלם מהומה של בני נוער בבית אל ורוססה בעצמה בגז פלפל על ידי כוחות היס"מ במקום.[7]

צחי אינה מרבה להתראיין אך לכבוד יציאתו של ספרה, "קטיף: תשעה ימים באב, תמונות מאבק", היא התראיינה במספר מקומות[1]. לדבריה, היא מקפידה לא לצלם דברים לא צנועים ולא לצלם כאשר מבקשים ממנה לא לצלם[1].

העיתונאי אלישיב רייכנר אמר עליה ש"ההתמסרות של המצולמים למצלמה שלה היא בכמה רמות מעל כולם... בכל נושא – לא רק בהתיישבות – היא משקיעה את הנשמה"[1].

ספרים שהוציאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מירי צחי, קטיף: תשעה ימים באב, תמונות מאבק, הוצאת מקור ראשון, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]