מישקה בן-דוד

מישקה בן-דוד
לידה	22 במרץ 1952 (בן 67)
עיסוק	סופר
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
שפות היצירה	עברית

ערך זה עוסק בסופר ואיש המוסד. אם התכוונתם לרופא ומרצה לרפואה, ראו משה בן-דוד.

מישקה (משה) בן דוד (נולד ב-22 במרץ 1952 בגבעת שמואל) הוא סופר ישראלי שנמנה עם בכירי "המוסד". הוא פרסם שמונה עשר ספרים - רומנים, קובצי סיפורים, ספרי מתח וספרי עיון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירותו הצבאי היה קצין מודיעין ביחידה 848, ובין היתר פיקד על מחלקת האזנה ניידת במלחמת יום הכיפורים ועל בסיס היחידה במוצב החרמון מתום מלחמת יום הכיפורים לאורך מלחמת ההתשה עם סוריה.

בשנים 1980-1977 שימש כשליח קהילתי מטעם ההסתדרות הציונית במילווקי שבוויסקונסין, והשלים תואר שני בספרות השוואתית מטעם אוניברסיטת ויסקונסין. נושא עבודת המוסמך שלו: השוואה בין כתביהם הספרותיים והפילוסופיים של האקזיסטנציאליסטים.

בשנים 1985-1980 שימש כמנהל מתנ"ס "בית-רוס" בגבעת שאול בירושלים והקים וניהל עבור החברה למתנ"סים את מרכז המידע והתוכניות (מרכז הדרכה ארצי), בשיתוף עם תוכנית שוורץ להכשרת מנהלים באוניברסיטה העברית.

בשנת 1989 קיבל תואר דוקטור בספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלו נעשתה בהנחייתו של פרופ' דן מירון, והיא נושאת את השם "רומן מלחמת העצמאות : 1958-1949".

בין השנים 1987 ל-1999 שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד והגיע בו לדרגה גבוהה^[1]. בין היתר כיהן כראש מחלקת המודיעין של יחידת קיסריה^[2]. במסגרת שירותו השתתף, בשנת 1997, בנסיון ההתנקשות הכושל בח'אלד משעל, והוא שמסר לירדנים, בהוראת מפקדיו, את סם הנגד שהציל את חייו של משעל.

שירותו במוסד בא לידי ביטוי בספריו "דואט בביירות", "מפגש בברלין", "אהבה אסורה בפטרבורג", "ביקור אחרון במוסקבה" ו"תחנה סופית אלג'יר" שעלילותיהם סובבות את "המוסד" וסוכניו^[3].

בשנת 2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

בין השנים 2005 ל-2007 ניהל את התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות בירושלים.

בהמשך כתב רומנים נוספים שזכו לשבחים רבים - חמישה מהם זכו לתואר "כותר זהב" ושניים לתואר "כותר פלטינה" (על מכירת מעל 40,000 עותקים). ספרו "הכריש" התייצב מיד לאחר הופעתו בראש רשימת רבי המכר של "סטימצקי" ושל "צומת ספרים" ושהה בראש במשך שבועות רבים. כן חיבר תסריטים לפי ספריו. בן-דוד מופיע לעיתים קרובות בטלוויזיה כפרשן לנושאי ספרות הריגול, מוסד וביון.

בן דוד מתגורר משנת 1983 במושב רמת רזיאל, שם הקים וניהל חוות סוסים. נשוי לשינה, מטפלת ברפואה סינית, ואב לשלושה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זקן : סיפורים, הוצאת "אל"ף", 1979.
חיילים שמחים, הוצאת משרד הביטחון, 1982.
אהבה, אחרת, הוצאת משרד הביטחון, 1984.
הבריחה האחרונה: תסריט פוליטי, הוצאת מעריב, 1984.
מרגוליס נוסע לווגאס: סיפורים, ספריית פועלים, 1984.
חיילים שמחים, אנשים לא כל-כך הוצאת זמורה ביתן, 1987.
מפלשת עד צקלג: עיונים ברומן מלחמת העצמאות, הוצאת משרד הביטחון,1990.
ספר האפשרויות המוגבלות, הוצאת הד ארצי, 2000.
דואט בביירות, הוצאת כתר, 2002.
לא ראיתי חיילים שמחים, הוצאת "קסת", 2003.
אלוהים מאוהב, הוצאת "מעריב", 2005.
מפגש בברלין, הוצאת "מעריב", 2006.
אהבה אסורה בפטרבורג, הוצאת כתר, 2008.
ביקור אחרון במוסקבה, הוצאת כתר, 2010.
החיים, האהבה, המוות: מסע לגיבושה של פילוסופיה על פי המדע, ידיעות ספרים, 2011.
תחנה סופית אלג'יר, ידיעות ספרים, 2012.
סוף המרוץ, הוצאת ידיעות-ספרים, 2013
לא ראיתי חיילים שמחים, הוצאת כתר, 2013.
איפה מינה, כנרת זמורה-ביתן, 2015.
העכבר והסנאי - ספר ילדים, איורים מישל קישקה כתר ספרים, 2015.
הכריש, הוצאת תכלת, 2017
על החיים ועל המוות, הוצאת תכלת, 2019

החיים, האהבה, המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו "החיים, האהבה, המוות" (2011) מהווה ניסיון להצגה של עמדה פילוסופית כוללת המבוססת על תפיסת עולם מדעית. כותרת המשנה של ספר זה היא "מסע לבנייתה של פילוסופיה על פי המדע" (קוסמוסופיה). מוצגת בו תפיסה פילוסופית - "קוסמוסופיה" - המבססת תפיסת אדם ותורת מוסר על פי המדע.

בחלקו הראשון המחבר מנסח את המכנים המשותפים לתאוריות המדעיות הרווחות בתחומי היווצרות העולם, היווצרות החיים, האבולוציה - ומשתמש בהן כהנחות יסוד. לצורך אפיון האדם הוא נעזר בגנטיקה (הדמיון לבעלי חיים אחרים), אתולוגיה, וסוציוביולוגיה. האדם מאופיין כיצור ביולוגי עם מוח גדול - ו"מרווח על ביולוגי" במוחו, המאפשר לו יכולת בחירה ושיקולים רציונליים במקומות שבהם יש מספר אפשרויות להגשמת אותו צורך ביולוגי - דבר שנוצר בעזרת העולם המודרני, ויוצר "מעגל קסמים" בין המוח לעולם המודרני.

בהיותנו יצור ביולוגי, גם תכונותינו ויכולותינו נוצרו באופן ביולוגי וצריכות להתממש - ולכן עלינו לאתר את יכולותינו הטבעיות ולממשן בהתאם לעוצמתן הפנימית. כיצור ביולוגי שנוצר באופן מקרי, לא נוצרנו בכוונת מכוון כלשהי, ולא נוצרה בנו נפש שיכולה להישאר אחרי מותנו. בהיעדר אלוהים ונפש לא-פיזיקלית, המוות הוא מוחלט, וצריך להוות אמת מידה למה ראוי ולא ראוי שנעשה בחיינו.

לאור ניתוח מצבו של האדם מנוסחים "עקרונות הקוסמוסופיה": גודלו ומקריותו של היקום מחייבים ענווה קוסמית; מקריות היווצרותנו והדמיון הגנטי לחיות אחרות מחייב ענווה ביולוגית; עובדת מותנו מחייבת ענווה קיומית; מוגבלותם של מוחנו ושל המדע מחייבים ענווה הכרתית; והיותנו מופעלים על ידי עקרונות ביולוגיים צריכה להתבטא בענווה לגבי התפיסות המוסריות שלנו. בצידן מתאפשרת אחווה קיומית וביולוגית עם שאר בעלי החיים החולקים עמנו אותם גנים ואותו גורל קיומי (מוות) - ובעיקר עם האדם; וסובלנות הכרתית ומוסרית, שכן איננו בטוחים בידיעתנו ובצדקתנו.

לחיים אין משמעות חיצונית - אך אנו יכולים להעניק להם משמעות פנימית על ידי הכרה בצורך לאתר את יכולותינו, לדרגן על פי עוצמתן הטבעית, ולממשן.

תורת המוסר הקוסמוסופית מתבטאת בקביעה שמה שטבעי לנו ואינו פוגע באחר - מותר, ומה שמהווה סטייה מטבענו, ובמיוחד אם פוגע באחר - אסור. למשל, לנוכח עובדת מותנו, טבעי וראוי להשקיע בצאצאינו, הנושאים את הגנים שלנו, אך לא ראוי להשקיע בעשיית שם שיישאר לדורות או בעשיית רכוש רב מהניתן לניצול על ידנו ועל ידי בנינו (שכן לכל אלה אין משמעות מבחינתנו אחרי מותנו, והם בחזקת סטייה).

הספר יצא במהדורה מקוצרת ומעודכנת בשם "על החיים ועל המוות - הטאו לרציונלים: עקרונות התייחסות לעצמנו, לזולת ולעולם" בהוצאת תכלת, 2019