מלחמת מכמש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת מכמש
תאריך הסכסוך 1004 לפנה"ס
קרב אחרי דוד וגולית
מקום מכמש
תוצאה ניצחון יהודי
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
מפקדים
כוחות

2,000 חיילים בפיקודו של שאול
1,000 חיילים בפיקודו של יונתן

30,000 רכב
6,000 פרשים

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מלחמת מכמש, על פי המקרא, הייתה מלחמה שנערכה בין צבא ממלכת ישראל בראשותו של שאול המלך, לבין צבא פלשתים, והיא מתוארת בספר שמואל א', פרקים י"גי"ד. על פי המתואר, צבא ישראל, שבשורותיו היו מאות רגלים חמושים בחימוש מאולתר בלבד, ניצח את צבא פלשתים שמנה אלפי פרשים ורכב, מלבד הרגלים. הניצחון נזקף לזכותו של יהונתן בן שאול, שיצר אפקט בהלה בקרב הפלשתים.

מלחמה זו, היא המלחמה הראשונה המתוארת בתנ"ך, בה נלחם צבא קבע עברי בפיקודו של מלך כנגד צבא זר.

רקע וסדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מינוי שאול למלך על ישראל הוקם לראשונה בישראל צבא קבע, שחולק לשתי חטיבות - האחת מנתה 2000 לוחמים ומפקדה היה המלך שאול, והחטיבה השנייה - בפיקודו של יונתן בן שאול - מנתה 1000 לוחמים. מטרת הצבא הייתה להאבק בכיבוש הפלישתי של הארץ, שהטיל עול ומס כבד על אזור שפלת ההר.

הפעולה המלחמתית שפתחה את המלחמה הייתה התנקשות של יונתן בנציב פלשתים שהוצב בגבע בנימין, עיר בשטח שבטו של שאול. ההתגרות נחשבה להכרזת מלחמה, וצבאות גויסו משני הצדדים, אולם כאשר ראו הישראלים את סדר הכוחות הפלישתי - שכלל, על פי המתואר, 30,000 רכב, 6,000 פרשים, ו"עם כחול אשר על שפת הים לרב" - נסוגו הישראלים ובהם גם רבים מאנשי צבא הקבע. עוד מתואר, כי באותה תקופה לא היו לישראלים כלל חרבות או חניתות מקצועיות, בשל מעין סנקציה על החימוש שהטילו הפלשתים על ישראל, ועל כן כלי הנשק היחידים (מלבד שתי חרבות שהיו בידי המלך שאול ובנו יונתן) היו כלי עבודה חקלאית, כמו את או מחרשה, שהוסבו לשימוש צבאי.

הישראלים, אם כן, נסוגו מההר מזרחה, בזמן שהפלשתים עלו אל ההר ונאספו במכמש.

תקופת ההמתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שהכוחות הפלשתים נאספו לקרב, נעצר שאול בגלגל - יישוב הממוקם הרחק מזרחה, סמוך לנהר הירדן - ושם המתין לבואו של הנביא שמואל, שהבטיח להגיע אחרי שבעה ימי המתנה על מנת להקריב קרבנות לאל ולתת הוראות למלך הטרי. בזמן ההמתנה המשיכה העריקה מן המחנה, עד שביום השביעי שאול איבד את הסבלנות והקריב את הקרבנות, כשבכוונתו לצאת מיד לאחר מכן לקרב.

שמואל, שהגיע מיד לאחר הקרבת הקרבנות, תקף את שאול, ביקר את כך שלא קיים את ציוויו, והכריז על עונשו - העברת המלוכה ממנו אל אדם אחר.

לאחר מכן פקד שאול על מי שנותר בפיקודו, כ-600 לוחמים בלבד, לעלות אחריו לגבע, מול מכמש. פלשתים, מולו, פיצלו את כוחותיהם לשלושה ראשים, שמטרתם הייתה להשחית את הארץ ולפגוע בכפרים ובתושבים.

מעשה יונתן ונערו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונתן בן שאול היה באותה עת עם נושא כליו מול מכמש. ביחד עם הנער, הוא ערך בחינה של מצבם הפסיכולוגי של הפלשתים - הוא פסע בוואדי תלול בשעה שחיילים פלשתים חנו בראש הצוק. הנחתו של יונתן הייתה, כי אם הפלשתים יראו תוקפנות וירדו אל הוואדי על מנת לפגוע בהם, סימן שהם בעלי מוטיבציה חזקה, אבל אם הפלשתים ידרשו מהישראלים הפוסעים בוואדי לעלות אל הצוק - סימן שהם בטוחים בעצמם יתר על המידה וכתוצאה מכך יש בקרבם שאננות ואלוהים יעזור ליונתן ונערו לנצח אותם. והפלשתים אכן ביקשו מיונתן לטפס אליהם.

כשהגיע יונתן אל ראש הצוק, החל להכות את הפלשתים בחרבו, בסיוע נושא הכלים. התקיפה המפתיעה והאגרסיבית גרמה לחרדה במחנה פלשתים, והם החלו לנוס. את המנוסה זיהו אנשי שאול, ניצלו את המצב והחלו לרדוף אחר הפלשתים.

המקרא מציין כי "הָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב",[1] כלומר הפלשתים נעזרו במלחמתם גם באנשים מבני ישראל. עם זאת, גרסת תרגום השבעים היא "עבדים" במקום "עברים".[2] כך או כך, המשך הפסוק מספר כי גם עברים (או עבדים) אלה הצטרפו לצד הישראלי כשראו כי הוא מנצח.

יהונתן ויערת הדבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יהונתן ויערת הדבש

שאול החליט לנצל את המנוסה הפלשתית, והשביע את הלוחמים לשמור על יום צום - על מנת שהלוחמים יקדישו את כל כולם למלחמה, ולא יעצרו אפילו כדי לאכול. הפקודה החריגה לא הייתה ידועה ליונתן, שבמהלך המרדף טעם מעט דבש, וכאשר העירו ליונתן בעקבות השבועה, יונתן הגיב ששבועה זו לא טובה. בתום חלקו הראשון של המרדף, הלוחמים הרעבים עצרו על מנת לאכול מן השלל - בהמות המשא הפלשתיות שנותרו מאחור - ועשו זאת בתחילה שלא על פי הלכות השחיטה, עד ששאול עצר אותם וניהל את הזבח באופן הראוי.

שאול רצה להמשיך את המרדף גם בלילה, אולם כאשר ניסה לשאול על כך את האל באורים ובתומים, הוא לא נענה. הוא חשד שהסיבה לכך היא שמישהו אכל במהלך היום למרות השבועה. כדי לזהות את הפושע בוצעה הגרלה, שבה עלה יונתן בן שאול - ועל פי ההתחייבות בפני העם שהעולה בהגרלה יומת, רצה שאול להמית את יונתן. רק בדרישת העם בוטל המעשה.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המלחמה התבססה מלכותו של שאול בהר, והפלשתים נסוגו באופן מלא אל השפלה. למעשה, התבוסה הייתה מלאה והמצב נותר בעינו עד המלחמה כנגד הפלשתים בהר הגלבוע, שנערכה בסוף ימי שאול, ובה מצא את מותו.

שחזור המערכה במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ולאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בסוף 1917, עבר קו החזית בין הכוחות הבריטיים לכוחות העות'מאנים בין ירושלים לרמאללה, ובסמוך לאזור המערכה העתיקה. בפברואר 1918, פקד הגנרל אלנבי על הדיוויזיה ה־60 הבריטית להתקדם לעבר יריחו. צעד מקדים לקראת ההתקפה היה כיבוש הכפר מכמס. אחד ממפקדי המשנה הבריטיים זיהה את הדמיון בין היישוב הערבי ליישוב העתיק מכמש המוזכר בקרב זה, והציע למפקדו לנסות לפעול באופן דומה ליהונתן בקרב הקדום - איגוף מפתיע באמצעות כח קטן. כח סיור שנשלח לבדוק את האזור מצא נקודה שהתאימה לסיפור המקראי, שהייתה בה נוכחות צבאית עות'מאנית חלשה. המפקד הבריטי שלח פלוגה שחצתה בחשאי את נחל מכמש, הכתה את הכח העות'מאני הקטן שעמד בדרכה, והשתלטה על הרמה ממזרח למכמס, הגבוהה מהכפר ושולטת עליו. בעקבות התקפה זו התמוטט מערך ההגנה העות'מאני באזור, והכפר נכבש במהירות ובמחיר נמוך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק כ"א.
  2. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 209.