מירל'ה שרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מירה'לה שרון (1969)

מירל'ה שרון (1932 - 20 ביולי 2017) הייתה רקדנית, כוריאוגרפית, מורה ומרצה למחול, מחלוצות המחול בישראל[1] זוכת פרס מפעל חיים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2002 בתחום המחול, על תרומתה להכרת אמנות המחול על כל היבטיו במשך שנים רבות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון נולדה וגדלה בקיבוץ עין חרוד בשנות ה-30. בראשית דרכה רקדה במסכתות חגים ובאירועים קיבוציים שונים. בין שנים 1947 ו-1949 הופיעה בלהקות מחול ייצוגיות של ישראל בפסטיבלי נוער בפראג ובבודפשט. בראשית שנות ה-50 הייתה תלמידתן של גרטרוד קראוס ותהילה רסלר, והופיעה בלהקת המחול "הבלט הישראלי" בעבודותיהם של גרטרוד קראוס והכוריאוגרף האמריקאי טלי ביאטי. בין השנים 1952 ו-1955 הייתה חברה בלהקת "רביעית התנועה", בהדרכת נועה אשכול.

ב-1958 הופיעה בריקודיה ברחבי ארצות הברית וקנדה מטעם הקונסוליה הישראלית בניו יורק, לרגל חגיגות העשור למדינת ישראל. ב-1958 ו-1959 השתלמה בניו יורק אצל מרס קנינגהם ועסקה בהוראת מחול והכנת הופעות בסדנה לאומניות דרמטיות של עיריית ניו יורק. בין השנים 1960 ו-1962 לימדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב. מ-1963 עד 1969 שהתה בניו יורק, בזכות מלגה שקבלה לקורס שנתי לכוריאוגרפים מטעם בית הספר למחול ודרמה "Henry Street Playhouse" בהנהלתו של אלווין ניקולאס. היא הופיעה בלהקת המחול של אלווין ניקולאס ובלהקת המחול של מורי לואיס, עסקה ביצירת כוריאוגרפיות ורקדה בערבי מחול בניו יורק ומחוצה לה. מופע המחול של "Mirali Sharon Dance Company" בתיאטרון ה-"Y" בניו יורק בשנת 1967 זכה לתשבחות רבות[2].

עם שובה ארצה ב-1970 הוזמנה שרון בתור כוריאוגרפית ללהקת בת שבע, וב-1976 החלה לעבוד עם להקת "בת דור". ב-1980 הוזמנה לייצג את אמנות המחול בארץ, במרכז פומפידו בפריז, ככוריאוגרפית עצמאית ישראלית. שרון ייצגה את ישראל במחולות "פניקס", "פריזמה" ו"תמורה", עם להקה של רקדנים שהרכיבה במיוחד לאירוע זה. בהמשך המשיכה ליצור עם "להקת המחול מירל'ה שרון".

עבודותיה הרבות הועלו על ידי להקתה, להקת המחול בת-שבע, להקת בת-דור ולהקות מחול בחו"ל. יצירותיה נרקדו על במות מרכזיות כמו "ברוקלין אקדמי", "סיטי סנטר", בכל רחבי ארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה ואירופה[3].

במקביל לעיסוקה בריקוד ובכוריאוגרפיה עסקה במשך השנים בהוראת מחול, והרצתה בין השאר באוניברסיטת תל אביב, בסמינר למורים ובספרייה למחול. כמו כן הקדישה את זמנה לפעילות ציבורית למען קידום המחול ולמען יצירת מסגרות נאותות שתאפשרנה את התפתחותם של יוצרים בתחום המחול. היא הייתה מהיוזמים והמקימים של "איגוד הכוריאוגרפים בישראל" ומונתה ליו"ר האיגוד. הייתה חברה בוועדת טלגם, שהגדירה קריטריונים לתקציבי תמיכה ללהקות מחול. הייתה חברה בוועדת תיאטרון ומחול מטעם משרד החינוך והתרבות והייתה מהיוזמות להקמת מדור זה[4]. כן הייתה חברה ב-CIDD, ארגון הכוריאוגרפים העולמי.

שרון הייתה אלמנתו של עוזי שרון וגרה בתל אביב. בתם מיה נולדה בשנת 1969.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 הוענק לשרון פרס מפעל חיים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט. מתוך דבריה בטקס הענקת הפרס:

כל אמן בן זמנו היצירתיות שלו מאופיינת על ידי השאיפה והיכולת להבין ולמזג בין תהליך של תרבות ומסורת מצד אחד ושילוב של רעיונות חדשניים הנובעים מאותה תקופה... הריקוד הוא מין ישות מיוחדת של חיים... הוא הביטוי והשכלול של האני ושל כולנו, מין חוויה אחרת של "סופר חיים", כי גופנו הוא גם הכלי היום יומי וגם מממש את הביטוי האמנותי. זה נפלא.

מאפייני יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון פיתחה הסתכלות השונה מתפישות המחול - הפולקלוריסטית, האקספרסיוניסטית והגראהמית - שהיו מקובלות בארץ. היא משתייכת לדור הצעירים של תקופת הגיבוש הראשוני של הישראליות[5].

מבין המאפיינים הייחודיים השונים ניתן למנות את:

העובדה שתכני הכוריאוגרפיות ייצגו את עם ישראל בעבר ובהווה; הייצוגיות הישראלית כללה גם תנועות המתקשרות לעדות ישראליות שונות. אפיונים נוספים לכוריאוגרפיות המוצלחות והמאוד מרשימות שבוצעו בלהקת בת-שבע, בלהקת בת-דור, בלהקת מירל'ה שרון, ועוד - מתקשרים לתיאטרליות, דרמטיות, פיוטיות, ולניצול מלא של תלבושות, תפאורה ותאורה; העובדה שהרשימה במיוחד בחו"ל הייתה שליטתה המלאה בסגנון התנועה הריקודית העכשווית וגם במוזיקה עכשווית. על כל אלו זכתה לביקורות בינלאומיות וישראליות חיוביות ומעולות לחלוטין!

נתן מישורי, הארץ

היה דרוש הרבה אומץ, השקעה נפשית ופיזית כדי להחזיק להקת מחול בתקופה בה כל היזמות היו ממלכתיות. מירל'ה לא התפשרה מעולם משאלות אמנותיות גם כששפתה המודרנית לא הובנה, ועבדה קשה כדי לחנך דור של רקדנים קשובים למוזיקה חדשה וצעדים חדשים. רבים מהיוצרים החשובים היום היו תלמידיה

יוסי מר-חיים, מוזיקאי

שרון הקפידה ביצירותיה לבחור מוזיקה בת זמננו. כיוצרת ישראלית שאפה לשיתוף פעולה עם יוצרים ישראלים, מוזיקאים ותפאורנים. בין נושאי העבודות ניתן למצוא עבודות שעוסקות במיתוס, בנופי הנפש, במערכות יחסים בין היחיד לקבוצה וביחסים בין המין הגברי והמין הנשי. בין עבודותיה התייחסות לנושאים תנ"כיים כדוגמת נבואות ירושלים, יוסף ואחיו, ותהילים, אבל מתוך תפיסה עכשווית. את ייחודם של ריקודיה היטיב לבטא דוד שריר, התפאורן והמעצב שהרבה לעבוד לצידה ביצירותיה השונות:

הכוריאוגרפיות שלה הן בבחינת יצירת שפת-מחול חדשה, חידתית בתחילה, הנפתחת בפני הצופים ונפתרת במשך זמן הריקוד ומותירה שפע של חוויות עזות ובלתי צפויות.

כוריאוגרפיות למופעי מחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוריאוגרפיות ל"להקת בת-שבע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "תמורה" (1971): דואט לשני רקדנים (רחמים רון ורינה שיינפלד) ולחפץ (קמרון), למוזיקה של טושירו מיזומי (Toshiro Mayazumi) ותפאורה של עוזי שרון. בפסטיבל הבינלאומי ה-9 למחול שנערך בפריז בשנת 1971 הוענק פרס "כוכב הזהב" לרקדנים וציון לשבח לכוריאוגרפיה.
  • "אפיזודות ליריות" (1972): למוזיקה מקורית של צבי אבני ותפאורה של עוזי שרון. המחול עוסק במסע של אישה (רנה שיינפלד).
  • "טלטלה" (1974): נוצר בהשפעת מלחמת יום כיפור למוזיקה של קשישטוף פנדרצקי וברנד אלואיס צימרמן ותפאורה של דוד שריר.
  • "מונודרמה" (1975): ריקוד הבנוי משישה חלקים, למוזיקה מקורית של מרק קופיטמן ותפאורה של דוד שריר. המחול הוא מונולוג של אישה (רינה שיינפלד) בסיטואציות נפשיות שונות.
  • "חצר אחורית" (1977): לפי ליברטו של ישראל אלירז, מוזיקה מקורית של יוסף טל ותפאורה של דוד שריר. בשל חילופי מנהלים, המחול לא הועלה.

כוריאוגרפיות ל"להקת בת-דור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "פריזמה" (1976): ריקוד קבוצתי למוזיקה מקורית של מרק קופיטמן ותפאורה של דוד שריר.
  • "הוא והיא" (1976): דואט קומי למוזיקה מקורית של צבי אבני ותפאורה של דוד שריר. נוצר בהשראת צ'ארלי צ'פלין, סיפורו של שען הבורא לו אישה... עד שהגולם קם על יוצרו. רקדנים: ז'נט אורדמן ויהודה מאור.
  • "לדה" (1977): מחול למוזיקה של צבי אבני ותפאורה של בוקי שוורץ. המחול מתאר אשה צעירה המתעוררת לאהבה ולחושניות המלווה בחששות.
  • "מזמור לירושלים" (1978): מחול למוזיקה של מרדכי סתר בביצוע "סימפונית ירושלים". תפאורה ותלבושות דוד שריר. המחול עוסק בקינת החורבן ושמחת הגאולה.
  • "בעל החלומות" (1979): למוזיקה יוסי מר-חיים, ותפאורה של דוד שריר, נוצר בהשראת הספור התנכ"י של יוסף ואחיו. המחול נבנה משנים-עשרה קטעים, כמספר האחים, כשכל קטע עומד בפני עצמו והוא ניחן באווירה ואופי ייחודיים לו, המתבססים על קורותיו של יוסף והמוצאות אותו. המחול הועלה בכנס בינלאומי על המחול בתנ"ך שנערך בירושלים.
  • "אופוס 5" (1981): למוזיקה של ארנולד שנברג (1981) עוסק במערכת יחסים מורכבת בין שני זוגות, גבר ואישה.

כוריאוגרפיות ל"להקת המחול מירל'ה שרון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "פניקס" (1980): הריקוד עוסק בדמות מהמיתולוגיה היוונית המבטאת באופן סמלי את התפתחות חיי אדם ואת המטאמרפוזות המתרחשות במהלך התפתחות זו.
  • "תהילות" (1983): למוזיקה של סטיב רייך, שהתבססה על מזמורי "תהילים".
  • "טרילוגיה" (1984): למוזיקה של אוליבייה מסייאן ויוסי מר-חיים.
  • "ריצודים" (1985): למוזיקה של בריאן אינו. שם הריקוד בהשראת הביטוי "ריצודי נפש" המופיע אצל הסופר ס. יזהר.
  • "פניקס 2" (1985): עיבוד והוספה של חלקים מפניקס 1 למוזיקה של יוסי מר חיים.
  • "שגיונות (לה-פולי)" (1985): למוזיקה של נועם שריף, ותפאורה של יגאל תומרקין. המחול עוסק בהבדל המהותי בין ארגון וכאוס, חוסר יציבות ויציבות.

תיאטרון ואופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון יצרה לתיאטרון, אופרה, מחזות זמר וקולנוע: בשנות החמישים יצרה רבות למופעים ואירועים מיוחדים בהתיישבות העובדת, למחזמר "חמש חמש" בתיאטרון "האהל", ללהקת הנח"ל, ל"רביעיית המועדון", וכן חיברה את התנועה להצגה "ירמה" בתיאטרון הקאמרי שבה גם השתתפה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רות אשל, "לרקוד עם החלום – ראשית המחול האמנותי בארץ-ישראל 1920-1964".
  2. ^ Marcia Marks, Dance Magazine, May 1968.
    Don McDonough, The New York Times.
  3. ^ רות אשל, "מירל'ה שרון: "הריקוד הוא מין ישות מיוחדת של חיים"", מחול עכשיו, גיליון מס' 12, אפריל 2005, עמ' 20-26.
  4. ^ שם
  5. ^ רות אשל, מירל'ה שרון: "הריקוד הוא מין ישות מיוחדת של חיים", מחול עכשיו, גיליון מס' 12, אפריל 2005, עמ' 26-20.