מרוץ החימוש הימי באמריקה הדרומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הדרדנוט הברזילאי "מינאס ז'ראיס" מהסדרה בעלת אותו השם במהלך תרגול ירי. במהלך תרגול זה נראה ירי של כל התותחים הפעילים, המהווה את מטח הדופן הגדול ביותר שאי פעם נורה מתוך אוניית מלחמה.
מבט מחזית אוניית המלחמה 'מינאס ז'ראיס'.

בעשור הראשון של המאה ה-20 החל מרוץ חימוש ימי בין ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה - שלוש הארצות העשירות והחזקות ביותר באמריקה הדרומית - כאשר ברזיל הזמינה מחברה בריטית שלוש אוניות מערכה מסוג דרדנוט. נכון לאותה העת היו הדרדנוט לחוד החנית של פיתוח הציים ברחבי העולם והן עלו בעשרות מונים ביכולותיהם המבצעיות על אוניות מערכה קודמות.

בתחילת המאה ה-20, הצי הברזילאי היה חלש ומוזנח לעומת מקביליו הצי הארגנטינאי והצי הצ'ילאני. הפרש זה התבטא באיכות ובכמות כלי השיט הפעילים הכוללת. ב-1904, הקונגרס הלאומי של ברזיל הצביע בעד העברת תקציב רחב היקף להביא לסיום ההפרש הקיים. תומכי מדיניות זאת טענו בעיקר כי מהלך שכזה יתרום לחיזוק יוקרתה ומעמדה הבינלאומי של ברזיל. על אף העובדה שמספר ספינות הוזמנו בידי ברזיל בין 1904 ל-1906, כניסתה לשירות של אה"מ דרדנוט של הצי המלכותי הבריטי באותה השנה שינה את פני המערכה הימית ברחבי העולם. ממשלת ברזיל ביטלה עסקאות קודמות וריכזה את ההשקעות שלה בהזמנת שלוש אוניות המערכה מסדרת מינאס ז'ראיס מסוג דרדנוט מיצרן אוניות בריטי[א]. עקב החשיבות הימית של הדרדנוט, קנייתם בידי ברזיל הובילה להתעניינות בינלאומית.

כאשר הגיעה השעה לתחילת בניית הדרדנוט השלישי של הצי הברזילאי מסדרת מינאס ז'ראיס, ההשקעה פגשה בקשיים חריפים: שפל כלכלי ומרד מלחים שכונה "מרד השוט" ב-1910. קשיים אלו, כמו גם עיקובים בבנייה שנוצרו עקב שינויים תכופים בעיצוב האונייה הובילו לשיקול מחודש של ההשקעות. לנוכח הקריסה הכלכלית של ספקות הייצוא הראשיות מברזיל, ולנוכח האפשרות שהאונייה תתגמד לעומת הפיתוח של סופר דרדנוטים, הוביל למכירת האונייה הלא שלמה לידי הצי העות'מאני ב-1914. במקביל לכך, לנוכח ההתעצמות הימית של ברזיל, ביטלו ארגנטינה וצ'ילה אמנה למניעת הרחבת הציים והזמינו מצידם אוניות מערכה מסוג דרדנוט גם כן: אוניות המערכה מסדרת ריבדאביה בעבור הצי הארגנטינאי ב-1910 ואוניות המערכה מסדרת אלמיראנטה-לאטורה בעבור הצי הצ'ילאני ב-1911. כל אחד מן הצדדים ניסה להקדים את שני היריבים האחרים באיכות הפיתוח, אם כי הספינות הארגנטינאיות היו שנויות במחלוקת במיוחד, והתמודדו עם התנגדות פוליטית מבית כמו גם זעם מתכנני הספינות מהתהליך הרב-סבבי שבו נעזרה ארגנטינה לבחירת העיצוב של הספינות החדשות עבור הצי שלה.

מלחמת העולם הראשונה בלמה בפועל את מרוץ החימוש הימי של ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה, שכן לפתע מצאו עצמן שלוש הארצות ללא האפשרות להזמין אוניות חדשות ממפתחים אשר מעבר לים. המלחמה עצרה את פיתוח הרישאלו, הסופר דרדנוט הברזילאי, עוד כשהייתה בשלבי שרטוט. שני דרדנוט של הצי הצ'ילאני נמכרו לבריטים לתקופת המלחמה, ואחד מהם נקנה מחדש בידי צ'ילה מאוחר יותר. מכיוון שאוניות הדרדנוט שפותחו בעבור ארגנטינה פותחו בארצות הברית - שהייתה למדינה נייטרלית בתחילת המלחמה - הם נכנסו לשירות הצי הארגנטינאי על כל מקרה ב-1915. לאחר המלחמה, שאיפות חימוש ימי מחודש מטעמן של ברזיל וצ'ילה קראו לבניית סוג חדש של דרדנוט, אך שאיפות אלו מעולם לא התממשו.

רקע: יריבויות, מרידות ושווקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוץ החימוש הימי הארגנטינאי - צ'ילאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקת על תביעות טריטוריאליות סותרות של ארגנטינה וצ'ילה בדבר הריבונות על חבל פטגוניה, האזור הדרומי ביותר באמריקה הדרומית, החלה בשנות ה-50 של המאה ה-19. כששתי האומות כמעט יצאו למלחמה עליה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, הוזמנו שלוש אוניות מלחמה חדשות גדולות על ידי שתי האומות: הצ'יליאנים רכשו את הסיירת המוגנת הראשונה בעולם, 'אסמראלדה' (Esmeralda), והארגנטינאים רכשו את אוניית הסוללה המרכזית עטוית השריון "אלמיראנט בראון' (Almirante Brown) והסיירת המוגנת פטגוניה (אנ')[1].

עשור לאחר מכן, ממשלת צ'ילה הגדילה משמעותית את תקציב חיל הים שלה והזמינה את ספינת הקרב 'קפיטן פראט' (Capitán Prat), שתי סיירות מוגנות ושתי סירות טורפדו. אוניות אלו התווספו לשתי אוניות סוללות מרכזיות והסיירת המוגנת 'אסמראלדה'[2]. רכישות ימיות אלו היו סיבה מרכזית לדאגה עבור ממשלת ארגנטינה, שעדיין היו לה תביעות חופפות לאלו של צ'ילה על נחלות בפטגוניה וזה עתה צפתה בצ'יליאנים מנצחים את פרו ובוליביה באופן מכריע במלחמת האוקיינוס השקט. יתר על כן, בעוד שלארגנטינה היו יותר ספינות מלחמה מאשר הצ'יליאנים, כלי השיט שלהם היו קטנים יותר והצוותים שלהם פחות מנוסים מהצ'יליאנים שהשיגו ניסיון בקרב[2].

מול אתגרים אלה, ממשלת ארגנטינה פעלה במהירות להזמין שתי אוניות מערכה. בכך החל מרוץ חימוש ימי בין שתי המדינות שנמשך עד שנות ה-90 של המאה ה-19, ושרד אפילו את מלחמת האזרחים בצ'ילה ב-1891 שרוששה את קופת האוצר של המדינה. שתי המדינות ביצעו הזמנות של סיירות ממעצמות ימיות אירופאיות במהלך השנים הבאות, כאשר כל הזמנה כוללת גידול בהוצאות ביחס לקודמת; המירוץ הסלים באמצע העשור כאשר שתי המדינות במקום החלו להזמין סיירות משוריינות חזקות[3]. על אף שהמתחים התקררו לזמן קצר החל ב-1898 עם הבוררות האמריקאית המוצלחת של מחלוקת גבול בצפון אזור פונה דה אטקמה (אנ') והגשת המחלוקת בפטגוניה לבוררות בריטית. עם זאת, הדטאנט הנ"ל התמוסס רק שלוש שנים מאוחר יותר כאשר הצי הארגנטינאי קנה שתי סיירות משוריינות מאיטליה והצי הצ'יליאני הזמין שתי אוניות מערכה פרה-דרדנוט ממספנות בריטיות. הארגנטינאים הגיבו בחתימה על הצהרות המביעות כוונה לקניית שתי ספינות קרב גדולות יותר[4].

המחלוקת הגוברת הטרידה את ממשלת בריטניה, שכן סכסוך מזוין ישבש את האינטרסים המסחריים הנרחבים שלה באזור[5]. הבריטים תיווכו במשא ומתן בין ארגנטינה לצ'ילה, וההסכמים של מאי (אנ') נחתמו ב-28 במאי 1902. ההסכם השלישי בסדרה הגביל את החימוש הימי של שתי המדינות; על שניהם נאסר לרכוש אוניות מלחמה נוספות למשך חמש שנים מבלי לתת הודעה מוקדמת של שמונה עשר חודשים טרם הרכישה. אוניות המלחמה שהוזמנו ב-1901 נמכרו: מתוך הרכישות של צ'ילה אונייה אחת נרכשה בידי הצי המלכותי הבריטי והשנייה בידי הצי הקיסרי היפני; תוכניות עבור ספינות הקרב הגדולות יותר של ארגנטינה בוטלו. בנוסף, 'קפיטן פראט' הצ'ילאנית ושתי סיירות משוריינות ארגנטינאיות פורקו מעיקר נשקם למעט הסוללות הראשיות שלהם, שכן לא היה מנוף בארגנטינה שהיה מסוגל לסלק את צריחי התותחים של הסיירות[6].

ברזיל: מקיסרות לרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפיכה צבאית ב-1889, שהפילה את הקיסרות הברזילאית והעלתה במקומה את הרפובליקה הברזילאית הראשונה, חלקים גדולים מהצי של ברזיל נטלו נשק נגד הממשלה החדשה ויצאו בסדרת מרידות ב-1891 ובין השנים 1893–1894[7]. בנוסף לכך הצבא נגרר ללוחמת שחיקה במלחמת אזרחים שאירעה בצפון-מזרח המדינה וכונתה מלחמת קאנודוס. האופוזיציה של חיל הים לממשלה עלתה לו ביוקר. למרות ההרחבות של תקציב הצי בארגנטינה ובצ'ילה והטכנולוגיה הימית המתקדמת במהירות של העידן[8], בשנת 1896 היו לצי הברזילאי רק ארבעים וחמישה אחוזים מכוח האדם הנדרש לתפעול המלא שלו[9]. יתרה מכך, עד סוף המאה ספינות השריון המודרניות היחידות שלו היו שתי אוניות קטנות להגנת החופים[10]. עם הגנות רעועות כל כך, הביע ז'וזה מריה דה סילבה פאראנוס, הברון של ריו ברנקו ושר החוץ של ברזיל חשש כי הדבר היחיד שנותר מגן על גבולותיה של ברזיל זה היוקרה ההיסטורית מימי הקיסרות.

עם תחילת המאה העשרים, הגדלת הביקוש העולמי לקפה וגומי הובילה לכלכלת הקפה של ברזיל ולתנופת תעשיית הגומי. הרווחים שהתקבלו העניקו לפוליטיקאים פיניירו מאשאדו מריו גראנדה דו סול והברון ריו ברנקו את ההזדמנות לבנות צי חזק כדי להשיג את מטרתם להביא את ברזיל למעמד של מעצמה בינלאומית[11]. הקונגרס הלאומי של ברזיל העביר תוכנית רכישה ימית גדולה ב-14 בדצמבר 1904, אך הצי חילק את עצמו לשני פלגים על אילו ספינות יש לרכוש[12]. האחד, שנתמך על ידי חברת החימוש הבריטית ארמסטרונג ויטוורת' (שבסופו של דבר קיבלה את הצו), העדיפה צי המרוכז סביב מספר קטן של אוניות מלחמה גדולות. השני, שנתמך על ידי ריו ברנקו, העדיף צי גדול יותר המורכב מאוניות מלחמה קטנות יותר[13].

בתחילה, סיעת אוניות המלחמה הקטנות יותר ניצחה. לאחר שחוק מס. 1,452 הועבר ב-30 בדצמבר 1905, זה אישר תקציב של 4,214,550 ליש"ט (בערך מודרני, 1,685,820 ליש"ט בערך של 1906) לבניית אוניות מלחמה חדשות, שלוש ספינות קרב קטנות, שלוש סיירות משוריינות, שש משחתות, שתים עשרה ספינות טורפדו, שלוש צוללות ואוניית פחם[14]. אף על פי שממשלת ברזיל חיסלה מאוחר יותר את רכישת הסיירות המשוריינות ממניעים כספיים, שר הצי, אדמירל ז'וליו סזאר דה נורוניה, חתם על חוזה עם ארמסטרונג ויטוורת' על ספינות הקרב המתוכננות ב-23 ביולי 1906[15]. הרכישה נתמכה על ידי נשיא ברזיל הנכנס אפונסו פנה, שאמר לקונגרס הלאומי של ברזיל בנובמבר 1906 שהספינות נחוצות כדי להחליף את כלי השיט המיושנים המרכיבים את הצי הנוכחי. ההתיישנות של הצי הומחשה לאחר שספינת קרב התפוצצה במפתיע עקב תקלה מוקדם יותר באותה שנה[16].

אף על פי שההזמנות הגיעו לחברה בריטית, שגריר בריטניה בברזיל התנגד להתרחבות הימית המתוכננת בשל עלותה הגדולה והשפעתה השלילית על היחסים בין ברזיל לארגנטינה. הוא ראה בה "התגלמות של יוהרה לאומית, בשילוב עם מניעים אישיים בעלי אופי ממוני[17]". גם שגריר ארצות הברית בברזיל התבטא נגד הרכישה והזהיר את משרד החוץ שלו מפני ערעור היציבות האזורית שעלול להתרחש אם המצב יהפוך למירוץ חימוש ימי מלא. ממשלת ארצות הברית ניסתה להכריח באופן דיפלומטי את הברזילאים לבטל את הרכישה, אך ניסיונות אלה נדחו; הברון ריו ברנקו העיר שהיענות לדרישות האמריקאיות תהפוך את ברזיל לחסרת אונים כמו קובה, שהחוקה החדשה שלה אפשרה לממשלה האמריקאית להתערב בענייני הפנים שלה[18].

מהלך הפתיחה: הרכישה הברזילאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס השקת דרדנוט מסדרת "מינאס ז'ראיס" הברזילאית, 10 בספטמבר 1908.
דרדנוט ברזילאית מסדרת "מינאס ז'ראיס" בסביבות 1909.

לאחר שהחלה הבנייה של שלוש אוניות המלחמה הקטנות החדשות של ברזיל, ממשלת ברזיל החליטה לשקול מחדש הרכישות ובחרה לרכוש במקום זאת את אוניות המלחמה ולהשקיע בהן קודם כל (דבר שיקרה עוד כמה פעמים במהלך בניית 'ריו דה ז'ניירו' ב-1913). החלטה זאת נבעה מהופעת הבכורה של קונספט הדרדנוט החדש של הממלכה המאוחדת, שייצגה, בדמות הספינה המכונה ב-1906, פריצת דרך בתעשיית הלוחמה הימית, כאשר הדרדנוט נשאה כוח אש והייתה בקני מידה גדולים בהרבה מכל ספינה קודמת שציי המעצמות אחזו בה. סימן ההיכר של סוג ספינת מלחמה חדשה זה היה חימוש ה"תותחים גדולים בלבד" שלה, אשר השתמש בנשק רב יותר בקליבר כבד מאשר אוניות מלחמה קודמות, והוא הפך את הספינות הברזילאיות המקוריות למיושנות טרם שהושלמו[19].

התקציב שאושר להרחבת הצי הוקדש לבניית: שלוש אוניות דרדנוט, שלוש סיירות תצפית (צומצם בהמשך לשתיים), חמש עשרה משחתות (צומצם בהמשך לעשר) ושתי תומכות צוללות (צומצם בהמשך לאחת).

המהלך נעשה בתמיכה רחבת היקף של פוליטיקאים ברזילאים, כולל פיניירו מאשאדו, וההצבעה עברה כמעט פה אחד בסנאט. כמו כן הייתה תמיכה נרחבת לרכישה מצד חיל הים - כעת עם נציג מטעמו מהסיעה התומכת בבניית אוניות גדולות, תת-אדמירל אלכסנדרינו פאריה דה אלנסר, הוא שר הצי - והעיתונות הברזילאית[20]. ובכל זאת, שינויים אלו נעשו תוך קביעה שהמחיר הכולל של התוכנית הימית החדשה לא יעלה על התקציב המקורי, ולכן הגידול במשקל האוניות המוזמנות נעשה במקביל לחיסולן של סיירות משוריינות קודמות והפחתת מספר ספינות המלחמה מסוג משחתת[21]. שלוש אוניות המלחמה שעליהן החלה הבנייה נגרטו החל מ-7 בינואר 1907, והתכנון של הדרדנוט החדש אושר ב-20 בפברואר[22]. עיתונים החלו לסקר את פיתוח אוניות המלחמה הברזילאיות במרץ[23], וחברת ארמסטרונג החלה בבנייה ב-17 באפריל[24]. ההזמנה המלאה - כולל שלושת הדרדנוט ושתי הסיירות - סוקרה על ידי ניו יורק הראלד, דיילי כרוניקל והטיימס מאוחר יותר באותה שנה[25].

ההזמנה הברזילאי למה שפרשנים באותה העת כינו "ספינת הקרב החזקה ביותר בעולם" הגיע בתקופה שבה מדינות מעטות בעולם הזמינו חימוש בקני מידה כזה[26]. ברזיל הייתה המדינה השלישית עם צי דרדנוט בתהליכי בנייה, אחרי הממלכה המאוחדת וארצות הברית. פירוש הדבר היה שברזיל עומדת מלפני מעצמות כגון הרפובליקה הצרפתית השלישית, הקיסרות הגרמנית, האימפריה הרוסית והאימפריה היפנית[27]. מכיוון שדרדנוט הקנו לבעליהן יוקרה במעמד בינלאומי, בדומה במקצת לנשק גרעיני עשורי שנים מאוחר יותר, הצו עורר סערה ביחסים הבינלאומיים[28]. עיתונים וכתבי עת ברחבי העולם העלו השערות כי ברזיל פועלת כמייפת כוח למדינה חזקה יותר שתשיג ידיה על שתי אוניות הדרדנוט הראשונות זמן קצר לאחר השלמתם, בעקבות ספקות לגבי יכולתה לשאת נשק שכזה[29]. מקורות אמריקאים, בריטים וגרמנים רבים הפנו אצבע כלפי הממשלות האמריקאיות, הבריטיות, הגרמניות או היפניות במזימה חשאית לרכוש את כלי השיט[30].

בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, בעיצומו של מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני, זעמו חברי בית הנבחרים הבריטי על היעדים האפשריים של אוניות המלחמה, אם כי הלורד הראשון של האדמירליות, האדמירל ג'ון (ג'קי) פישר, הצהיר בעקביות שהם לא מאמינים שתתרחש מכירה סמויה כלשהי שיבצעו הברזילאים עם מעצמה אחרת. באמצע יולי וספטמבר 1908 דנו בבית הנבחרים ברכישת הספינות כדי לחזק את הצי המלכותי ולהבטיח שהן לא יימכרו ליריב זר, מה שישבש את תוכנית הצי הבריטי שנקבע ב"תקן דו-כוח[ב]". במרץ ושוב בסוף יולי 1908, ממשלת ברזיל הכחישה רשמית שהיא מתכננת מכירה[31]. במרץ 1909, העיתונות הבריטית ובית הנבחרים החלו לקדם את הבנייה של עוד אוניות דרדנוט לאחר שהלורד הראשון של האדמירליות, רג'ינלד מק'קנה (אנ'), טען כי גרמניה הגבירה את לוח הזמנים של הרחבת הצי שלה ותסיים בנייה של שלוש עשרה אוניות דרדנוט כבר ב-1911 - ארבע שנים מוקדם יותר ממה שהוערך קודם לכן. מטבע הדברים, נושא רכישת הדרדנוט הברזילאים שכבר בתהליכי בנייה הועלה, ומק'קנה נאלץ להכחיש רשמית שהממשלה מתכננת להגיש הצעה עבור מכירת אוניות מלחמה נוספות[32]. הוא גם הוסיף והצהיר שמכירה לאומה זרה תהיה חסרת משמעות, שכן "העליונות הנוכחית שלנו בחוזקה בשנים 1909–1910 כל כך גדולה שלא יעלה חשש אצל מועצת האדמירליות (ממכירת אוניות למעצמות משניות נוספות)[33]."

תגובת-הנגד: ארגנטינה וצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות המערכה מסדרת ריבדאביה בעת בנייה בארצות הברית. הייתה זאת סדרת הדרדנוט היחידה אי פעם שנבנתה בידי חברת ספנות אמריקאית עבור מדינה זרה.
הדרדנוט הארגנטינאי 'מורנו' מסדרת ריבדאביה בעת פיתוח בארצות הברית.
הדרדנוט 'מורנו' הארגנטינאית לאחר השלמתה על מבדוק בברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית, 1914.

ממשלת ארגנטינה נבהלה מאוד מהמהלך הברזילאי, והיא פעלה במהירות לבטל את ההגבלות הימיות שנקבעו בהסכם עם צ'ילה ב-1902. בנובמבר 1906 שר החוץ של ארגנטינה, מנואל אוגוסטו מונטס דה אוקה, ציין שכל אחת מהאוניות הברזילאיות החדשות יכולה להשמיד את כל הצי הארגנטינאי והצ'יליאני[1]. למרות ההפרזה לכאורה, ההצהרה שלו - שנאמרה לפני שממשלת ברזיל עוד ביצעה ריכשה מחודשת של אוניות דרדנוט - בסופו של דבר הייתה קרובה לאמת: נכון לשנת 1910, אוניות המלחמה הברזילאיות החדשות היו חזקות יותר מכל כלי שיט אחר בעולם, שלא לדבר על כל האוניות בשירות הצי הארגנטינאי או הצ'יליאני[3]. מתוך מחשבה על כך, 'כתב העת של האגודה האמריקאית למהנדסי ים' סבר ששמירה סדרת 'קפיטן פראט' המיושנת היא עכשיו בזבוז כסף[34].

ההתרעה של ממשלת ארגנטינה נמשכה תחת יורשו של דה אוקה, אסטניסלאו זבאלוס (אנ'). ביוני 1908, זבאלוס הציג תוכנית לקונגרס הלאומי הארגנטינאי שבה ארגנטינה תציע לממשלת ברזיל הזדמנות לתת לארגנטינה אחת משתי אוניות הדרדנוט הבלתי גמורות שלהם. זה יאפשר לשתי המדינות הזדמנות ליהנות משוויון ימי יחסי. אם הברזילאים יסרבו, תכנן זבאלוס להציב אולטימטום: אם לא יענו להצעה תוך שמונה ימים, צבא ארגנטינה המגויס יפלוש לברזיל לעבר אזור הבירה ריו דה ז'ניירו שהוגדרה כחסרת הגנות. לרוע מזלו של זבאלוס, תוכניתו הודלפה לתקשורת, והסערה הציבורית שנוצרה בעקבותיה - אזרחי ארגנטינה התנגדו לגיוס כספים עבור המלחמה - הובילה להתפטרותו[35].

ממשלת ארגנטינה הייתה מודאגת עמוקה גם מההשפעה האפשרית על סחר היצוא הגדול של המדינה, שכן מצור ברזילאי על הכניסה לנהר ריו דה לה פלטה ישתק את כלכלת ארגנטינה. רכישת דרדנוט כדי לשמור על מעמד שווה עם ברזיל תמנע, לפי דבריו של אדמירל ארגנטינאי, מ"החזקה של כוח בצד השני, שבו משב פתאומי של תסיסה עממית או גאווה פצועה עלולה להפוך (מצור) לנשק מסוכן נגדנו[36]".

שתי המדינות התמודדו עם קושי לממן את אוניות הדרדנוט שלהן. על אף שבארגנטינה תמכה המפלגה הלאומית האוטונומית השלטת ברכישות, הממשלה התמודדה תחילה עם התנגדות ציבורית לרכישות כה יקרות[18]. זרם של מאמרי מערכת עיתוניים מלהיבים שטיפחו חששות חדשות בציבור, במיוחד מהעיתון 'לה פרנסה', והתריעו על סכסוכי גבול מחודשים, במיוחד הצהרות ברזילאיות שהארגנטינאים ניסו להחזיר לידיהם את כל נחלות מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, סחבו את הציבור לתמוך ברכישות[37]. נשיא ארגנטינה, חוסה פיגרואה אלקורטה, ניסה להפיג את המתיחות באמצעות מסר המזהיר את הברזילאים מפני מרוץ חימוש ימי אם ימשיכו במסלולם הנוכחי. ממשלת ברזיל השיבה בנימוק דומה לנאומו של הנשיא פנה ב-1906 בפני הקונגרס, בכך שהם האמינו שהספינות נחוצות כדי להחליף את הציוד המיושן שהותירה ההזנחה ארוכת הטווח של הצי הברזילאי, והם התעקשו שוב ושוב שהספינות לא נועדו לשימוש נגד ארגנטינה[38].

באוגוסט התקבלה הצעת חוק המאשרת לצי הארגנטינאי לרכוש שלוש אוניות דרדנוט על ידי בית הנבחרים בהצבעה שעברה שבעים ושניים נגד שלושה עשר[39]. שלושה חודשים לאחר מכן, ההצעה נפלה בסנאט לאחר שהם אישרו הסכם בוררות והממשלה הגישה הצעה אחרונה לרכוש את אחת משתי הדרדנוט הברזילאיות שהיו בהליכי בנייה[40]. ממשלת ברזיל סירבה, ולכן הצעת החוק הוצגה מחדש והועברה על ידי הסנאט ב-17 בדצמבר 1908 עם ארבעים ותשעה תומכים ושלושה עשר מתנגדים, עיקר ההתנגדות נבעה מעמדת הסוציאליסטים שזעמו על סכום ההוצאות (14,000,000 ליש"ט) ושימושו[41].

לאחר שממשלת ארגנטינה שלחה משלחת ימית לאירופה כדי להזמין ולהעריך הצעות של חברות חימוש[18], הן קיבלו מכרזים מחמש עשרה מספנות בחמש מדינות (ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה), וערכו תהליך הצעות מחיר ממושך. המשלחת הארגנטינאית דחתה את כל ההצעות פעמיים, ובכל פעם העלתה את ההיבטים הטכניים של העיצובים בהערכת הצעות[42]. הסיבה שניתנה לדחייה הראשונה הייתה הופעתו של הסופר-דרדנוט הראשון, אה"מ אוריון[43]. ובכל זאת, מתכנני הספינות זעמו, מכיוון שתהליך תכנון אוניית מלחמה גדולה לקח זמן רב וכסף, והם האמינו שטקטיקת הרכישה הארגנטינאית חושפת את סודות המסחר האישיים שלהם[44]. אדריכל צי בריטי פרסם גינוי חריף לטקטיקת המשלחת הארגנטינאית, אם כי רק לאחר שהחוזים לא הוענקו לחברה בריטית.

חברת מספנת נהר פור האמריקאית הגישה את ההצעה הזולה ביותר - בין השאר בגלל זמינות הפלדה הזולה, אף על פי שהם הואשמו בהעלאת מחיר לא רווחי כדי שהספינות יוכלו לפעול כמובילי הפסד - וזכתה בחוזה[45]. הדבר עורר חשד נוסף אצל המציעים האירופים, שהאמינו בעבר שחברות אמריקאיות אינן מועמדות לרכישה, אם כי ארגנטינה הזמינה שתים עשרה משחתות ממספנות בריטיות, צרפתיות וגרמניות כדי לרכך את המכה. הרכישות מאמריקה, יחד עם הצהרות של עיתונים כמו ה"טיימס" הלונדוני, הפנו את כעסם של האירופאים לממשלה האמריקאית תחת הנשיא ויליאם הווארד טאפט, שמדיניות ה"דיפלומטיה בדולר[ג]" (אנ') שלו הובילה את מחלקת המדינה האמריקאית להרחיב את קנה פעילותה הבינלאומי[46]. ייתכן שתגובותיהם היו מוצדקות: טאפט התגאה בנאום מצב האומה ב-1910 בכך שצו הדרדנוט הארגנטינאי הוענק ליצרנים אמריקאים "בעיקר דרך (תיווך) המשרדים הטובים של מחלקת המדינה[47]."

החוזה הארגנטינאי כלל אפשרות לרכישת דרדנוט שלישי למקרה שממשלת ברזיל תעמוד בהתחייבויות החוזיות שלה להזמין דרדנוט שלישי. שני עיתונים, 'לה פרנסה' ו'לה ארגנטינה', תמכו ברכישת האונייה השלישית; האחרון אף פתח בעצומה לגיוס כספים עבור הרכישה[48]. השגריר האמריקאי בארגנטינה, צ'ארלס שריל, טען בפני ממשל טאפט כי "ההתססה בעיתון זה מבטיחה תוצאה מוקדמת לשאלת הרכישה של אוניית מלחמה שלישית בין אם במנוי ציבורי ובין אם באמצעות כספי ממשלה[49]". ב-31 בדצמבר 1910 החליטה ממשלת ארגנטינה שלא לבנות את הספינה, לאחר שרוקה סאנס פניה, שהפציר בברזיל לסיים את המירוץ הימי היקר, נבחר לנשיאות[50]. בנוסף, היעד המקדים שנועד להביא לבניית הדרדנוט הארגנטינאי השלישי, הוא הדרדנוט הברזילאי השלישי, עלה ובוטל מספר פעמים[51].

ממשלת צ'ילה עיכבה את תוכניותיה הימיות לאחר שפל פיננסי שנגרם על ידי רעידת האדמה ולפראיסו ב-1906 (אנ') ונפילה דרסטית בשוק החַנְקָות שצ'ילה הייתה סוחרת מרכזית בו ב-1907. על אף הבעיות הכלכליות הללו, הן לא הספיקו כדי למנוע מצ'ילה להתמודד עם הפחדים שרכשה ליריבתם המסורתית ארגנטינה[52]. בעוד שהדאגה העיקרית של ארגנטינה הייתה עם ברזיל, צ'ילה רצתה להגיב גם לרכישות הצבאיות של פרו[53].

תקציב לתוכנית התרחבות ימית של הצי הוקצה ב-1910[54]. אף על פי שממשלת צ'ילה ביקשה הצעות מכמה חברות חימוש, כמעט כולן האמינו שחברה בריטית תזכה בחוזה; נספח הצי האמריקאי סבר כי אלמלא "מהפכה" הרכישות יועדו לחברות בריטיות. הצי הצ'יליאני טיפח קשרים נרחבים עם הצי המלכותי הבריטי מאז שנות ה-30 של המאה ה-19, כאשר קציני הצי הצ'יליאני שירתו כנספחים על ספינות בריטיות כדי לקבל הכשרה וניסיון שיוכלו להביא איתם בשובם לארצם. מערכת יחסים זו התבססה כאשר ממשלת צ'ילה ביקשה משלחת צבאית ימית בריטית ב-1911 ונענתה בחיוב[55]. ובכל זאת, הממשלות האמריקאיות והגרמניות ניסו לשנות את עמדת צ'ילה על ידי שיגור כלי שיט מודרניים לנמלים של צ'ילה. מאמציהם היו חסרי תועלת, והעיצוב שהגיש ארמסטרונג ויטוורת' נבחר על ידי ממשלת צ'ילה ב-25 ביולי 1911[56].

ציים נוספים: פרו, אורוגוואי, אקוודור וונצואלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציים אחרים של מדינות אמריקה הדרומית, בעלי משאבים מוגבלים ומומחיות מועטה בהפעלת אוניות מלחמה גדולות, לא היו במצב להגיב. הצי הפרואני, הרביעי בגודלו ביבשת, הושמד במהלך המערכה הימית של מלחמת האוקיינוס השקט נגד צ'ילה (1879–1883). לממשלת פרו נדרשו יותר מעשרים שנה להזמין אוניות מלחמה חדשות - סדרת 'אלמירנטה פראו' וסדרת 'קורונל בולוגנאסי', סיירות תצפית שנרכשו ב-1906 וב-1907. אלו תוגברו על ידי שתי צוללות ומשחתת שהוזמנה מצרפת[57]. אלמירנטה גראו נועדה להיות ספינת הדגל של הצי רק עד לרכישת ספינת מלחמה חזקה יותר; יחד עם קורונל בולונזי, הם היו אמורים להיות "החלוצים" של הצי המודרני[58]. גורמים בעיתונות העלו הערכה ב-1905 שצי מודרני זה יורכב משלוש אוניות פרה-דרדנוט, שלוש סיירות משוריינות, שש משחתות ומספר אוניות מלחמה קטנות יותר[59].

אף אחת מהתוכניות הללו לא יצאה אל הפועל. ההתרחבות הגדולה ביותר הגיעה ב-1912, כאשר עבור הצי הפרואני נחתם הסכם לרכוש סיירת משוריינת צרפתית מיושנת תמורת שלושה מיליון פרנק. ממשלת פרו שילמה אחד מתוך שלושה תשלומים מתוכננים, אך הרכישה ספגה ביקורת מבית על כך שלא הצליחה לשנות שום מאזן כוחות מול צ'ילה. כאשר נפלה רכישת סיירת פוטנציאלית לידי אקוודור, הפרואנים הפסיקו לשלם עבור הרכישה, והסיירת הוסבה מאוחר יותר לספינת סוחר ונגרטה ב-1923[60]. ציים נוספים של מדינות אמריקה הדרומית הוסיפו גם ספינות קטנות יותר לכוחות הצי שלהם באותה תקופה. הצי האורוגוואי רכש את הסיירת המוגנת 'מונטווידאו' ב-1908 וסיירת תותחים וטורפדו במשקל 1,422 טון שנקראה 'אורוגוואי' בשנת 1910. צי ונצואלה רכש סיירת משוריינת 'שרסיקאל סוקרה', מארצות הברית ב-1912. צי אקוודור רכש את 'בוליבר המושיע', סיירת תותחים טורפדו, מצ'ילה, ב-1907, ביחד עם שתי אוניות קיטור קטנות; וספינת משמר חופים קטנה אחת[61].

תוצאות: בנייה ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים של פעילות אוניות המערכה מסדרת מינאס ז'ראיס בעת לוחמה ימית, כולל הרכב שריון הפלדה ורדיוס אפשרי של הסוללות.

הספינה המובילה של ברזיל, מינאס ז'ראיס, הושלמה על ידי חברת ארמסטרונג ב-17 באפריל 1907, בעוד אחותה סאו פאולו הושלמה אחריה ב-30 באפריל בידי חברת ויקרס. השלמת הגוף החלקי הדרוש להשקת מינאס ז'ראיס נדחה בעקבות שביתה של חמישה חודשים עד ל-10 בספטמבר 1908. סאו פאולו הושקה בעקבות כך ב-19 באפריל 1909[62]. לאחר התאמה, התקופה שלאחר השקת אוניית מלחמה שבה היא מושלמת, מינאס ז'ראיס עברה ניסויים מרובים של לבדיקת המהירות, הסיבולת, היעילות והנשק של הספינה בספטמבר, כולל מה שהיה באותה תקופה מטח הדופן הכבד ביותר שנורה אי פעם. מינאס ז'ראיס הושלמה ונמסרה לברזיל ב-5 בינואר 1910[63]. הניסויים הוכיחו שהפיצוץ מהצריחים העליונים של התותחים לא יפגע באנשי הצוות בצריחים התחתונים. הספינה עצמה הצליחה להגיע ל-39.692 קמ"ש על כוח סוס (ihp) של 27,212[64]. סאו פאולו עקבה אחרי מינאס ז'ראיס ביולי, לאחר ניסויים משלה בסוף מאי, שם הספינה הגיעה ל-40.046 קמ"ש ב-28,645 כוחות סוס[65].

'ריבדאביה' של ארגנטינה נבנתה על ידי חברת Fore River Ship and Engine Company במספנה שלה במסצ'וסטס. כפי שהתבקש בחוזה הסופי, 'מורנו' קיבל קבלנות משנה לתאגיד בניית ספינות ניו יורק של ניו ג'רזי[66]. הפלדה לספינות סופקה ברובה על ידי חברת הפלדה 'בית לחם סטיל' של פנסילבניה[67]. 'ריבדאביה' הושקה ב-25 במאי 1910 - מאה שנים לאחר הקמת ממשלת ארגנטינה העצמאית הראשונה, ה-חונטה הראשונה (ראו מלחמת העצמאות של ארגנטינה) - והושקה ב-26 באוגוסט 1911[68]. 'מורנו' הונחה ב-10 ביולי 1910 והושקה ב-23 בספטמבר 1911[69]. הבנייה של שתי הספינות ארכה זמן רב מהרגיל, והיו עיכובים נוספים במהלך הניסויים הימיים שלהן כאשר אחת הטורבינות של 'ריבדאביה' נפגעה ואחת מהטורבינות של 'מורנו' לא תפקדה[70]. השתיים הושלמו רשמית רק בדצמבר 1914 ופברואר 1915[71]. אפילו יציאת 'מורנו' לדרכה לארגנטינה עמדה בסימן תקלות, שכן הספינה התנגשה והטביעה ארבה ועלתה על שרטון פעמיים[72].

אלמיראנטה-לאטורה של צ'ילה הושקה ב-27 בנובמבר 1913[73]. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה באירופה, הופסקה העבודה על אלמיראנטה לאטורה באוגוסט 1914, והיא נרכשה רשמית ב-9 בספטמבר לאחר שהקבינט הבריטי המליץ על כך ארבעה ימים קודם לכן[74]. אלמיראנטה-לאטורה לא הוגדלה בכוונה כמו הדרדנוט שבנו מספנות בריטיות עבור הצי העות'מאני וחיל הים הברזילאי, כתוצאה ממעמד "נייטרלי ידידותי" של צ'ילה עם הממלכה המאוחדת. הבריטים היו צריכים לשמור על מערכת יחסים זו בשל תלותם ביבוא חנקתי צ'יליאני, שהיה חיוני לתעשיית החימוש הבריטית[75]. הספינה הצ'יליאנית - כלי השיט הגדול ביותר שנבנה על ידי ארמסטרונג עד אז - הושלמה ב-30 בספטמבר 1915, נרכשה בידי הבריטים מהצ'ילאנים והוכנסה לשירות הצי המלכותי הבריטי ב-15 באוקטובר ושירתה בו במהלך המלחמה[76]. העבודה על ספינת הקרב האחרת, אלמיראנטה-קוקרן, הופסקה לאחר פרוץ המלחמה. הבריטים רכשו את הדרדנוט הלא שלם מידי הצ'ילאנים ב-28 בפברואר 1918 להסבה לנושאת מטוסים, שכן אלמיראנטה קוקרן היה גוף הספינה הגדול והמהיר היחיד שהיה זמין באופן מיידי ויכול לעבור המרה לכדי נושאת מטוסים ללא בנייה מחדש משמעותית. עדיפות נמוכה ומריבות עם עובדי המספנה האטו את השלמת הספינה; הוא הושק לשירות הצי המלכותי בתור 'איגל' ב-1924[77].

המהלך השני: רכישה ברזילאית נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרדנוט "ריו דה ז'ניירו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרדנוט 'ריו דה ז'ניירו', הקרויה גם 'סולטאן עוסמאני אבאל' ואה"מ אז'נקור, במהלך בנייתה.

לאחר שהושק הדרדנוט הברזילאי הראשון, מינאס ז'ראיס, ממשלת ברזיל החלה בקמפיין מורחב להסרת הדרדנוט השלישי מהחוזה עם חברת ארמסטרונג בעקבות התנגדות פוליטית - פריצת מרד השוטים (עליו מפורט בהמשך) בשילוב עם התחממות היחסים עם ארגנטינה - ובעקבות קשיים כלכליים. לאחר משא ומתן רב וניסיונות של ארמסטרונג לשמור על החוזה המקורי עם ממשלת ברזיל, התייאשו הברזילאים, בין השאר לנוכח שיעורי אג"ח נמוכים יחסית שאפשרו לממשלה ללוות את הכסף הדרוש. הדרדנוט השלישי, 'ריו דה ז'ניירו' הושק לראשונה במרץ 1910[78].

עד מאי, ממשלת ברזיל ביקשה מארמסטרונג להפסיק את העבודה על ספינת המלחמה החדשה ולהגיש דגמים חדשים אשר כללו את ההתקדמות האחרונה בטכנולוגיה הימית, סופר-דרדנוט. יוסטס טניסון-ד'איינקור (אנ') שימש כאיש הקשר של ארמסטרונג לברזיל. המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה מציינת עיצוב זה כבעל אורך 200 מטר, משקל 33,000 טונות, כוללת שנים עשר תותחי 14 אינץ' ועולה קרוב ל-3,000,000 פאונד. הבקשות הרבות שהגיש הצי הברזילאי לשינויים קלים עיכבו את חתימת החוזה עד ל-10 באוקטובר 1910, והשקת אוניית המלחמה התעכבה עוד יותר עקב סכסוך עבודה עם חברת 'סוגדי הספינות', שהוביל השבתה של המיזם. במהלך העיכובים הללו, מונה שר צי החדש, אדמירל מרקס ליאו (במסגרת ממשלו של הנשיא ארמס דה פונסקה), להחליף את דה אלנקר - התפתחות חשובה, שכן החוזה קבע שהתכנון יוכל להמשיך רק באישור השר החדש. אולם שוב, הצי הברזילאי מצא עצמו נקרע בין שתי אסכולות: ליאו ואחרים בצי העדיפו חזרה לתותח ה-12 אינץ', אך אחרים, בראשות שר הצי היוצא (דה אלנקר) וראש הוועדה הימית הברזילאית בבריטניה, דוארטה בשלר פינטו ז'ואדס, היו בעד הרכב האונייה עם החימוש הגדול ביותר - עבור כך, תכנן בשלר דרדנוט הנושא שמונה תותחי 16 אינץ', שישה תותחי 9.4 אינץ' וארבעה עשר תותחי 6 אינץ'[79].

ד'איינקור, שעזב את ברזיל באוקטובר מיד לאחר חתימת החוזה, חזר במרץ 1911 כדי להציג את אפשרויות העיצוב השונות העומדות לרשות הצי הברזילאי. חברת ארמסטרונג כנראה העריכה שתומכי התותחים הארוכים ינצחו, ולכן ד'איינקור גם התכונן לסגור עסקה על העיצוב של בשלר. עד אמצע מרץ, אנשי הקשר של ארמסטרונג בברזיל דיווחו כי ליאו שכנע את הנשיא הנבחר ארמס דה פונסקה לבטל את העיצוב עם שנים עשר תותחי 14 אינץ' לטובת אוניית מלחמה קטנה יותר[80]. ייתכן שהקרדיט לא היה שייך לליאו בלבד; הנשיא דה פונסקה כבר התמודד עם בעיות מרובות, ובראש ובראשונה, הוא נאלץ להתמודד עם הנשורת ממרד ימי גדול בנובמבר 1910 (מרד השוטים), שהיה למרד של מלחים על שניים מכלי השיט החדשים שנרכשו זה עתה על ידי הצי, יחד עם ספינה ישנה יותר להגנה על החוף, נגד שימוש בענישה גופנית בחיל הים[81].

מה שהחמיר את המצב היו הוצאות נרחבות שהיה על הממשלה החדשה לכסות בשילוב עם תשלומי הלוואות והידרדרות כלכלית שהביאו לגידול בחוב הממשלתי בתוספת גירעונות תקציביים. לפי מדד אחד של התמ"ג של ברזיל לנפש, ההכנסה במדינה עלתה מ-718 דולר ב-1905 לשיא של 836 דולר ב-1911, לפני שהיא ירדה בשלוש השנים הבאות לשפל של 780 דולר ב-1914. התמ"ג הברזילאי לא התאושש לחלוטין עד לאחר מלחמת העולם הראשונה[82]. במקביל, החוב החיצוני והפנימי של ברזיל הגיע ל-500 מיליון דולר ו-335 דולר מיליון (בהתאמה, בסכומי דולרים עכשוויים) עד 1913, חלקית בעקבות גירעונות גדלים, שמנו 22 דולר מיליון ב-1908 ו-47 דולר מיליון עד 1912[83]. בחודש מאי, הנשיא דה פונסקה התייחס בשלילה על האפשרות של רכישת האונייה החדשה: ”כשנכנסתי לתפקיד, גיליתי שקודמי חתם על חוזה לבניית אוניית המלחמה ריו דה ז'ניירו, ספינה של 33,000 טון, עם חימוש של תותחים 14 אינץ'. שיקולים מכל סוג שהוא הצביעו על אי הנוחות שברכישת כלי שיט כזה ועל תיקון החוזה במובן של הפחתת משקלו. זה נעשה, ונזכה ליחידה רבת עוצמה שלא תיבנה על קווים מוגזמים שעדיין לא עמדו בניסיון הזמן.”[84]

נשיא ברזיל בשנים 1910–1914, ארמס דה פונסקה, אשר לנוכח קשיים כלכליים הגביל את רכישת הדרדנוט 'ריו דה ז'ניירו' והתמודד מול מרד השוטים בקרב מלחי הצי הברזילאי.

ד'איינקור כנראה נמנע מלהציע כל עיצוב עם רובי 16 אינץ' כשנוכח להתנגדות ההנהגה לכך. בפגישות עם ליאו, עיצובים של עשרה תותחי 12 אינץ' בלבד שיותקנו על קו האמצע של האונייה נדחו במהירות, על אף שמטח הדופן שלהם היה חזק כמו זה של שורת תותחי 'מינאס ז'ראיס'. נקבע לבסוף עיצוב עם ארבעה עשר רובי 12 אינץ' המכוונים לחזית האונייה[84]. לאחר שבקשות רבות לשינויי עיצוב מהצי הברזילאי נענו או נדחו, נחתם חוזה לאוניית מלחמה עם ארבעה עשר תותחי 12 אינץ' ב-3 ביוני 1911 תמורת 2,675,000 ליש"ט, והחלה בפעם הרביעית העבודה על השלד של 'ריו דה ז'ניירו' ב-14 בספטמבר. לא לקח זמן רב עד שממשלת ברזיל שקלה מחדש פעם נוספת את החלטתה[85]; עד אמצע 1912, אוניות מלחמה עם תותחי 14 אינץ' היו בשלבי בנייה, ולפתע נראה היה כי 'ריו דה ז'ניירו' תחוזק עם השלמתה[86]. מה שהפך את המצב לבעייתי עוד יותר היה שפל כלכלי אירופי לאחר תום מלחמת הבלקן השנייה באוגוסט 1913 שהפחית את יכולתה של ברזיל לקבל הלוואות זרות. זה קרה במקביל לקריסת שוק ייצוא הקפה והגומי של ברזיל, האחרון עקב אובדן מונופול הגומי הברזילאי על השוק המערבי למטעים בריטיים במושבות במזרח הרחוק. מחיר הקפה ירד ב-20% והיצוא הברזילאי בו ירד ב-12.5% בין 1912 ל-1913; תעשיית הגומי רשמה ירידה דומה של 25 ו-36.6 אחוזים, בהתאמה[87]. הצי הברזילאי טען מאוחר יותר שמכירת 'ריו דה ז'ניירו' תטיב, מעבר להסרת העול הכלכלי שלה על מדינה, גם בתור טקטית, כך שיינתן לרכוש שתי סדרות קטנות יותר של אוניות מלחמה[88].

ארמסטרונג בדקה האם החלפת תותחי ה-12 אינץ' בשבעה תותחי 15 אינץ' תהיה ריאלית, אבל ברזיל כנראה כבר ניסתה למכור את האונייה. במתח שהצטבר עד מלחמת העולם הראשונה, מדינות רבות, כולל רוסיה, איטליה ושתי המשתתפות במרוץ החימוש הימי היווני-עות'מאני, התעניינו ברכישת האונייה. בעוד שרוסיה נשרה במהירות מהמרוץ עבור הרכישה מהברזילאים, האיטלקים נראו קרובים לרכישת הספינה עד שממשלת צרפת החליטה לגבות את היוונים - במקום לאפשר לאיטלקים, שהיו היריבים הימיים העיקריים של הצרפתים באגן הים התיכון, להשיג את הספינה. ממשלת ממלכת יוון הגישה הצעה למחיר הרכישה המקורי בתוספת 50,000 פאונד נוספים, אך כשהיוונים עבדו להשיג תשלום ראשוני, גם הממשלה העות'מאנית מיהרה להגיש הצעות מפתות עבור הברזילאים[89].

ממשלת ברזיל דחתה הצעה עות'מאנית להחליף אוניות, כאשר 'ריו דה ז'ניירו' בברזיל תעבור לעות'מאנים והדרדנוט העות'מאנית 'רשאדייה' תעבור לברזיל, ככל הנראה בסכום כסף מסוים. ממשלת ברזיל הודיעה כי תקבל רק הצעה כספית. בהיעדר הצעה שכזאת, העות'מאנים נאלצו למצוא הלוואה. הממשלה העות'מאנית הצליחה להשיג הלוואה מבנקאי צרפתי הפועל ללא תלות בממשלתו, והצי העות'מאני אבטח את 'ריו דה ז'ניירו' כפי שהוא ב-29 בדצמבר 1913 תמורת 1,200,000 ליש"ט[90]. כחלק מחוזה הרכישה, שארית האונייה נבנתה בכסף עות'מאני של 2,340,000 ליש"ט[91]. שמה של האונייה שונה ל'סולטאן עוסמאני אבאל' (Sultân Osmân-ı Evvel). בסופו של דבר רכש הצי הבריטי את האונייה זמן קצר לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה, ששירתה בצי המלכותי כאה"מ אז'נקור[92].

הסופר–דרדנוט "רישאלו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מכירת 'ריו דה ז'ניירו', ממשלת ברזיל ביקשה מארמסטרונג וחברת ויקרס להכין עיצובים לאוניית מלחמה חדשה, מהלך שנתמך נחרצות על ידי ליגת הצי של ברזיל[93]. חברת ארמסטרונג הסכימה לבנות את האונייה ללא תשלומים נוספים מברזיל. הם השיבו עם לפחות 14 עיצובים, שישה מוויקרס (מדצמבר 1913 עד מרץ 1914) ושמונה מארמסטרונג (בפברואר 1914). העיצובים של ויקרס השתנו בין שמונה לעשרה רובי 15 אינץ' ושמונה תותחי 16 אינץ', עם מהירויות בין 22 ל-25 קשרים (לספינות עם ה-22 קשרים ניתן להפעיל ירי מעורב, ככל שמשתמשים יותר בנפט), ותזוזות בין 26,000 טונות ל-30,000. ארמסטרונג לקחה שני עיצובים בסיסיים, האחד עם שמונה והשני עם עשרה תותחי 15 אינץ', ושינה את המהירויות והירי שלהם[94].

בעוד שרוב המקורות המשניים אינם מזכירים שברזיל הזמינה אוניית מלחמה[95], עם כניסתה של האונייה לאנציקלופדיית ספינות המלחמה "ספינות הקרב של כל העולם של קונווי" (Conway's All the World's Fighting Ships) אף צוין כי "ברזיל לא בחרה מבין ארבע וריאציות העיצוב[96]". הממשלה בחרה במה שסומן כעיצוב 781, הראשון מבין שמונת העיצובים בגודל 15 אינץ' שהגישה ארמסטרונג, אשר חלקו גם מאפיינים דומים עם סדרת הדרדנוט אה"מ אליזבת ואה"מ ונג'נס שנבנו באותה העת עבור הממלכה המאוחדת[97]. ממשלת ברזיל בהנהגתו של דה פונסקה ביצעה הזמנה לספינה אחת בעיצוב זה, שתיקרא 'רישאלו', ממספנת ארמסטרונג ויטוורת' באלסוויק ב-12 במאי 1914[98]. איסוף ראשוני של חומרים הושלם עבור תאריך הנחת השלד המתוכנן ב-10 בספטמבר, אך תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914 עיכבה את התוכניות. הפיתוח של 'רישאלו' הושעה רשמית ב-14 בינואר 1915 ובוטל ב-13 במאי 1915[99][100].

הידרדרות: חוסר יציבות ותרעומת אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרידה הימית הברזילאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרכב הדמוגרפי בתוך הצי הברזילאי שרוב המלחים היו שחורים ורוב הקצינים היו לבנים היה גורם מניע למרד השוטים ב-1910.
ז'ואאו קנדידו פליסברטו משיב את הפיקוד על הדרדנוט 'מינאס ז'ראיס' חזרה לפיקוד הצי בסיום ההתקוממות, 26 בנובמבר 1910.
אוניית המלחמה 'מינאס ז'ראיס', מבט מאחורי סיפון הדרדנוט.

בסוף נובמבר 1910 פרץ לחופי הבירה ריו דה ז'ניירו מרד ימי גדול, שנקרא מאוחר יותר מרד השוטים. המתח הוצת על ידי ההרכב הגזעי של אנשי הצוות הקבועים של חיל הים, שהיו שחורים אפרו-ברזילאים או מעורבים, בעוד שהקצינים שלהם היו לרוב לבנים[101]. שר החוץ הברון ריו ברנקו אמר על כך: "בגיוס אנשי נחתים וגברים שרק גויסו, אנו מעלים על סיפו (הצי שלנו) את השרירים של המרכזים העירוניים שלנו, ביחד עם הגוש האזרחי הכי חסר מעורבות ומובטל, ללא הכנות כלשהן. עבדים לשעבר ובני עבדים מרכיבים את צוותי הספינות שלנו, רובם כהי עור או כהי עור מולאטים[102]."

הגיוס הכפוי לצי שבמכוון יצר הרכב דמוגרפי זה, בשילוב עם השימוש הרב בענישה גופנית אפילו על עבירות קלות, הביאו לכך שהיחסים בין הצוותים השחורים לקצינים הלבנים היו פושרים במקרה הטוב. אנשי הצוות על סיפון 'מינאס ז'ראיס' החלו לתכנן התקוממות ב-1910. הם בחרו בז'ואאו קנדידו פליסברטו, מלח מנוסה, כמנהיגם. המרד התעכב מספר פעמים בגלל חילוקי דעות בין המשתתפים. בפגישה גדולה ב-13 בנובמבר, כמה ממנהיגי המתקוממים הביעו רצון להתקומם כשהנשיא דה פונסקה ייכנס לתפקיד (15 בנובמבר), אך מנהיג אחר, פרנסיסקו דיאס מרטינס, התנגד לכך, והתעקש שהדבר יביא לכך שדרישותיהם יואפלו על ידי העובדה שהמרד יתפס כמערכה נגד הממסד הפוליטי כולו. הזרז המיידי למרד הגיע ב-21 בנובמבר 1910, כאשר מלח אפרו-ברזילאי, מרסלינו רודריגס מנזס, הולק באכזריות 250 פעמים בשל חוסר היענות למפקדיו[103][104].

המרד החל על סיפון 'מינאס ז'ראיס' בסביבות השעה 10 בלילה ב-22 בנובמבר; מפקד הספינה וכמה אנשי צוות נאמנים לו נרצחו בתהליך. זמן קצר לאחר מכן, 'סאו פאולו', הסיירת החדשה 'באהיה', ספינת הגנת החוף 'דאודורו', שכבת המוקשים 'רפובליקה', ספינת האימונים 'בנז'מין', וסירות הטורפדו 'טאמואיו' ו'טימבירה' - כולם היו נתונות להתקוממות בקנה מידה פחות יחסית. ארבע הספינות הראשונות ייצגו את הספינות החדשות והחזקות ביותר בצי; 'מינאס ז'ראיס', 'סאו פאולו' ו'באהיה' הושלמו והוזמנו רק חודשים ספורים לפני כן. דאודורו היה בן שתים עשרה וזמן קצר קודם לכן עבר שיפוץ. הצוותים של אוניות המלחמה הקטנות יותר היוו רק שני אחוזים מהמורדים, וחלקם עברו לאוניות הגדולות לאחר תחילת המרד[105].

אוניות מלחמה מרכזיות שצוותיהם נותרו נאמנים לממשלה כללו את הסיירת הישנה 'אלמיראנטה בארוסו', אחותה לסדרה של 'באהיה', 'ריו גראנדה דו סול' ושמונה המשחתות החדשות של סדרת 'פארה'. בהתחשב בכך שכמעט מחצית מאנשי חיל הים שהתגייסו מריו דה ז'ניירו באותה תקופה היו במרד גלוי, קציני חיל הים חשדו אפילו באלה שנשארו נאמנים לממשלה. ייתכן והחשדות הללו היו ממוקמות היטב, בהתחשב בכך שמפעילי רדיו באוניות נאמנות העבירו תוכניות מבצעיות של המורדים. מגויסים על ספינות שנותרו בידי הממשלה צומצמו בכל מקום אפשרי, וקצינים השתלטו על כל התפקידים שהיו מעורבים בלחימה ישירה. עניינים מסבכים נוספים כללו אספקת נשק, כמו הטרפדות של המשחתת. לא ניתן היה לירות אותם ללא כובעי ירי, אך אלו נאבדו עבור המשחתות ונדרשו 48 שעות מאז תחילת המרד להתאים למשחתות כובעי ירי חדשים ומותאמים עבורן[106].

פליסברטו וחבריו המלחים דרשו לשים קץ למה שהם כינו "העבדות" המונהגת בידי חיל הים, ובעיקר המשך השימוש בהצלפות על אף האיסור בכל מדינה מערבית אחרת. אף על פי שקציני חיל הים והנשיא דה פונסקה התנגדו נחרצות לכל סוג של חנינה ותכננו לתקוף את הספינות שבשליטת המורדים, מחוקקים רבים תמכו במהלך לביטול ההצלפות. במהלך שלושת הימים הבאים, שני הבתים של הקונגרס הלאומי הברזילאי, בראשות הסנאטור רב ההשפעה רואי ברבוסה, העבירו הצעת חוק כללית המעניקה חנינה לכל המעורבים ואוסרת על השימוש בענישה גופנית[107].

לאחר המרד פורקו שני הדרדנוטים הברזילאים מנשקם על ידי הסרת מערכת התותחים שלהם. המרד ובעקבותיו מצבו של הצי, שבעצם לא היה מסוגל לפעול מחשש למרד נוסף, גרמו למנהיגים ברזילאים מובילים רבים, ביניהם הנשיא דה פונסקה, פוליטיקאים בולטים כמו ברבוסה והברון ריו ברנקו, ועורך העיתון המכובד ביותר בברזיל, 'ז'ורנל דה קומרסיאו' (Jornal do Commercio), להטיל ספק בשימוש באוניות החדשות ולתמוך במכירתן למדינה זרה[108]. שגריר בריטניה בברזיל, וו. הג'רד, היה נלהב לנוכח פניית הפרסה של ריו ברנקו, ואמר "זו אכן כניעה נפלאה מצד האיש שהיה אחראי על הרכישה ואשר נראה כי הייתה הצאצא היקר ביותר של מדיניותו[109]." זמן קצר לפני ההצבעה על חוק החנינה, רואי ברבוסה תיאר בנחרצות את התנגדותו לרכישת אוניות המלחמה ולשימוש בהן.

בסופו של דבר, הנשיא דה פונסקה והקבינט החליטו שלא למכור את הספינות מכיוון שחששו שזה יפגע בהם פוליטית. החלטה זאת הגיעה למרות הסכמה שיש להיפטר מהאוניות, ייתכן ובמטרה לממן אוניות מלחמה קטנות יותר המסוגלות לחצות את הנהרות הרבים של ברזיל[110]. חששה של הממשלה התגבר בעקבות נאומו של ברבוסה, שכן הוא גם ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף את הממשלה, או את מה שהוא כינה "המשטר המיליטריסטי האכזרי". ובכל זאת, הברזילאים הורו לארמסטרונג להפסיק לפעול לקראת השקת הדרדנוט השלישי שלהם, 'ריו דה ז'ניירו', מה שגרם לממשלת ארגנטינה לא לקחת את האופציה החוזית שלהם לדרדנוט שלישי, ושגריר ארצות הברית בברזיל פנה הביתה והצהיר כי הרצון הברזילאי להשיג בכורה ימית באמריקה הלטינית הגיע לקיצו, ומתברר כי היה קצר מועד[111].

על אף העובדה ששני הדרדנוט מסדרת 'מינאס ז'ראיס' נותר בידיים ברזילאיות, למרד הייתה השפעה מזיקה ברורה על מוכנות הצי: ב-1912, סוכן מטעם חברת ארמסטרונג הצהיר שהאוניות בתחזוקה רעה, כשכבר נוצרה חלודה על צריחים. הסוכן האמין שזה יעלה לצי הברזילאי בסביבות 700,000 פאונד לטפל בבעיות הללו[110]. הג'רד העיר בקצרה, "האוניות הללו חסרות תועלת לחלוטין עבור ברזיל", תחושה שהדהדה ב"הליך" הפיתוח שלהן[112]. למרות סירובה של הממשלה למכור את שתי הספינות מסדרת 'מינאס ז'ראיס' וניסיונה המוקדם לרכוש את 'ריו דה ז'ניירו', כמה היסטוריונים מייחסים את המרד, בשילוב עם מותו של שר החוץ הברון ריו ברנקו ב-1912, כגורמים עיקריים בהחלטת ממשלת ברזיל, שהתקבלה ב-1913, למכור את 'ריו דה ז'ניירו' לעות'מאנים[113].

ניסיונות מכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניית המלחמה הצ'ילאנית הדרדנוט אלמירנטה לאטורה בשנת 1921.

לאחר ש'ריו דה ז'ניירו' נרכשה על ידי האימפריה העות'מאנית, ממשלת ארגנטינה בהנהגת הנשיא רוקה סאנס פניה נכנעה לדרישה הרווחת בקרב הציבור הארגנטינאי והחלה לחפש קונה עבור שני הדרדנוטים שלהם. הכסף שהתקבל בתמורה נועד להיות מוקדש לשיפורים פנימיים של הצי הארגנטינאי. שלוש הצעות חוק המורות למכירת אוניות המלחמה הועמדו בפני הקונגרס הלאומי הארגנטינאי באמצע 1914, אך לא אחת מהן עברה. ובכל זאת, הבריטים והגרמנים הביעו דאגה מכך שניתן למכור את הספינות לאומה לוחמת, בעוד שלפי הדיווחים הממשלות הרוסיות, האוסטריות, העות'מאניות, האיטלקיות והיווניות היו מעוניינות ברכישת שתי הספינות[114].

ממשלת יוון, שהייתה נתונה כאמור במירוץ חימוש דומה עם האימפריה העות'מאנית, הייתה להוטה במיוחד לרכוש את אחת מאוניות הדרדנוט הדרום אמריקאיות. הניו-יורק טריביון דיווח בסוף אפריל 1913 שממשלת ארגנטינה דחתה הצעה של 17.5 מיליון דולר מידי יוון עבור 'מורנו' לבדה, מכירה שהייתה מניבה להם רווח גדול על עלות הבנייה המקורית של הספינות (12$ מיליון)[115]. התיאבון היווני לרכוש אחת מהאוניות גדל לאחר שהרכישה העות'מאנית המפתיעה של 'ריו דה ז'ניירו' העניקה ליריביהם "הבטחת עליונות ימית"[91]. עבורם, הבעיה הייתה ברורה: ביחד עם 'ריו דה ז'ניירו', העות'מאנים יחזיקו בשני דרדנוט עד סוף 1914. כדי להתנגד להם, יוון תרכוש רק את הדרדנוט 'סלאמיס', שבנייתה תוכננה להסתיים במרץ 1915, ושני תת-דרדנוטים מיושנים לחלוטין, שנרכשו מארצות הברית במאי 1914 לקראת מלחמה אפשרית בעות'מאנים[116].

ארצות הברית, שדאגה שהנייטרליות המדינית שלה תופר והטכנולוגיה שלה תשמש מעצמות שעלולות להפוך עוינות לה, הפעילה לחץ דיפלומטי על ממשלת ארגנטינה לשמור על הספינות, מה שעשתה בסופו של דבר[117]. גופים עיתונאיים דיווחו גם בסוף 1913 וגם בתחילת 1914 כי יוון הגיעה להסכמה על רכישת אוניית המלחמה דרדנוט הראשונה של צ'ילה כאיזון למאזן-נגד מול הרכישה העות'מאנית של 'ריו דה ז'ניירו'[118], אך למרות הערכות ותוכניות מתפתחות בתוך צ'ילה למכור את אחד או את שני הדרדנוט, שום עסקה לא יצאה לפועל[119].

בכל אחת מהמדינות המעורבות במירוץ החימוש הדרדנוט הדרום אמריקאי, קמו תנועות שדגלו במכירת האוניות כדי להפנות את סכומי הכסף המשמעותיים במה שנראה בעיניהם כעיסוק ראוי יותר, שלרוב נגע לפיתוח פנים[111]. עלויות אלו נתפסו בצדק כעצומות. לאחר הזמנת סדרת 'מינאס ז'ראיס', עיתון ברזילאי השווה את עלות הרכישה הראשונית של שלוש האוניות המקוריות כשווה ל-3,125 מיל של פסי רכבת או 30,300 בתי מגורים. ההיסטוריון הימי רוברט שיינה העמיד את המחיר על 6,110,100 ליש"ט ללא התחשבות בתחמושת, שעמדה בפני עצמה על 605,520 ליש"ט, או שדרוגים הכרחיים לרציפים, שעמדו על 832,000 ליש"ט. עלויות תחזוקה ונושאים קשורים רבים העלו את המחיר של האוניות לאורך הפיתוח[120]. שתי האוניות מסדרת 'ריבדאביה' נרכשו עבור כמעט חמישית מההכנסה השנתית של ממשלת ארגנטינה, נתון שלא כלל את העלויות תחזוקה[121].

בנוסף, התסיסות הלאומיות שהחריפו את מרוץ החימוש הימי פינו את מקומן למיתון הכלכלי ולעמדת הציבור השלילית בעיקרה שקראו לתמוך בהשקעות בתוך המדינה במקום הוצאות צבאיות[111]. בהתייחסו לכך, כתב שגריר ארצות הברית בצ'ילה, הנרי פרתר פלטשר, למזכיר המדינה ויליאם ג'נינגס ברייאן: "מאז שהתחילה היריבות הימית ב-1910, התנאים הפיננסיים, שלא היו טובים די כבר אז, החמירו; הזמן מתקרב לקראת התשלום הסופי, התחושה גברה במדינות האלה שאולי הן זקוקות הרבה יותר לכסף מאשר לאוניות קרב[122]".

אחרית דבר: שאיפות אחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

'מינאס ז'ראיס' או 'סאו פאולו' בעקבות מודרניזציה ראשונה מסוגה לאונייה שבוצעה לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה.
אוניית המערכה הדרדנוט 'מינאס ז'ראיס' לאחר הליך מודרניזציה שני במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. בהליך המודרניזציה השני שלה עברה האונייה למבוססת שרפת שמנים לגמרי.
אוניית המערכה מסדרת ריבדאביה בשירות הצי הארגנטינאי.

מלחמת העולם הראשונה סיימה למעשה את מרוץ החימוש, שכן כל שלוש המדינות מצאו את עצמן לפתע לא מסוגלות לרכוש ספינות מלחמה נוספות מספקיהן[123]. לאחר המלחמה, המרוץ מעולם לא התחדש, אך תוכניות רבות להרחבות ושיפורים ימיים לאחר המלחמה הונחו על ידי ממשלות ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה.

הברזילאים ביצעו מודרניזציה של 'מינאס ז'ראיס', 'סאו פאולו' ושתי הסיירות שנרכשו במסגרת תוכנית ההרחבה הימית של 1904, 'באהיה' ו'ריו גראנדה דו סול', בין השנים 1918 ו-1926[124]. זה היה נחוץ מאוד, שכן כל ארבע האוניות לא היו מוכנות להילחם במלחמה בין מעצמות מערביות. על אף שממשלת ברזיל התכוונה לשלוח את 'סאו פאולו' אל מעבר לים לשירות ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול") הבריטי[ד], גם היא וגם 'מינאס ז'ראיס' לא זכו לחידוש מאז שנכנסו לשירות, כלומר היו ללא ציוד חיוני כמו בקרת אש מודרנית[125]. גם התחזוקה בשתי הספינות הוזנחה, מה שהומחש בצורה הברורה ביותר כש'סאו פאולו' נשלחה לניו יורק למודרניזציה: ארבעה עשר מתוך שמונה עשר הדודים שלה התקלקלו, והספינה נזקקה לסיוע של אוניית הקרב האמריקאית 'נברסקה' והסיירת 'ראליי' כדי להמשיך את ההפלגה[126]. שתי הסיירות היו במצב "עגום", מכיוון שהצליחו לעלות קיטור במהירות מרבית של 33 קמ"ש רק הודות לצורך נואש בקבלים חדשים וצינורות דודים. עם זאת, ביחד עם תיקונים, שניהם השתתפו במלחמה כחלק מהתרומה הימית העיקרית של ברזיל לסכסוך[127].

הצי הברזילאי גם תכנן לרכוש ספינות נוספות בשנות ה-20 וה-30, אך שתי התוכניות צומצמו בחדות מההצעות המקוריות. בשנת 1924, הם שקלו לבנות מספר צנוע יחסית של אוניות מלחמה, כולל סיירת כבדה, חמש משחתות וחמש צוללות. באותה שנה, המשלחת הימית האמריקאית שזה עתה הגיעה לברזיל, בראשות תת-אדמירל קרל תיאודור ווגלגסאנג (אנ'), הגישה תוכנית הרחבה ימית עבור ממשלת ברזיל הכוללת 151,000 טון, מחולק בין ספינות קרב (70,000), סיירות (60,000), משחתות (15,000), וצוללות (6,000). מחלקת המדינה של ארצות הברית, בראשות מזכיר המדינה צ'ארלס אוונס יוז שזמן קצר קודם לכן הוביל לאמנת הגבלת חילות הים של וושינגטון, לא התלהבה לראות מרוץ חימוש דרדנוט נוסף באמריקה הדרומית, ולכן יוז פעל במהירות כדי לסכל את מאמצי המשלחת. רק צוללת אחת שנבנתה באיטליה, 'אומייטה' (Humaytá), נרכשה לבסוף בידי ברזיל[128].

בשנות ה-30, הקהילה הבינלאומית העריכה שחלק הארי של הצי הברזילאי היה "מיושן" והיה ותיק מספיק כדי לא להיחשב עוד "יעיל" ביחס לחילות של מעצמות[129]. ובכל זאת, 'מינאס ז'ראיס' עברה מודרניזציה בפעם השנייה בנמל הצי לחופי העיר ריו דה ז'ניירו מיוני 1931 עד אפריל 1938[130]. תוכניות להעניק טיפול דומה ל'סאו פאולו' בוטלו עקב מצבה החומרי הירוד של האונייה[131]. במהלך אותה תקופה, ממשלת ברזיל בהנהגת הדיקטטור ז'טוליו ורגאס בחנה רכישת סיירות מצי ארצות הברית אך נתקלה בהגבלות של הסכמי חיל הים של וושינגטון ולונדון, שהציבו מגבלות על מכירת אוניות מלחמה משומשות למדינות זרות. הברזילאים חתמו בסופו של דבר על כרישת שש משחתות מבריטניה. בינתיים נזנחה תוכנית לחכירת שש משחתות מארצות הברית לאחר שזו נתקלה בהתנגדות עזה מצד מוסדות בינלאומיים ואמריקאים כאחד[132]. עד 1944 הושלמה תשתית בנייה ופיתוח של תשע אוניות מלחמה חדשות[133].

בשנות ה-20, כמעט כל אוניות המלחמה הגדולות של הצי הארגנטיני היו מיושנות; מלבד 'ריבדאביה' ו'מורנו', אוניית המלחמה הגדולה החדשה ביותר נבנתה בסוף המאה התשע-עשרה. ממשלת ארגנטינה הכירה בכך, וכחלק מהיאחזות בעליונותם הימית באזור, הם שלחו את 'ריבדאביה' ו'מורנו' לארצות הברית בשנים 1924 ו-1926 כדי לעבור מודרניזציה. בנוסף, בשנת 1926 הקונגרס הארגנטינאי הקצה 75 מיליון פסו בתקן זהב עבור תוכנית בנייה ימית. זה הביא לרכישת שלוש סיירות (שנבנו בבריטניה ובממלכת איטליה), שתים עשרה משחתות (שנבנו בבריטניה ובממלכת ספרד), ושלוש צוללות (נבנו באיטליה)[134].

צ'ילה החלה לחפש אחר רכישת אוניות נוספות כדי לחזק את הצי שלה ב-1919, ובריטניה הציעה בשקיקה רבות מאוניות המלחמה העודפות שלה. פעולה זו הדאיגה את המדינות הסמוכות, שחששו שניסיון צ'יליאני להפוך לצי החזק ביותר של האזור יערער את היציבות באזור ויתחיל מרוץ חימוש ימי נוסף[135]. צ'ילה ביקשה את האוניות הבריטיות 'קנדה' ו'איגל', שניהם השמות הבריטיים לסדרת אלמיראנטה שצ'ילה הזמינה עוד לפני המלחמה, אך עלות הסבתן לאוניות מלחמה הייתה גבוהה מדי[136]. הדלפה לעיתונות של המשא ומתן החשאי לרכישת האוניות מידי הבריטים גרמה לסערה בתוך צ'ילה עצמה על ערכן של ספינות כאלה[137]. בסופו של דבר, צ'ילה קנתה רק את 'קנדה' וארבע משחתות באפריל 1920 - כולן ספינות שהוזמנו מחצרות בריטיות על ידי ממשלת צ'ילה לפני 1914 אך נרכשו על ידי הצי המלכותי עקב כניסת הבריטים למלחמת העולם הראשונה - במחירים נמוכים יחסית. 'קנדה', למשל, נמכרה תמורת 1,000,000 פאונד בלבד, פחות ממחצית ממה שנדרש במקור מהצ'ילאנים לבניית הספינה[138].

במהלך השנים הבאות, המשיכו הצ'יליאנים לרכוש עוד ספינות מהבריטים, כמו שש משחתות ושלוש צוללות[139]. אלמיראנטה-לאטורה עברה מודרניזציה בבריטניה מ-1929 עד 1931 במספנת דבונפורט[140]. מיתון ומרד ימי גדול הובילו אז להשבתה בפועל של אוניות המלחמה בתחילת שנות ה-30[141]. בסוף שנות ה-30, ממשלת צ'ילה העריכה את האפשרות לבנות סיירת בת 8,700 טונות במספנה בבריטניה, איטליה, גרמניה או שוודיה, אך זה לא יצא לפועל. תוכנית שנייה לרכישת שתי סיירות קטנות בוטלה עם תחילת מלחמת העולם השנייה[142]. זמן קצר לאחר המתקפה על פרל הארבור, ניסתה ארצות הברית לרכוש את אלמיראנטה-לאטורה, שתי משחתות ואונייה תומכת צוללות, כנראה מפני שלצי הצ'ילאני היה מוניטין של שמירה על ספינותיו במצב איכותי, אך ההצעה האמריקאית נדחתה[143].

במהלך מלחמת העולם השנייה, שלושת הציים הגדולים של אמריקה הדרומית מצאו את עצמם לא מסוגלים לרכוש אוניות מלחמה גדולות; הם יכלו לעשות זאת שוב רק לאחר הסכסוך, כאשר לארצות הברית ולבריטניה היו הרבה אוניות מלחמה מיותרות או עודפות. המלחמה הוכיחה את מעמדן המיושן של אוניות המלחמה, אז הציים של אמריקה הדרומית חיפשו אחר רכישת סיירות, משחתות וצוללות, אך הם נתקלו בקשיים פוליטיים ברכישת כל דבר גדול יותר מקורבטה ופריגטה. הם הצליחו לרכוש אותם רק כאשר "הבהלה האדומה" החל להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית והבינלאומית לנוכח אירועי המלחמה הקרה. אחת העסקאות שהושגו במסגרת חוק הסיוע להגנה הדדית ראתה שש סיירות קלות אמריקאיות מחולקות באופן שווה בין ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה בינואר 1951. אמנם זה חיזק את הציים של בעלות ברית דרום אמריקאיות חשובות של ארצות הברית, שיהיו כבולות באמנה לסייע לארצות הברית בכל מלחמה, היסטוריון הצי רוברט שיינה (Robert Scheina) טוען שהממשלה האמריקאית גם השתמשה בהזדמנות כדי להשפיע באופן משמעותי על היריבות הימית המסורתית בין שלוש המדינות. אוניות המלחמה שנמכרו באופן חד צדדי שינו את התחזית הימית של כל שלוש המדינות, והובילו אותן לקבלת שוויון כוחות (בניגוד לקביעה הארגנטינאית לפני המלחמה שיש לשמר מעמד עבור הצי שלה כך שיהיה שווה לזה של ברזיל וצ'ילה ביחד)[144].

הדרדנוט הנכבדים של אמריקה הדרומית נותרו בפעילות רק זמן קצר לאחר המלחמה. המגזין All Hands של הצי האמריקני דיווח בסדרה של מאמרים משנת 1948 שכולם מלבד 'סאו פאולו' ואלמיראנטה-לאטורה עדיין היו בשירות פעיל; הראשון הוצא משירות והאחרון עבר תיקונים[145]. אולם עם זרם הסיירות המודרניות, הפריגטות והקורבטות, אוניות המלחמה נמכרו במהירות לגרוטאות. הצי הברזילאי היה הראשון שנפטר מאוניות הדרדנוט שלו, שהיה העתיק בעולם באותה העת. 'סאו פאולו' נמכרה לגרוטאות ב-1951 אך שקעה בסערה מצפון לאיים האזוריים בזמן גרירתה[146]. 'מינאס ז'ראיס' פגשה גורל דומה והועברה כגרוטאה לג'נובה ב-1954[147]. מבין אוניות הדרדנוט הארגנטינאיות, 'מורנו' נגררה ליפן לצורך גריטה ב-1957, ו'ריבדאביה' פורקה באיטליה ב-1959[148]. אלמיראנטה-לאטורה, הפכה לא פעילה ולא תוקנה לאחר פיצוץ ב-1951 בחדר המכונות שלה, והוצאה משימוש באוקטובר 1958. ב-1959 נשלחה בעקבות 'מורנו' לגריטה ביפן[149].

רשימת אוניות מעורבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונייה מדינה חברה מייצרת הדחק תאריך תחילת בנייה תאריך השקה סופי גורל
'מינאס ז'ראיס' ברזילברזיל ארמסטרונג 19,105 טון 17 באפריל 1907 ינואר 1910 נגרטה בתחילת 1954.
'סאו פאולו' ברזילברזיל ויקרס 18,803 טון 30 באפריל 1907 יולי 1910 שקעה במצולות ליד האיים האזוריים בדרכה לגריטה בנובמבר 1951.
'רישאלו' ברזילברזיל ארמסטרונג 30,500 טון - - בוטלה טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
'ריו דה ז'ניירו' ברזילברזיל האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאניתהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת ארמסטרונג 27,850 טון 14 בספטמבר 1911 אוגוסט 1914 נרכשה בידי הצי העות'מאני ב-1913, עבדה לידי הצי הבריטי בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בתור 'אה"מ אז'נקור', נגרטה בתחילת שנת 1924.
'ריבדאביה' ארגנטינהארגנטינה לונג ריבר 27,900 טון 25 במאי 1910 דצמבר 1914 נגרטה בתחילת 1959.
'מורנו' ארגנטינהארגנטינה לונג ריבר 27,900 טון 9 ביולי 1910 פברואר 1915 נגרטה בתחילת 1957.
'אלמירנטה לאטורה' צ'ילהצ'ילה ארמסטרונג 28,600 טון 29 בנובמבר 1911 אוקטובר 1915 נרכשה בידי בריטניה בתור 'אה"מ קנדה', נרכשה מחדש בידי צ'ילה ב-1920, נגרטה בתחילת 1959.
'אלמיראנטה-קוקרן' צ'ילהצ'ילה ארמסטרונג - 20 בפברואר 1913 פברואר 1924 נקנתה בידי הצי הבריטי בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נרכשה בידי צ'ילה מחדש בתור נושאת המטוסים 'אה"מ איגל' ב-1924. הוטבעה ב-11 באוגוסט 1942.
מפתח: ברזילברזיל ברזיל - ארגנטינהארגנטינה ארגנטינה - צ'ילהצ'ילה צ'ילה - האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית - הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים

  • Brook, Peter. Warships for Export: Armstrong Warships, 1867–1927. Gravesend, UK: World Ship Society, 1999. ISBN 0-905617-89-4. OCLC.
  • Brown, David. "HMS Eagle." In Profile Warship, edited by Antony Preston, 249–72. Windsor, UK: Profile Publishing, 1973. OCLC .
  • Budzbon, Przemysław. "Russia." In Gardiner and Gray, Conway's 1906–21, 291–325.
  • Burt, R. A. British Battleships of World War One. Annapolis, MD: Naval Institute Press, 1986. ISBN 0-87021-863-8. OCLC.
  • Campbell, N.J.M. "Germany." In Gardiner and Gray, Conway's 1906–21, 134–89.
  • Encyclopædia Britannica. 11th ed. 29 vols. Cambridge: Cambridge University Press, 1910–11.
  • English, Adrian J. Armed Forces of Latin America. London: Jane's Publishing Inc., 1984. ISBN 0-7106-0321-5. OCLC.
  • Feron, Luc. "The Cruiser Dupuy-de-Lôme." In Warship 2011, edited by John Jordan, 33–47. London: Conway, 2011. ISBN 1-84486-133-3. OCLC.
  • Gardiner, Robert and Roger Chesneau, eds. Conway's All the World's Fighting Ships: 1922–1946. London: Conway Maritime Press, 1980. ISBN 0-85177-146-7. OCLC.
  • Gardiner, Robert and Randal Gray, eds. Conway's All the World's Fighting Ships: 1906–1921. Annapolis, MD: Naval Institute Press, 1985. ISBN 0-87021-907-3. OCLC.
  • Grant, Jonathan A. Rulers, Guns, and Money: The Global Arms Trade in the Age of Imperialism. Cambridge, MA: Harvard University Press, 2007. ISBN 0-674-02442-7. OCLC.
  • Hough, Richard. Dreadnought: A History of the Modern Battleship. New York: Macmillan Publishing, 1975. First published in 1964 by Michael Joseph and Macmillan Publishing. OCLC.
  • Latin America: A Naval History, 1810–1987. Annapolis, MD: Naval Institute Press, 1987. ISBN 0-87021-295-8. OCLC.
  • "Peru." In Gardiner and Gray, Conway's 1906–21, 414.
  • "Uruguay." In Gardiner and Gray, Conway's 1906–21, 424–25.
  • "Venezuela." In Gardiner and Gray, Conway's 1906–21, 425.
  • Sondhaus, Lawrence. Naval Warfare, 1815–1914. London: Routledge, 2001. ISBN 0-415-21477-7. OCLC.
  • Viana Filho, Luís. A vida do Barão do Rio Branco. São Paulo: Livraria Martins, 1967. First published in 1959 by Livraria Martins. OCLC.
  • Whitley, M.J. Battleships of World War Two: An International Encyclopedia. Annapolis, MD: Naval Institute Press, 1998. ISBN 1-55750-184-X. OCLC.

מאמרים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרוץ החימוש הימי באמריקה הדרומית בוויקישיתוף
  • "Acorazado Almirante Latorre [Battleship Almirante Latorre]." Unidades Navales. Armada de Chile. Last modified 8 June 2008.
  • "Bahia (3º)." Serviço de Documentação da Marinha – Histórico de Navios. Diretoria do Patrimônio Histórico e Documentação da Marinha, Departamento de História Marítima. Accessed 30 March 2016.
  • Di Biassi, Francesco Venturini. "Ley de Armamento Naval Nº 6283 [Naval Armament Law No. 6283]." Departamento de Estudios Históricos Navales. Accessed 30 March 2016.
  • "Minas Geraes I." Serviço de Documentação da Marinha – Histórico de Navios. Diretoria do Patrimônio Histórico e Documentação da Marinha, Departamento de História Marítima. Accessed 30 March 2016.
  • "Rio Grande do Sul I." Serviço de Documentação da Marinha – Histórico de Navios. Diretoria do Patrimônio Histórico e Documentação da Marinha, Departamento de História Marítima. Accessed 30 March 2016.
  • "São Paulo I." Serviço de Documentação da Marinha – Histórico de Navios. Diretoria do Patrimônio Histórico e Documentação da Marinha, Departamento de História Marítima. Accessed 30 March 2016.

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קודם לכניסתה לשירות של אה"מ דרדנוט רכשה ברזיל אוניות מערכה מסוג פרה דרדנוט אשר התיישנו במהרה בעקבות כניסת הדרדנוט לשירות.
  2. ^ "תקן דו-כוח" היה הכינוי למדיניות של ממשלות בריטניה במשך עשורי שנים לפיו, בכדי לשמר עליונות ימית, על מספר אוניות המלחמה של הצי הבריטי להיות מעל או לכל הפחות שווה לסכום האוניות של שתי המעצמות הגדולות הבאות אחרי בריטניה. לדוגמה, על הצי המלכותי הבריטי להיות בעל כמות אוניות שהיא לכל הפחות שווה לסכום האוניות בחזקת הצי הצרפתי והרוסי.
  3. ^ מדיניות שננקטה בידי הממשל האמריקאי בתקופת טאפט שמטרתה הייתה להשתמש בהלוואות, רכישות והליכי כספים שונים כדי לנטרל יריבים גאופוליטיים פוטנציאליים באמריקה הלטינית והמזרח הרחוק.
  4. ^ בשנת 1917, שנה לפני סוף מלחמת העולם הראשונה, ממשל ונססלאו בראז בברזיל סיים את הנייטרליות הברזילאית לאחר שארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה בהמשך לגילויו של מברק צימרמן. הוא דרש לנקום נגד גרמניה על ההתקפות הגרמניות שבוצעו על ספינות מסחריות ברזילאיות מתחילת אפריל 1917 במסגרת ההתרחבות של מערכת הצוללות במלחמה אל עומקי האוקיינוס האטלנטי. תחת בראז נתפסו כמה אוניות סוחר גרמניות שעגנו בנמלי ברזיל. ב-26 באוקטובר 1917 הכריז ממשלו על מלחמה בגרמניה. לאחר ועידת מדינות ההסכמה בפריז בסוף אותה השנה, ברזיל הציעה סיוע ימי לבעלות הברית באוקיינוס האטלנטי, כולל אנשי סיוע אווירי ורופאים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Scheina, Naval History, 42–46, 347.
  2. ^ 1 2 Scheina, Naval History, 45–46, 46n8.
  3. ^ 1 2 Scheina, Naval History, 46–49, 297–98.
  4. ^ Scheina, Naval History, 49–51.
  5. ^ Scheina, Naval History, 52
  6. ^ Scheina, Naval History, 49–52; Grant, Rulers, Guns, and Money, 146.
  7. ^ Grant, Rulers, Guns, and Money, 148; Martins, A marinha brasileira, 56, 67; Brook, Warships for Export, 133; Livermore, "Battleship Diplomacy," 32; Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 240.
  8. ^ Martins, A marinha brasileira, 50–51; Martins, "Colossos do mares," 75; Livermore, "Battleship Diplomacy," 32.
  9. ^ Love, Revolt, 16.
  10. ^ Sondhaus, Naval Warfare, 216; Scheina, "Brazil," 403.
  11. ^ Love, Revolt, 14; Scheina, Naval History, 80.
  12. ^ Scheina, Naval History, 80; Martins, A marinha brasileira, 156–58; Scheina, "Brazil," 403; Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 240.
  13. ^ Scheina, Naval History, 80; Martins, A marinha brasileira, 80, 128, 158.
  14. ^ English, Armed Forces, 108; Scheina, Naval History, 80; Brook, Warships for Export, 133; Grant, Rulers, Guns, and Money, 147; Martins, A marinha brasileira, 75, 78; Alger, "Professional Notes," 1051–52.
  15. ^ Martins, A marinha brasileira, 80; Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 240–46.
  16. ^ Grant, Rulers, Guns, and Money, 152; Livermore, "Battleship Diplomacy," 33; "New Era in the Americas," Boston Evening Transcript, 17 November 1906, 1.
  17. ^ Foreign Office, British National Archives 371/201, General Report on Brazil for the Year 1906, W.H.D. Haggard, in Grant, Rulers, Guns, and Money, 149.
  18. ^ 1 2 3 Livermore, "Battleship Diplomacy," 33.
  19. ^ Scheina, Naval History, 81; Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 246; "Brazilian Battleship 'Minas Geraes'—Most Powerful Fighting Ship Afloat," Scientific American, 428.
  20. ^ Love, Revolt, 16–17; Scheina, Naval History, 81.
  21. ^ Grant, Rulers, Guns, and Money, 152.
  22. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 246.
  23. ^ "A Dreadnought For Brazil," New York Times, 5 March 1907, 5; "British & Foreign," Poverty Bay Herald, 6 March 1907, 6; "Brazilian Navy," Argus, 7 March 1907, 7.
  24. ^ Scheina, "Brazil," 404.
  25. ^ "Giant Ships for England or Japan," New York Herald, 1 July 1908, 9; "The Large Order for Foreign Battleships," Times (London), 28 August 1907, 8f; "£7,000,000 for New Warships," Dundee Courier, 28 August 1907, 4; "Brazil Arming," Sydney Morning Herald, 29 August 1907, 7.
  26. ^ "The Mystery of the Great Brazilian Dreadnoughts," World's Work, 10867; Earle, "Professional Notes," 305.
  27. ^ Breyer, Battleships, 320; Scheina, "Brazil," 404; Sondhaus, Naval Warfare, 216.
  28. ^ Love, Revolt, 15; Sondhaus, Naval Warfare, 227–28.
  29. ^ Martins, A marinha brasileira, 144–50; Martins, "Colossos do mares," 77; Mead, "Reaction," 238; "The Mystery of the Great Brazilian Dreadnoughts," World's Work, 10867; "British-Brazilian Warships," Navy, 11; "The Warships for Brazil," Times (London), 14 July 1908, 8c; "The Brazilian Battleships," Japan Weekly Mail, 5 September 1908, 288.
  30. ^ Scheina, "Brazil," 404; Haag, "O Almirante Negro," 89.
  31. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 246; "Naval Policy," Times (London), 24 March 1908, 6e; "Battleships for Brazil," Times (London), 12 May 1908, 4d; "The Warships for Brazil," Times (London), 14 July 1908, 8c; "Naval and Military Intelligence," Times (London), 18 July 1908, 12c; "British and Foreign News," Evening Post (Wellington), 12 September 1908, 13; "Naval and Military Intelligence," Times (London), 22 March 1909, 9e.
  32. ^ "May Take Brazil's Ships, Day (New London), 19 March 1909, 7; "The Brazilian Battleships," Times (London), 23 March 1909, 6d; "House of Commons," Times (London), 23 March 1909, 12a; "The Brazilian Battleships," Times (London), 25 March 1909, 7b; "The Naval Scare," Sydney Mail, 24 March 1909, 24; "England's Power on the Sea Safe," New York Herald, 25 March 1909, 9.
  33. ^ "The Brazilian Battleships," Times (London), 25 March 1909, 7b.
  34. ^ Martins, "Colossos do mares," 76.
  35. ^ Heinsfeld, "Falsificando telegramas," 3–4.
  36. ^ "A Message From Garcia," Boston Evening Transcript, 4 June 1910, 3.
  37. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 33; Heinsfeld, "Falsificando telegramas," 1; Di Biassi, "Ley de Armamento Naval Nº 6283"; "Brasil's New War Vessels," New York Herald, 10 September 1908, 8.
  38. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 247; "Brazil's Armament, No Menace, but Expresses Sovereignty," New York Herald, 10 September 1908, 9.
  39. ^ Grant, Rulers, Guns, and Money, 156; Livermore, "Battleship Diplomacy," 33; "Argentina's Defense," Argus, 29 August 1908, 20; "Brazil and Argentina May Fight," Pittsburg Press, 30 August 1908, 1.
  40. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 33; "Argentina and Brazil," Sydney Morning Herald, 1 October 1908, 7; "Battleships for Argentina," Sydney Morning Herald, 20 November 1908, 7.
  41. ^ Hough, Big Battleship, 19; Livermore, "Battleship Diplomacy," 33; Di Biassi, "Ley de Armamento Naval Nº 6283"; "The Status of South American Navies," Naval Engineers, 254; "Dreadnoughts for Argentina," Sydney Morning Herald, 21 December 1908, 7.
  42. ^ Scheina, Naval History, 83; Livermore, "Battleship Diplomacy," 33.
  43. ^ "Argentina's Plans Changed," New York Times, 5 December 1909, C2.
  44. ^ Scheina, Naval History, 83; Hough, Big Battleship, 21.
  45. ^ Hough, Big Battleship, 22; Livermore, "Battleship Diplomacy," 39.
  46. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 36–39.
  47. ^ William Howard Taft, "Second State of the Union Address," 6 December 1910.
  48. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 44.
  49. ^ Sherrill to Philander C. Knox, No. 415, 11 June 1910, S.D.F., Argentina, in Livermore, "Battleship Diplomacy," 44.
  50. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 44–45.
  51. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 249, 254.
  52. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 40–41.
  53. ^ Grant, Rulers, Guns, and Money, 146–47.
  54. ^ "Acorazado Almirante Latorre," Unidades Navales.
  55. ^ Scheina, Naval History, 138.
  56. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 41–42.
  57. ^ Schenia, "Peru," 409–10.
  58. ^ "New Peruvian Warships," Journal of the American Society of Naval Engineers, 581–83.
  59. ^ "Fleets in Preparation," Proceedings, 740.
  60. ^ Feron, "The Cruiser Dupuy-de-Lôme," 45–47.
  61. ^ Schenia, "Ecuador," 414; Schenia, "Uruguay," 424–25; Schenia, "Venezuela," 425; "The Status of South American Navies," Naval Engineers, 254–57.
  62. ^ Scheina, Naval History, 321; Scheina, "Brazil," 404; Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 249; "The Brazilian Battleship," United States Artillery, 188; "Minas Geraes I," Serviço de Documentação da Marinha – Histórico de Navios; "São Paulo I," Serviço de Documentação da Marinha – Histórico de Navios.
  63. ^ "The Brazilian Battleship," United States Artillery, 185–88; "The Brazilian Battleship," Scientific American, 240–41; "The Minas Geraes," Times (London), 6 January 1910, 4d.
  64. ^ "The Brazilian Battleship," United States Artillery, 187–188; "The New Brazilian Battleships," Times (London), 22 January 1910, 16f.
  65. ^ Alger, "Professional Notes," 858–59; "Brazil," Naval Engineers, 999; "Trials of the Sao Paulo," Times (London), 3 June 1910, 7c; "Gun Trials of the Sao Paulo," Times (London), 4 June 1910, 9b.
  66. ^ Scheina, Naval History, 83.
  67. ^ "Argentine Navy; Dreadnought Orders," Evening Post (Wellington), 23 March 1910, 4.
  68. ^ Scheina, "Argentina," 401; "Launch Rivadavia, Biggest Battleship," New York Times, 27 August 1911, 7.
  69. ^ Scheina, "Argentina," 401; "Moreno Launched For Argentine Navy," New York Times, 24 September 1911, 12.
  70. ^ "Rivadavia Towed Here," New-York Tribune, 8 August 1913, 4; "The Rivadavia Delayed," New York Times, 24 August 1914, 7; "New Battleship Disabled," New York Times, 3 November 1914, 18.
  71. ^ Scheina, "Argentina," 401; "Dreadnought Row Ended," New York Times, 21 February 1915, 1.
  72. ^ "Battleship Sinks Barge," New York Times, 28 March 1915, 5; "The Moreno Again Ashore," New York Times, 16 April 1915, 8; "Argentine Ship Afloat," New York Times, 17 April 1915, 6.
  73. ^ Burt, British Battleships, 240; Gill, "Professional Notes," 193.
  74. ^ Scheina, Naval History, 321; Parkes, British Battleships, 605; Burt, British Battleships, 231, 240; Preston, "Great Britain," 37; "British Navy Gains," New York Times, 7 December 1918, 14.
  75. ^ Preston, "Great Britain," 37.
  76. ^ Scheina, Naval History, 321; Burt, British Battleships, 240; "The Chilean Dreadnought Almirante Latorre," Naval Engineers, 317.
  77. ^ Preston, "Great Britain," 70.
  78. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 247–49.
  79. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 254–57, 260, 263–64, 268; Encyclopædia Britannica, 11th ed., s.v. "Ship," 906.
  80. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 269.
  81. ^ Scheina, Naval History, 81–82.
  82. ^ Bolt, Jutta and Jan Luiten van Zanden. "The First Update of the Maddison Project; Re-Estimating Growth Before 1820." Maddison Project Working Paper 4. Archived 29 April 2013. תבנית:Open access
  83. ^ Martin, Latin America, 37.
  84. ^ 1 2 Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 280.
  85. ^ Topliss, "The Brazilian Dreadnought," 284.
  86. ^ Brook, Warships for Export, 133; Vanterpool, "The 'Riachuelo'," 140; Gill, "Professional Notes," 492.
  87. ^ Martin, Latin America and the War, 36–37.
  88. ^ Gill, "Professional Notes," 492.
  89. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 284.
  90. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 284; Gill, "Professional Notes," 555.
  91. ^ 1 2 "Turkish Navy," Sydney Morning Herald, 31 December 1913, 13.
  92. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 284, 286.
  93. ^ Oakenfull, Brazil, 91.
  94. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 285–86.
  95. ^ Sturton, "Re: The Riachuelo," 205.
  96. ^ Scheina, "Brazil," 405.
  97. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 285–86; Sturton, "Re: The Riachuelo," 205; Gill, "Professional Notes," 192.
  98. ^ Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 285–86; "E Rio de Janeiro," Navios De Guerra Brasileiros.
  99. ^ Brook, Warships for Export, 153; Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 285–86.
  100. ^ "Brazil's Navy," Times (London), 20 September 1922, 9a.
  101. ^ Morgan, "Revolt of the Lash," 36–37.
  102. ^ José Paranhos, Baron of Rio Branco, in Edmar Morel, A Revolta da Chibata 4th ed. (Rio de Janeiro: Edições Graal, 1986), 13, in Morgan, "Revolt of the Lash," 37.
  103. ^ Love, Revolt, 66–72; Morgan, "Revolt of the Lash," 33, 36–37.
  104. ^ Presentation to Federal Congress by Federal Deputy for Rio Grande do Sul, José Carlos de Carvalho, 23 November 1910, in Morel, Revolta, 80–84, in Morgan, "Revolt of the Lash," 41.
  105. ^ Love, Revolt, 20, 28–31, 35–36; Morgan, "Revolt of the Lash," 37–38.
  106. ^ Love, Revolt, 30–31, 35–36.
  107. ^ Love, Revolt, 33–47; Morgan, "Revolt of the Lash," 38–46.
  108. ^ Grant, Rulers, Guns, and Money, 158–59.
  109. ^ Foreign Office, British National Archives, 371/1051, Haggard to Sir Edward Grey, 3 February 1911, in Grant, Rulers, Guns, and Money, 159.
  110. ^ 1 2 Grant, Rulers, Guns, and Money, 159.
  111. ^ 1 2 3 Livermore, "Battleship Diplomacy," 45.
  112. ^ Foreign Office, British National Archives, 371/1518, Haggard to Grey, 19 June 1913, Brazil, Annual Report, 1912, in Grant, Rulers, Guns, and Money, 160; Gill, "Professional Notes," 1257.
  113. ^ Grant, Rulers, Guns, and Money, 160; Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 283.
  114. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 46–47; Hislam, "Century of Dreadnoughts," 146; "Turkey and Greece; Purpose of Dreadnoughts," Poverty Bay Herald, 2 January 1914, 3; "Argentine Pride Outweighs $6,000,000 Profit Greece Offers for Moreno," New-York Tribune, 27 April 1913, 3.
  115. ^ "Argentine Pride Outweighs $6,000,000 Profit Greece Offers for Moreno," New-York Tribune, 27 April 1913, 3.
  116. ^ Kaldis, "Background for Conflict," D1135, D1139; Mach, "Greece," 384; Gill, "Professional Notes," 1217–18.
  117. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 47.
  118. ^ Gill, "Professional Notes," 934; "Turkey Threatened with Another War," New-York Tribune, 2 November 1913, 12.
  119. ^ Kaldis, "Background for Conflict," D1135; Livermore, "Battleship Diplomacy," 45.
  120. ^ Scheina, Naval History, 86.
  121. ^ Hough, Big Battleship, 19.
  122. ^ Fletcher to Bryan, No. 454, 16 February 1914, S.D.F., Chile, in Livermore, "Battleship Diplomacy," 45.
  123. ^ Brook, Warships for Export, 133.
  124. ^ English, Armed Forces, 110.
  125. ^ Scheina, "Brazil," 404; Robinson, "Brazilian Navy."
  126. ^ Whitley, Battleships, 26, 28.
  127. ^ Robinson, "Brazilian Navy"; "Bahia (3º)," Serviço de Documentação da Marinha — Histórico de Navios; "Rio Grande do Sul I," Serviço de Documentação da Marinha – Histórico de Navios..
  128. ^ English, Armed Forces, 110; Scheina, Naval History, 135–36; Livermore, "Battleship Diplomacy," 48.
  129. ^ "Brazil Navy Composed of 28 Obsolete Ships," New York Times, 7 October 1930, 3.
  130. ^ Whitley, Battleships, 27; Topliss, "Brazilian Dreadnoughts," 289.
  131. ^ Whitley, Battleships, 29; Breyer, Battleships, 321; Scheina, "Brazil," 416.
  132. ^ Scheina, Naval History, 136–37; Scheina, "Brazil," 416.
  133. ^ Scheina, Naval History, 327.
  134. ^ English, Armed Forces, 38–39; Montenegro, "An Argentinian Naval Buildup," 119–20; Scheina, "Argentina," 419.
  135. ^ Livermore, "Battleship Diplomacy," 48; Graser Schornstheimer, "Chile as a Naval Power," New York Times, 22 August 1920, X10.
  136. ^ Preston, "Great Britain," 70; Brown, "HMS Eagle," 251.
  137. ^ Somervell, "Naval Affairs," 389–90.
  138. ^ Scheina, Naval History, 139; Livermore, "Battleship Diplomacy," 48.
  139. ^ English, Armed Forces, 148.
  140. ^ Whitley, Battleships, 33.
  141. ^ Scheina, Naval History, 112–14; Sater, "The Abortive Kronstadt," 240–53.
  142. ^ English, Armed Forces, 149.
  143. ^ English, Armed Forces, 149; Scheina, Naval History, 164; Scheina, "Brazil," 416.
  144. ^ Scheina, Naval History, 172–74.
  145. ^ Austin, "Brazil: Small, Modern Ships," 16; Austin, "Largest South American Navy," 14; Austin, "The Fleets of Chile and Peru," 25.
  146. ^ "São Paulo I," Serviço de Documentação da Marinha – Histórico de Navios; "E São Paulo," Navios De Guerra Brasileiros.
  147. ^ "E Minas Geraes," Navios De Guerra Brasileiros.
  148. ^ Whitley, Battleships, 21–22.
  149. ^ Brook, Warships for Export, 148; Whitley, Battleships, 33; "Acorazado Almirante Latorre," Unidades Navales.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרוץ_החימוש_הימי_באמריקה_הדרומית&oldid=38272400"