מרד שבע בן בכרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור מרד שבע בן בכרי, ואישה משליכה את ראשו מהחלון

מֶרֶד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי - הוא מרד שחולל שבע בן בכרי למטה שבט בנימין כנגד שלטונו של דוד המלך ושבט יהודה על עם ישראל.

המרד דוכא ושבע בן בכרי הוצא להורג.

את תיאור המרד ניתן לקרוא בספר שמואל פרקים י"ט-כ.

הרקע למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד התחולל בזמן ניסיונות השיקום של חצר דוד מהשלכותיו של מרד אבשלום. בחזרתו מהקרב בו חוסל אבשלום (שהתרחש בעבר הירדן המזרחי) חוצה דוד את הירדן (מערבה) בלווית פמליה מבני שבטו, שבט יהודה. הדבר מעורר תרעומת בקרב שאר השבטים.

בנוסף, יש לזכור כי שבע בן בכרי הוא בן שבט בנימין, הללו קרובים למלך שאול, שתחתיו חתר דוד ולבסוף החליפו. בתום מרד אבשלום מטיל דוד קנס על אחד מצאצאיו האחרונים של שאול, מפיבשת בן יהונתן. הקנס מוטל עליו אחרי שנשפט שלא בפניו על אי סיוע למלך דוד בזמן מרד אבשלום הוא נאלץ לחלוק את כול נחלותו עם עבדו ציבא.

ניתן להוסיף גם את העובדה כי דוד החזיק צבא של שכירי חרב זרים, שתפקידם להטיל מרות על בני ישראל. עניין נוסף הוא ביטולן של מסורות שבטיות, כגון העלאת ארון הברית לירושלים, בניגוד למקומו המסורתי, בהר אפרים, שם התגורר שבע בן בכרי.

בתשתית המרד עומד אופן ההמלכה של דוד על שבטי ישראל, כריתת ברית, מעין חוזה, בין שבטי הצפון לבין דוד, שהיה אז מלך יהודה.

התפתחות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאת המרד של שבע בן בכרי נפלה על אוזניים קשובות, ושבטי ישראל מקבלים עליהם את מנהיגותו של שבע בן בכרי. ניסיון הפיזור הראשון של המרד נעשה באמצעות מינויו של עמשא בן יתר לגיוס צבא משבט יהודה לפיזור המרד, אלא שעמשא בן יתר מתמהמה בפעולה זו (למרות הבטחה כי יכהן כשר צבא במקום יואב בן צרויה).
דוד ממנה לכן את אחיינו, אבישי, לפזר את המרד. אבישי, בראש צבא הגיבורים של דוד, יצא למרדף אחר שבע בן בכרי. בתחנה הראשונה של המרדף, גבעון, מוצא להורג עמשא בן יתר על ידי יואב בן צרויה. להוצאה להורג היה אפקט מלכד על צבאו של יואב ותרם לגיוס שבטי ישראל לצד יואב. יואב החל אם כן רודף אחרי שבע בן בכרי שברח לעיר אבל בית מעכה.
צבאו של יואב צר על העיר ומתחיל לנסות לפרק את חומתה. אישה חכמה מן העיר מנהלת משא ומתן עם יואב בסופו מושלך ראשו של שבע בן בכרי מעבר לחומה והמצור מופסק.

השלכות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערוב ימיו יצווה דוד על בנו ויורשו שלמה להוציא להורג את יואב בן צרויה, משום שהרג את עמשא בן יתר במהלך המרד.
עם זאת, הקריאה אותה השמיע שבע בן בכרי "אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" הידהדה שני דורות אחר כך בעת פילוג ההמלכה, אירוע שהיווה צימצום משמעותי בכוחו של בית דוד.

ההשלכה ההלכתית הנלמדת מהמרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסיומו של המרד, נלמדת הלכה בעניין הסגרת אדם אל מותו לצורך הצלת רבים. הרמב"ם אף מזכיר בהלכותיו (הלכות יסודי התורה פרק ה) את שמו של שבע בן בכרי, ופוסק שמותר להסגיר רק אדם שחייב מיתה כמו שבע בן בכרי.

מרד שבע בן בכרי ותיקון הסופרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריאה האמורה של שבע נכללת במסורות בדבר תיקון סופרים.
לגרסת מסורות אלו, הקריאה הייתה ""אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי אִישׁ לְאלהיך יִשְׂרָאֵל".
כלומר, אחת הסיבות למרד הוא ביטול מסורות פולחן שבטיות, כך ששבטי ישראל חשו שנותק הקשר בינם לבין אלוהים. כדי למנוע פגיעה בכבודו של האלוהים, וכדי למנוע פרשנות לפיה יש יותר מאל אחד, שונה נוסח הקריאה.

מרד שבע בן בכרי בתרבות העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מלכים ג מאת יוכי ברנדס מוצג המרד כ"מרד המקדשים", והמניע המוצג הוא תקנה (בדיונית) שתיקן דוד המבטלת את המקדשים והבמות בערים מחוץ לירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]