משתמש:35 of May/מבוא לאהבה

מבוא לאהבה

מידע כללי
מאת	אמנון ז'קונט
שפת המקור	עברית
סוגה	רומן רומנטי, רומן בלשי
נושא	רומן מחוץ לנישואים, מוות
מקום התרחשות	אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, קריית ביאליק
תקופת התרחשות	2000
הוצאה
הוצאה בשפת המקור	כתר הוצאה לאור
מקום הוצאה	ירושלים
תאריך הוצאה	2001
תאריך הופעה ראשונה	1 בינואר 2001
מספר עמודים	265
עורך	אורי אדלמן
קישורים חיצוניים
מסת"ב	מסת"ב 965-07-1038-8

מבוא לאהבה הוא רומן רומנטי ובלשי, שנכתב בשנת 2001 על ידי הסופר הישראלי אמנון ז'קונט, העוסק ברומן מחוץ לנישואים שהחל בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, ובחקירת מותו של סטודנט שאיים על רומן זה. כל הדמויות בספר הן בדויות, ואין לספר קשר למציאות. בית הספר להגות השוואתית שכתוב עליו בספר, אינו קיים באוניברסיטת תל אביב.

הספר נחשב לרב-מכר ואזל בבית ההוצאה לאור.

דמויות

דמויות בספר, לפי סדר הופעתן:

• עמי (עמיצור) פלדמן, דוקטור לפילוסופיה ומרצה בלימודי תואר שני בבית הספר להגות השוואתית באוניברסיטת תל אביב. הפרוטגוניסט בספר.
• תמי, תלמידה לשעבר של עמי ואשתו השנייה.
• הילה, בתם של עמי ותמי.
• רבקה פלדמן, אימו של עמי.
• שרי דה-לוי, סטודנטית לפילוסופיה בקורס של עמי.
• אדווה, סטודנטית בקורס של עמי.
• אריאל יאנוביצי, סטודנט בקורס של עמי.
• פרופסור שפרה פרנקל, ראשת בית הספר להגות השוואתית, דקאנית הפקולטה למדעי הרוח לאחר מכן.
• מוריס יאנוביצי, אביו של אריאל ותורם לבית הספר.
• טללית גליק, מזכירתה של שפרה. האנטגוניסטית בספר.
• פרופסור חיים זראי, אחד ממורי עמי בעבר, ושותפו לחדר בבית הספר.
• מפקח יוסף פניגשטיין, חוקר במשטרת ישראל.
• מאיר, גיסו של עמי ופקיד בעיריית בת ים.
• אברהם (אברם) לוי, אביה של שרי.
• עמנואל, שוער במלון הילטון תל אביב.
• דויד פרנקל, בעלה של שפרה וצייר ידוע.

עלילה

סמסטר א'

הספר פותח בתמי, המבקשת מעמי לקחת את הילה לאוניברסיטת תל אביב, משום שתמי חולה בשפעת ורבה עם אמא שלה. לעמי נותרה שעה ורבע עד תחילת ההוראה באוניברסיטה, ולא היה לו די זמן כדי להגיע מביתו ברחוב ברודצקי אל אימו בבת ים ולחזור לאוניברסיטה. הוא טלפן לאימו, וביקש ממנה להגיע לבניין גילמן באוניברסיטה כדי לקחת ממנו את הילה לפני תחילת השיעור.

במעלית לכיתה, תפסה הילה את קצה שמלתה של שרי והחלה ללעוס אותה, משום שכאבו לה השיניים, ותמי לא רצתה לתת לה מוצץ. עמי לא זיהה את שרי, שלמדה אצלו והחסירה שיעורים, אבל היא ביקשה ממנו לאשר לה לחזור לשיעורים. הוא ענה שהסמינר מלא וחצי סמסטר כבר עבר. אימו הגיעה באיחור, לקחה ממנו את הילה שאחזה בשמלת שרי, שרי חמקה לכיתה, ועמי הדייקן נכנס באיחור של 12 דקות. הוא החל את השיעור בשאלה אם יש קשר בין המגיד ממזריטש ובין הפילוסוף הדני סרן קירקגור. אדווה השיבה ראשונה שיש קשר. עמי שאל אותה מה כתב על זה מיכלסון בביבליוגרפיה שנתן לקרוא. אדווה ענתה שגם מיכלסון אמר שיש קשר, ועמי שאל אותה מה היא חושבת. אדווה ענתה שלדעתה יש קשר, ועמי שאל מדוע. היא ענתה ששניהם מכירים בקיומו של האין, אך עמי שאל אם הקשר ביניהם הוא למראית עין. אריאל התערב וטען שהשאלה מכשילה, משום שעמי ביקש לקרוא את מיכלסון, וכך כתב מיכלסון. עמי ענה שביקש לנתח את מיכלסון, ונזכר בעבודת אריאל שהייתה מונחת על שולחנו. הוא הקריא קטע מהעבודה, שלפיו פיספס מיכלסון הבדל בין המגיד ובין קירקגור, ושאל את אריאל מהו ההבדל. אריאל הושיט את ידו וענה שהוא צריך לקרוא את העבודה, אבל עמי מחק באיקס את הציון 95 שהיה עליה, הציון הכי גבוה שעמי נתן, הציג לכיתה את הציון המחוק, ואריאל כעס. לאחר מכן חזר עמי על שאלתו מה ההבדל בין השניים, והפעם שרי ענתה שקירקגור הסתמך על ניסיונו האישי, בעוד שהמגיד הסתמך על ניסיון אחרים, ובקיום האין בעיקר על ספר איוב. עמי התבלבל מתשובתה המושלמת, ועבר לדבר על פוליטיקה, על כלכלה ואפילו על טלוויזיה עד סוף השיעור.

כשהסתיים השיעור, המתינה לו שרי במסדרון וביקשה לדבר עימו. לפניהם הלך אריאל כשעיניו נעוצות ברצפה במסדרון החשוך, ועמי שאל אותה מה הבעיה של אריאל. שרי ענתה שאריאל אינו רואה טוב בחושך, ועמי שאל אם היא מכירה את אריאל. היא ענתה ברתיעה שלמדה איתו כמה קורסים, ועמי הבין את רתיעתה אחרי התנהגות אריאל בכיתה. הוא שאל אותה לשמה המלא, ואחרי שענתה – נזכר שמחק אותה מרשימת תלמידיו אחרי שלוש היעדרויות והודיע למזכירות. שרי ענתה שהייתה מוכרחה לנסוע, משום שהיא עובדת בעסק של אביה, הוא חלה והיא נסעה במקומו לטפל בהתחייבויות. הוא הכניסה לחדרו, ושאל על שש היעדרויותיה מתוך 14 פגישות. היא טענה שעד שלוש פגישות מותר לה להחסיר, ועל שלוש האחרות תוכל להביא אישור על מחלת אביה. בהמשך הציעה להגיש תוך ארבעה שבועות את העבודה על המגיד ועל קירקגור, ואמרה שהיא רוצה לעשות אצלו גם את התזה שלה. הוא הסכים שתגיש את עבודתה כפי שהציעה, היא הודתה לו בלחיצת יד חמימה, ואמרה לו שהוא לא יודע כמה הוא עזר לה, משום שחייה מסובכים.

לאחר מכן פגש עמי את שפרה במזכירות בית הספר, כשחיפשה מבחן בשעה מאוחרת, אבל טללית שמרה את הבחינות במקום בטוח. שפרה אמרה לעמי שאריאל דיבר איתה, וביקשה להחזיר את הציון המחוק. עמי ענה שאריאל הגיש עבודה שכתב מישהו אחר, ושפרה השיבה שוועדת המשמעת לא תקבל את טיעוניו. עמי הציע שאריאל יקרא שוב את העבודה, וייבחן אצלו בעל פה. גם לכך סירבה שפרה, וענתה שציוני אריאל טובים. עמי טען שאינו יודע איך השיג אריאל את ציוניו, ושפרה ענתה שהצליח בבחינות. מאריאל הם עברו לדבר על אביו, על תרומותיו למדעי הרוח, ועל הבניין שנבנה על שמו בחצר, אבל עמי נותר בדעתו שהוא רוצה לדעת מה אריאל יודע לפני שיקבל ממנו ציון. לאחר מכן יצא עמי לרוץ, ושמע אזעקה של מכונית. זו הייתה מכוניתו שנשרפה.

בחצות התקשר מוריס מבריסל לשפרה, אמר לה שאריאל טלפן אליו, ואמר לפי הספר שיש אצלה מורה אנטישמי שעושה לאריאל בעיות. שפרה הכירה את הרקע של אריאל, משום שישב אצלה נסער יותר מדי פעמים. היא קיבלה ממוריס את תיקו הרפואי של אריאל, ועברה עליו עם חבר, פרופסור לפסיכיאטריה. בתיק היו מרשמי ריטלין, ניסיון התאבדות, תקיפת מורה בבריסל כשאריאל היה בן 12, דקירת סטודנטית במזלג באוניברסיטת מונפלייה, הצתת מעבדה באותה אוניברסיטה לאחר שנה, אשפוז בבית החולים פיטייה סלפטרייר בפריז, והתפרעות במשרד של אביו. הפסיכיאטר אמר לשפרה שאריאל מאבד את עשתונותיו כשהוא מרגיש שהוא מותקף, ואמר שאריאל צריך לחיות בסביבה אוהדת אצל הוריו, אבל הוריו לא רצו אותו.

עמי פגש שוב את שרי בקפטריה בתור לקופה, והתיישב איתה באזור הסגל בלבד. היא הראתה לו ראשי פרקים של עבודתה, שכתבה בכתב ידה. הוא שאל מדוע לא השתמשה במחשב, והיא ענתה שהיא בנסיעות ואין לה מקום למחשב בתיקה המלא ספרים. הוא שאל מהי עבודתה, והיא ענתה "סחר בין-לאומי". הוא שאל מדוע היא רוצה להחליף את עבודתה, והיא ענתה שאיננה יכולה כל הזמן לעבוד עבור אביה, להכין את פגישותיו, להעביר מסמכים ולהיפגש עם אנשים לכל מיני בירורים. עמי שאל אם היא יכולה להיות עצמאית, והיא ענתה שאבא כל כך ידוע בתחום שלו וכל כך בולט, שהיא תמיד תהיה הבת שלו. עמי עבר לדבר עם שרי על התזה שלה, אבל מבטה היה נעוץ בכוס קפה רותח שהתהפכה עליו מהמחיצה שמאחוריו. שרי חטפה בקבוק מים מינרליים משולחן סמוך ושפכה אותם על עמי. היא הסירה את משקפיו בעדינות, ניקתה אותם, ועם ממחטת נייר נוספת ששלפה מנרתיק עור מהודר, מחתה את קרחתו, את מצחו ואת פניו. שיעורה התחיל, והיא שכחה על השולחן את קופסת הממחטות, שהיה כתוב עליה באותיות זהב HOTEL GEORGE V – PARIS.

שבועיים לאחר מכן, בסיום שיעור נוסף של עמי, שבו שוב התווכח אריאל עם עמי על העבודה שהגיש, שוב המתינה שרי לעמי באותו מקום במסדרון, ושאלה אם יש לו זמן בשבילה. הם הלכו שוב לחדרו, אבל הוא לא הצליח להכניס את המפתח למנעול. שרי הציעה את עזרתה, ושלפה בציפורניה במיומנות סיכה מחור המנעול. היא אמרה לו שסיכה איננה מגיעה סתם לתוך המנעול שלו, כפי שקפה אינו נשפך מעצמו, ומכוניתו לא נשרפה בלי סיבה. הם עברו לדבר על אריאל, ושרי אמרה לו שאריאל הרבה יותר מסוכן ממה שעמי יודע. הוא שאל אם היא מכירה אותו, היא ענתה "כן" והשתתקה. הוא שאל אותה אם ראתה אותו שופך את הקפה עליו. היא השתהתה לשבריר שנייה ואמרה "לא", אך הוא זיהה את השקר שלה. הוא אמר לה שייגש למשטרה, והיא ענתה כמו בת מאה שאין לו הוכחה, וזה יסתיים בכלום. הם עברו לדבר על התזה שלה, שעסקה בנפוליאון בונפרטה, והיא הסבירה שעם קצת רע אפשר להשיג הרבה טוב. הוא שאל לגילה, היא ענתה "28", הוא שאל כמה רע כבר ראתה, והיא ענתה: "בוא לא נדבר על זה". היא חזרה על בקשתה שיהיה המנחה שלה, הוא בכוונה סירב, והיא נימקה שהספר שכתב על הפילוסופיה של האין מתאים לאופן שבו היא תופסת את נפוליאון. עמי אישר לה את התזה ואת ההנחיה. היא שאלה על תיבה שחורה בחדר, שבה היה הסקסופון של עמי, אחרי שתמי ביקשה מעמי לא לנגן בבית, וביקשה ממנו לנגן לה. הוא ניגן לה את Take Five של דייב ברובק, והיא ביקשה שינגן עוד. הוא ניגן את Body and Soul של קולמן הוקינס, ראה ששרי נעה על הכיסא בחושניות כבושה, ופיספס שני תווים. היא אמרה לו שהיה רגע שזייף, הם דיברו על טעויותיהם, עמי חש שאיבד אינטימיות ששררה ביניהם, ואמר שיהיה המנחה שלה בכל מקרה אם תרצה. היא ענתה שהיא יודעת, הוא התפלא על ביטחונה, שאותו הפגינה מהרגע הראשון שנתקלה בו במעלית, ונטל את ידה בין שתי ידיו לפרידה, אבל היא זרמה אל בין זרועותיו. הם התנשקו, אבל החלון הפריע לה. הוא כיבה את האור, אבל היא לא נרגעה. הם יצאו למסדרון החשוך, האוניברסיטה הייתה נעולה, ושרי צעקה כשראתה את אריאל מאחורי עמי. הם יצאו דרך חלון ליד הקפטריה, היא לא רצתה להיפרד, ואמרה שהיא מרגישה שאריאל מביט בהם. היא לקחה אותו לג'יפ הלבן שלה, עם תווית המתירה חניה בכל מגרשי האוניברסיטה בכל השעות. הוא שאל אם מישהו במשפחתה מרצה כאן, והיא ענתה שזה הקשרים של אבא. הם עברו בג'יפ על פני אריאל שהמתין בתחנת אוטובוס ליד הבור שבו נבנה הבניין על שם מוריס יאנוביצי, ושרי הסתכלה בראי כשהיא מסננת בחספוס בלתי אופייני לבית דה-לוי: "כמו אוכל נבלות הוא מחכה". עמי אמר לעצמו שהיא נערה ענוגה, ילדה מבוהלת, אישה מנוסה, ואישה שהזעם הופך אותה להמונית ונוקשה.

כשהגיעו לביתו, הם סיכמו להיפגש ביום שישי בלובי של מלון הרמוני בתל אביב מול מלון הילטון, ועמי הכניס את ידיו תחת חולצתה של שרי. היא לחשה שהוא לא מתכוון לעשות את זה במכונית, אמרה שהיא מעדיפה את הפעם הראשונה במקום יותר כיפי, והם קבעו לתשע בבוקר. ביום שישי היא הגיעה מכיוון מלון הילטון עם שיער רטוב, כמו ביום הראשון שראה אותה. הוא שאל אם הייתה בבריכה, והיא ענתה: "בחדר כושר". הוא שאל אם היא באה לכאן הרבה, אחרי שאמרה לו בג'יפ שהיא אוהבת את המקום. לפי הספר, היא נבהלה בתוכה מהשאלה, הזכירה לעצמה שהוא בחור אינטליגנטי ששואל שאלות, וענתה לעמי בקלילות שאביה אוהב לאכול כאן כשהוא גר בהילטון. עמי שאל איפה הוא היום, והיא ענתה: "בפריז". בסיום הארוחה, שעליה שילמה שרי לפני שעמי נכנס, הם נסעו במונית לדירת שרי בדיזנגוף סנטר. הם עשו אהבה, ובסיום אמרה שרי שהיא צריכה כדור. היא לקחה את תיקה, התיישבה על המיטה והוציאה ממנו דברים. הוא ראה צרור דפים מצולמים מסומנים במדגש ושאל אם זה קאנט. היא לקחה ממנו את הדפים. הוא הרים מהסדין כרטיס ביקור, אבל משקפיו היו בכיס הז'קט. על הכרטיס היה כתוב "ספיר" באותיות מעוצבות, והוא שאל אם לחברה שלהם קוראים ספיר. היא חטפה ממנו את הכרטיס, והוא אמר לה שלא יתחרה בהם. הוא עבר להסתכל בחשבון של מלון הרמוני וראה 35 דולר על ארוחת בוקר שהם כמעט לא אכלו. הוא הציע לה לשלם, והיא לא הסכימה. הוא הציע חצי, והיא ענתה שגם זה מיותר במצב שלה. הוא אמר שדווקא במצבה זה חשוב לו, משום שהיא מוקפת באנשים מוצלחים ועשירים. היא ענתה שאולי הם עשירים, אבל יש בו יותר ממה שיש בהם. היא הסבירה שאינטליגנציה מדליקה אותה, ועושר לא עושה לה כלום. לדבריה, כדי לעשות כסף לא צריך להיות חכם גדול. עמי עבר לדבר על עולם האקדמיה, הבהיר לתמי שגם באקדמיה הדברים אינם כפי שהם נראים, ואמר לה שחבל שתיכנס למירוץ העכברים הזה, אבל היא ענתה לו בקול קשה שהיא יודעת להסתדר.

הם המשיכו להיפגש, בילו בדירתה, יצאו לבתי קפה נידחים, ונסעו לטיולים בג'יפ שלה או במכונית שקנה, פורד פיאסטה מהשכרה. הוא סיפר לה על ילדותו בבת ים ועל לימודיו, והיא סיפרה לו על ילדות בסביון, לימודי תיכון בקולג' באנגליה, שירות צבאי כקצינה במפקדת חיל הים בחיפה, וקריירה עסקית מרשימה. על חלק משאלותיו ענתה מייד, אבל עניינים אחרים נותרו בלתי ברורים. עמי ייחס זאת למיעוט ידיעותיו על חיי עשירים. תמי לא חשדה בדבר, משום שהייתה שקועה בלימודי הדוקטורט שלה וחילקה איתו את שעות הטיפול בהילה כמו תורנות שמירה בצבא. היא חזרה למידותיה לפני הלידה, יזמה ארוחות משותפות והנהיגה שגרה חדשה של חיי מין פעם או פעמיים בשבוע, לפני שהלכו לישון.

בכיתה ליוותה שרי את עמי במבטה האוהד, בניגוד לאריאל שהגיע לכל השיעורים, ותמיד ישב בכיסא השלישי בשורה הראשונה, כמו שרטון אפל של משטמה לפי הספר. בתחילת השיעור האחרון של הסמסטר השתבש משהו. אריאל עבר לשורה שבה ישבה שרי, והתיישב לידה. פניו זרחו, ופני שרי היו חיוורים וחמורי סבר. בסוף השיעור היא עברה ליד עמי בפנים קפואות, והם נפגשו במגרש החניה ליד הפקולטה לרפואת שיניים. היא לא איפשרה לו לנשק אותה, אמרה שהגישה במזכירות את העבודה שהייתה צריכה להגיש, והוא חייך מול פנים זרות. עמי שאל מה קרה, והיא ענתה שיש לה בעיות עסקיות. הוא שאל אם זה קשור לאריאל, והיא הכחישה. הם קבעו להיפגש בעוד יומיים בשש בערב, ועמי שאל שוב מה הבעיה. היא ענתה שהיא מקווה שעד מחרתיים זה יסתדר, ועמי לא היה מסוגל לחזור הביתה. הוא נסע לאורך הקמפוס, וראה את אדווה יושבת בתחנת אוטובוס. הוא עצר לידה, אמר לה שבתשע בערב אין יותר אוטובוסים, והסיע אותה לרחוב בלפור בתל אביב, כפי שאמרה לו. הוא פתח בשיחה במהלך הנסיעה, והיא אמרה לו ששיעוריו מאוד מיוחדים. היא סיפרה שהיא עובדת במשרד נסיעות, ואיננה חושבת להתחתן משום שהיא עוברת התנסות מאוד מיוחדת, ואיננה יודעת מה היא חושבת על זה. עמי הביא אותה עד הבית, ואשה הסתכלה בהם מחלון בקומת קרקע. כשעמי חזר למכוניתו, הוא גילה שאדווה שכחה בה את ארנקה עם תעודת הזהות שלה, תעודת סטודנט וכרטיס אשראי. עמי חזר לביתה עם הארנק, ושמע את האשה בדירה אומרת לאדווה: "עמיצור הוא חרא קטן, לא ג'נטלמן". לקח לעמי זמן לזהות את הקול. הוא יצא החוצה, וראה את טללית מציתה סיגריה ופותחת את החלון. דרך החלון הפתוח שמע עמי את דברי טללית שתצטרך לחפש עבודה חדשה אם תדע האוניברסיטה שאדווה גרה איתה. אדווה ענתה שאין שום כלל האוסר עליהן לגור יחד, וטללית ענתה שהאוניברסיטה חוששת שהיא תמסור לאדווה שאלוני בחינות. עמי לא הבין את הקרבה ביניהן, וגם אדווה ענתה שהחוק אינו מתכוון לקרבה כמו שלהן. טללית כעסה שוב, אמרה לאדווה שלא תתן להם לקחת ממנה את אדווה, ואסרה עליה לדבר איתו. אדווה ענתה לה שהיא שתלטנית כמו נהג משאית אלים. עמי חזר לחדר המדרגות, כתב פתק בכתב נשי, חתם משהו בין "נועה" ל"אורנה", שם את הארנק בתיבת הדואר של טללית, שהיה כתוב עליה גם אדווה, ואת הפתק תחב תחת שלט פח ישן על הדלת שהיה כתוב עליו "אפרים ולובה גליק".

כעבור יומיים חזר עמי למגרש החניה של הפקולטה לרפואת שיניים, חיפש ג'יפ לבן ולא מצא, וחנה ליד גדר הבור של יאנוביצי. לפי הספר, רוחו הייתה קצרה, הוא החל לסדר את הרכב, אסף הר של ממחטות נייר ועוד חפצים כמו שקית במבה של הילה ועט ישן, והשליך אותם החוצה. אחר כך יצא והתרוקן אל יסודות הבניין. שרי איחרה בעשר דקות, ונסעה בצורה תזזיתית. הוא נכנס לג'יפ, והיא נשארה עם ידיה על ההגה כשפיה קפוץ. הוא שאל אותה אם זה כל כך גרוע, והיא ענתה "כן". הוא אמר שזה לא קשור לעסקיה, והיא הודתה בכך. הוא שאל אם זה קשור בבריאות, והיא ענתה בשלילה. הוא ביקש ממנה לומר לו במה מדובר, והיא ענתה שמישהו לוחץ עליה לעשות משהו רע, שיזיק לאדם שהיא אוהבת. הוא שאל "לאביך?" והיא ענתה "לא משנה". אחר כך הבהירה שאם לא תמלא את דרישתו, הוא יגרום לכך שחייה ייהרסו. כל מה שהשיגה וכל תוכניותיה לעתיד – ילכו לאיבוד. שרי הוסיפה ואמרה שבכל אולטימטום יש אפשרות שלישית, אבל היא מחייבת נסיעה. עמי שאל אותה מה עם הבחינות, והיא ענתה שיש לה רק שתיים. היא יכולה לגשת למועד ב' או לחזור על הקורסים כשהכול יירגע. היא אמרה שתתקשר אליו לפעמים לאוניברסיטה, והוא אמר לה שהקו שלו שייך גם לזראי. היא ענתה שתדע מה להגיד. הוא שאל אותה למה המסתורין, והיא ענתה: "אמרתי לך שהחיים שלי מסובכים". היא ביקשה ממנו לנשק אותה ולגעת בה, הם סיימו באקט מיני ונפרדו.

בישיבת המורים סיכמה שפרה את הסמסטר והודיעה על מועמדותה לתפקיד הדקאן. עמי הרהר בשרי, וכשיצא למסדרון ראה את אריאל, ששאל אותו למה הוא ברשימה על לוח המודעות אף על פי שהגיש עבודה. עמי לא ענה, ואריאל הוציא מתיקו מעטפה חומה. הוא נופף בה ואמר לעמי: "יש לי עליך הכול". עמי הבין. מי שלוחץ על שרי הוא אריאל, ולא תעזור לשרי שום הכחשה. האדם שהיא נדרשת לעולל לו משהו רע, הוא עמי עצמו. עמי התפרץ על אריאל במסדרון, אמר לו שיחזיר אותו לגודל הטבעי, אבל זראי אחז בזרועו, גרר אותו אל חדרם ונתן לו לשתות משהו שהימם אותו והותיר אותו מרחף. עמי יצא לרוץ, ראה את אריאל, ראה את טללית ליד מכונית הסובארו הישנה שלה, וראה גם את פנסי מכוניתה של שפרה. כשהגיע לפקולטה לרפואה, פגה השפעת המשקה והוא צנח על ספסל, מסוחרר.

ביום הראשון של חופשת הסמסטר בשבע בבוקר עמדו הפועלים לצקת בטון לתבניות בבור של יאנוביצי, אבל אחד הפועלים הבחין בגופת אריאל בתוך אחת התבניות. בצהריים הגיעו חוקרי משטרה בבגדים אזרחיים אל שפרה, והיא נראתה מבוהלת. אחרי הצהריים אמרה טללית לכולם ששפרה הרוסה ונסעה הביתה. למחרת היום שככה המהומה בבית הספר, פרט לטללית, ואל אריאל לא התייחסו. הוא היה בחור מוזר, ובחורים מוזרים מסוגלים לכול, אפילו להירדם בלילה קר בין יסודות בניין על שם אביהם, ולקפוא שם למוות. אחרי יומיים כתבו העיתונים על מעצר חשוד בהריגתו, ובמהדורת הצהריים של רשת ב' נאמר שמו – דוקטור עמיצור פלדמן.

סמסטר ב'

פניגשטיין חקר את עמי וביקש ממנו לספר לו שוב על המסלול שהוא רץ, שאל אותו מה שתה, מי נתן לו לשתות, קבע שהיה שיכור, ושאל אם ייתכן שהיה במגרש החניה של רפואת השיניים. אחר כך שאל אותו למה התכוון כשאמר לאריאל שיחזיר אותו לגודל הטבעי. פניגשטיין שאל מה היה במעטפה שאריאל נופף בה, ועמי ענה שאינו זוכר שהייתה מעטפה. פניגשטיין שאל מה הכוונה במילים: "יש לי הכול עליך" ועמי ענה שאריאל סתם רצה להפחיד אותו. פניגשטיין עצר את עמי ואמר לו שהוא מחכה לתוצאות המעבדה. בעת מעצרו הרהר עמי באפשרות ששרי הרגה את אריאל, כשהוא קושר זאת עם האפשרות השלישית שאמרה שרי בג'יפ. אחרי ליל המעצר, המתין פניגשטיין לעמי וחקר אותו על הממצאים שקיבל מהמעבדה. פניגשטיין הראה לו צילומים של צמיגי מכוניתו ליד הבור, צילומים של עקבות נעליו, ותצהיר מיקרוביולוג שבדק את ממחטות הנייר ליד הבור ומצא שהחומר בהן זהה ב-98 אחוז לחומר על שפת כוס שעמי שתה ממנה בעת חקירתו. פניגשטיין שאל מדוע מובילות עקבות עמי אל הבור, ועמי ענה שהשתין שם. על השאלה מדוע לא התלונן על שריפת מכוניתו, ענה שתלונה לא תחזיר אותה. פניגשטיין הוציא מסמך שהתגלה בתיק הבחור, ועמי שאל מהו מסמך זה. פניגשטיין ענה שזה תצהיר מוכן לחתימה בפני עורך דין, שבו מפרטת בחורה כי עמי קיים איתה יחסי מין באוניברסיטה ובמקומות אחרים, בהבטחה שייתן לה ציון גבוה בעבודת M.A. עמי שאל את פניגשטיין איך קוראים לבחורה, והוא ענה שאין שם ואין חתימה על התצהיר. עמי טען שזה תרגיל, אבל פניגשטיין ציין את התאריכים בתצהיר, שהיו מדויקים כפי שידע עמי. עמי תהה לעצמו איך ידע אריאל את מועדי הפגישות בינו ובין שרי, ופניגשטיין העלה אותו לדיון מעצר. הוא ביקש מעצר של שבעה ימים, אבל השופט פסק שלושה ימים, ופניגשטיין לא חזר אליו יותר. עורך דינו אמר לו שהמשטרה פרסמה מודעה בעיתון וביקשה מהבחורה להתקשר, אבל היא נעלמה. עמי אמר שלא הייתה שום בחורה, אבל כשחזר הביתה, ידעה תמי שהייתה בחורה, משום שעמי נפגש איתה בכל המקומות שבהם נפגש עם תמי כשהיה נשוי לאשתו הראשונה, וניגן לה בסקסופון לפי התצהיר שהתפרסם בעיתון. הטלפון צלצל, תמי הרימה ואמרה "הלו". בצד השני הייתה שתיקה. היא נתנה את הטלפון לעמי שאמר "הלו", אבל השתיקה נמשכה והקו נותק. תמי אמרה לו שמישהו רוצה לדעת אם חזר הביתה, והלכה להחליף להילה. הטלפון צלצל שוב ועמי ענה לפני שתמי הגיעה לטלפון. בצד השני שוב הייתה שתיקה, ועמי אמר שהוא מבין הרבה דברים שלא הבין קודם, ומעריך את התמיכה. הוא אמר שהוא רוצה להיפגש, והקו ניתק מייד. עמי חייג כוכבית ארבעים ושתיים, אבל השיחה האחרונה הייתה חסומה. תמי חזרה מהילה ושאלה: "אתה אוהב אותי?" עמי ענה שכן.

לפי דרישת מוריס יאנוביצי, הושעה עמי מההוראה, אף על פי שלא הוגש נגדו כתב אישום. שפרה נבחרה כדקאנית, וזראי נעשה ראש בית הספר. טללית שמחה לעבוד איתו, משום שנתן לה חופש פעולה. הטלפונים אל עמי נמשכו, והוא ביקש לטלפן לאוניברסיטה. הוא החל לקבל גם מעטפות אנונימיות בתיבת הדואר שלו באוניברסיטה. זראי ראה מרחוק את עמי מוציא מעטפה מהתיבה, מסתכל סביב, מוציא פרח מהמעטפה ומריח אותו בעיניים עצומות. הפרח היה שושן צחור, כמו הפרחים שצמחו במגרש החניה של הפקולטה לרפואת שיניים כשנפרדה ממנו שרי, ואמרה לו שזה שושן צחור משום שאהבה פרחים וחשבה ללמוד בוטניקה. הטלפונים השותקים הלכו ורבו, ועמי מצא מעטפות נוספות בתיבתו. באחת הייתה קלטת של אלגר, אחרי שאמר בטלפון שהוא שומע ברקע את אנגימה , והנגינה נפסקה מייד. באחרת היה חטיף גרנולה שאהב. בשלישית ספר "הנביא" של חליל ג'ובראן עם סימונים בעמודים על אומץ לב. ברביעית דף מדפסת עם תרגום חובבני של "אם" מאת קיפלינג. ביום הולדתו ה-38 קיבל מעטפה עם דף מודפס: "ביום ההולדת הבא הכול יהיה יותר טוב". תנאי שחרורו בערבות אסרו על יצירת קשר עם עדים, אבל הוא התקשר למספר ששרי מסרה לו, והגיע לשירות הודעות. הוא שאל אם אפשר להשאיר הודעה, ונענה ששרי הפסיקה למשוך הודעות לפני חודש. הוא נסע לדיזנגוף סנטר, הגיע למגדל המגורים, ראה מדבקה מגורדת לצד מספר הדירה של שרי, ולחץ על כפתור האינטרקום אחרי שהסתכל לצדדים. לא הייתה תשובה, ועמי לחץ שוב ושוב. דלת הזכוכית נפתחה, והשוער אמר לו שהדירה להשכרה.

עמי החליט לארוב לשרי ליד התיבה באוניברסיטה, ונכנס לטללית כדי להכין לעצמו כוס תה. כששמע את תיבתו נוקשת, הניח את הכוס על ארון המגירות של טללית ומיהר החוצה, לקול מחאות טללית. בתיבה הייתה מעטפה זהה למעטפות הקודמות. הוא רץ למסדרון, אבל שרי לא נראתה. הוא חיפש בכיתות ובכניסה לבניין. כל הסטודנטים היו חוץ משרי. הוא חזר למעטפה ופתח אותה. היה בה חטיף גרנולה עם פתק מודפס במחשב: "יום מתוק". הוא הריח את עטיפת הגרנולה, מנסה לזהות את בושם התפוזים של שרי, אבל היה לה ריח של נייר אלומיניום. טללית התקרבה אליו במבט חוקר, והוא הסתלק כשהוא שומע את טללית מכניסה מכתבים לתיבות האחרות. טללית נכנסה לחדרו של עמי, שהיה ריק אחרי שזראי עבר למשרדו החדש. היא פתחה את מגירת עמי ולא מצאה דבר בין החפצים המוטלים שם. היא עברה לארון, וראתה את המעטפות מונחות אחת על השנייה, לפי סדר הופעתן. היא פתחה אותן אחת אחת. הפרח הנובל והממתקים לא הרשימו אותה, עד שהגיעה לספר של ח'ליל ולתרגום של "אם". לפי הספר, היא נתקפה חמת זעם ורצתה לרסק את החדר, אבל נזכרה בדברי זראי על כך שנקמה יש להגיש קרה.

שרי שהתה באכסניית עולי הרגל של מסדר הלב הקדוש בעיר העתיקה בירושלים. הנזירות לא קראו עיתונים בעברית, ולא התעניינו בה כל עוד שילמה מדי יום 45 שקלים עבור החדר. הריחוק הגן עליה, והיא שנאה את אריאל שהפך אותה לגולָה. היא לא ידעה איך הגיע לתחתית הבור, ולא היה אכפת לה. לעמי היא התגעגעה עד כדי כאב פיזי, ולעיתים דהרה לתל אביב בג'יפ שלה, הסתובבה במקומות שבהם שוטטו ובילו, אבל תמיד חזרה לאכסניה. יציאתה מישראל לא הייתה אפשרית, והיא חשבה מה יוציא אותה מהאכסניה. התשובה הייתה כסף. כשעזבה את תל אביב היו לה חמשת אלפים שקלים, והיא נותרה עם תשע מאות שקל. היא לא רצתה להיכנס לבנק, והדלות הפחידה אותה. היא הלכה לדואר המרכזי ברחוב יפו, וקנתה שני טלכרטים במאה שקל. היא התקשרה לשירות ההודעות ושאלה אם חיפשו אותה. הדובר ענה שהמשטרה חיפשה, ושאל מתי תשלם שרי 300 שקלים ועוד מע"מ עבור השירות. היא ענתה שתשלם תוך יום-יומיים דרך המשרד, ושהיא מפסיקה את השירות. התלבטה אם להתקשר לאביה, והחליטה שלא. היא הוציאה פתק מתיקה, חייגה את המספר הכתוב בו, הודיעה שהיא חוזרת, והרגישה את השמחה בצד השני, שזכר לה רק את הימים הטובים. היא אמרה שביטלה את שירות ההודעות, ביקשה כסף, טלפון סלולרי חדש וחדר במלון הילטון בתל אביב. היא נשאלה על איזה שם היא רוצה, וענתה: "כרגיל, המשרד".

עמי פגש את מאיר במסעדה בבת ים אחרי שעת הסגירה, והמסעדה פינקה את מאיר ואת עמי בארוחת מוח חינם. מאיר מסר לעמי את כתובת שרי לפי מספר הזהות שנתן לו – שרי דה-לוי, רחוב הגפן 88, קריית ביאליק. עמי היה בטוח שהכתובת שגויה, אחרי שחיפש אותה בהרצליה פיתוח לפי הכתובת שמסרה באוניברסיטה, אבל מספר ביתה היה בתוך הים. מאיר הבהיר שמחשב העירייה מחובר ישירות למשרד הפנים ולמשרד הרישוי. עמי נסע לקריית ביאליק והגיע לבית עם ארבע תיבות דואר, שעל אחת מהן היה כתוב "לוי". הוא עלה לדלת שכתוב עליה "שושנה ואברהם לוי", ופתחה לו אשה במבטא רוסי, שלא דמתה לשרי. עמי עמד ללכת, וקול גבר אמר מאחורי האישה: "אתה הדוקטור, נכון?" האיש אמר לעמי שראה אותו בעיתון, עמי חשב שהוא עוד אחד שמתעסק בפרשה, וירד במדרגות. האיש אמר: "באת כל הדרך עד כאן, ועכשיו אתה בורח?" הוא הוסיף: "אתה מחפש את שרה'לה?" עמי עלה חזרה, שאל אותו אם הוא אברהם לוי, ונענה: "אני אברם לוי". עמי אמר שהוא מחפש את דה-לוי, אברם ענה: "שרה'לה שינתה לדה-לוי" ועמי התקשה להאמין. הוא שאל איך אברם קשור אליה, ונענה: "אני האבא". עמי נכנס אחרי אברם, וראה על קיר ההול תמונת גברים בקסדות מקריית הפלדה, עם הקדשה: "לחברנו אברהם לוי". בחדר השינה של אברם הייתה תמונת אישה על הקיר עם העיניים של שרי. אברם נעמד לידו ואמר שזאת אמא של שרה'לה, שמתה לפני שנים רבות. הם התיישבו בסלון, ועמי שאל מדוע שינתה שרי את שמה. אברם ענה שהבוס שלה אמר שזה טוב לעסקים. עמי שאל איזה בוס, ואברם ענה: "בחברה שהיא עובדת. היא שומעת לו הרבה. הוא כמו אבא שני שלה, נותן לה משכורת טובה, אוטו, דירה". עמי שאל מה הטלפון של שרי, ואברם לא ידע. שאל איפה המשרד, וגם זאת אברם לא ידע. הם עברו לדבר על שרי, ואברם אמר שהיא תמיד עצובה, ללא חברים. כשהיא באה אליו, היא ישנה כל השבת ונחה מהחיים שיש לה שם. עמי שאל אם אף פעם לא היה לה חבר, ואברם ענה שבשנה הראשונה באוניברסיטה הביאה מישהו שלמד איתה, ואביו היה סוחר גדול בבורסת היהלומים. זה נפסק, והיא התחילה לבוא לבד. פעם אחת הגיע מישהו שלא רצתה, שעקב אחריה במונית מתל אביב, בלי שאמרה לו את הכתובת. היא הסתגרה בוכה בחדר, וההוא ישב שעתיים במונית עד שנסע. אברם סיפר ששרי קנתה לו את הטלוויזיה הענקית בסלון, קנתה מזגן, וסידרה לו את העוזרת הרוסית. עם אברם נכנס עמי לחדר של שרי, וראה בו לצד ספרי פילוסופיה ספר "תולדות הרנסאנס באיטליה" מאת בורקהרדט. בעמוד הראשון נכתב בכתב ילדותי: "שרי דה-לוי, בית ספר גורדון". עמי שאל איפה למדה, ונענה: "כאן בבן צבי ואחר כך בגימנסיה גורדון". אברם ראה את אכזבת עמי, אמר ששרי הצטיינה בלימודיה, נלקחה לחיל הים ונעשתה קצינה. כשעמי יצא, הוא ראה על הקיר במטבח לוח שנה עם צילום גדול של נוף הררי מושלג וכיתוב "יאנוטרייד". על הלוח היו כתובים סניפים באירופה ובאפריקה הצרפתית, אך לא בישראל. עמי שאל את אברם מאין הלוח, ונענה ששרי הביאה אותו. עמי שאל אם זו החברה ששרי עובדת בה, ואברם ענה שיכול להיות. היא הביאה לוח כזה כל שנה. עמי הרהר באפשרות ששרי עבדה עבור מוריס יאנוביצי. הוא נכנס לשירותים בחדר האמבטיה, והבחין במעיל רטוב תלוי על הקיר. בכיס המעיל נותרו כרטיס רכבת מתל אביב, תלוש קופה רושמת ממינימרקט ברחוב בן-יהודה 177 בתל אביב עם תאריך היום הקודם, ורשימת מצרכים בכתב ידה של שרי. גם כרטיס הרכבת של אברם היה מהיום הקודם עם שעת יציאה 20:00. עמי דמיין את אברם קונה מצרכים לשרי, והיה בטוח שדירת שרי החדשה נמצאת ליד המינימרקט בבן-יהודה.

עמי חיפש את הג'יפ של שרי באזור בן-יהודה, נורדאו, ירמיהו ורחוב הירקון, אבל לא מצא אותו. הוא נזכר בתווית על השמשה הקדמית, מעל תו האוניברסיטה, ולא היה בטוח אם היא של מלון הילטון או של מלון גדול אחר. הוא הרהר בנעלי העקב המהודרות של שרי מאחורי כיסאה, שלא יכלה לנהוג בהן, והחליפה לנעליים שטוחות. הוא נכנס לחניון הילטון, וראה רק ג'יפ לבן אחד, ללא תו האוניברסיטה וללא נעליים מאחור. מהחניון עלה ללובי המלון, ושאל את פקיד הקבלה איפה החדר של חברת ספיר. הפקיד ענה שאין שם כזה במחשב, והפנה את עמי לעמנואל השוער. עמי שאל את עמנואל אם הוא מכיר את האורחים הקבועים, ועמנואל ענה בחיוב. עמי תיאר לו את שרי, הוא ענה שהוא מכיר אותה, ויכול לתת לעמי את כתובת המשרד שנמצא קרוב או את מספר החדר. עמי ביקש את החדר, נתן לעמנואל חמישים שקל, ועמנואל אמר לו לבוא מחר בצהריים עם עוד חמישים שקל. עמי שאל למה מחר ולא היום, ועמנואל ענה שזה הזמן שהיא בחדר. למחרת חזר עמי, נתן לעמנואל עוד חמישים שקל, ועמנואל אמר 753. עמי הגיע לחדר, ונקש בדלת. הוא שמע קול מנומנם שואל מי זה, וענה "עמי". הדלת נפתחה ושרי עמדה בפתח. היא הייתה יותר יפה ממה שזכר. היא משכה אותו פנימה, הם עשו אהבה והוא נרדם. שואב האבק במסדרון העיר אותו, ושרי אמרה שהמלון תמיד שואב בשעה זו. הוא ראה על הכורסה שמלת ערב שחורה, שרשרת פנינים וזוג נעלי עקב דקות, ושרי אמרה לו שהיא צריכה לצאת בשמונה. השעה הייתה שש. הוא שאל אם היא יכולה לבטל, והיא ענתה שלא. הוא ראה בעיניה דמעות, ושאל אם היא עצובה בגלל הפגישה. היא ענתה שכן, והוא אמר שיתקשר לחדר בלילה. היא ביקשה שלא יתקשר, כי לא תהיה בחדר. הוא שאל אם תהיה במשרד ממול, והיא שאלה איך הוא יודע על המשרד. הוא ענה שהגיע הזמן שתגיד לו במה היא עוסקת בדיוק, יש לו זמן, וגם לה יש עוד שעתיים. היא אמרה שזה סיפור רע, והוא לא ירצה אותה אחר כך. היא התעטפה בחלוק והדליקה סיגריה. עמי שאל אם היא מעשנת, היא ענתה שהיא עצבנית מאוד, ושאלה איפה להתחיל. עמי שאל למה לא תהיה כאן בלילה, והיא ענתה שהיא אף פעם לא עובדת במקום שבו היא ישנה. עמי אמר: "רוב האנשים אינם ישנים במקום שבו הם עובדים", והיא שאלה איך אינו תופס עם כל שכלו. עמי השיב שהוא יודע שגדלה בקריית ביאליק, אביה אינו הטייקון שתיארה, והייתה בעיה בינה ובין אריאל. שרי ענתה שהייתה בעיה עם אריאל משום שהתאהב בה. עמי שאל אם היא סירבה לו, והיא ענתה שלא. הוא שאל למה לא סירבה, והיא ענתה ששילם. הוא הוסיף גם מתנות, כמו תו החניה באוניברסיטה שקיבל אביו כתורם-על. הוא שאל אם שכבה איתו, והיא ענתה שגם עם אחרים. הוא שאל מי, והיא ענתה: "אנשי עסקים מחו"ל שהמשרד שלח". עמי אמר שזו עבודה איומה. שרי ענתה שאי אפשר להתקיים משכר סטודנט של 20 שקל לשעה, מלצרות או טלמרקטינג, ועוני מפחיד אותה. הם עברו לדבר על עצמם, שרי אמרה מה מצאה בו, ותפסה שהיא מסוגלת לחיות בשני עולמות, אבל עמי לא חדל לחשוב על הגברים הנעוצים בתוכה ומנשקים את פניה. הוא הרהר אם גם פגישתם הראשונה במעלית עם הילה הייתה אחרי ליל עבודה, ובושם התפוזים שלה התחלף במוחו לחומר חיטוי. הם עברו לדבר על אריאל, והיא אמרה שאריאל הכיר את כל המשרדים ואת כל הטלפונים במודעות. הוא היה משאיר לה טיפים גדולים, אבל אחרי שראה אותה באוניברסיטה, רצה אותה בלי לשלם. כשנוצר הקשר בינה ובין עמי, התחרפן אריאל, רץ אחריה עם התצהיר שלו וניסה להחתים אותה. היא אמרה לעמי שלא התקשרה אליו ולא כתבה לו. הוא שאל אם לא התקשרה אפילו פעם אחת ואם לא השאירה שום דבר בתיבת הדואר. היא ענתה שלא.

שרי אמרה לעמי שאהבה אמיתית איננה מסתיימת כך, ואפשר לומר שהוא סיים כעת את הקורס "מבוא לאהבה" שיש בו קסם, התאהבות ומשיכה מטורפת. כעת הוא צריך להחליט אם הוא יכול להתמודד עם האהבה עצמה, שבה צריך המושא למצוא חן בעיניו גם כשאינו מושלם, לא תמיד מקסים, ולעיתים יש פינות מגעילות. עמי ענה שזו איננה פינה נידחת בחייה, והיא הציעה להפסיק את עבודתה כאן ועכשיו. עמי ענה שתמיד יישאר העבר, וראה בעיניה את תחושת ההשפלה שלה. הם עברו לדבר על החיים באקדמיה מול חייה, ולסיום היא שאלה אם הם ייפגשו מחר. הוא ענה שהוא צריך לחשוב. היא נכנסה למקלחת כדי ללבוש את שמלת הערב, נעלה את הדלת, הוא שמע אותה בוכה, רצה להיכנס כדי לחבק אותה, אבל שוב נזכר באריאל ובאחרים, ויצא.

ברחוב נגע בגבו פניגשטיין, אחרי שטללית סיפרה לו על סיורי עמי באזור. הוא אמר לעמי שהתקשרה למשטרה בחורה, ביקשה לדבר עם אחראי החקירה על אריאל יאנוביצי, ואמרה שנעשה עוול גדול לדוקטור פלדמן, ושגם היא אשמה. עמי היה בטוח שזו לא שרי, משום שאיננה האדם שיתקשר בבכי למשטרה, ואם כן – הייתה אומרת לו היום. הוא שאל מאין בוצעה השיחה, ופניגשטיין ענה: "מטלפון ציבורי ליד בית הכנסת באלנבי". עמי הרהר אם מי שטלפנה למשטרה היא מי שטלפנה אליו והשאירה את המעטפות האנונימיות, או שאולי זו הייתה תמי. אחר כך שוב קיבל טלפון כשהיה בחדרו באוניברסיטה, ובצד השני נשמע בכי, שלא היה של תמי. הוא אמר: "אני מוכרח לדבר איתך", וקול הבכי גבר. הוא אמר שהוא לבד בחדר, והיא יכולה להגיע. היא אמרה "טוב" בקול בוכים וניתקה. הקול היה מוכר לו. לאחר מכן שמע נקישה על הדלת. הוא פתח אותה וחשב שזו טעות. הוא רצה לומר שזראי אינו בחדר כבר כמה שבועות, אבל עיני אדווה האדומות הסגירו אותה. היא נכנסה לחדר והתיישבה.

אדווה הקריאה לעמי ממחברת שכתבה טללית על היום שבו מת אריאל. טללית ראתה וכתבה הכל, ואדווה אמרה שיש עוד מחברות של טללית המנקות את עמי מאשמה. אדווה אמרה שטללית כותבת יומנים מגיל חמש עשרה, ויש לה שני ארונות עם מחברות. טללית סירבה שאדווה תכתוב לעמי בעילום שם. טללית גם הייתה בטוחה שכל אחד רוצה להשכיב את אדווה, ובלשה אחריה בהפסקות באוניברסיטה. אדווה אמרה לעמי שהתקשרה אליו, ודיבוריו עשו לה טוב. היא שמה לו בתיבה דברים שיעודדו אותו, בלי שיזהו אותה. טללית גילתה את הטלפונים בפירוט השיחות של בזק, אמרה לאדווה שעמי צוחק עם טללית על המעטפות, ותיארה לאדווה את כל מה שהיה בהן. עמי שאל את אדווה על השושן הצחור, והיא ענתה שהאוניברסיטה מלאה בפרחים כאלה. הברכה ליום ההולדת הייתה לפי התאריך שמופיע באתר האינטרנט של הפקולטה. עטיפה ריקה של גרנולה הייתה במכונית כשעמי הסיע את אדווה, והיא גם זיהתה אותו בפתק שהשאיר עם ארנקה. עמי ביקש מאדווה להשאיר אצלו את המחברת, והיא הסכימה.

באוניברסיטה נערך טקס מלגות לזכר אריאל יאנוביצי, ומוריס היה אורח הכבוד של הטקס. עמי טלפן לפניגשטיין, אמר שהבחורה התקשרה, ביקש ממנו להגיע לאוניברסיטה, וקבע איתו בקפטריה בסיום הטקס, כשהוא לוקח לשם את אדווה. כל הסגל היה בקפטריה אחרי סיום הטקס, והפגין מורת רוח כשעבר עמי ביניהם. יאנוביצי הסתכל אל עמי בכעס, ועמי דפדף במחברת כשהוא אומר בצרפתית שכדאי לו לשמוע מה כתוב בה. טללית הסתערה על עמי, אבל עמי הרים למעלה את ידו עם המחברת. טללית אמרה שהיא רוצה להגיש תלונה על גניבת המחברת שלה, ופניגשטיין אמר מאחור: "בינתיים המחברת נשארת אצלי כמוצג".

שפרה ישבה על ספה בחדרה עם דויד פרנקל, אחרי שיאנוביצי נסע למלון להירגע, והוא אמר לה שהיא צריכה עורך דין. זראי נכנס ושאל איך היא מרגישה. היא שאלה איפה השוטר, וזראי ענה שהוא יושב וקורא את המחברת בחוץ. שפרה הסבירה שמוריס יאנוביצי בדק כמה אריאל עולה לו. אם עמי היה יותר גמיש, פרויקט אריאל היה מסתדר. אחרי מחיקת הציון, לא הצליחה שפרה לסדר מלגה נוספת לאריאל, משום שסידרה לו את כל המלגות האחרות, ומלגה אחרונה זו הייתה על ידע. כשלא קיבל אריאל את המלגה, הוא איים לספר ששפרה מסרה לו שאלוני בחינות, וגם העבודה לעמי לא נכתבה על ידי אריאל. שפרה ארגנה שסטודנט יכתוב אותה. שפרה אמרה שאריאל איים גם קודם, אך הפעם נראה נואש במיוחד, והיא הייתה לפני בחירות לדקאן. כשנכנסה למכוניתה, שאל אותה אריאל אם יש לה תשובה, הראה לה נייר ואמר שהוא מתכוון להחתים מישהי כדי להרוס את עמי. אחר כך ביקש אריאל משפרה להאיר לו בפנסים את היציאה מהאוניברסיטה לתחנת האוטובוס, אבל נפל לבור דרך פרצה בגדר, משום שנגע בגדר כשהלך לכל אורכה. כשנפל, נשארה שפרה במכוניתה ולא עשתה דבר. כשדיברה שפרה, דפק פניגשטיין שוב ושוב על הדלת, שנעל זראי. כשסיימה, אמרה: "תכניסו את השוטר".

כל מחברות טללית הוחרמו על ידי המשטרה, עמי הוחזר לעבודתו, שפרה נשארה בביתה לפי הסדר שהושג, וזראי מילא את מקומה. עמי יצא לנגן בסקסופון בכיכר האוניברסיטה. הוא ניגן שוב את בודי אנד סול, מטבעות נערמו בתיבת הסקסופון, עמי החזיר את הכלי, סגר את התיבה וחזר לקמפוס. קבוצת נערות הלכה מולו, והוא הודה בליבו שחיפש ביניהן את שרי.

ביקורות

אריאנה מלמד כתבה על "מבוא לאהבה" שהוא ספר טיסה מצוין, ואי אפשר להניחו גם כשמהדקים את החגורות, אבל היא מצפה ליותר בספר הבא של ז'קונט. על עמי כתבה מלמד שהוא מרצה לפילוסופיה, אצן וסקסופוניסט חובב, שהיה רוצה לחזור לספסל הלימודים בגילמן, לשמוע את "מבוא לאהבה" ולהבין איך התפרקו חייו במהירות מסחררת כזו. היא הסבירה שיום טרוד בחייו הפך לסיוט מורכב של רצח ובגידה בכמה מישורים. אומנם הייתה רק גווייה אחת, אך סביב גווייה זו השתרעו ענייני כבוד וזהות, סודות ושקרים, ואפסותם של מי שרוצים יותר מדי ואינם מוצאים חמלה מספקת לזולת, אפילו במחיר של הרס חייהם. מלמד מציינת את ההיפר-ריאליזם של הספר, שגרם לז'קונט להדגיש בסופו כי כל הדמויות בדויות.

באתר סימניה כתבה קוראת ב-2015 שהספר מעט אנכרוניסטי, והקשר של עמי עם הסטודנטית נחשב היום להטרדה מינית. היא השוותה את "מבוא לאהבה" ל"סטונר", וקבעה שהספרים שונים. שרמן כתבה שם שחיפשה אהבה וקיבלה ספר מתח. לדבריה, לא ניצל הספר את הפוטנציאל שלו, והסתיים מהר מדי. מיכל כתבה: "ישן וטוב".

הערות שוליים

קטגוריה:ספרים ישראליים קטגוריה:רומנים המתרחשים בישראל קטגוריה:ספרות בלשית