ממשקה ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ממשקה ישראל הוא כינוי לכלל בהלכות הקורבנות, שלפיו אין להביא קורבן מדבר האסור באכילה על פי הלכות כשרות המזון.

מקור הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר יחזקאל[1] כתוב:

זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ... וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן... מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם.

מן המילים "ממשקה ישראל" לומד התלמוד[2] שיש להביא קורבן רק מדבר המותר באכילה ושתייה לעם ישראל, ולא מדברים האסורים באכילה. הדוגמאות לכך בתלמוד הן: טבל[3], טרפה[4] וגיד הנשה[5].

מן התלמוד נראה שכלל זה נחשב לאיסור דאורייתא, והמביא קורבן האסור באכילה קורבנו פסול אף בדיעבד, ולא יצא ידי חובתו[6]. בדרך כלל דין הנלמד מפסוק בנביאים וכתובים אין לו מעמד של דין מן התורה, ולפיכך דנו מפרשי התלמוד בשאלה מדוע דין "ממשקה ישראל" נחשב כאיסור מן התורה. יש אומרים שזוהי הלכה למשה מסיני[7], ויש אומרים שזוהי סברה, שאדם צריך להביא קורבן מן הדברים המשובחים שיש לו, ולא מדבר האסור באכילה[8].

הרמב"ם פסק להלכה בהתאם לתלמוד, אך במקום המקור מ"ממשקה ישראל" כתב נימוק אחר לדין זה, שהבאת קורבן האסור בהנאה היא מצווה הבאה בעבירה[9].

דינים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש קורבנות שבהם קבעה התורה לכתחילה להביא דבר האסור באכילה: חלב ודם מוקרבים על המזבח למרות איסורם[10], ואדרבה, במקרא משתמע שהם נאסרו באכילה דווקא מפני שהם מיועדים להקרבה[11]. כמו כן קורבן העומר מוקרב על אף שבשעת הקרבתו התבואה החדשה הצומחת בשדות אסורה באכילה (איסור "חדש"), ורק הקרבתו היא המתירה את התבואה[12].
  • גיד הנשה - רב הונא קבע שגיד הנשה של קורבן עולה איננו מוקטר על גבי המזבח. לפיכך יש להעלות את רגל הקורבן בשלמותה למזבח, ושם להסיר את גיד הנשה ולהשליכו ל"תפוח", ערימת האפר שבמרכז המזבח. התלמוד מביא ברייתא המוכיחה כדבריו. רב חסדא תמה על דין זה: "מי כתיב [=וכי כתוב] 'על כן לא יאכל המזבח'?! 'על כן לא יאכלו בני ישראל' כתיב!", אך רב הונא נימק זאת בכלל "ממשקה ישראל"[13].

התלמוד שם קובע שדין גיד הנשה שנוי במחלוקת תנאים, ולדעת רבי יהודה הנשיא יש להקריב את גיד הנשה. אך רש"י מסביר שרבי יהודה הנשיא איננו חולק על הכלל "ממשקה ישראל", אלא רק על יישומו בגיד הנשה, מפני שהוא חלק מבהמה כשרה.

  • דבר האסור באכילה מדרבנן - בברייתא[14] נאמר שמותר להביא נסכים ממוקצה, מפני שזהו איסור זמני, בשבת ויום טוב בלבד. התלמוד מוכיח מכאן שאיסור מוקצה הוא מדרבנן, כי באיסור מדאורייתא אין מקום להבחנה כזו. מסוגיה זו נראה שדין "ממשקה ישראל" נאמר בעיקרו גם על דבר האסור מדרבנן, אם זהו איסור הקיים בחפץ עצמו ואינו תלוי בזמן. אולם כמה ראשונים הסיקו שבכל דבר האסור מדרבנן לא נאמר דין "ממשקה ישראל"[15].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר יחזקאל, פרק מ"ה
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ח, עמוד א', תלמוד ירושלמי, מסכת ערלה, פרק ב', הלכה א'
  3. ^ פסחים, שם
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ו', עמוד א'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ', עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ו', עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כ"ט, עמוד א'.
  7. ^ ערוך לנר מסכת סוכה ל, א.
  8. ^ שו"ת תורת חיים סימן צח. הוא מדמה זאת לדין הכללי שקורבן צריך להיות משובח ומהודר, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק בספר מלאכי, פרק א', פסוק ח': "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ".
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות איסורי מזבח, פרק ה', הלכה ט', וראו גם משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות איסורי מזבח, פרק ב', הלכה י'.
  10. ^ חריגה זו מוזכרת בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ', עמוד ב'.
  11. ^ ספר ויקרא, פרק ג', פסוק י"ז, ראו בפסוק הקודם; ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוק י"א.
  12. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ה', עמוד ב' ותוספות ד"ה ובדבר.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ', עמוד ב'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ח, עמוד א'
  15. ^ רבי מנחם המאירי בפסחים שם; תוספות במנחות פד, א ד"ה שומרי
  16. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה י'
  17. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה ז'
  18. ^ לעומת זאת בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ', עמוד א') הוזכר בהקשר זה הפסוק הנ"ל: "הקריבהו נא לפחתך".