חידוש עבודת הקורבנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ידית כלי אבן עם הכתובת "קרבן" שהתגלתה באזור המערבי של החפירות ליד הר-הבית. מוזיאון ישראל
דגם מזבח העולה במכון המקדש

מאז חורבן בית שני חוזרת ועולה השאלה בדבר חידוש עבודת הקורבנות. הבעיות הנידונות הם: העדרו של בית המקדש, חוסר היכולת להיטהר מטומאת מת, חוסר הידיעה של מקום ההקרבה, וחוסר ודאות בייחוס הכהנים. גם שבי ציון התמודדו עם שלוש הבעיות הראשונות בתחילת תקופת בית שני. בנוסף לבעיות ההלכתיות, קיימים גם מחסומים מחשבתיים-רעיוניים. במשך הדורות היו מספר ניסיונות לחידוש העבודה. למעשה, מלבד השאיפה קשה להצביע על ביצוע מעשי של הקרבת קורבנות, מאז הפסקתם. גם כיום, פועלים מספר גופים המנסים לחדש את עבודת הקורבנות.

היסודות ההלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלות ההלכתיות העיקריות העומדות בפני החפצים לחדש את עבודת הקרבנות הן:

  • האם ניתן להקריב קרבנות כאשר בית המקדש אינו בנוי?
  • האם ניתן להקריב כאשר המקריבים טמאים בטומאת מת?
  • האם ניתן להקריב ללא ידיעה ברורה בדבר מקום המזבח? לחלופין - האם ניתן לזהות את מקומו המדויק של המזבח?
  • האם הכהנים בני זמננו, שהם "כהני חזקה" ולא "כהנים מיוחסים", כשרים להקרבה?
  • האם ניתן לזהות את התכלת הדרושה לבגדי הכהונה? האם ניתן להכין בגדי כהונה ללא תכלת?

קודם בניין הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקריבין אף על פי שאין בית[1] - כלומר, שחובת הקרבת הקרבנות אינה תלויה בקיומו הפיסי של בית מקדש. כלל זה נותן מענה להיעדר בית מקדש, ומתחשב במציאות שבניית המקדש יצריך אישור מרשויות-שלטון דבר שעלול להתעכב, או שכלל לא יגיע. לעומת זאת, בניית מזבח פשוט והקרבת קרבן קטן יכול להסתיים תוך זמן קצר.

טומאה דחויה בציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טומאה דחויה בציבור[2] - כלומר, החובה להקריב קורבנות ציבור עומדת בעינה אפילו כאשר רוב המחויבים בהקרבת אותו קרבן. כלל זה נותן מענה להיעדר פרה אדומה, במסגרת המחשבה הצבורית כי "כולנו בחזקת טמאי מתים". באופן כללי, אסור ליהודי טְמא-מת להיכנס לעֲזָרה (המקבילה בקדושתו ל"מחנה שכינה"), המקום שָם מקריבים את הקרבנות. הכלל השני מחדֵש שהחובה ההלכתית להקריב קורבן-ציבור בזמנו דוחה את האיסור שחל על טמאים מהִכנֵס לעזרה.

אחת הבעיות המרכזיות בחידוש העבודה היא העדר האפשרות להטהר מטומאת מת, מכיוון שאין בנמצא כיום אפר פרה אדומה, והשגתו כרוכה בפתרון בעיות שונות, הלכתיות ומעשיות, וכל עוד הכהנים טמאים בטומאת מת יש איסור להיכנס לתחומי העזרה המקודשת. אולם כלל ידוע הוא בדברי חז"ל טומאה דחויה בציבור ומשמעותו, שכאשר הכהנים טמאים, ואין אפשרות להקריב את קרבנות הציבור בטהרה - מותר להקריבם בטומאה. היתר זה נאמר רק לגבי קרבנות ציבור שזמנם קבוע אך לגבי כל שאר הקרבנות אין שום היתר להקריבם בטומאה. אם כן, קודם שניגשים לעסוק בחידוש עבודת הקרבנות, חיוני לעסוק בשאלה, מה הם התנאים בהם ניתן להקריב קרבנות גם בהיותנו טמאים?

במסכת יומא נחלקו אמוראים האם הטומאה דחויה היא בציבור או הותרה בציבור כאשר ישנן שתי השלכות עיקריות:

  1. חיזור אחר טהרה. כלומר אם הטומאה דחויה יש מצבים (המפורטים בגמרא) בהם יש חיוב לחזר אחר כהנים טהורים אף אם הדבר כרוך בקשיים, אך אים הטומאה הותרה אין חיוב כזה.
  2. הצורך בציץ שירַצֶה. אים הטומאה דחויה יש צורך שיהיה ציץ בראש הכהן הגדול על מנת שירצה את עוון ההקרבה בטומאה, אך אם הטומאה הותרה אין צורך בציץ בראש הכהן הגדול.

להלכה נפסק שהטומאה דחויה היא בציבור[3] ואם כן קודם הקרבת הקרבנות יש למנות כהן גדול ולהכין את שמונת בגדי הכהונה שלו, וביניהם הציץ. אולם לדעת כמה פרשנים[4] הציץ אינו נצרך אלא לכתחילה אבל בדיעבד ניתן לעבוד בלא הציץ.

יחוס הכהנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס לבעיית יחוס הכהנים - בעיה זו הועלתה על ידי הרב צבי הירש קלישר בספרו "דרישת ציון", כאחת מבעיות היסוד נגד חידוש עבודת הקרבנות. את טענה זו הוא דוחה בכך שהוא מציג משנה ממסכת עדויות המדברת על משפחות פסולות: "אמר רבי יהושע מקובל אני מרבי יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לקרב ולרחק אלא לקרב את המרוחקין בזרוע ולרחק את המקורבין בזרוע …רבי יהודה אומר לקרב ולא לרחק". מכאן למד הרב צבי הירש קלישר, כי ודאי כוונת המשנה שבסדר הגאולה יהיה קיבוץ גלויות, ויתחילו להקריב קורבנות ללא נביא, ורק אחר כך תבוא מלחמת גוג ומגוג ורק אחר כך יבוא אליהו ומלך המשיח, לכן יהיה צורך גדול בהלכה זו שכל כהן כשר בחזקת אבות ואליהו בא רק לקרב כוהנים שרוחקו משום ספק שמץ פסול.

דברי חז"ל אלו נותנים מענה לבעיית היעדרם של כהנים מיוחסים בימינו, כאשר לדעת הרב צבי הירש קלישר, אין כל בעיה, שכן אין ייחוס כהנים מעכב כלל.

מקום ההקרבה (המזבח)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המתואר בתלמוד, חקרו עולי הגולה ומצאו את שרידי יסודות הבית. כן מבואר, שהריחו בין שרידי הכתלים ריח קטורת. כך גם באשר למזבח, הריחו במקומו ריח קרבנות. עוד מבואר שם, ששלשת הנביאים שהיו ביניהם הביאו עמם עדויות ומסורות בדבר מיקומו של המזבח.[5] אמנם יש שרצו לומר, שאנשי בית שני הזדקקו לרוח הקודש לגילוי המקום, שכן, ראו על המזבח דמות מלאך, וכן ראו שם את אפר יצחק.[6] את מזבח הנחושת לקח נבוזראדן לבבל ולא נשאר סימן במקומו. אבל המזבח שבנה זרובבל גנזו החשמונאים אבניו בלשכת בית המוקד, וחודש שוב בימי הורדוס, ולכן סביר להניח שיהיה קל לאתר את יסודותיו.

התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות הלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי עקיבא איגר והחת"ם סופר דחו את רעיון חידוש הקרבת הקרבנות כפי שהציגו הרב צבי הירש קלישר. שניהם סברו כי ישנן בעיות הלכתיות רבות בנוגע לכך (כדוגמת ייחוס כוהנים ובעיית שקלים, הנחוצים מכל איש ישראל לשם עשיית הקרבן). בתשובה לחותנו רבי עקיבא איגר, אומר החת"ם סופר, שמושל ירושלים הוא "קפדן גדול" ולא יתן למי שאינו "מאמונת ישמעאל" להתקרב למקום. כעיקרון טוען החתם סופר, שאין צורך בכהן גדול, ואין צורך בכהן מיוחס, וטומאה הרי הותרה בציבור, ולגבי שקלי ציבור - בקרבן פסח אין צורך בכך. (שו"ת חת"ם סופר, יו"ד, סימן רל"ו).

הרב יעקב אטלינגר בספרו שו"ת בנין ציון, אף התנגד עקרונית לחידוש הקרבת הקורבנות, משום שבפסוקי התוכחה שבתורה נאמר שלאחר חורבן בית המקדש "והשימותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כו, לא), כך שלא ניתן להקריב קורבנות בזמן הגלות.

התנגדות רעיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הגישה הקלאסית, המיוצגת לדוגמה בכתביו ובמעשיו של הרמב"ן, היו מקובלים שהתנגדו רעיונית לחידוש עבודת הקורבנות. כך יש המציינים[7] לכך שר' עזריאל (מחוג גרונה) העדיף עבודה רוחנית על פני עבודת הקורבנות, זאת משום שעבודת הקורבנות קשורה לפגם עמלק. לכן לעומת הרמב"ן שעלה לארץ, המתנגדים (ר' עזרא ור' עזריאל) לא ראו בפעולה מעשית משהו מהותי, ואף להפך, השכינה לדעתם אינה מתקיימת בתקופה זו בקורבנות.

התפילה כתחליף לקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבטאות נוספת לשאיפה לחידוש עבודת הקורבנות מתבטאת בתפיסה ההגותית שהעבודה שבלב החליפה את העבודה המעשית, כך גם 'תורה עבודה ודרך ארץ' בו עבודה שימשה כעבודת המקדש, הפכה בהמשך לעבודת המידות. כלומר חוסר היכולת להקריב, הוביל לפתרונות דרשניים אשר זיהו מושגים תורניים אחרים והקבילו אותם להקרבת קורבנות כדברים המהווים תחליף.

ניסיונות לחידוש העבודה במהלך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הניסיון הראשון להקמת בית המקדש וחידוש העבודה לאחר החורבן, היה כמה עשרות שנים לאחר החורבן, בימי אדריאנוס, כפי שמתואר במדרש[8]: "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם". אולם בעקבות הלשנה, הוטלו סייגים על ההיתר הקיסרי, וכך נמנעה בניית בית המקדש. יש המשערים שאחת ממטרותיו של מרד בר כוכבא הייתה הקמת בית המקדש, דבר שהתבטא במטבעות המרד, שבהם נחקקו בית המקדש וירושלים.יש אף ששיערו, שבר כוכבא הצליח לכבוש את ירושלים, ואף לחדש את עבודת הקורבנות לזמן קצר. רבי צבי הירש חיות טוען שבמשך תקופה ממושכת לאחר החורבן, הייתה נהוגה הקרבה של קרבן פסח.[9]
  • ניסיון נוסף לבניין בית המקדש נעשה בתקופתו של הקיסר יוליאנוס (362 לספירה). קיסר זה, הכריז על תמיכתו בבניין בית המקדש, כדי לגייס את היהודים למאבקו בדת הנוצרית, וכדי לערער את האמונה הנוצרית, המבוססת על התקיימות הנבואה הנוצרית על חורבן בית המקדש ושפלות עם ישראל. בעקבות הכרזה זו, החלה בנייה של בית המקדש בהר הבית, אך זו הופסקה בשל מאורעות מסתוריים, כרעידת אדמה ושריפה, ובשל מותו של הקיסר יוליאנוס ומינוי קיסר נוצרי תחתיו.
  • במאה ה-13, עלה לארץ רבי יחיאל מפריז, כאשר מגמתו הייתה לבוא לירושלים ולהקריב קרבנות.[10]
  • בעת החדשה, בתקופת שלטונו של מוחמד עלי (שליט מצרים) בארץ ישראל (1833 – 1841), נתעוררו תקוות שניתן יהיה לקבל רשות להקריב קורבנות. הרב צבי הירש קלישר פנה בהצעה לחדש את עבודת הקורבנות לרבו, רבי עקיבא איגר, שהסתייג מהרעיון (מסיבות הלכתיות). עם זאת, פנה רבי עקיבא איגר בעניין לחתנו, רבי משה סופר. רבי משה סופר תמך ברעיון, לפחות לגבי הקרבת קורבן פסח.[11] הוא אף ניסה לברר אם ניתן יהיה להשיג רישיון להקרבת קורבנות, אך נתברר לו שהמושל "קפדן גדול... לבל יקרב שם מי שאינו מאומת ישמעאלים". כעשרים וחמש שנה לאחר מכן, בשנת תרכ"ב, הרב קלישר פרסם את ספרו 'דרישת ציון', ובו תיאר את עמדתו ואת חלופת המכתבים שניהל עם הרבנים שונים בנושא. בעקבות פרסום ספרו של הרב קלישר התעוררה גם התנגדות לרעיון חידוש העבודה. בין המתנגדים היו רבי דוד פרידמן מקרלין[12] ורבי חיים נתנזון.[13]
  • בתקופת המנדט הבריטי, בשנת תרפ"ה, פנה רבה של ערלוי, רבי שמעון סופר, לרבי יוסף חיים זוננפלד, רב העדה החרדית בירושלים, ולרבי יעקב מאיר, בהצעה שחכמי ירושלים יפנו לנציב הבריטי ויבקשו רשות להקריב קרבנות. הרב זוננפלד השיב לו שאין סיכוי לקבל רשות כזו. למרות זאת המשיך הרב סופר לנסות להשיג רישיון להקרבה.[דרוש מקור]
  • לאחר כיבוש הר הבית בידי ישראל במלחמת ששת הימים, נתעורר ביתר שאת הדיון אודות חידוש העבודה. עם השנים, קמו כמה ארגונים הפועלים למען בניין בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות. ביניהם: התנועה לכינון המקדש; מכון המקדש (העוסק בשחזור כלי המקדש ובגדי הכהונה); שוחרי המקדש (בראשות פרופ' הלל וייס), תנועת נאמני הר הבית ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון, מאמר העבודה
  • כ"ץ, בן-ציון בן יעקב קופל הכהן, ירושלים דדהבא, דרוהוביץ, תר"ע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זבחים סב, א. רמב"ם בית הבחירה ב, ד.
  2. ^ רמב"ם ביאת מקדש ד, טו.
  3. ^ רמב"ם הלכות ביאת מקדש ד,יד-טו
  4. ^ תוספות יומא ז,ב ד"ה מכלל; מהר"י קורקוס על הרמב"ם שם ד,ז
  5. ^ זבחים סב, א.'בשלמא בית מינכרא צורתו' ומפרש רש"י שהכירו את יסודות הבית
  6. ^ במשפט כהן סימן צב. הרחיב להוכיח משם, שהכלל 'לא בשמים היא' לא נאמר באשר לענייני המקדש, ומתבקשת מסקנה, שלבנין בית שלישי יצטרכו לרוח הקודש, לפתרון שאלות, כבימי בית שני. אולם, יש שדחו דבריו, והוכיחו שהייתה לפניו גרסה משובשת בגמרא, כמובא בדפוסים. שכן, בפירוש המשנה לרמב"ם מידות ג, א. מצינו גרסה, שהייתה בפני הרמב"ם, והיא - 'ראה'. כלומר, בימי דוד במגפה, אכן, ראה דוד מראה נבואי - את המלאך המכה בעם, זאת, לגילוי מקום המזבח, שטרם נודע מקומו. לא כן אנשי בית שני, שכן, אלו, חיפשו את מקום המזבח של ימי הבית הראשון בדרך הטבע, כנ"ל, ולא בדרכי הנבואה. ממילא, באשר לבית שלישי שיבנה במהרה, ינהגו כאנשי בית שני וישתמשו לבנין הבית באמצעי חקירה המקובלים בכל דור.
  7. ^ חביבה פדיה, השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי נהור: עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים, מאגנס, ירושלים תשס"א
  8. ^ בראשית רבה סד,י
  9. ^ שו"ת מהר"ץ חיות, סימן ע"ו
  10. ^ כפתור ופרח פרק ו
  11. ^ שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רל"ו
  12. ^ מאמרו בנושא, בשם "קונטרס דרישת ציון וירושלים", נמצא בספרו "שאילת דוד" חלק א
  13. ^ רבי חיים נתנזון פרסם בשנת תרל"ב את ספרו "עבודה תמה", בו הוא שולל את אפשרות ההקרבה בזמן הזה, תוך כדי התקפה קשה כנגד הרב קלישר