מעשה אמנון ותמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תמר מגורשת מביתו של אמנון לאחר מעשה האונס, ציור מאת ג'יימס טיסוֹ, בסביבות 1896 עד 1902. "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה" (שמואל ב' פרק י"ג, פסוק י"ט)

מעשה אמנון ותמר הוא סיפור מקראיספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים א'ל"ז) המספר את סיפורו של אמנון, בנו של דוד מאחינועם היזרעאלית, אשר אנס את אחותו תמר (בת מעכה בת תלמי מלך גשור).

הסיפור פותח בתמר ומציג אותה כאחות אבשלום וכאישה יפה. לאחר מכן מסופר כי אמנון, בנו של דוד המלך, התאהב בה וחיפש תואנה להימצא עימה ביחידות. בעצת יונדב בן שמעה, בן דודו, עשה עצמו כחולה, וביקש שאחותו תמר תבוא לחדרו ותכין לו לביבות. כאשר הגיעה תמר לחדרו והכינה לפניו את הלביבות, סירב אמנון לאכול עד שכל עבדי המלך הנוכחים בחדר יצאו, והוא יאכל מידיה.

לאחר שיצאו, ביקש אמנון מתמר שתיכנס אל חדרו ותאכיל אותו שם. כשנכנסה לחדרו, ניסה לפתות אותה לשכב עימו, ומשסירבה, אנס אותה. לאחר מעשה האונס דרש אמנון מתמר לצאת מחדרו, למרות בקשתה שיישאנה לאשה כדי ששמה לא יוכתם, וכמצוות התורה. משסירבה, הורה לאחד ממשרתיו להוציאה מחדרו ולנעול הדלת לבל תנסה להיכנס.

תמר, שהייתה לבושה כתונת פסים, קרעה את כותנתה, שמה אפר על ראשה (סימני אבלות), וזעקה על העוול שנעשה לה. כאשר שמע זאת אבשלום, אחיה מאב ומאם, הורה לה לשמור על שתיקה ולא לתבוע את עלבונה, בתואנה שאמנון הוא אחיה, אולם בלבו זמם לנקום באמנון, ואכן הרג אותו מאוחר יותר.

לאורך הדורות זכה הסיפור לפירושים רבים שניסו להתמודד עם הבעיות ההלכתיות והמוסריות שבו. היו שבחרו לנקות את אמנון מאשמה (למשל בטיעון כי מעשה זה היה אחד מהעונשים שבהם נענש דוד). אחרים הדגישו את חלקו של חברו של אמנון במעשה (בטענה כי הוא שיעץ לאמנון כיצד להביא את תמר אליו, וייתכן שהתכוון רק ליצור סיטואיה אינטימית שתאפשר הצעת נישואין). אחרים ניסו לנקות את אמנון מגילוי עריות ודרשו כי תמר נולדה טרם שאימה התגיירה, ולכן אינה יהודיה, ואינה נחשבת אחות אמנון. אחרים האשימו את תמר בכעסו של אמנון עליה. מיעוט מהפירושים עוסק בתמר ובניסיונה להגן על עצמה מפני האונס[דרוש מקור].

הרקע למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – דוד ובת שבע

סיפור אמנון ותמר מהווה סיפור המשך למעשה דוד ובת שבע, ומוצג במקרא כעונש הראשון שקבל דוד על חטאו. על פי מעשה דוד ובת שבע, זימן דוד המלך את בת שבע אשת אוריה החיתי אליו ושכב עימה. כשנודע לו שבת שבע הרתה מכך, קרא לאוריה מהמלחמה שנערכה באותה עת מול בני עמון, על מנת לטשטש את שנעשה. אלא שאוריה נמנע מלציית להוראת המלך דוד לשוב אל ביתו, ודוד הורה ליואב שר הצבא לדאוג להמתתו של אוריה במלחמה באמצעות הצבתו בראש החץ של המערכה, בתואנה שהוא מרד במלך בסרבנותו ובדבריו הנוקבים כלפי המלך. יואב קיים את ההוראה, ואוריה מת במלחמה.

נתן הנביא המשיל לדוד את שעשה במשל כבשת הרש כדי להעמידו על חטאו. דוד הודה מיד בחטאו וקבל על עצמו את העונש השמיימי שהוא גזר על עצמו בפסק הדין שנתן ביחס לסיפור כבשת הרש הדמיוני: ”אֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם“ (שמואל ב פרק י"ב, פסוק ו'). התשלום הראשון מבין הארבעה אותו שילם דוד, היה מות הבן שילדה בת שבע מן ההריון מדוד. התשלום השני היה אונס תמר, והשלישי מות אמנון שהיה תוצאה ישירה של מעשה האונס. לאחר מכן גם אבשלום בנו הנוסף נהרג, ובכך שילם דוד את ארבעת התשלומים. בתרגום השבעים נכתב כי דוד ייענש שבעתיים. על פי חז"ל, ארבעה מבניו של דוד מתו בגורן ארוונה[1]. בנוסף להם מתו בחיי דוד: אמנון, כלאב ואבשלום.

תיאור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצת יונדב בן שמעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתוב מתאר כיצד אמנון, בנו של דוד מאחינעם היזרעאלית, חשק בתמר, שהייתה אחותו למחצה (בהיותה בתו של דוד ממעכה בת תלמי מלך גשור). מאחר שידע אמנון שתמר היא בתולה ולא נשואה לאיש עדיין, חשק בה עוד יותר, עד שחלה מכך[2]. פרשני המקרא מבארים שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שתמר הייתה בתולה, שכן באותה תקופה הנוהג היה שהבנות הבתולות לא היו יוצאות מביתן ללא ליווי או השגחה, ולכן הוא לא פגש בה כשהם לבדם[3].

כאשר הבחין יונדב בן שמעה, בן דודו החכם של אמנון, שאמנון חברו כחוש וחלוש בבקרים, כמי ששנתו נדדה[4], שאלו לסיבת הדבר. אמנון השיב שהוא אוהב את תמר אחותו (מאביו) וחושק בה. יונדב הציע לו לעשות עצמו כחולה שנפל למשכב, וכשאשר יבוא דוד אביו לבקרו, יבקש ממנו שתמר תטגן לפניו לביבות, ובכך יתעורר תאבונו והוא יאכל ויתחזק[5].

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד: וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה: וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד: וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב: וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ.

שמואל ב' פרק י"ג, פסוקים א'-ה'

המלבי"ם מוסיף שכוונת יונדב הייתה שאמנון יבקש מדוד שתמר תכין לפניו את הלביבות, משום שאמנון אהב לאכול את הלביבות אותן ידעה תמר להכין, והוא היה מעוניין לראות שהיא זו שמכינה אותן ולא מישהו אחר, ובכך הוא יתרץ את רצונו שדווקא תמר תכין הלביבות, ודווקא לעיניו: ”וחשב שיען שכל אוכל תתעב נפשו יתאוה למין מאכל של לביבות שתמר לבדה יודעת לעשותו היטב, ורוצה שתעשהו לעיניו למען יבטח שהמה הלביבות אשר יאהב“ (מלבי"ם שמואל ב' פרק י"ג פסוק ו'). באשר לתכלית עצתו של יונדב בן שמעה, ישנן שתי גישות: בתלמוד הבבלי[6] מובאים דברי רב יהודה בשם רב, שיונדב היה חכם מאוד 'לרשעה', לאור תוצאת העצה שנתן לאמנון. על פי רעיון זה העצה ניתנה בכוונה תחילה להביא למותו של אמנון[7]. אולם המלבי"ם מבאר שכוונת יונדב בעצתו הייתה שדוד יבין שאמנון מעוניין לשאת את תמר, וכן כדי שתמר תדע שאמנון אוהב אותה, וכך הדבר יביא לנישואיו עימה:

באמת לא עלה על דעת יונדב שיעשה הנבלה הזאת, רק שם בפיו דבריו שמתוכם יכיר המלך שהוא חושק בתמר אחותו וחולה עבורה עד מוות. ובזה ידע שיתננה לו לאשה אחר שמותרת לו מן הדין, וגם שעל ידי שישלחנה אליו בהכרח יוכל לגלות לה את כל לבו, ותתרצה גם היא בהרגישה אהבתו אליה, וחליו בעבורה.

מלבי"ם שמואל ב' פרק י"ג, פסוק ה'

אפשרות נוספת היא שיונדב ניסה להביא ליצירת סיטואציה אינטימית ביניהם, שתאפשר לאמנון לבקש את ידה של תמר.

יצירת תנאי ההתייחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנון קבל את עצת יונדב, ועשה עצמו כחולה. כאשר הגיע דוד לבקרו, ביקש ממנו אמנון שתמר תטגן לפניו לביבות, ודוד מלא בקשתו. כאשר הגיעה תמר אל ביתו של אמנון והכינה לפניו את הלביבות, סירב אמנון לאכול עד שייצאו כל עבדיו מן הבית. כאשר יצאו כולם, בקש ממנה אמנון שתבוא לחדר משכבו ששם מיטת חוליו, כדי שתאכיל אותו מן הלביבות.

וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה: וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק ותלוש וַתָּלָשׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת: וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו: וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה.

שמואל ב' פרק י"ג, פסוקים ו'-י'

ניסיון הפיתוי ומעשה האונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נכנסה תמר אל החדר והגישה אליו את הלביבות, אחז בה אמנון וניסה לפתותה לשכב עימו. תמר מתחננת שלא בפני אמנון שלא יענה אותה ויהרוס את חייה, היא מעלה טיעונים שונים ומקוה שאחד מהם לפחות ישכנע את אמנון: מדובר במעשה נבלה, הדבר לא מקובל בישראל, אל להם לשכב בדרך זנות, והדבר יפגע אנושות בשמה הטוב של תמר ויסב לשניהם חרפה. לבסוף היא אומרת שאם הוא מעוניין בה, הוא יכול להסדיר את נישואיהם בבקשה רשמית מהמלך לשאתה לאשה.

אמנון לא הקשיב להפצרותיה ושכב עימה בכפייה.

וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי: וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ: וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.

שמואל ב' פרק י"ג, פסוקים י"א-י"ד

חז"ל מוסיפים במדרש, על סמך המילים וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה, שתמר ניסתה להיאבק בו אלא שהוא גבר.

דבריה של תמר לאמנון, שאם יציע את נישואיהם לאביהם, דוד, הוא לא ימנע זאת, עוררו שאלה גדולה בקרב פרשני המקרא למיניהם: כיצד ייתכן שדוד יתיר לאמנון לשאת את תמר לאשה, והרי היא אחותו מאביו, ואסור לאח לשאת את אחותו בין אם היא אחותו מן האב בלבד או מן האם בלבד.

תשובת חז"ל לדבר היא שתמר הייתה בת אשת יפת תואר, ולכן מבחינה הלכתית לא נחשבה לאחותו של אמנון, שכן אמה הרתה אותה בעודה נכרית, ומבחינה הלכתית שני אחים שאחד נולד בעת שהאם הייתה נכרית, והשני נולד לאחר גיורה, אינם נחשבים מן התורה לאחים שחלים עליהם איסורי עריות הנובעים מקרבת משפחה זה עם זה[8].

האברבנאל באר שתמר אכן הייתה אחותו של אמנון ואסורה עליו, ודבריה אליו היו בגדר ניסיון להינצל ממנו ולמנוע את האונס:

והנראה אלי בזה הוא שאבשלום ותמר שניהם היו בני דוד, ושניהם -ילדה אותם מעכה אחרי שנתגיירה. ולכן קראה אמנון 'אחותי' והיא גם היא אמרה 'אחי הוא', ודוד ואבשלום שניהם אמרו: 'אמנון אחיך'... אמנם מה שאמרה תמר 'דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך', לא אמרה כי אם להינצל מידו... ותנחומין של הבל היו, ורצתה לדחותו בקש, אף כי בדבריה העירה על אמיתת הדבר באומרה: 'כי לא יעשה כן בישראל', 'אל תעשה את הנבלה הזאת', רוצה לומר: היותה ערוותו.

אברבנאל על שמואל ב' פרק י"ג, פסוק א'

אפשרות המובאת בדברי בעלי התוספות היא שתמר הייתה אמנם אחותו של אבשלום, אך לא בתו של דוד:

ומה שהקשה מתמר לא קשה, דאיכא למימר [שיש לומר] דתמר לא היתה בת דוד, אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת. והא דכתיב: 'כן תלבשנה בנות המלך מעילים', לא משום שהיתה בתו, אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך.

תוספות מסכת קידושין דף כ"ב עמוד א'

גירוש תמר מבית אמנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משביצע אמנון את זממו, התמלא ליבו בשנאה ודחיה כלפי תמר, והוא דרש ממנה לצאת מביתו. תמר התחננה ואמרה שאם אמנון טימא את בתוליה, הרי יכול לפחות לשאתה לאישה וכך להשיב לה את כבודה ולא לשלח אותה מביתו; אולם אמנון לא שת ליבו לדבריה, והורה לאחד ממשרתיו שיוציאה מביתו וינעל הדלת אחריה לבל תנסה להיכנס.

וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי: וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ: וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

שמואל ב' פרק י"ג, פסוקים ט"ו-י"ח

חז"ל מבארים שהיא אמנם לא הצליחה למנוע את האונס אך הצליחה לסרסו, ולכן הוא כעס עליה ושנא אותה: ”וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, מאי טעמא? [מה הטעם לשנאה] - אמר רבי יצחק... קשרה לו נימא [משער הערווה], ועשאתו כרות שפכה“[9].

לעומתם הרב סולובייצ'יק מפרש כי "החטא היה לו תועבה, בגללו בא לשנוא את עצמו, וממילא שנא אותה"[10]

תגובת תמר למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משהוצאהּ תמר מבית אמנון, קרעה את כתונת הפסים שלבשה[11], שמה אפר על ראשה לאות אבל על העוול שנעשה לה, ובעודה שמה ידה על ראשה, זעקה בקול כדי לפרסם שנאנסה[12]. אבשלום אחיה ביקש ממנה שלא תעורר על כך מהומה, אולם הזמין אותה להתגורר בביתו, ולמעשה תכנן ליצור 'שקט תעשייתי' לשם חיסולו של אמנון על שפגע באחותו.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ... וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

שמואל ב' פרק י"ג, פסוקים כ'; כ"ב

תגובת דוד למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר שמע דוד על מעשה האונס חרה לו הדבר מאד: ”וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד“ (שמואל ב' פרק י"ג, פסוק כ"ב), אולם בפועל לא כתוב שהוא נקט נגד אמנון שום צעד משמעתי כלשהו. ייתכן שהחטא המוסרי שלו עצמו בעקבות לקיחת בת שבע, מנע ממנו להוכיח את אמנון או להענישו[13].

השלכות המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – האישה החכמה מתקוע, רצח אמנון

לאחר המעשה, תכנן אבשלום פעולת נקם באמנון. הוא ערך משתה בעת גז הצאן, כנהוג, והזמין אליו את אביו דוד, אך הוא דחה את ההצעה. אבשלום הפציר בו שלפחות אמנון יגיע למשתה, ולאחר הפצרות ממושכות הסכים לכך דוד.

אבשלום הורה לעבדיו שכאשר אמנון יתבסם ביינו ולא ישים לב לנעשה איתו, יכו אותו וימיתוהו, ועבדי אבשלום אכן עשו כן. אבשלום ברח אל סבו, תלמי מלך גשור, כי ידע שדוד יכעס עליו בוודאי ויבקש להענישו.

אבשלום ישב בגשור שלוש שנים עד שדוד ניחם על מות בנו, ורצה בשוב אבשלום לירושלים. יואב השתמש בדבריה של אשה חכמה שעשתה עצמה כאלמנה המבקשת את חסות המלך על בנה שרצח את אחיו, מפני משפחתה שדרשה את מיתתו. ובכך רמזה לדוד שראוי להשיב את אבשלום לירושלים ולא לכרות אותו מהמשפחה, על אף מעשהו הקשה כלפי אמנון.

דוד הבין שיואב שלח אותה כדי להביא אותו להבנה שיש להשיב את אבשלום לירושלים, ואישר את הדבר. יואב אכן הלך לגשור להשיב את אבשלום לירושלים.

איסור ייחוד עם פנויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – איסור ייחוד

חז"ל מבארים שבעקבות המעשה גזר דוד ובית דינו איסור להתייחד עם אשה שאינה נשואה (ייחוד עם אשה נשואה אסור מהתורה, כמובא בתלמוד שם):

תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: גדר גדול גדרה תמר באותה שעה. אמרו: לבנות מלכים כך - לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה, אם לצנועות כך - לפרוצות על אחת כמה וכמה. אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו על ייחוד דפנויה

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ"א עמוד א'

וכך אכן נפסק להלכה בשולחן ערוך[14]: ”כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה. ואף על פי שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא“.

אמנון ותמר ביצירתו של אבן גבירול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן גבירול כתב את היצירה "אמנון אני חולה" בו הוא נותן פרשנות אחרת לסיפור המקראי.

אַמְנוֹן אֲנִי חוֹלֶה – קִרְאוּ אֱלֵי תָמָר

כִּי חוֹשְׁקָהּ נָפַל בְּרֶשֶׁת וְגַם מִכְמָר.

רֵעַי, מְיֻדָּעַי, אֵלַי הֲבִיאוּהָ,

אַחַת שְׁאֵלָתִי מִכֶּם אֲשֶׁר אֹמַר:

קִשְׁרוּ עֲטֶרֶת עַל רֹאשָׁהּ, וְהָכִינוּ

עֶדְיָהּ, וְשִׂימוּ עַל יָדָהּ בְּכוֹס חָמָר.

תָּבוֹא וְתַשְׁקֵנִי, אוּלַי תְּכַבֶּה אֵשׁ

לִבִּי, אֲשֶׁר בִּלָּה בְשָׂרִי אֲשֶׁר סָמָר.

[15]

בשיר "אמנון אני חולה" האישה (תמר) היא לא יותר מכלי תמטי של השיר המעורר את הדמות הגברית בשיר (הדובר אמנון), להבנה עצמית, להבנה של רצונותיו העמוקים. מערכת היחסים בין בני הזוג, משמשת כמניע להבנה עצמית של הדובר, הבנה הטומנת בחובה את השאיפה למות, ואת רצונו להשתחרר מן המחלה. הדמות הנשית בשיר מטפלת באמנון החולה, היא משקה אותו ביין שהורג אותו ומפסיק את ייסוריו הכרוכים בסבל פיזי ונפשי. הדמות הנשית בשיר היא בגדר מראה, כלי לשיקוף תחושותיו ורגשותיו של הגבר. האונס לא מופיע כלל בשיר. הציר הסיפורי המרכזי של הסיפור התנ"כי, והסיבה למותו של אמנון בסיפור המקראי, נעלמת לחלוטין מהשיר. העובדה שאונס לא מוזכר כלל מעידה על כך שהוא לא נתפס כאלמנט החשוב בסיפור המקראי, אלא כאלמנט שולי. הזיכרון הקולקטיבי שהותיר סיפור המקרא על השיר הוא זיכרון ה"אהבה האסורה" וה"אהבה הבלתי ממומשת"[16].

גילוי עריות ואונס בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת בן ראובן, היחס של המקרא לגילוי עריות הוא חד משמעי ואסור. למרות החוקים הנזכרים בספר ויקרא פרק י"ח פסוק ט', פרק כ' פסוק י"ז ובספר דברים פרק כ"ז פסוק כ"ב האוסרים גילוי עריות באופן מפורש, בימי דוד, הייתה מוסכמה חברתית שעל פיה מי שנולד לפני גיור הוריו והוא במעמד של אח או אחות למחצה יכול לקיים יחסי אישות עם אחיו או אחותו. הפרשנות הזו מרמזת על כך שמקרה אהבה בין אחים, מותר בתנאים מסוימים[17]. גם מדבריה של תמר בפרשת האונס ניתן להסיק כי מוסכמה זו המקובלת אסרה אונס בכל מובן: "כי לא יעשה כן בישראל". היא מוסיפה וטוענת שאביהם דוד יאפשר את הזיווג בניהם אם אמנון יבקש זאת ממנו: "דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך". בן ראובן טוענת כי האונס כשלעצמו גרוע בהרבה מגילוי עריות. בתפיסה הרווחת באותה עת ניתנה, במידה מסוימת, גושפנקא חברתית לגילוי עריות ואילו אונס נחשב לחרפה ולקלון על משפחה[18].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מעשה אמנון ותמר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תנא דבי אליהו, אליהו רבה, איש שלום, פרשה ח
  2. ^ לדעת רש"י (פסוק ב') הוא חלה ממש, ולדעת הרד"ק והמצודות (שם) נעשה כחולה.
  3. ^ רש"י, רד"ק, מצודות ומלבי"ם על ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ב'.
  4. ^ כך מבארים רד"ק ומצודת דוד על פסוק ד', שאהבת אמנון לתמר הדירה את שנתו בלילות.
  5. ^ מצודת דוד על פסוק ה'.
  6. ^ מסכת סנהדרין דף כ"א, עמוד א'
  7. ^ https://www.news1.co.il/Archive/003-D-129960-00.html
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א'.
  9. ^ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ"א, עמוד א'.
  10. ^ הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, על התשובה (עמ' 115), תשל"ה
  11. ^ שדרכן של בנות המלכים הבתולות אז היה ללובשה, כמבואר בפסוק יח.
  12. ^ מצודת דוד על פסוק י"ט.
  13. ^ אלשיך על שמואל ב' פרק י"ג, פסוק כ"א.
  14. ^ אבן העזר סימן כ"ב, סעיף ב'.
  15. ^ לוין, י', שלמה אבן גבירול: שירים, 2017
  16. ^ עדי צמח, כשורש עץ-קריאה חדשה ב"ד שירי חול של שלמה אבן גבירול, תל אביב, הפועלים, 1973, עמ' 140-135
  17. ^ אמית יאירה, "סיפור אמנון ותמר: מאגר של אהדה לאבשלום", הספרות 32, 1983, עמ' 87-80
  18. ^ בן ראובן, ש', "סיפור אונס דינה ובבואתו- סיפור אונס תמר", בית מקרא 43, 1998, עמ' 322-319