החזרת ארון הברית לישראל והעלאתו לירושלים

דגם של ארון הברית

החזרת ארון הברית לישראל והעלאת ארון הברית לירושלים הם שני סיפורים מקראיים המופיעים בספר שמואל.

החזרת ארון הברית לישראל

סיפור זה מופיע בספר שמואל א', פרקים ד'–ז'.

הארון ביד הפלשתים

בסוף תקופת השופטים הייתה מלחמה באבן העזר בין עם ישראל לפלשתים. בקרב הראשון הובסו הישראלים, וזקני ישראל הציעו להביא לקרב את ארון ברית ה', בתקווה שכוחו של הארון יציל אותם. ואכן, לבקשתם, הכוהנים חפני ופינחס הביאו את הארון ממשכן שילה אל שדה הקרב שבאבן העזר, לשמחתם של הישראלים וחרדתם של הפלשתים. אך הפלשתים גייסו את כל כוחם וניצחו שוב, תוך שהם הורגים כ-30 אלף מלוחמי ישראל (ביניהם גם חפני ופנחס), ולוקחים בשבי את ארון הברית.

הפלשתים הביאו את ארון הברית אל מקדש האל דגון באשדוד (שהייתה אז עיר פלשתית), מול פסלו של האל. למחרת בבוקר, כשבאו כהני דגון אל המקדש, הם מצאו את הפסל על הרצפה, כשהוא נופל בתנוחת השתחוויה אל הארון. הם השיבו את הפסל למקומו, אך בבוקר שלאחר מכן התגלה שהפסל נפל שוב, והפעם ראשו וכפות ידיו נכרתו והונחו על מפתן הדלת. מאז נאסר לדרוך על מפתנו של מקדש זה. במקביל, ה' העניש את תושבי העיר: ”וַיְשִׁמֵּם, וַיַּךְ אֹתָם בעפלים [קרי: בַּטְּחֹרִים], אֶת אַשְׁדּוֹד וְאֶת גְּבוּלֶיהָ” (שמואל א' ה', ו').

על כן הוציאו האשדודים את ארון הברית מעירם, ושלחו אותו לעיר פלשתית אחרת – גת. בתגובה הכה ה' גם את תושבי גת, וכל אחד ואחד מהם לקה בעפלים/טחורים. הארון שוב הועבר, הפעם לעקרון (גם היא עיר פלשתית), והפעם תושבי עקרון הבינו מיד את הסכנה שבדבר, וכינסו את חמשת סרני פלשתים (של אשדוד, עזה, אשקלון, גת ועקרון) כדי להחליט מה לעשות עם הארון.

החזרת הארון לישראל

הפלשתים החליטו להחזיר את ארון הברית לישראל, ובעצת כוהנים וקוסמים הם בחרו לא להחזיר אותו כפי שנלקח, אלא לצרף מתנה – ארגז ובו חמישה עפלי/טחורי זהב וחמישה עכברי זהב, אחד כנגד כל עיר פלשתית – על מנת לפייס את ה'. את הארון והארגז הוצע לשים על עגלה רתומה לשתי פרות, אימהות לעגלים שאותם ישאירו מאחור. אם הפרות ילכו לבית שמש (שהייתה אז יישוב ישראלי), ולא ינסו לחזור אל בניהן, יהיה זה סימן שאכן הארון הוא מקור הצרות שלהם. וכך היה:

וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן, וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה, וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת. וַיָּשִׂמוּ אֶת אֲרוֹן ה' אֶל הָעֲגָלָה, וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם. וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ, בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול, וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.

— ספר שמואל א', פרק ו', פסוקים י'–י"ב

העגלה עצרה בשדהו של תושב בית שמש בשם יהושע. שם באו אליה אנשי בית שמש, שבאותו זמן קצרו את החיטה שלהם ושמחו לראות את הארון. אנשים לוויים שמו את ארון הברית והארגז על אבן גדולה בשדה, והקריבו לה' קורבנות (כולל שתי הפרות שמשכו את העגלה). אבל ה' הכה גם את אנשי בית שמש, והרג 50,070 איש מהם, משום שראו את ארון הברית – לפי התורה אסור לאף אדם, חוץ מהכהן הגדול ביום הכיפורים, לראות את הארון.

אנשי קריית יערים לקחו את הארון, הביאו אותו לביתו של אדם בשם אבינדב, ומינו את בנו אלעזר לשמור על הארון. ארון הברית ישב בקריית יערים במשך עשרים שנה. טחורי ועכברי הזהב נותרו בבית שמש, ”עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי” (שמואל א' ו', י"ח).

העלאת ארון הברית לירושלים

סיפור זה מופיע בספר שמואל ב', פרק ו', וגם בספר דברי הימים א', פרקים י"ג, ט"ו וט"ז.

ניסיון ראשון

כשדוד היה למלך על כל ישראל, הוא כבש את ירושלים ועשה אותה לבירתו, ואז החליט להעלות לירושלים את ארון הברית. דוד וכל עם ישראל הלכו לבית אבינדב, והרכיבו את הארון על עגלה חדשה, שבה נהגו עוזא ואַחְיוֹ, בניו של אבינדב. כך הם יצאו אל ירושלים בתהלוכה גדולה, ”מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים” (שמואל ב' ו', ה').

כאשר עברו במקום בשם "גורן נָכוֹן" (או "גורן כִּידֹן", לפי נוסח דברי הימים) ארון הברית כמעט נשמט מן העגלה, ועוזא שלח את ידו להחזיק בארון – ונהרג מיד, בשל קדושתו הרבה של הארון. דוד התיירא, והחליט שלא להעלות את הארון לירושלים באותו היום, וכן שאותו המקום ייקרא מעתה והלאה "פֶּרֶץ עֻזָּא". התהלוכה נפסקה, והארון נשלח לביתו של עובד אדום הגתי, שם שהה שלושה חודשים.

ניסיון שני

ה' בירך את עובד אדום הגתי ומשפחתו בזמן שארון הברית היה בביתם, ודוד יזם העלאה נוספת של הארון לירושלים, גם כן בתהלוכה חגיגית של כל עם ישראל, אך הפעם ננקטו צעדים כדי למנוע אסון נוסף:

• הוקם אוהל מיוחד בירושלים לשכן בו את הארון (אין זה המשכן, שהיה אז בגבעון)
• הארון לא נסע בעגלה, אלא נישא על כתפי לוויים, ככתוב בתורה: ”כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ” (במדבר ז', ט')
• ההעלאה לוותה בשירת הלויים, של המשוררים הימן, אסף ואיתן, ועוד 14 משוררים משניים
• אחרי כל שישה צעדים של נושאי הארון, התהלוכה עצרה והוקרבו שור ומריא

ארון הברית הגיע בשלום לירושלים והובא לאוהל שנועד לו, ושם דוד הקריב קורבנות נוספים, בירך את העם בשם ה', חילק לעם אוכל והודה לה' במזמור (מזמור "הוֹדוּ" שכיום פותח את פסוקי דזמרא), ואז כולם חזרו איש לביתו. בביתו של דוד ציפתה לו אשתו מיכל, שצפתה בו מחלון הארמון, וגערה בו על כך שבמהלך התהלוכה הוא רקד באופן שלדעתה איננו הולם מלך. דוד השיב לה שכך נכון לעבוד את ה', והוא מוכן להשפיל את עצמו אפילו יותר לשם כך.

פרשנים

עובד אדם שנהג בארון בשעה שהיה בביתו, בגינוני כבוד, ביניהם שהיה מטאטא את הרצפה שלצידו, ומדליק נרות מדי בוקר וערב, התברך שילדה אשתו ושמונה כלותיו שישה בכרס אחד.

המלבי"ם מפרש מהן הטעויות בהעלאת הארון הראשונה, שגרמו לאסון מותו של עוזא. לדבריו, הארון נישא בעגלה ולא על כתף, מה שעומד בניגוד גמור לכתוב בתורה. בנוסף, הוא כותב כי דוד לא כעס על ה' אלא על עצמו, ששכח את הצווים הקשורים לנשיאת הארון וגרם בטעות למותו של עוזא.

אזכורים בתרבות

נעמי שמר כתבה שיר בשם "למה צחקה מיכל", אותו ביצעה להקת הגשש החיוור. השיר מתבסס על הפסוקים בהם מסופר שמיכל מלגלגת על דוד.

קישורים חיצוניים

• ד"ר נח חיות - הארון נוגף את פלישתים, סרטון בערוץ "מרכז יעקב הרצוג", באתר יוטיוב (אורך: 01:00:17)