הרולינג סטונז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרולינג סטונז
Stones members montage2.jpg
מימין למטה: צ'ארלי ווטס. משמאל: רוני ווד. מימין למעלה: קית' ריצ'רדס. משמאל: מיק ג'אגר
מידע כללי
מוקד פעילות לונדון, אנגליה
שנות פעילות 1962–היום
סוגה רוק
בלוז
רוקנרול
חברת תקליטים וירג'ין
Allmusic mn0000894465
חברים
מיק ג'אגר
קית' ריצ'רדס
צ'ארלי ווטס
רון ווד
חברים לשעבר
איאן סטיוארט
ביל ויימן
בריאן ג'ונס
דיק טיילור
מיק טיילור

הרולינג סטונזאנגלית: The Rolling Stones, האבנים המתגלגלות) היא להקת רוק אנד רול בריטית שנוסדה בשנת 1962 בלונדון. הרכבה המקורי של הלהקה כלל את בריאן ג'ונס, מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, ביל ויימן וצ'ארלי ווטס.[1]

ללהקה, ששאבה את השראתה ממוזיקת הבלוז ועיצבה אותה מחדש עם שילובה במוזיקת הרוקנרול, היה תפקיד מרכזי בחדירה של המוזיקה הבריטית לארצות הברית באמצע שנות ה-60 של המאה העשרים, כחלק מ"הפלישה הבריטית". הרולינג סטונז היו מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture)(אנ') שהתפתחה במהלך העשור בארצות הברית ואשר דחתה ערכי דור ההורים ויצאה כנגד איסורים מיניים וחברתיים ארוכי שנים.

לאחר תקופה של התנסות מוזיקלית מגוונת, ששיאה באלבומה הפסיכדלי "Their Satanic Majesties Request" משנת 1967, חזרה הלהקה למקורות הבלוז שאיפיינו אותה, שינוי שבא לידי ביטוי באלבומה "Beggars Banquet" משנת 1968, ובהמשך ב"Let It Bleed" משנת 1969, "Sticky Fingers" משנת 1971, ו-"Exile on Main St" משנת 1972.

במהלך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, המשיכה הלהקה בהצלחתה המסחרית עם האלבומים "Some Girls" משנת 1978 ו-"Tattoo You" משנת 1981. במהלך שנות ה-80, שרשרת של סכסוכים מקצועיים בין ג'אגר לריצ'ארס בנוגע לאופי המוזיקלי של הלהקה, איימה להוביל לפירוקה, אך השניים הצליחו ליישר את ההדורים ולחזור למסלול ההצלחה עם אלבומם "Steel Wheels" משנת 1989, שלווה בסיבוב הופעות ממושך.

החל משנות ה-90, חלה ירידה בתפוקת האלבומים של הלהקה ובהצלחתם המסחרית, אך עם זאת נותר ביקוש רב לסיבובי ההופעות החיות של הלהקה, שזכו להצלחה רבה.[2]

הלהקה, אשר מקור שמה משירו של מוזיקאי הבלוז מאדי ווטרס משנת 1948 "Rollin' Stone" (שמשמעותו "נווד"), נחשבת לאחת מלהקות הרוק המצליחות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.[3]

בשנת 1989, נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוקנרול. היא מוקמה במקום הרביעי ברשימת "100 הלהקות/מוזיקאים הגדולים בהיסטוריה" של מגזין "הרולינג סטון".[4] לאורך שנות פעילותה, מכרה הלהקה מעל ל-250 מיליון אלבומים. בשנת 2012, ציינה הלהקה 50 שנות פעילות.[5]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד הלהקה (1962-1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס היו חברים לספסל הלימודים וגדלו[6]ביחד בעיירה דאר'תפורד שבלונדון, עד למעבר של מיק ומשפחתו לעיירה וולמינגטון שבמחוז קנט שבאנגליה.[7] ביחד עם חברו דיק טיילור, הקים ג'אגר להקת חובבים בשם "Little Boy Blue & the Blue Boys" שניגנה בעיקר גראז' רוק וגרסאות כיסוי לשירים של מאדי ווטרס, צ'אק ברי, ריצ'רד הקטן, האולין וולף, בו דידלי ועוד.[8] באותה תקופה למד ג'אגר בבית הספר לכלכלה שבלונדון, בעוד טיילור וריצ'רדס למדו בבית הספר לאומנות "Sidcup" שבלונדון.[9] בשנת 1960, לאחר מפגשם של ג'אגר וריצ'רדס בתחנת רכבת בדאר'תפורד, הצטרף ריצ'רדס ללהקה.[9]

ב-7 באפריל 1962, ביקרו חברי הלהקה במועדון ההופעות "Ealing Jazz Club", שם פגשו את הגיטריסט בריאן ג'ונס, אשר ניגן באותה התקופה בלהקת הבית של המועדון "Blues Incorporated", אשר בין חבריה נכללו חברי הרכב עתידיים של הרולינג סטונז - איאן סטיוארט וצ'ארלי ווטס. לאחר שהתלהב מקלטת דמו ששלחו לו ריצ'רדס וג'אגר, החליט מייסד הלהקה אלכסיס קורנר לצרף את השניים להרכב.

בהמשך, החליט ג'ונס על הקמת להקה משלו וב- 2 במאי 1962, פרסם מודעה למועמדים בעיתון הג'אז "Jazz News". תחילה הצטרף ללהקה הפסנתרן איאן סטיוארט ואחר כך גם ג'אגר, ריצ'רדס, טיילור והמתופף טוני צ'פמן. לפי ריצ'רדס, בזמן שיחה עם כתב העיתון "jazz news", נשאל ג'ונס לגבי שמה של הלהקה. לאחר שראה תקליט של מאדי ווטרס על הרצפה, החליט ג'ונס לקרוא לה "The rolling stones", כשם אחד משירי האלבום (שנקרא "Rolling stone").[10]

צעדים ראשונים ואלבום בכורה (1964-1962)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביולי 1962, ביצעה הלהקה, אשר כללה את ג'אגר, ריצ'רדס, ג'ונס, סטיוארט, דיק טיילור והמתופף מיק אייברי, את הופעתה הראשונה ב"מועדון מרקי" שבלונדון תחת השם "The Rollin' Stones".[11] ההופעה כללה שירי בלוז וגרסאות כיסוי לשירים של בו דידלי וצ'אק ברי.[12] בדצמבר 1962, החליף הבסיסט ביל ויימן את טיילור ובינואר 1963 הוחלף אייברי במתופף צ'ארלי ווטס, אשר הכיר את חברי הלהקה מעבודתם המשותפת בלהקת "Blues Incorporated". הרכב זה נחשב להרכב המקורי של הלהקה, אשר שמר על קו אחיד לאורך שש שנים. מנהלם הזמני של הלהקה ג'ורג'יו גומלסקי, אשר היה גם הבעלים של "Crawdaddy Club", סידר להם מקום קבוע להופעות במועדון מדי יום ראשון.

לאחר שצפה בהופעה של הלהקה באפריל 1963, הפך אנדרו לוג אולדהם למנהל הקבוע של הלהקה, במקומו של גומלסקי. לאולדהם, שהיה רק בן 19 כאשר הוחתם על ידי הלהקה, הייתה השפעה רבה על עיצוב תדמיתה של הרולינג סטונז כלהקה מרדנית ומחוספסת שתעמוד כניגוד גמור לאופיה הנקי והתמים של הביטלס. בין השינויים הרבים שהנחיל אולדהם בלהקה היו ניפויו של סטיוארט מההרכב, אשר החל לעבוד כמנהל בסיבובי ההופעות של הלהקה ואף הופיע עימה כפסנתרן אורח, עד למותו בשנת 1985.[13] לאחר משא ומתן, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "דקה", אשר קודם לכן ויתרה על חתימת חוזה הקלטות עם "הביטלס".

ב-7 ביוני 1963, הוציאה הלהקה את הסינגל הראשון שלה, שהיה גרסת כיסוי לשיר "Come On" של צ'אק ברי והגיעה למקום ה-21 ברשימת הסינגלים הנמכרים באנגליה. בעקבות הצלחת הסינגל, יצאה הלהקה לסיבוב ההופעות המשמעותי הראשון ברחבי אנגליה, במסגרתו חיממו אמנים מובילים דוגמת בו דידלי, ריצ'רד הקטן והאחים אברלי. ב-1 בנובמבר 1963, הוציאה הלהקה את הסינגל השני שלה - גרסת כיסוי לשיר "I Wanna Be Your Man", אותו כתבו ג'ון לנון ופול מקרטני, אשר זכה גם הוא להצלחה מסחרית והגיעה למקום ה-12 ברשימת הסינגלים הנמכרים באנגליה[14] בפברואר 1964, המשיכה הלהקה בגל ההצלחה שלה, עם הוצאתו של הסינגל השלישי שלהם, גרסת כיסוי לשיריו של באדי הולי "Not Fade Away", שהגיע למקום ה-3 במצעד הסינגלים באנגליה.[14]

על אף הצלחת הסינגלים, ובהתחשב באספקט הכלכלי של תשלום תמלוגים לאמנים המקוריים, דרש אולדהם מחברי הלהקה לעבוד על חומרים מקוריים, לקראת הוצאת אלבום הבכורה שלהם.[14]

אלבומה הראשון של הלהקה יצא ב-16 באפריל 1964 בפורמט מיני-אלבום (EP); באנגליה נשא האלבום את שם הלהקה, בעוד בארצות הברית, נשא את השם "England's Newest Hit Makers". האלבום כלל ברובו גרסאות כיסוי מהופעות הלהקה בנוסף לשיר מקורי "(Tell Me (You're Coming Back" אותו כתבו ג'אגר וריצ'רדס.[11] בנוסף, ניתן קרדיט לשני שירים נוספים באלבום ל"Nanker Phelge" - שם בדוי שהיה מקובל בין השנים 1963-1965 ושסימל עבודה משותפת של חברי הלהקה.[15]

על אף שהייתה אלמונית יחסית מחוץ לתחומי אנגליה, יצאה הלהקה ביוני 1964 למסע הופעות ראשון בארצות הברית, אשר הוגדרה על ידי ויימן כ"אסון". באותה תקופה הופיעו חברי הלהקה במספר תוכניות טלוויזיה דוגמת המופע של אד סאליבן" ו"הוליווד פאלאס", שם המנחה, דין מרטין, התבדח מהמראה שלהם שכלל שיער ארוך, אשר נחשב לפרובוקטיבי דאז.[14] במהלך סיבוב ההופעות, הופיעה הלהקה במסגרת "המופע של אד סאליבן". בעקבות מהומה שפרצה באולפן במהלך המופע, נשבע סאליבן כי הלהקה לעולם לא תופיע יותר בתוכניתו. עם זאת, בעקבות העלייה בפופולריות שלה, הופיעה הלהקה במהלך השנים עוד מספר פעמים בתוכנית.[14]

ב-17 באוקטובר 1964, הוציאה הלהקה את אלבומה השני "12X5", אשר הופץ בארצות הברית בלבד. בדומה לאלבום הבכורה, כלל אלבום זה בעיקר גרסאות כיסוי של אמנים דוגמת צ'אק ברי, ביחד עם שלושה שירים מקוריים של ריצ'רדס וג'אגר ושני שירים שכתבו במשותף חברי ההרכב כולו.[16] הלהיט הגדול ביותר באלבום הוא גרסת הכיסוי לשירו של בובי וואמק "It's All Over Now", שהיה לשיר הראשון של הלהקה שהגיעה למקום הראשון במצעדים באנגליה.

1967-1965[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בינואר 1965, הוציאה הלהקה את אלבומה "Rolling Stones No. 2" שהגיע למקום הראשון במצעדים באנגליה. האלבום, שיצא באנגליה בלבד, כלל גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז ישנים בהם "Everybody Needs Somebody to Love" של סולומון בורק, אך כלל גם שירים מקוריים פרי עטם של ג'אגר וריצ'רדס. חודש לאחר מכן, יצא בארצות הברית האלבום "The Rolling Stones, Now!", אשר כלל שבעה שירים שהופיעו באלבום הלהקה בגרסה הבריטית.

חברי הלהקה בשנת 1965

בשנת 1965 הגיע לראש המצעדים בבריטניה הסינגל הראשון של הרולינג סטונז שנכתב בידי חברי הלהקה. השיר, The Last Time, נכתב בידי ג'אגר וריצ'רדס, אשר במהרה הפכו לכותבי השירים הראשיים של הלהקה. השיר הוסף לאלבום הלהקה בהוצאה של ארצות הברית, שענה על השם Out of Our Heads. האלבום כלל שבעה שירים מקוריים של חברי הלהקה, ביניהם שיר אשר יצא בבריטניה רק בפורמט של סינגל. שם השיר היה Satisfaction, והוא החל את הרצף של להיטים כאשר במהלך השנים זכה לתואר השיר המפורסם ביותר של הלהקה. הפרסום העיקרי לו זכה השיר היה בזכות ריף הגיטרה שלו, אשר לטענת ריצ'רדס, הצטלצל בראשו מתוך שינה, וכאשר התעורר, כתב אותו. במהלך השנה החלו מיק ג'אגר ומריאן פיית'פול במערכת יחסים מתוקשרת אשר נמשכה חמש שנים.

בשנת 1966 הוציאה הלהקה את האלבום Aftermath. האלבום, שהגיע לראש המצעדים בבריטניה ולמקום השני בארצות הברית, כלל אך ורק שירים שנכתבו בידי ג'אגר וריצ'רדס, ביניהם השיר באורך 12 דקות, Going Home. שירים נוספים אשר הפכו לסימני היכר של הלהקה אשר יצאו מתוך האלבום היו Under My Thumb ו- Mother's Little Helper.

בתקופה זו, בה הלהקה זכתה לפופולריות עצומה בתור אחת הלהקות האהודות ביותר, החלו הרשויות לרדוף את שלושת חברי המפתח בלהקה, ג'ונס, ג'אגר וריצ'רדס, בניסיון להרשיע אותם על שימוש בסמים. בשנת 1967, הדליף העיתון "חדשות העולם" לרשויות כי מתקיימת מסיבה בבית הכפר של ריצ'רדס, אשר מהותה מפוקפקת במקצת. בפשיטה על הבית, נמצאו ריצ'רדס, ג'אגר, ופיית'פול העירומה, כאשר ברשותם סמים ותרופות למיניהן. במאי של אותה שנה, זמן קצר לאחר שג'אגר וריצ'רדס הועמדו לדין, נעצר ג'ונס בעקבות אחזקת סם הקנאביס. ג'ונס יצא לחופשי על תנאי, אך נאמר לו כי עליו לבקש עזרה מקצועית.

ב-27 ביוני ג'אגר וריצ'רדס הועמדו לדין, נמצאו אשמים וגזר דינם היה מאסר ועבודת פרך. בעקבות החלטת בית המשפט, נוצר הד ציבורי רב, בטענה שחומרת הענישה נקבעה היות שהנאשמים הם אישיים מפורסמים. שיא הביקורת הגיע ממאמר המערכת של עיתון הטיימס, אשר כותרתו הייתה "מי שובר פרפר על גלגל?" (ביטוי המייצג מאמץ רב לביצוע דבר חסר חשיבות). בעקבות הביקורת, שוחררו השניים לחופשי. לאחר שיחרורם, הוציאה הלהקה את הסינגל We Love You, כהוקרה למעריציהם על נאמנותם במהלך מעצרם של ג'אגר וריצ'רדס. תקליט הסינגל כלל הופעת אורח של ג'ון לנון ופול מקרטני, ובפתיחה שלו קיימים רעשים של צעדים המתרחקים מדלת סורגים ניטרקת. בסרטון לקידום השיר הוצג ג'אגר כאוסקר וילד במהלך משפטו, ובכך נוצרה השוואה בין משפטו של וילד ולבין זה של חברי הלהקה.

בשנת 1967 הוציאו הרולינג סטונז את האלבום Their Satanic Majesties Request, אשר היה הראשון לצאת בהוצאה זהה גם בבריטניה וגם בארצות הברית. האלבום, שיצא זמן קצר לאחר סרג'נט פפר של הביטלס, היה התשובה הפסיכדלית של הלהקה למהפכת ילדי הפרחים. האלבום הוקלט בתנאים בלתי נוחים, בין שני המאסרים של ג'אגר ריצ'רדס וג'ונס. כשיצא, הגיע למקום השלישי במצעדים בבריטניה ולשני בארצות הברית, והוא כולל בו את ביל וימן שר לראשונה, בשיר מקורי משלו. על אף הצלחת האלבום, החליטו חברי הלהקה לא לבצע את השירים שבו בהופעותיהם, ועם השנים הוא נינטש לאנחות. זמן מה לאחר מכן פוטר אולדהם על רקע חיכוכים פנימיים ובמקומו נשכר מנהל חדש, אלן קליין.

בתקופה זו, מעורבותו של בריאן ג'ונס ביצירה של הלהקה החלה להיראות פחות ופחות. בעקבות שימוש מתמשך בסמים ואלכוהול, אושפז ג'ונס בבתי חולים, והריחוק בינו לבין חברי הלהקה יצר מריבות בלתי פוסקות, ותחושת הניכור שלו התעצמה. עם הזמן, התגבר הנתק בין ג'ונס לשאר הלהקה, כאשר הלך רוחו השפיע על שאר חברי הלהקה:

Cquote2.svg

היו שני בריאנים: האחד היה מופנם, ביישן, רגיש, בעל חשיבה מעמיקה. האחר היה טווס מתייפייף, נגרר, אמנותי, זקוק נואשות לביטחון מעמיתיו. הוא דחף כל חברות אל גבולותיה ומעבר.

Cquote3.svg
– ביל וימן

המתח בין ג'אגר, ריצ'רדס וג'ונס גבר, ושתיית האלכוהול והשימוש הרב של ג'ונס בסמים לא עזרו לפתור זאת. תרומותיו לאבנים נעשו דלילות יותר, במיוחד לאור העובדה שהוא החל במספר פרויקטים צדדיים. ריצ'רדס החל לקחת על עצמו יותר תפקידי הובלה בגיטרה, בזמן שג'ונס, שהשתעמם מהכלי, החל לגלות עניין בכלים אקזוטיים יותר, כמו גיטרת סלייד. בקיץ של אותה שנה, בעוד הוא שוהה בבית החולים, החל ריצ'רדס רומן עם בת זוגו של ג'ונס, אניטה פלנברג. הדבר פגע קשות בג'ונס, ולטענת פלנברג, התעמת איתה, חבט בה באגרופיו ושבר את פרק כף ידו כתוצאה מכך.

בשנת 1968 סומנה חזרתה של הלהקה למקורות הבלוז יותר מאי פעם עם יציאת הסינגל המצליח Jumpin' Jack Flash. הסינגל הושפע מסגנון ה"דלתא בלוז" הן במקצב והן במלל המציג את ג'ק פלאש המקפץ, אדם אשר נחבל ונרמס במשך כל חייו, אך ממשיך לנוע הלאה. באותה שנה, יצא האלבום Beggars Banquet, אשר עטיפתו הפכה מושא לוויכוח, כאשר התמונה המקורית, המציגה שירותים ציבוריים מטונפים, נגנזה. האלבום, אשר הגיע למקום השלישי במצעדים בבריטניה ולחמישי בארצות הברית, הציג שיא חדש ביצירתיות של הלהקה. בשיר הפתיחה של האלבום, Sympathy for the Devil, הוספו כלים אקזוטיים כגון רעשני מאראקס ותופי קונגה, וג'אגר הציג את עצמו בתור השטן אשר אחראי לכל המאורעות הטראגיים במהלך ההיסטוריה, מצליבת ישו ועד רצח האחים קנדי. שירי היכר נוספים באלבום הושפעו מסגנון הדלתא בלוז, כמו Dear Doctor ,No Expectations, אך ביניהם נכלל Street Fighting Man אשר הציג את הביקורת החברתית של חברי הלהקה כלפי הצעירים הנאבקים לשינוי. במקביל להתפתחות ביצירתיות של הלהקה, ג'ונס, אשר בעבר ניגן על מספר רב של כלי נגינה בהקלטות, לא נכח או תרם באופן ניכר בשירים.

באותה שנה, הרימו חברי הלהקה מופע רוק שהתקיים בתוך אוהל קרקס. המופע, שנקרא קרקס הרוקנרול של הרולינג סטונז, כלל את הלהקה, את ג'ון לנון, אריק קלפטון, המי, ג'תרו טאל, מריאן פיית'פול, יוקו אונו והכנר הישראלי עברי גטליס. הקלטות המופע תועדו לסרט, אשר יצא רק לאחר 25 שנה בעקבות חוסר שביעות הרצון של מיק ג'אגר מהופעת הלהקה. במהלך ההופעה, נראה היה ג'ונס מטושטש ומסומם לחלוטין, מגלה עניין לעתים רחוקות. רבים מהעדים להופעה ידעו כי זו הולכת להיות ההופעה האחרונה של ג'ונס עם הלהקה.

1973-1969[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה על גבי כרזה לקידום האלבום Sticky Fingers

בשנת 1969, החלה הלהקה לעבוד על אחד מאלבומיה המפורסמים ביותר, Let It Bleed. כמו קודמו, האלבום חיזק את נגיעות הבלוז והביקורת החברתית דרך נושאים שונים. שירי ההיכר של האלבום אשר זכו לאהדה היו Gimme Shelter האפוקליפטי, You Can't Always Get What You Wan't, Midnight Rambler והגירסאה המחודשת לשירו של רוברט ג'ונסון, Love in Vain כמו בקודמו, תרומתו של ג'ונס הייתה מעטה. במקביל לעבודה על האלבום החליטו חברי הלהקה לצאת למסע הופעות מחוץ לבריטניה, בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, לקידומו. אולם, בעקבות הרשעות פליליות רבות, לא זכה ג'ונס לאישור עבודה מחוץ למדינה. יחד עם בעיות הסמים והניכור משאר חברי הלהקה, החליטו חברי הלהקה, בהצעתו של איאן סטוארט, לבקר את ג'ונס בביתו, שם, ב-8 ביוני, הודיעו לו כי הוא מסולק מהלהקה. לאחר מכן, צורף הגיטריסט בן העשרים מיק טיילור.

דיווחי מכרים שונים אשר העידו על מצבו הנפשי של ג'ונס סתרו זה את זה. חלקם טענו שהיה במצב מדוכדך מאי פעם, ואחרים טענו כי החל בשיא יצירתיות חדש עם רעיונות להקים להקת סופרגרופ ושמעולם לא היה כה אופטימי. כחודש לאחר עזיבתו את הרולינג סטונז, ב-3 ביולי 1969, כחודש לאחר עיזבתו את הלהקה, נמצא ג'ונס ללא רוח חיים בבריכה שבביתו. יומיים לאחר מותו של ג'ונס, ערכה הלהקה הופעה בהייד פארק שבלונדון מול קהל של כרבע מיליון איש. ההופעה הוקדשה לזכרו של ג'ונס וחברי הלהקה שחררו בה מאות פרפרים לאוויר.

בקיץ של אותה שנה, יצאה הלהקה בהרכב המשודרג למסע הופעות נרחב בארצות הברית. ההופעות של הלהקה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק, תועדו ושנה מאוחר יותר יצאו באלבום ההופעה הרשמי הראשון של הלהקה, !Get Yer Ya- Yas Out, אשר זכה לשבחים אדירים. כחותם לסיום מסע ההופעות המוצלח, החליטו חברי הלהקה להרים מופע רוק באלטמונט, קליפורניה. המופע, שהיה מיני-פסטיבל במגרש מכוניות, הורם כדי לחזק את תפיסת העולם של ילדי הפרחים, ולחזק את התגובה של פסטיבל וודסטוק המפורסם שאירע מספר חודשים לפני. אולם, לאבטחת האירוע נשכרה כנופיית אופנוענים בשם מלאכי הגיהנום, ששכרה שולם ב-500 דולר ובבירה חינם. הכנופיה, שהייתה ידועה במזגה האלים, חבטה והלמה בקהל המופע, ואף במוזיקאים, ובמהלך הופעת הרולינג סטונז, דקרו למוות צעיר שחום עור שהתקרב לכיוון הבמה חמוש באקדח. אירועי הפסטיבל עיצבו אותו בתור אירוע מכונן כסימן לסוף עידן התמימות של שנות השישים, כפי שתועד בסרט הדוקומנטרי Gimme Shelter. לאחר טראומת הרצח בהופעה החליטה הלהקה לרדת מעט מאור הזרקורים, והתנחמה בהקמת חברת תקליטים משל עצמם בשם Rolling Stones Records, לאחר סיום חברותה תחת Decca. במקביל לאירועים הטראגיים, יצא Let It Bleed לחנויות, זכה לשבחים והגיע למקום השני במצעדים של בריטניה ולמקום השלישי בארצות הברית.

לוגו הלשון והשפתיים של הלהקה, עוצב על ידי ג'ון פאשצ'ה.

במרץ 1971 הוציאה הלהקה את האלבום Sticky Fingers, הראשון תחת חברת ההקלטות Rolling Stones Records. האלבום זכה להצלחה אדירה כאשר הגיע לראש המצעדים הן בבריטניה והן בארצות הברית. האלבום כלל שניים משיריהם המפורסמים ביותר, Brown Sugar (כינוי להרואין), Wild Horses, וכן השיר Sister Mrophine, אשר נכתב בידי זוגתו לשעבר של ג'אגר, מריאן פיית'פול, אם כי לא זכתה לתמלוגים עליו באותה תקופה, בה חייתה ברחובות מכורה לסמים. תרומתו של טיילור לאלבום הייתה ניכרת במספר שירים באלבום ביחד עם ג'אגר, לאור העובדה כי התמכרותו של ריצ'רדס להרואין החלה להתחזק. אולם, כל השירים זכו לקרדיט הידוע "ג'אגר/ריצ'רדס", מבלי להזכיר את טיילור.

בעקבות שנים רבות בהן לא שילמו חברי הלהקה מסים בבריטניה, עקרה הלהקה לדרום צרפת. ריצ'רדס שכר טירה בשם "וילה נלקוטה", אשר שימשה בעבר כמטה האס אס בזמן השלטון הנאצי, ושם התארחו חברי הלהקה ועובדיהם. בשימוש באולפן הנייד שלהם המשיכו חברי הלהקה להקליט אלבום כפול שעבודתו החלה בבריטניה, ושהסתיימה בלוס אנג'לס, Exile on Main Street. האלבום יצא לאור בשנת 1972, וכמו קודמו הגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית, וכן זכה לציון "מצוין" על ידי כתב המוזיקה רוברט קריסטיגאו. כתב הרולינג סטון לסטר באנגס, אשר היה ידוע בעוקצנותו, חזר בדעתו על ביקורתו המקורית ושיבח את האלבום, מה שמעיד עליו כעל אחד המוצלחים של הלהקה.

באותה השנה יצאה הלהקה למסע הופעות בצפון אמריקה, שלאחריו חזרה להקליט בג'מייקה את האלבום Goats Head Soup. האלבום הגיע פעם נוספת לראש המצעדים ברחבי האולם והניב את הלהיט המצליח Angie, אך החל רצף אלבומים שזכו לביקורות על לכך שמלבד שיר או מספר שירים מוצלחים, מדובר באלבומים בינוניים בלבד. הקלטות האלבום כללו בין השאר קטעים שלא זכו להיכנס לתוכו, ביניהם הבלדה Waiting on a Friend, אשר יצאה לאור רק מספר שנים לאחר מכן. הקלטות האלבום הואפלו על ידי הרשויות שחיפשו להרשיע בשנית את חברי הלהקה על שימוש בסמים, מה ששלח אותם בחזרה לצרפת. בשנת 1973 יצאה למסע הופעות מוצלח באזור האוקיינוס השקט, אשר גם הניב מהומות בקרב הקהל המקומי, מה שגרם לנידוי הלהקה מיפן וכן גם כמעט מאוסטרליה.

1982-1974[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקלטת אלבומם הבא, עברו חברי הלהקה לאולפני Musicland שבמינכן, גרמניה. האלבום It's Only Rock 'n Roll יצא לאור בשנת 1974, והגיע לראש המצעדים בארצות הברית, אך המפיק, ג'ימי מילר, שסבל מהתמכרויות קשות לסמים, פוטר, ותפקיד ההפקה הועבר לג'אגר וריצ'רדס, שקבלו את הקרדיט בתור "התאומים גלימר". הן האלבום והסינגל שיצא על שמו הפכו ללהיטים אדירים, ללא מופע הופעות מקדים לפרסומם.

לקראת סוף אותה שנה, הלהקה מצאה עצמה במצב של ניוון. חברי להקה אחדים יצאו לחופשות בין הקלטה להקלטה, בעוד ג'אגר עקב אחר התנהגותו התמוהה של ריצ'רדס בעקבות שימוש בסמים והתמכרותו להרואין. חברי הלהקה האחרים שילמו את ההוצאות על ההרשעות שנגרמו על ידי ריצ'רדס, אשר גרמו לנידוי הלהקה ממספר מדינות, והדבר גרם להפסד כספי ניכר. בתקופה זו, כמו בעבר, טיילור סייע לג'אגר בחיבור השירים בעוד מצבו של ריצ'רדס לא מאפשר זאת. לאור המצב הנוכחי החל טיילור לחוש חוסר סבלנות ביחס לשאר חברי הלהקה, מאחר שהם לא יצאו לסיבוב הופעות מאז אוקטובר של שנת 73'. ג'אגר עודד את טיילור בהבטחה לקרדיט הוגן על תרומתו בשני האלבומים האחרונים. מאחר שהדבר לא התממש, וללא מסע הופעות מתוכנן לאותה שנה מאחר שהלהקה חתמה על הקלטת אלבום נוסף, היתפטר טיילור מההרכב.

לאחר עזיבתו של טיילור חיפשו חברי הלהקה גיטריסט מחליף להקלטות אלבומם הבא, Black And Blue. הם בחנו את הגיטריסט של "האמבל פיי", פיטר פרמפטון, ואת יוצא להקת ציפורי החצר, ג'ף בק. נגני הגיטרה וין פרקינס והארווי מנדל הופיעו באלבום, אך לבסוף בחרה הלהקה ברון ווד, אשר פעל בעבר עם ריצ'רדס ותרם לאלבום It's Only Rock 'n Roll. ווד עזב את להקתו, הפייסס, והצטרף ללהקה. בשנת 1975 יצא ההרכב החדש למסע הופעות, אשר הפכו להיות מאובזרות ומצועצעות מאי פעם, הן בתלבושות של חברי הלהקה והן באטרקציות שהוספו לבמה, כמו בלונים מתנפחים בצורת איברי מין וחבל שג'אגר נהג להתנדנד עליו.

מיק ג'אגר ורון ווד בהופעה של הרולינג סטונז, 1975

על אף שפופולריות הלהקה שמרה על יציבות במחצית הראשונה של שנות השבעים, מבקרי המוזיקה קטלו אותה פעם אחר פעם, מה שהשפיע על המכירות ועל הציפיות של חברי הלהקה מעבודתם. על אף כל אלו, ריצ'רדס עמד מול בעיות קשות עוד יותר בשנת 1977. באותה שנה חתם ג'אגר על הקלטות הופעה בטורונטו, קנדה, במועדון "אל מוקאמבו", אשר יצאו באותה שנה באלבום Love You Live. בעוד ארבעת חברי הלהקה הגיעו לטורונטו בזמן, ריצ'רדס התעכב מסיבה בלתי ברורה, וחברי הלהקה שלחו לו מברק כדי לברר היכן הוא. בהגעתם לנמל התעופה של קנדה, ריצ'רדס ומשפחתו נעצרו כשברשותו כפיות שרופות ושאריות סמים. ביום שלאחר מכן, עם צו מעצר כנגד אשתו של ריצ'רדס, אניטה פלנברג, מצאה המשטרה בחדרו 22 גרם הרואין. ריצ'רדס הואשם בהברחת סמים לקנדה, שם העונש המינימלי בעוון זה היה שבע שנות מאסר. למזלו של ריצ'רדס, פסק השופט כי הסמים היו באחזקתו של ריצ'רדס לאחר הגעתו לקנדה. על אף המעצר הופיעה הלהקה בשתי הופעות טורונטו, וסערה תקשורתית חדשה הועלתה בהקשר אליהם, כאשר מקורות צפו באשתו דאז של ראש ממשלת קנדה, פייר אליוט טרודו, חוגגת בפראות עם חברי הלהקה לאחר ההופעה.

הסיקור אחר משפטו של ריצ'רדס נמשך כשנה עד אשר זכה למשפט על תנאי, כאשר התחייב לבצע שתי הופעות בחינם למען המכון הלאומי הקנדי למען העיוור. התחייבות זו הניבה ניצנים ראשונים לעבודתו של ריצ'רדס מחוץ לרולינג סטונז, כאשר הוא וווד הקימו להקה בשם "הברברים החדשים" לטובת האירוע. בעקבות הופעתו באירוע החליט ריצ'רדס להפסיק סופית את הרגלי הסמים שלו, והצליח באופן מוחלט. בין שאר החלטותיו, התגרש ריצ'רדס מפלנברג, מאחר שיחסיהם, שמעולם לא החלו על בסיס יציב (פלנברג הייתה זוגתו של ג'ונס המנוח), החלו להתערער לאחר מות בנם השלישי שנפטר זמן קצר לאחר לידתו, בנוסף לחוסר היכולת של פלנברג להתנקות מהרואין, מול מאמציו הרבים של ריצ'רדס.

בעוד ריצ'רדס מטפל בהרשעות ובבעיותיו האישיות, ג'אגר המשיך בסגנון חייו הנהנתני. נוכחותו במועדון הדיסקו המפורסם "סטודיו 54" שבניו יורק הייתה אירוע שכיח, ולרוב בנוכחותה של דוגמנית העל ג'רי הול. באותה שנה הסתיימו נשואיו לפעילה הפוליטית ביאנקה ג'אגר, בעקבות שמועות על רומן בינו להול, והשניים החלו במערכת זוגיות שנמשכה מעל לעשרים שנה. בתקופה זו, סצנת הפאנק החלה לתפוס תאוצה, והרולינג סטונז סבלו מביקורות מתמשכות על היותם מרוחקים, מנוונים ומזדקנים אשר המוזיקה שלהם מנוכרת מקהל המאזינים.

בשנת 1978 לאחר תקופה ממושכת של חוסר הצלחה, הוציאה הלהקה את האלבום המצליח במיוחד, Some Girls. האלבום הגיע לראש המצעדים בארצות הברית וכלל שירים רבים שזכו לאהדה רבה, ביניהם להיט הדיסקו Miss You, בלדת הקאנטרי Far Away Eyes ,Beast of Burden ו- Shattered. בהשפעה ממוזיקת הפאנק, מספר רב של שירים באלבום היו בעלי מקצב מהיר ובסיסי, וגיטרות בעלי מקצב בסגנון הרוקבילי. לאחר מסע ההופעות בארצות הברית לא חזרה הלהקה להופיע באירופה בשנה שלאחר מכן, כפי שנהגה לעשות כל שלוש שנים עוד משנת 1967.

באותה שנה השתתפו ווד,ג'אגר ואשתו דאז ביאנקה בסרטו של אריק איידל "All You Need Is Cash",שהוא למעשה פארודיה על הביטלס, בסרט עצמו משתתף גם ג'ורג' האריסון[1].

בעקבות ההצלחה המסחרית של Some Girls, הצלחתה של הרולינג סטונז הובטחה עם תחילת העשור החדש של שנות השמונים, והלהקה הוציאה את האלבום Emotional Rescue. האלבום הצליח ברחבי העולם והגיע לראש המצעדים במדינות רבות. תקופת הקלטת האלבום נחשבה לעגומה בעקבות רוח היחסים בין ג'אגר וריצ'רדס. ריצ'רדס, עתה פיכח מאי פעם, החל לתפוס את מקומו מחדש באולפן ההקלטות, דבר אשר ג'אגר ראה כאיום על מקומו כמנהיג הלהקה. על אף הצלחתו הרבה, המבקרים קיטלגו את האלבום כחסר רגש אשר הושקעו בו מאמצים רבים מדי. לאחר מסיבת עיתונאים שהציגה את הלהקה באור רע במיוחד, החליטו חבריה לא לצאת למסע הופעות לקידום האלבום.

בתחילת שנת 1981 חזרה הלהקה בהחלטתה המקורית ויצאה למסע הופעות, מה שהותיר להם זמן קצוב לכתיבת חומרים לאלבום חדש ולהקלטתו. התוצר הסופי שהופק היה האלבום Tattoo You, אשר זכה להצלחה אדירה והגיע לראש המצעדים בארצות הברית ולמקום השני בבריטניה. השיר החותם את האלבום היה הלהיט Start Me Up, ושני שירים נוספים באלבום, Waiting on a Friend ו- Tops כללו את נגינתו של מיק טיילור. בשיר Slave ניגן הסקסופוניסט סאני רולינס.

במהלך אותה שנה החלה הלהקה בחזרות לקראת מסע ההופעות בארצות הברית באולפני SIR שבניו יורק. שם גם הוקלט הווידאו קליפ לשיר Start Me Up. ברחובות האיסט וילג' במנהטן הקליטה הלהקה את הקליפ של השיר Waiting On a Friend.

מסע ההופעות של אותה שנה הפך להיות הנרחב, הארוך והססגוני ביותר עד לאותה תקופה, כאשר הלהקה הופיעה באצטדיונים סגורים במהלך שלושה חודשים, והניבה את מסע ההופעות המצליח ביותר של אותה שנה. חלק מההופעות הוקלטו והוסרטו, מה שהוביל לאלבום ההופעה Still Life ולסרט ההופעה Let's Spend The Night Together.

במהלך שנת 1982, לכבוד חגיגות השנה העשרים לייסוד הלהקה, הרולינג סטונז החלו מסע הופעות מצליח באירופה, הראשון מזה שש שנים. לטובת מסע ההופעות הלהקה חברה לנגן הפסנתר של להקת "האחים אלמן", צ'אק ליוול, אשר ממשיך להקליט עמה עד היום.

1991-1983[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי ג'אגר וריצ'רדס התערערו במקצת מתחילת שנות ה-80 ועד לאמצען והובילו להפסקת פעילות הלהקה עד לשיפור היחסים. זמן קצר לפני סיום החוזה של הלהקה עם חברת התקליטים Atlantic, הוציאה הלהקה את האלבום Undercover. על אף מספר ביקורות טובות לא עמד האלבום בציפיות מבחינת מכירות. כתוצאה מכך עזבה הלהקה את "אטלנטיק" וחתמה על חוזה בשווי מיליוני דולרים עם חברת ההקלטות CBS.

איאן סטיוארט, שהיה פסנתרן הלהקה, מנהל הנסיעות שלה וממייסדיה הלך לעולמו בשנת 1985 בעקבות התקף לב. לדבריו של ריצ'רדס, מותו הותיר את הלהקה ללא כל כוח שיניע אותה, במיוחד בתקופות בהן יחסיו עם ג'אגר היו בכי רע. בתקופה זו השקיע ג'אגר את רוב מאמציו בקריירת הסולו שלו, ובשנת 1986 כאשר יצא אלבום הלהקה Dirty Work, הייתה תרומתו של ווד ניכרת הרבה יותר משל ג'אגר. באותה שנה זכתה הלהקה לראשונה בפרס גראמי, על מפעל חיים. ג'אגר לא היה מוכן לצאת למסע הופעות לקידום האלבום האחרון של הלהקה והשקיע בשני אלבומי סולו, She's the Boss שיצא שנה לפני כן, ו-Primitive Cool שיצא בשנת 1987, בהם ריצ'רדס זילזל רבות. מאחר שהלהקה לא הייתה פעילה רבות באותה תקופה, החל ריצ'רדס להשקיע בקריירת סולו משלו, והוציא בשנת 1988 את אלבום הסולו הראשון שלו, Talk Is Cheap, אשר הגיע למעמד תקליט זהב בארצות הברית. האלבום כלל את השיר Don't Move Me, אשר יצא נגד ג'אגר.

בשנת 1989 נכנסה להקת הרולינג סטונז, יחד עם חברי העבר שלה, להיכל התהילה של הרוקנרול. ג'אגר וריצ'רדס החלו לגלות הבנה מחודשת האחד כלפי השני, והלהקה חזרה לאולפן ההקלטות לעבודה על אלבום חדש, Steel Wheels. האלבום זכה להצלחה מסחררת ולשבחים, כשהציג את חזרתם של הרולינג סטונז. שירי ההיכר באלבום Mixed Emotions, Rock and a Hard Place ו- Almost Hear You Sigh. בנוסף נכלל באלבום השיר Continental Drift שכלל מוזיקאים מרוקאים.

מסע ההופעות לקידום Steel Wheels בארצות הברית סימן את חזרת הלהקה לבמות לאחר שבע שנים בהן פסקה מלהופיע, והיה לנרחב ולמופק ביותר עד אז. כשמסע ההופעות הגיע לאירופה בשנת 1990, שונה שמו ל"מסע הג'ונגל האורבני". הקלטות ממסע ההופעות נכנסו לאלבום ההופעה Flashpoint. באלבום נכללו שני שירים שהוקלטו בשנת 1991. הראשון היה הלהיט Highwire ו- Sex Drive. מסע ההופעות הנ"ל היה האחרון עם ביל ויימן, שלאחר שנים רבות בהן מאס מהופעות, עזב את הלהקה. העזיבה לא הייתה רשמית עד לשנת 1993, כאשר אז הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, Stone Alone, אשר התבסס על זכרונותיו אותם תיעד מהתקופה המוקדמת של הלהקה בלונדון.

1999-1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההצלחה האדירה של Steel Wheels ומסע ההופעות לקידומו, חברי הלהקה לקחו הפסקה והוציאו אלבומי סולו. צ'ארלי ווטס הוציא לאור שני אלבומי ג'אז; רון ווד הוציא את אלבום הסולו החמישי שלו, בהפרש של אחת עשרה שנים מקודמו, Slide On This; קית' ריצ'רדס הוציא לאור את אלבום הסולו השני שלו בסוף שנת 1992, Main Offender ויצא למסע הופעות מצומצם בספרד וארגנטינה לקידומו. אלבום הסולו השלישי של ג'אגר, Wandering Spirit, זכה לביקורות משבחות והגיע למעמד של תקליט זהב בארצות הברית.

בתחילת שנת 1993 עזב ביל ויימן את הלהקה ובמקומו צורף דאריל ג'ונס, אף על פי שמאז הופיע עם הסטונס בכל סיבובי ההופעות שלהם, מעולם לא צורף כחבר רשמי. חברת התקליטים החדשה של הלהקה, Virgin, הוציאה בגירסת רימסטרס את כל אלבומי הלהקה מ- Sticky Fingers ועד ל- Steel Wheels, ביניהם גם שלושת אלבומי ההופעה של הלהקה, וכן הוציאה אלבום אוסף בשם Jump Back. בשנת 1993 החלה הלהקה לעבוד על אלבום חדש וצ'ארלי ווטס השיג להקלטות בתור המחליף של ויימן את הבסיסט דריל ג'ונס, שפעל בעבר יחד עם מיילס דייוויס וסטינג. שנה מאוחר יותר, ב-1994, יצא האלבום Voodoo Lounge. הצלחתו של האלבום הייתה אדירה, הן במכירות והן בביקורות ובארצות הברית הגיע למעמד פלטינה כפולה. המבקרים ציינו לשבח בעיקר את החזרה של הלהקה לסאונד המסורתי שלה, והדבר נזקף לזכותו של המפיק החדש של הלהקה, דון וואז. שנה מאוחר יותר זכה האלבום בפרס גראמי בקטגוריית אלבום הרוק הטוב ביותר.

לאחר יציאת האלבום החלה הלהקה במסע הופעות נרחב לקידומו, אשר המשיך עד לשנת 1995. מספר הופעות שהוקלטו לוקטו לתוך אלבום ההופעה Stripped, אשר כלל גירסת כיסוי לשירו של בוב דילן, Like a Rolling Stone.

בשנת 1997 הוציאו הרולינג סטונז את האלבום Bridges to Babylon . האלבום זכה לתגובות חלוקות ומכירותיו היו מוצלחות במיוחד ביחס לאלבומים קודמים. הלהיט הבולט מהאלבום הוא "Anybody Seen My Baby" ,בקליפ לשיר משתתפת אנג'לינה ג'ולי והוא שודר פעמים רבות בMTV ובVH1. מסע ההופעות לקידום האלבום ברחבי העולם הוכיח כי הלהקה מהווה אטרקציה מהשורה הראשונה למבוגרים וצעירים כאחד, למרות העובדה שחבריה כבר עברו את גיל החמישים. גם ההקלטות ממסע ההופעות האחרון הוכנסו לאלבום הופעה, No Security, אך הפעם כל השירים שבו, מלבד שניים, מעולם לא נכללו באלבום הופעה קודם. בשנת 1999 המשיכה הלהקה את מסע ההופעות בארצות הברית וחתמה את סיומו באירופה.

2000 ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין בשנת 2008 בו נערכה הקרנת הבכורה של הסרט Shine a Light

בסוף שנת 2001, מיק ג'אגר הוציא את אלבום הסולו הרביעי שלו Goddess in the Doorway, שזכה לביקורות מעורבות.

בשנת 2002, הלהקה הכריזה על מסע ההופעות Licks Tour והוציאה את Forty Licks, אלבום הלהיטים הגדולים אשר הכיל ארבעה שירים חדשים שהוקלטו עם הגרעין העכשווי של הלהקה שכלל את ג'אגר, ריצ'רדס, ווטס, ווד, לוול וג'ונס. באותו שנה, מגזין Q מנה את הרולינג סטונס כאחת מ"50 הלהקות שכדאי לראות לפני המוות". בנובמבר 2003, הלהקה העניקה בלעדיות לרשת החנויות Best Buy בארצות הברית למכור את סדרת ה-DVD החדשה, Four Flicks, שהוקלטה במסע ההופעות האחרון של הלהקה. בתגובה, כמה רשתות מוזיקה קנדיות ואמריקאיות הורידו תקליטורים של הרולינג סטונס וסחורה מן המדפים והחליפו אותם בשלטים המסבירים את המצב.

ב-26 ביולי 2005, ביום הולדתו של ג'אגר, הלהקה הכריזה על שמו של אלבומם החדש, A Bigger Bang, ששוחרר ב-6 בספטמבר וזכה לביקורות חזקות, כולל שבחים נלהבים במגזין רולינג סטון הידוע בתמיכתו העקבית בלהקה. האלבום הכיל את השיר הכי שנוי במחלוקת של הסטונס מזה שנים, Sweet New Con, ובו ג'אגר הביע ביקורת על השמרנות האמריקנית החדשה. כפי שנמסר, השיר כמעט הושמט מהאלבום עקב מחאות מריצ'רדס, שהעדיף להימנע משירים פוליטיים גלויים או אקטואליים בטענה ששירים אלו עומדים במבחן הזמן רק לעתים נדירות.

מסע ההופעות העוקב A Bigger Bang Tour החל באוגוסט 2005, שכלל גם הופעות בצפון אמריקה, דרום אמריקה והמזרח הרחוק. לקראת סוף 2005, מסע ההופעות קבע שיא הכנסות של $162 מיליון ברוטו, ששבר את השיא הצפון אמריקני שגם הוא נקבע על ידי הסטונס בשנת 1994. באותו חודש, הלהקה ניגנה בפני קהל משוער של 1.5 מיליון בחוף קופאקבאנה בריו דה ז'ניירו בקונצרט חינם. לאחר הופעות בניו זילנד, קית' רי'צרדס הגיע לבית החולים במאי 2006 לניתוח בגולגולת לאחר "נפילה" מפוקפקת מעץ קוקוס בפיג'י, שגרמה להשהייה של שישה שבועות בשלב האירופאי בסיבוב ההופעות. בחודש שלאחר מכן, דווח שרון ווד נכנס לשיקום על התמכרותו לאלכוהול.

לקראת נובמבר 2006 יצאו הסטונס למסע ההופעות Bigger Bang שהכנסותיו הסתכמו ב-437 מיליון דולר. בספר השיאים של גינס מ-2007 הוכרז מסע זה כמסע ההופעות הרווחי ביותר בכל הזמנים, עד למסע ההופעות של U2 ב-2011. ההופעות במסע שנערכו בצפון-אמריקה הביאו את ההכנסות השלישיות בגובהן ביבשת, עם רווח של כ-138.5 מיליון דולר.

בסוף אוקטובר 2006, הקולנוען מרטין סקורסזה תיעד את הסטונס בהופעה ב-Beacon Theater שבעיר ניו יורק, כשבקהל נכחו כמה מנהיגי עולם. הצילומים נכנסו לסרט שיצא ב-2008 תחת הכותרת Shine a Light, וכלל הופעות עם ג'ק וייט וכריסטינה אגילרה. ב-24 במרץ 2007, הלהקה הכריזה על מסע הופעות באירופה הנקרא "Bigger Bang 2007". ב-12 ביוני 2007 יצאה סדרת ה-DVD השנייה של הסטונס, The Biggest Bang. הסדרה ארכה כשבע שעות, ובה נראו הופעות הלהקה באוסטין, ריו דה ז'ניירו, סאיטאמה, שנגחאי ובואנוס איירס.

בשנת 2007, לאחר כמעט שנתיים של הופעות, סירב ג'אגר לומר בראיון שנעשה איתו מתי הלהקה הולכת לפרוש: "אני בטוח שהרולינג סטונס יעשו עוד דברים, יעשו עוד אלבומים ויצאו לעוד סיבובי הופעות, מעולם לא באמת חשבנו לעצור את מה שעשינו עד עכשיו. ככל שזה נוגע אליי, אני בטוח שנמשיך". מאנגלית:

"I'm sure the Rolling Stones will do more things, more records and more tours, we've got no plans to stop any of that, really. As far as I'm concerned, I'm sure we'll continue."

בפברואר 2014 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות נוסף ברחבי העולם, שהתחיל באוסטרליה, ובמסגרתו הם הופיעו בחודש יוני בישראל. ההופעה נערכה במוצאי חג השבועות בפארק הירקון מול קהל של כ-50,000 צופים.

במרץ 2016 הלהקה עשתה היסטוריה כאשר הופיעה בקובה ללא תשלום אל מול עשרות אלפי צופים כשבוע לאחר ביקור נשיא ארצות הברית ברק אובמה בקובה.

חברי ההרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

# שם האלבום שנת יציאה הערות
1 The Rolling Stones 1964
2 12X5 1964
3 The Rolling Stones No. 2 1965
4 The Rolling Stones, Now! 1965
5 Out of Our Heads 1965
6 December's Children (And Everybody's) 1965
7 Aftermath 1966
8 Between the Buttons 1967
9 Their Satanic Majesties Request 1967
10 Beggars Banquet 1968
11 Let It Bleed 1969
12 Sticky Fingers 1971
13 Exile on Main St 1972
14 Goats Head Soup 1973
15 It's Only Rock 'n Roll 1974
16 Black and Blue 1976
17 Some Girls 1978
18 Emotional Rescue 1980
19 Tattoo You 1981
20 Undercover 1983
21 Dirty Work 1986
22 Steel Wheels 1989
23 Voodoo Lounge 1994
24 Bridges to Babylon 1997
25 A Bigger Bang 2005
26 Blue & Lonesome  2016 אלבום קאברים

סינגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תאריך יציאה
Come on ספטמבר 1963
I Wanna Be Your Man דצמבר 1963
Not Fade Away מרץ 1964
It’s All Over Now יולי 1964
Tell Me (You’re coming back) אוגוסט 1964
Time Is On My Side דצמבר 1964
Little Red Rooster דצמבר 1964
Heart Of Stone פברואר 1965
The Last Time מרץ 1965
Play With Fire מרץ 1965
(I Can't Get No) Satisfaction ספטמבר 1965
Get Off of My Cloud נובמבר 1965
19th Nervous Breakdown פברואר 1966
As Tears Go By פברואר 1966
Paint it Black מאי 1966
Mother’s Little Helper אוגוסט 1966
Lady Jane אוגוסט 1966
Have You Seen Your Mother, Baby, Standing in the Shadow אוקטובר 1966
Let’s Spend the Night Together פברואר 1967
Ruby Tuesday פברואר 1967
We Love You אוגוסט 1967
Dandelion אוגוסט 1967
In Another Land ינואר 1968
She’s a Rainbow ינואר 1968
Jumpin' Jack Flash יוני 1968
Honky Tonk Women יולי 1969
Brown Sugar מאי 1971
Street Fighting Man יולי 1971
Wild Horses אוגוסט 1971
Tumbling Dice מאי 1972
Happy אוגוסט 1972
Sad Day אפריל 1973
Angie ספטמבר 1973
Doo Doo Doo Doo Doo פברואר 1974
It’s Only Rock’N’Roll אוגוסט 1974
Ain’t Too Proud to Beg דצמבר 1974
I Don’t Know Why מאי 1975
Out of Time ספטמבר 1975
Fool to Cry יוני 1976
Miss You יוני 1978
Respectable נובמבר 1978
Beast of Burden נובמבר 1978
Shattered פברואר 79
Emotional Rescue יולי 1980
She’s So Cold אוקטובר 1980
Start Me Up ספטמבר 1981
Waiting on a Friend דצמבר 1982
Undercover of the Night נובמבר 1983
Harlem Shuffle פברואר 1986
One Hit (to the Body) מאי 1986
Mixed Emotions אוגוסט 1989
Rock and a Hard Place נובמבר 1989
Almost Hear You Sigh ינואר 1990
Highwire מרץ 1991
Love is Strong יולי 1994
You Got Me Rocking ספטמבר 1994
Out of Tears נובמבר 1994
I Go Wild יולי 1995
Like a Rolling Stone אוקטובר 1995
Anybody Seen My Baby? ספטמבר 1997
Saint of Me ינואר 1998
Don't Stop דצמבר 2002
Sympathy for the Devil (remix) ספטמבר 2003
Streets of Love / Rough Justice אוגוסט 2005
Rain Fall Down דצמבר 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרולינג סטונז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סטיוארט עזב את הלהקה באופן רשמי בשנת 1963, אך המשיך להופיע עימה בהופעות כפסנתרן אורח, עד למותו בשנת 1985. ג'ונס עזב את הלהקה כחודש לפני מותו בשנת 1969 והוחלף על ידי מיק טיילור, אשר המשיך עם הלהקה עד לשנת 1975. רוני ווד תיפקד כגיטריסט הלהקה יחד עם קית' ריצ'רדס. לאחר עיזבתו, הוחלף הבסיסט ביל ויימן בדריל ג'ונס.
  2. ^ עד לשנת 2007, נחשבו סיבובי ההופעות של הלהקה הבאים: Voodoo Lounge Tour (משנת 1994-1995), Bridges to Babylon Tour (משנת 1997-1999), Licks Tour (משנת 2002-2003), ו-A Bigger Bang Tour (משנת 2005-2007) לארבעת מתוך חמשת סיבובי ההופעות הכי מצליחים מסחרית בהיסטוריה. בעניין זה ראה: נלסון, בעמ' 141
  3. ^ The Rolling Stones, bio.com
  4. ^ Rolling stones in 100 Greatest artists, rollingstone.com
  5. ^ The Rolling Stones celebrate 50 years, bbc.com, July 11, 2012
  6. ^ נלסון, בעמ' 9
  7. ^ Murry R. Nelson, "The Rolling Stones: A Musical Biography", p, 96, ABC-CLIO, 2010 (להלן: "נלסון")
  8. ^ נלסון, בעמ' 8
  9. ^ 9.0 9.1 Stephen Thomas Erlewine, Rolling Stones Bio, AllMusic.com
  10. ^ נלסון, בעמ' 13
  11. ^ 11.0 11.1 בועז כהן, סוד העמידות של הרולינג סטונס, באתר הארץ, 26 ביולי 2012
  12. ^ 12TH JULY 1962, rollingstones.com
  13. ^ Jason Ankeny, Andrew Loog Oldham biography, AllMusic.com
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 This Day in Music Spotlight: Rolling Stones Riot on Ed Sullivan gibson.com,
  15. ^ Patrick Todd, WHO/WHAT IS NANKER PHELGE?,  rollingtimes.org, August 11, 2010
  16. ^ THE ROLLING STONES CHRONICLE, timeisonourside.com