נוואל א-סעדאווי

נוואל א-סעדאווי
نوال السعداوي

לידה	27 באוקטובר 1931 Kafr Tahla, ממלכת מצרים
פטירה	21 במרץ 2021 (בגיל 89) קהיר, מצרים
מדינה	ממלכת מצרים, הרפובליקה הערבית המאוחדת, רפובליקת מצרים, מצרים
מקום לימודים	אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת קהיר
שפות היצירה	ערבית, אנגלית
יצירות בולטות	אישה בנקודת אפס, נפילת האימאם
בן או בת זוג	שריף חתאתה (1964–2010)
פרסים והוקרה	פרס השלום ע״ש שון מקברייד (2012) פרס קטלוניה הבינלאומי (2003) דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה החופשית של בריסל (2007) 100 נשים (BBC) (2015) דוקטור של כבוד מאוניברסיטת סנט אנדרוז (1997) פרס סטיג דגרמן (2011) פרס צפון–דרום (2004) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת שיקגו דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טרומסה 100 נשים (BBC) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה

ד"ר נוואל א-סעדאווי (בערבית: نوال السعداوي, תעתיק מדויק: נַוַאל אלסַּעְדַאוִי; ‏27 באוקטובר 1931 – 21 במרץ 2021) הייתה פסיכיאטרית, סופרת ומרצה פמיניסטית מצרית. סעדאווי פיתחה מודל פמיניסטי המשלב בתוכו את המסורת האסלאמית והתרבות הערבית, ונחשבת לפורצת דרך במאבק למען מעמד האישה במצרים ובעולם הערבי. סעדאווי מתאורת כסימון דה בובואר של העולם הערבי והאשה המצרית הרדיקלית ביותר.

ביוגרפיה

משפחת אביה הייתה משפחה ענייה שהתגוררה באזור הכפרי של מצרים, והיא נולדה בכפר קטן ליד קהיר. אביה השתתף ונפצע בהפגנות במהפכת 1919, הוגלה בתוך מצרים וחזר לכפרו. היה בוגר אוניברסיטת 'אל-אזהר' ומורה לאסלאם העובד מטעם משרד החינוך המצרי, אך לדבריה הוא הקדים את זמנו - "ראה את האסלאם בראש פתוח", והאמין בחרות האשה ובחשיבות השכלתה. ודמותו השפיעה על עיצוב דמותה ומילאה תפקיד חשוב בחייה.

בניגוד לאביה, אמה נולדה למשפחה עשירה, וזכתה להשכלה מערבית. בעת נישואיהם, אמה הייתה בת 15 ואביה בן 30. מגיל צעיר, עודדו אותה שני הוריה ללמוד ולרכוש השכלה.

לדבריה, בילדותה הושפעה בעיקר מסבתה, אם אביה. אשה חזקה, פלאחית אנאלפביתית שהנהיגה את כפרה נגד האנגלים והמלך פארוק. כמו כן הושפעה מאמה, נוואל זיינאב אל סאייד, בת למשפחה בורגנית, שהייתה אשה חזקה שעמדה על זכויותיה ומעמדה בבית, והאמינה בהשכלת האשה ובשוויון מגדרי. שלוש דמויות 'מהפכניות' אלה, מילאו תפקיד חשוב בכך ש"אני מכבדת את עצמי ואת אישיותי".

בגיל שש נלקחה בכח לחצר ועברה את טקס ה'ח'יתאן' - מילת הנשים, דבר שלדבריה פצע את גופה ונשמתה לעד. בגיל עשר היא כמעט אולצה להתחתן, והחתונה בוטלה רק אחרי התערבות אמה.

כבר בבית הספר היסודי התקוממה נגד מה שנראה בעיניה כעוול וקיפוח מגדרי, בשונה מבנות אחרות ששתקו מפחד, אמרו עליה שהיא 'פרועה'.

בשנות ה-50 הייתה סטודנטית לרפואה, ואביה תמך בלימודיה אף על פי שהתקיימו בסביבה מעורבת של נשים וגברים. (לעומת דודה, אחי אביה, שלימד ב'אל אזהר', וסירב לאפשר לבתו ללמוד במעורב). היא סיימה בהצלחה את לימודיה באוניברסיטת קהיר עם תואר בפסיכיאטריה.

בהמשך מונתה למנהלת שירותי בריאות הציבור, שם פגשה את בעלה לעתיד - שריף חתאתה, פעיל מפלגת שמאל, שעבד במשרד סמוך.

בשנת 1972 כתבה את ספרה "נשים ומין" (ראה למטה), בעקבות דבריה היא סולקה ממשרתה בידי פוליטיקאים.

בשנת 1981, לאחר שהוציאה כתב עת פמיניסטי, והואשמה בהטחת ביקורת חריפה בממשל, הורה הנשיא אנואר סאדאת, על מאסרה (חודש לפני ההתנקשות בחייו), באשמת בגידה במולדת, כפירה וקומוניזם. יחד עימה נעצרו עוד 1,500 אינטלקטואלים.

בכלא הכירה נשים שהועמדו לדין על הריגת בעליהן והמתינו לביצוע גזר דינן, וכתבה את ספרה "זיכרונותי מכלא הנשים" (ראה למטה).

לאחר שלושה חודשי מאסר, בנובמבר 1981, היא שוחררה. כשיצאה מהכלא, ניהלה שיחה זועמת עם הנשיא הטרי, חוסני מובארכ, בביתו, לאחר שהתבקשה 'לא לחפור בקברים' (- בעבר), וסירבה. היא הגישה נגד המשטר תביעת פיצויים גדולה על שנאסרה ללא פשע, זכתה בתביעה, ועורך דינה ביקש פיצוי של כשלושה מיליון גניה. על אף שזכתה במשפט, היא מעולם לא קיבלה את כספי הפיצוי שנפסקו לזכותה.

לאחר שזכתה, הוגשו נגדה במשך השנים תביעות רבות מצד אנשי דת והממסד הדתי. לדבריה, בהשפעת המשטר שהמשיך את התעמרותו בה, פגע בשמה הטוב, הוציא את דיבתה רעה, והעלים אותה מהזירה הציבורית, המחשבתית והספרותית, ולא נתן לה שום מקום בפובליציסטיקה המצרית עשרות שנים, מחשש שקולה יגיע לקהל הרחב.

בשנת 1993 יצאה לגלות מרצון לאחר פרסומים לפיהם קיצוניים אסלאמיים מאיימים לרצוח אותה. היא חיה מספר שנים בארצות הברית ובאירופה.

היא שימשה כמרצה באוניברסיטאות שונות בעולם. אוניברסיטת קהיר סירבה שתלמד על הקשר בין מרד ויצירה.

בשנת 1996 חזרה למצרים, ובשנת 2004 הצהירה שלא תעזוב יותר את ארצה. "מצרים זה לא הממשלה. אני חלק מהעם המצרי ואני חייבת לחיות במצרים".

מאז שובה למצרים היו צעירים שבאו לביתה, רצו בשינוי, והפיצו את דבריה באינטרנט. במהפכה במצרים בשנת 2011 השתתפו רבים שהושפעו מדבריה בשנים עברו. היא הייתה פעילה ותומכת נלהבת במהפכה וראתה בה חלום אישי שהתגשם. בריאיון לתוכנית הטלוויזיה "דמוקרטיה עכשיו!" (Democracy Now) בארצות הברית, סיפרה בהתרגשות: "מאות נשים וילדות צעדו בגאווה בהרגשת חירות, כבוד, ושוויון בין כולם... כשהלכתי בכיכר, אנשים באו אלי, גברים ונשים, חיבקו אותי ואמרו: 'ד"ר נוואל, אנחנו הדור החדש שקרא את ספרייך והתמלאנו השראה מהיצירתיות, מהמרד ויצר המהפכה שלך'".

דעות והגות פמיניסטית

נוואל א-סעדאווי קידשה מלחמה על זכות האשה לשוויון, השכלה וחרות, בפרט בעולם הערבי. ונאבקה נגד המשפחה הפטריארכלית שמקדשת את "הכבוד" אך לא מהססת לפגוע בבנותיה. לדבריה, היא אינה קוראת לנשים להתמרד או לדרוש חירות מוחלטת וחוסר כפיפות לקוראן ולדת, אלא להשמיע את קולן ולדרוש חיים של כבוד וערך תוך כפיפות לדת ללא תכתיבים שמרניים וקיצוניים.

”בעיני, פמיניזם כולל הכל. זהו צדק חברתי, צדק פוליטי, צדק מיני, זה הקשר בין רפואה, ספרות, פוליטיקה, כלכלה, פסיכולוגיה והיסטוריה. פמיניזם הוא כל אלה. אי אפשר להבין את הדיכוי של נשים בלעדיהם”

פעילותה ומאבקיה הביאו אותה לעימות ארוך שנים עם השלטונות במדינתה, ועם הממסד הדתי האסלאמי. אנשי הדת האשימו אותה בכפירה ובביזוי הדת, ניצלו את דבריה על צרכים גופניים של נשים, כדי לטעון שהיא דורשת חופש מיני, וכדומה. מנגד, היא נלחמה נגד שחיתות השלטון, שלדבריה אף שיתף פעולה עם הקיצונים האסלאמיים או עודד אותם במאבקים נגדה. והאשימה את אנשי הדת בסילוף דבריה ודברי הדת, בשקרים, בחמדנות, ובקיבעון מחשבתי. היא מרבה להילחם נגד האידאולוגים המזויפים או האינטלקטואלים של המדינה.

חברה מעורבת - לטענתה, אין בכך בעיה דתית, אשה חזקה יכולה להימצא בחברת גבר בכל מקום, מוסריותה ואישיותה נובעים מפנימיותה. אשה גם אינה זקוקה לפיקוח או לחיג'אב.

השחתת איבר המין הנשי - בפרסומיה והרצאותיה תקפה לעיתים תכופות את מנהג השחתת איבר המין הנשי הנפוץ בעולם הערבי ובאפריקה.

ריבוי גברים - במסגרת התנגדותה לפוליגמיה המותרת באסלאם (ולבגידות בנישואים), קראה מספר פעמים לנשים לדרוש זכות ל"ריבוי גברים" כהקבלה לריבוי הנשים. מתנגדיה טענו שהיא תומכת ומעודדת ריבוי בעלים, אך לטענתה היא אינה תומכת בעצם הדבר אלא רק מביעה התנגדות לפוליגמיה. בשנת 2001 הואשמה ב"כפירה בעיקרי האסלאם" לאחר שקראה לערביות לדרוש לעצמן זכות להתחתן עם יותר מגבר אחד.

באותה שנה, בריאיון לעיתון "אלמידאן" המצרי, כינתה את מצוות החאג' - "עבודת אלילים". האשימה את אנשי הדת שהם להוטים אחרי מין. קבעה שהקוראן אינו מחייב חבישת רעלה, וקראה לבטל את חוק הירושה לפיו גברים יורשים כפול מנשים - "משום שבחברה המצרית יותר מ-35% מן המשפחות נשענות על פרנסת האשה". על דבריה אלה נתבעה בידי עורך הדין האסלאמיסט נביה אלווחש, שטען שיש בהם כפירה בדת, ולכן יש להכריז עליה ככופרת, ולחייבה להיפרד מבעלה. בית המשפט דחה את התביעה רק בשל עילה טכנית (התביעה הוגשה ישירות לבית המשפט, והחוק המצרי משנת 1999, מאפשר להגיש תביעות משפטיות בענייני פגיעה בדת רק דרך התובע הכללי, שקובע אם יש מקום להעמיד לדין), ואפשר תמיד לחדש אותה.

סעדאווי היא סוציאליסטית מובהקת, ומקשרת את הסוציאליזם למעמד האשה. בספרה, הפנים העירומות של האשה הערבייה, כתבה: ”קשה להכחיש את התפקיד החשוב שמילאו ההוגים הסוציאליסטיים בחשיפת הסיבות האמיתיות אשר גרמו לדיכוי האשה בהיסטוריה האנושית. כל חוקר יבחין בקלות בקשר ההדוק בין מידת שחרור הנשים בחברה מסוימת לבין מידת קרבתה של אותה חברה לחברה סוציאליסטית. ככל שגדלה הקרבה אל הסוציאליזם האמיתי, כך מלא יותר שחרור הנשים במובן האמיתי של המילה, וכוונתי השחרור הכלכלי, החברתי והמוסרי. משמעות הדבר היא שהאשה תהיה עצמאית מבחינה כלכלית, שתהיה בעלת מקצוע אותו בחרה בעצמה, שתקבל שכר-עבודה שווה לשכר הגבר, שגופה יהיה שייך לה ושיהיה לה חופש מלא לעשות בו כרצונה, שתוכל להרות לפי רצונה ולהפיל לפי רצונה, שתוכל להעניק את שמה לילדיה אם היא רוצה בכך, שתוכל לבחור בעצמה את צורת הקשרים האישיים בינה לבין הגבר, שתוכל להינשא לפי רצונה ולדחות הצעות נישואים אם היא רוצה בכך, שתהיה משוחררת מנטל עבודת-הבית כשהיא רוצה בכך ושלא תהיה חייבת להיענות לילדיה כשאינה רוצה בכך; משמעות שחרור האשה היא שהאשה תוכל לעשות כל זאת לפי בחירתה ורצונה, כשהיא נהנית בה-בעת מכל הכבוד והמעמד בחברה.”

”האשה לא תחזיר לעצמה את החרויות הבסיסיות ואת זכויות-האדם הבסיסיות אלא בחברה אשר הצליחה לחסל את המשטרים המעמדיים והפטריארכליים גם יחד, וזהו דבר שעדיין לא קרה בשום חברה סוציאליסטית...”

”הידרדרות מעמד האשה בחברות הקפיטליסטיות, למרות התקדמותן המדעית והטכנולוגית ועושרן היחסי, עוזרת לנו להבין כי הדרך לסוציאליזם היא הדרך גם לשחרור האשה וגם לשחרור הגבר. כיון שהגבר, בשוללו את אנושיות האשה שולל בכך גם את אנושיותו שלו (לדוגמה, הפיאודל או הקפיטליסט השוללים מהפועל את אנושיותו). כי אדם המשעבד אדם אחר אינו יכול להיות חופשי. האדון והעבד, כל אחד מהם הוא משולל אנושיות וחרות.”

”אולם, רבים מהשליטים הסוציאליסטיים לא הבינו נכון את האמיתות החיוניות הללו, והם הפרידו את בעיית שחרור האשה מבעיית שחרור הפועלים והפלאחים ודימו לעצמם שביטול הרכוש-הפרטי והחלטות ההלאמה יובילו מאליהם לשחרור האדם או לשחרור האשה. זו הייתה גם שגיאתם של רוב השליטים הערביים אשר הניפו את סיסמאות הסוציאליזם וההלאמה בחלק מהארצות הערביות.”

סעדוואי ידועה גם בדעותיה הפוליטיות החריפות, היא טענה שהממשלות במדינות ערב הן לא דמוקרטיות. והביעה ביקורת נוקבת על ישראל (ש'משמידה את הפלשתינאים'), וארצות הברית.

ספריה

נוואל א-סעדאווי כתבה למעלה מ-50 ספרים, העוסקים רבות בדיכוי הנשים במצרים ובעולם הערבי על ידי הדת והפטריארכליות. חלקם תורגמו ל-12 שפות, והם מופצים בכל רחבי העולם.

את רוב ספריה לא יכלה להדפיס במצרים, שם הם נחשבו בחוק הפלילי ל"פגיעה באושיות החברה", והם יצאו לאור בביירות בירת לבנון, וממנה עברו גם לחנויות ספרים במצרים כל עוד הצנזור לא הורה על איסופם והחרמתם. רבים מספריה הוחרמו במצרים ובמדינות ערביות נוספות והם נרכשו בהברחה.

בין ספריה:

• זיכרונותיה של אישה רופאה - ספרה הראשון. יצא לאור בשנת 1960 תחת צנזורת השלטון במצרים. סיפור בדיוני על רופאה שמורדת בחברה שבה היא חיה בחיפושה אחר נשיותה, האמת והאהבה. תורגם לעברית.
• נשים ומין - יצא לאור בשנת 1972. על תלאותיהן של נשים בחיק משפחת גברים ועל שאיפותיהן.
• אישה בנקודת האפס - יצא לאור בשנת 1975. מבוסס על תובנותיה וסיפור חייה של אישה שא-סעדאווי פגשה בעת ביקורה בכלא. תורגם לעברית בשנת 2002.
• הפנים העירומות של האשה הערבייה - יצא לאור בקהיר בשנת 1977 (קטע ממנו אפשר לקרוא כאן).
• זיכרונותי מכלא הנשים - יצא לאור בשנת 1981. נכתב כשהייתה בכלא באמצעים דלים (כשהיא יושבת על דלי ובאור חלש, וכלי הכתיבה הם נייר טואלט ועיפרון איפור שהבריחה עבורה אסירה), ופורסם לאחר שחרורה.
• נפילת האימאם - יצא לאור בשנת 1987. תחילת כתיבתו הייתה בעת מעצרה בשנת 1981. ברומן, בתו הבלתי חוקית של האימאם נחשפת לצביעות הממסד הדתי, בזה לחברה המצרית הנשלטת בידי גברים, ובה בעת מתיימרת להיות דתית. תורגם ל-14 שפות, ובהם לעברית. בשנת 2002 הממשל המצרי לא אפשר להציג את הספר ביריד הספרים הבינלאומי של קהיר. ובשנת 2004 דרשה ועדה של 35 אימאמים מאוניברסיטת 'אל אזהר' להחרים את הספר ה"מכיל רעיונות המשמיצים את תורת האסלאם ושורשיו". סעדאווי טענה שלעולם לא תוותר על זכויותיה, וכי הספר דן בסילוף האסלאם, ובברית בין פוליטיקאים מושחתים לממסד הדתי, המצויה גם בהחרמה זו.
• מאחורי הרעלה - נשים בעולם הערבי - יצא לאור בשנת 1988. מתאר באריכות ובשמצה את מנהג מילת הנשים. ומספר על עמדת הנביא מוחמד ביחס לנשים ומעשיו לשיפור מעמדן בחברה, כמו ביטול מנהג רציחת תינוקות ממין נקבה שהיה קיים עד זמנו, והקניית זכויות ירושה לנשים. תורגם לעברית.
• אלוהים שוכב בערשו של הנילוס - תורגם לעברית.
• הפנים החבויות של חווה.
• אלוהים התפטר בוועידת הפסגה - יצא לאור בשנת 2007 בהוצאת "מדבולי" המצרית, שהסירה אותו בהמשך מהמדפים מטעמי פגיעה בערכי הדת.

חיים אישיים

במהלך חייה א-סעדאווי התחתנה והתגרשה שלוש פעמים.

נפטרה ב-21 במרץ 2021. הותירה אחריה שני ילדים, בן ובת, מבעלה הראשון והשלישי.

בתה, מונא, אף היא פמיניסטית. בשנת 2007 פרסמה שיר "יום האם", שקרא לנשים לא לשנות שם משפחה לאחר הנישואין. בעקבות השיר, הועמדה מונא לדין על פגיעה באסלאם, אך לבסוף זוכתה.

פרסים והוקרה

• 2004: פרס צפון דרום של מועצת אירופה.
• 2005: פרס פרס אינאנה הבינלאומי.
• 2012: פרס השלום של סאן מקברייד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נוואל א-סעדאווי בוויקישיתוף

• נוואל א-סעדאווי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• נוואל א-סעדאווי, ברשת החברתית Goodreads
• אתר הבית של נוואל א-סעדאווי
• נוואל אל-סעדאווי, מיליון צעירים וצעירות ביום האשה הבינלאומי, הגדה השמאלית, מרץ 2011
• צבי בראל, בסופו של דבר כולנו זונות, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2002.
• קסניה סבטלובה, ד"ר נוואל אל-סעדאווי (אורכב 11.06.2020 בארכיון Wayback Machine), קרן דפנה, 2011.
• אמל מורקוס, נסעתי על האופנוע והייתי מאושרת: נוואל אל-סעדאווי ברדיו שמס (ראיון רדיו מתורגם), באתר "ארץ האמורי", 3 במרץ 2011.
• נוואל א-סעדאווי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נואל אלסעדאוי (1931-2021), דף שער בספרייה הלאומית