יהונתן ויערת הדבש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: דרושה הגהה לאורך הערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

יְהוֹנָתָן וְיַעְרַת הַדְּבָשׁ הוא סיפור מקראי המופיע בתחילת ספר שמואל, והתרחש בעת מלחמת מכמש. על פי הסיפור, שאול השביע את לוחמיו שלא לאכול דבר עד תום הקרב, אך יהונתן, שלא היה עד לשבועה, טעם מיערת דבש בה נתקל במהלך הלחימה, ובכך הפר את השבועה. כתוצאה מכך נאלץ שאול לגזור את דינו של יהונתן למוות, אך לוחמי שאול סירבו להשלים עם מותו של יהונתן והביאו לביטול הוצאתו להורג.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר משיחת שאול למלך, הקים שאול צבא, במטרה להילחם בפלשתים ששלטו בארץ.

הפעולה שפתחה את מלחמת מכמש הייתה התנקשות של יהונתן, בנו של שאול, בנציב הפלשתי שהוצב בגבע בנימין, עיר בשטח שבטו של שאול. ההתגרות נחשבה להכרזת מלחמה, וצבאות גויסו משני הצדדים, אולם כאשר ראו הישראלים את סדר הכוחות הפלישתי הם נסוגו מההר מזרחה, ואילו הפלשתים נאספו במכמש.

יהונתן היה באותה עת עם נושא כליו מול מכמש. ביחד עם הנער, הוא ערך בחינה של מצבם הפסיכולוגי של הפלשתים - הוא פסע בוואדי תלול בשעה שחיילים פלשתים חנו בראש הצוק. הנחתו של יונתן הייתה, כי אם הפלשתים יפגינו תוקפנות וירדו אל הוואדי על מנת לפגוע בהם, סימן שהם בעלי מוטיבציה חזקה, אבל אם הפלשתים ידרשו מהישראלים הפוסעים בוואדי לעלות אל הצוק - סימן שהם בטוחים בעצמם יתר על המידה וכתוצאה מכך יש בקרבם שאננות ואלוהים יעזור ליונתן ונערו לנצח אותם. והפלשתים אכן ביקשו מיונתן לטפס אליהם.

כשהגיע יונתן אל ראש הצוק, החל להכות את הפלשתים בחרבו, בסיוע נושא הכלים. התקיפה המפתיעה והאגרסיבית גרמה לחרדה במחנה פלשתים, והם החלו לנוס. את המנוסה זיהו אנשי שאול, שניצלו את המצב והחלו במרדף אחר הפלשתים.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לנצל את המנוסה הפלשתית באופן מיטבי, רצה שאול שהלוחמים יתמקדו בלחימה, וימנעו מעצירות על מנת לאכול ולשתות. לצורך כך הוא השביע את הלוחמים שלא לאכול עד הערב. יהונתן לא שמע את השבועה, מאחר שהיה עסוק במרדף אחר פלשתים.[1]

תוך כדי מלחמתם בפלשתים הגיעו הלוחמים ליער שחלות דבש רבות פזורות בו, אך נמנעו מלאכול מהן מחמת שבועת שאול.[2]

יהונתן, שכאמור לא שמע מהשבועה, טעם מעט מאחת מחלות הדבש. הלוחמים שהיו בקרבתו ראו את מעשהו, והודיעו לו שהוא עובר באכילתו על השבועה שהשביע אביו, אך יהונתן, ששמע לראשונה על שבועה זו, התנגד לעצם השבועה, וטען כי בשבועה זו פגע שאול בהצלחת הקרב.[3]

לאחר תום המערכה הראשונה, שאול רצה להמשיך את המרדף גם בלילה. לצורך כך, שאל באורים ותומים, אך הוא לא נענה בתשובה. שאול הבין שהוא לא נענה באורים ותומים בגלל חטא שישנו באחד מהעם. לצורך כל הוא כינס את כל העם ואמר: "גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם. כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת", אך אף אחד אינו מודה על עבירה שבידו - "וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם".

שאול החליט להטיל גורל על מנת לזהות את האדם שבחטאו לא נענה. הוא העמיד את כל העם מצד אחד, ונעמד עם יהונתן בנו מהצד השני. הוא הטיל את הגורל, והגורל הצביע שהאשמה נמצאת בצד שאול ויהונתן. הוא הטיל גורל נוסף בינו ובין יהונתן, ובגורל עלה שיהונתן הוא זה שחטא. שאול שאל את יהונתן איזה חטא עשה שבעבורו לא נענה בתשובה באורים ותומים, ויהונתן ענה שהוא עבר על השבועה בכך שאכל מיערת הדבש, ואכן דינו למות כפי שנקבע מראש למי שיפר את השבועה: "וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת". שאול לא נשא פנים ליהונתן בנו, ונשבע להמיתו: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן".

כאשר שמע העם את דברי שאול, הוא התקומם על מותו של יהונתן, בעיקר מחמת חלקו של יהונתן בהצלחת המלחמה מול פלשתים: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲ‍יוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי יְהוָה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה". בקשת העם, אכן נענתה, ושאול ויתר על שבועתו, ונתן לעם לפדות את יהונתן בנו: "יִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת".

בפרשנות המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רש"י הצלת יהונתן באה בעקבות זה ששאול נשאל על נדרו, והתירו, ובכך ניצלו חייו של יהונתן.

הרד"ק הביא כי יש שטענו שהפדיון הוא בכך שטענו שיהונתן לא שמע על השבועה, ואם כך, הרי הוא שוגג במעשיו ואין להורגו. ואכן שאול הסכים אם טענה זו.

הרד"ק מתקשה בכך, שאם כך, מדוע לא הועילה טענה זו גם כששאול שאל באורים ותומים? הוא מיישב את הדבר בשם רבי סעדיה גאון, שאכן כל מה שלא נענה באורים ותומים, היה על מנת לפרסם שיהונתן עבר על השבועה בשוגג ולכך לא נענש, ולא יאמרו שלא נענש מחמת שהוא בן המלך.

ברמב"ן הוכיח ממעשה זה, כי מהפסוק "כל חרם אשר יוחרם" (ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוק כ"ח) לומדים כי יש כוח למלך להטיל חרם או שבועה המחייבת את כל העם, והעובר עליה יתחייב מיתה מן הדין:

ולכך אני אומר, כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה.

והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן, שאמר לו אביו (שמואל א יד מד): "כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן". ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה?

במדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרקי דרבי אליעזר מובא הסיפור בשינויים שונים, לפיו שאול ראה שהאחת מהאבנים הקבועות בחושן - האבן של שבט בנימין - אינה מאירה, ומכך הסיק שאחד מבני בנימין חטא. לאחר שהטיל גורל ראה שבנו הוא זה שחטא בכך שעבר על השבועה שהשביע. העם פדה את יהונתן ממות על ידי קורבן שהקריבו לכפר על שגגתו, ובכך פדו את יהונתן:

וראה בשתים עשרה אבנים שכל שבט ושבט שהיה עושה דבר מצוה היה אבנו מגיה אורה וכל שבט ושבט שהיה עושה דבר עבירה לא היתה אבנו מגיה אורה וידע ששבט בנימין מעל בחרם והפיל גורלות ונלכד שאול ויהונתן שנ' וילכוד שאול ויהונתן ולקח שאול את חרבו להרוג את בנו שנ' כה יעשה אלהים לי וכה יוסיף כי מות תמות יהונתן אמרו לו העם אדוננו המלך שגגה היא והקריבו עליו קרבן עולה על שגגתו ויעתר לו ופדאוהו העם ממות שנ' ויפדו העם את יהונתן ולא מת.

פרקי דרבי אליעזר

בילקוט שמעוני מובא מחלוקת האיך פדו העם את יהונתן ממיתה: האם על ידי נתינת זהב כמשקלו, או שפדהו בטענות, שלא אכל לחם או שלא אכל אלא רק טעם:

ויפדו העם את יהונתן. רבי אלעזר אומר אומר נתנו ישראל משקלו זהב ופדאוהו, אמר רבי יוחנן 'וכי לחם אכל והלא לא אכל לחם אלא דבש'. ריש לקיש אמר 'וכי אכל והלא מיטעם טעם' אמרו טעמא ויפדו העם את יונתן ולא מת

ילקוט שמועני, רמז קיח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]