הרולינג סטונז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת, ניסוחים לא ויקיפדיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הרולינג סטונז
Stones members montage2.jpg
מידע כללי
מקור לונדון, אנגליה
שנות פעילות 1962—היום
סוגה רוק
בלוז
רוקנרול
חברת תקליטים וירג'ין
חברים
מיק ג'אגר
קית' ריצ'רדס
צ'ארלי ווטס
רון ווד
חברים לשעבר
איאן סטיוארט
ביל וויימן
בריאן ג'ונס
דיק טיילור
מיק טיילור

הרולינג סטונז (The Rolling Stones, האבנים המתגלגלות) היא להקת רוק אנד רול בריטית שנוסדה בשנת 1962. הלהקה, ששאבה את השראתה ממוזיקת הבלוז ועיצבה אותה מחדש ביצירתה, נחשבת לאחת מלהקות הרוק המצליחות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד הלהקה (1960-1962)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכה של הלהקה החלה בשני שותפים לספסל הלימודים, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, אשר גדלו בעיירה דאר'תפורד שבלונדון. בשנת 1960, כל אחד מהשניים הלך לדרכו: ריצ'רדס אל בית ספר לאומנויות וג'אגר לכלכלה. מפגש מקרי ברכבת קירב את השניים, לפי דבריו של ריצ'רדס:

Cquote2.svg

אני הייתי בדרכי ללימודים, והוא הלך ללמוד כלכלה בלונדון. יום אחד אני עולה לרכבת, והנה אני רואה את ג'אגר עם חמישה תקליטים מתחת לזרועו. היו לו את צ'אק ברי, ליטל וולטר, מאדי ווטרס, אז הזמנתי אותו אליי הביתה.

Cquote3.svg

יחד עם חבר נוסף, דיק טיילור, הקימו השלושה שתי להקות: Little Boy Blue ו- Blue Boys. ביוני 1962, לאחר הפעילות בשתי הלהקות, חברו השלושה אל הפסנתרן איאן סטוארט ונגן הגיטרה והקלרנית בריאן ג'ונס, אשר היו בעלי מוניטין בסצנת הרית'ם אנד בלוז של לונדון. הלהקה החדשה שהקים ג'ונס כללה אותו, ג'אגר, ריצ'רדס, טיילור והמתופף טוני צ'פמן תחת השם האבנים. הלהקה החלה לעבוד על קלטת דמו כדי לשלוח אותה לחברת התקליטים המפורסמת EMI, אך הקלטת נדחתה על ידי החברה. דחייתה של הקלטת גרמה לפרישתו של דיק טיילור מהלהקה, ולהקמת להקה משלו, The Pretty Things, אך האחרים לא התייאשו והמשיכו בפעילותם. זמן קצר לאחר מכן נטש גם צ'פמן את הלהקה וג'ונס צירף אל הלהקה את המתופף צ'ארלי ווטס, אשר פעל עם החבורה בהרכב קודם. שם הלהקה החדשה ניתן בידי ג'ונס באופן מקרי, בשיחת טלפון בהולה עם בעל מועדון בו עמדו להופיע:

Cquote2.svg

הקול בצד השני שאל: 'איך קוראים לכם?' בהלה. 'האוסף של מאדי ווטרס' היה מונח על השולחן, ואחד השירים היה 'אבן מתגלגלת'.

Cquote3.svg
– בריאן ג'ונס

1962-1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביולי 1962, ביצעה הלהקה את הופעתה הראשונה במועדון מרקי המפורסם שבלונדון תחת השם The Rolling Stones (האבנים המתגלגלות). עתה, ההרכב כלל את טיילור מחדש, הפעם על הבס, ואת מייק אייבורי על התופים. בנוסף לסגנון ה"שיקגו בלוז" אשר ג'ונס ביסס את ההרכב עליו, הביאו ג'אגר וריצ'רדס מוטיבים מסגנון הרוקנ'רול, בהשראת מוזיקאים כמו צ'אק ברי ובו דידלי. לאחר שינוי בסגנון המוזיקלי, השתנה פעם נוספת הרכב הלהקה, כאשר את טיילור החליף הבסיסט ביל וויימן בדצמבר של אותה שנה, ובינואר 1963 הוחלף אייבורי במתופף צ'ארלי ווטס, אשר עבד עם ג'ונס וטיילור בהרכב קודם. הרכב זה הפך למפורסם ביותר של הלהקה אשר שמר על קו אחיד במשך שש שנים. ביוני של אותה שנה הוציאו חברי הלהקה את הסינגל הראשון שלהם בבריטניה, גירסאת כיסוי לשיר Come On של צ'אק ברי.

הלהקה הוחתמה תחת חברת התקליטים Decca אצל המנהל אנדרו לוג אולדהם, בהמלצת חברי להקת הביטלס. אלבומם הראשון יצא בפורמט מיני-אלבום (EP), אשר נשא את שם הלהקה, ובארצות הברית נשא את השם England's Newest Hit Makers. האלבום כלל גרסאות כיסוי מהופעותיהם בלבד.

בתקופה זו, אולדהם החל לעצב את התדמית של חברי הלהקה, אשר רצה שתהיה ההפך המוחלט מהמראה המחויט והתמים של הביטלס: בוטה, מתחצף ומרדני. המראה של חברי הלהקה נלקח למעשה בהשראת כנופייתו האלימה של אלכס, גיבור העלילה בספר תפוז מכני של אנתוני ברג'ס. עיצוב התדמית כלל בין השאר את ניפויו של סטיוארט מההרכב, בעקבות מראהו שלא תאם לחזות הצנומה של שאר חברי הלהקה, אך זה המשיך לשתף עמם פעולה בהקלטות, בהופעות ובניהול מאחורי הקלעים. בהתאם לתדמית החיצונית שאמצו לעצמם חברי הרולינג סטונז, כך גם הייתה התנהגותם הפרועה והשערוריות שיצרו בכל מקום בו שהו או הופיעו.

לאחר שחתמו על החוזה עם חברת Decca, יצאו חברי הלהקה למסע ההופעות הראשון שלהם בבריטניה ובאירופה. בתחומי ארצם, הופיעו חברי הלהקה לצד אייק וטינה טרנר, בו דידלי, The Ronettes, The Everly Brothers וליטל ריצ'רד.

מסע ההופעות הציג את המעבר של הלהקה מסגנון הבלוז אל כיוון של מוזיקת פופ, בניפוי מספר שירי בלוז מרשימת השירים בהופעות. אלבומה השני של הלהקה שנשא את השם Rolling Stones No. 2 (ובארצות הברית The Rolling Stones, Now! in the United States), הגיע למקום הראשון במצעדים בבריטניה ולחמישי בארצות הברית. האלבום, כמו קודמו, כלל גרסאות כיסוי לשירי בלוז ישנים, אך כלל גם לראשונה שירים מקוריים פרי עטם של ג'אגר וריצ'רדס. לאחר יציאת האלבום לחנויות, יצאה הלהקה למספר מסעי הופעות עקביים.

במסע ההופעות הראשון באמריקה, ביוני 1964, החלו חברי הלהקה להקליט באופן רשמי באולפנים אמריקאים, כולל באולפני צ'ס רקורדס בשיקגו, ואולפני תקליטי RCA שבלוס אנג'לס. באותה תקופה הופיעו חברי הלהקה במספר תוכניות טלוויזיה אהודות כמו המופע של אד סאליבן" ו"הוליווד פאלאס", שם המנחה, דין מרטין, התבדח מהמראה שלהם שכלל שיער ארוך, אשר נחשב לפרובוקטיבי דאז. בתקופה זו, כתבו ג'אגר וריצ'רדס סינגל לזמרת הצעירה בת טיפוחם, מריאן פיית'פול. הסינגל, As Tears Go By היווה הצלחה אדירה לקריירה של פיית'פול ושנה מאוחר יותר הוציאה הלהקה את השיר בגרסה משלהם. גרסה עברית של השיר, תחת השם "פתאום נהייה לי טוב כל כך", בוצעה על ידי שולה חן. באותה שנה זכו חברי הלהקה להגיע לראשונה לראש המצעדים בבריטניה, עם הסינגל It's All Over Now.

1965-1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1965 הגיע לראש המצעדים בבריטניה הסינגל הראשון של הרולינג סטונז שנכתב בידי חברי הלהקה. השיר, The Last Time, נכתב בידי ג'אגר וריצ'רדס, אשר במהרה הפכו לכותבי השירים הראשיים של הלהקה. השיר הוסף לאלבום הלהקה בהוצאה של ארצות הברית, שענה על השם Out of Our Heads. האלבום כלל שבעה שירים מקוריים של חברי הלהקה, ביניהם שיר אשר יצא בבריטניה רק בפורמט של סינגל. שם השיר היה Satisfaction, והוא החל את הרצף של להיטים כאשר במהלך השנים זכה לתואר השיר המפורסם ביותר של הלהקה. הפרסום העיקרי לו זכה השיר היה בזכות ריף הגיטרה שלו, אשר לטענת ריצ'רדס, הצטלצל בראשו מתוך שינה, וכאשר התעורר, כתב אותו. במהלך השנה החלו מיק ג'אגר ומריאן פיית'פול במערכת יחסים מתוקשרת אשר נמשכה חמש שנים.

בשנת 1966 הוציאה הלהקה את האלבום Aftermath. האלבום, שהגיע לראש המצעדים בבריטניה ולמקום השני בארצות הברית, כלל אך ורק שירים שנכתבו בידי ג'אגר וריצ'רדס, ביניהם השיר באורך 12 דקות, Going Home. שירים נוספים אשר הפכו לסימני היכר של הלהקה אשר יצאו מתוך האלבום היו Under My Thumb ו- Mother's Little Helper.

בתקופה זו, בה הלהקה זכתה לפופולריות עצומה בתור אחת הלהקות האהודות ביותר, החלו הרשויות לרדוף את שלושת חברי המפתח בלהקה, ג'ונס, ג'אגר וריצ'רדס, בנסיון להרשיע אותם על שימוש בסמים. בשנת 1967, הדליף העיתון "חדשות העולם" לרשויות כי מתקיימת מסיבה בבית הכפר של ריצ'רדס, אשר מהותה מפוקפקת במקצת. בפשיטה על הבית, נמצאו ריצ'רדס, ג'אגר, ופיית'פול העירומה, כאשר באחזקתם סמים ותרופות למיניהן. במאי של אותה שנה, זמן קצר לאחר שג'אגר וריצ'רדס הועמדו לדין, נעצר ג'ונס בעקבות אחזקת סם הקנאביס. ג'ונס יצא לחופשי על תנאי, אך נאמר לו כי עליו לבקש עזרה מקצועית.

ב-27 ביוני ג'אגר וריצ'רדס הועמדו לדין, נמצאו אשמים וגזר דינם היה מאסר ועבודת פרך. בעקבות החלטת בית המשפט, נוצר הד ציבורי רב, בטענה שחומרת הענישה נקבעה היות שהנאשמים הם אישיים מפורסמים. שיא הביקורת הגיע ממאמר המערכת של עיתון הטיימס, אשר כותרתו הייתה "מי שובר פרפר על גלגל?" (ביטוי המייצג מאמץ רב לביצוע דבר חסר חשיבות). בעקבות הביקורת, שוחררו השניים לחופשי. לאחר שיחרורם, הוציאה הלהקה את הסינגל We Love You, כהוקרה למעריציהם על נאמנותם במהלך מעצרם של ג'אגר וריצ'רדס. תקליט הסינגל כלל הופעת אורח של ג'ון לנון ופול מקרטני, ובפתיחה שלו קיימים רעשים של צעדים המתרחקים מדלת סורגים ניטרקת. בסרטון לקידום השיר הוצג ג'אגר כאוסקר ווילד במהלך משפטו, ובכך נוצרה השוואה בין מישפטו של ווילד ולבין זה של חברי הלהקה.

בשנת 1967 הוציאו הרולינג סטונז את האלבום Their Satanic Majesties Request, אשר היה הראשון לצאת בהוצאה זהה גם בבריטניה וגם בארצות הברית. האלבום, שיצא זמן קצר לאחר סרג'נט פפר של הביטלס, היה התשובה הפסיכדלית של הלהקה למהפכת ילדי הפרחים. האלבום הוקלט בתנאים בלתי נוחים, בין שני המאסרים של ג'אגר ריצ'רדס וג'ונס. כשיצא, הגיע למקום השלישי במצעדים בבריטניה ולשני בארצות הברית, והוא כולל בו את ביל ווימן שר לראשונה, בשיר מקורי משלו. על אף הצלחת האלבום, החליטו חברי הלהקה לא לבצע את השירים שבו בהופעותיהם, ועם השנים הוא נינטש לאנחות. זמן מה לאחר מכן פוטר אולדהם על רקע חיכוכים פנימיים ובמקומו נשכר מנהל חדש, אלן קליין.

בתקופה זו, מעורבותו של בריאן ג'ונס ביצירה של הלהקה החלה להיראות פחות ופחות. בעקבות שימוש מתמשך בסמים ואלכוהול, אושפז ג'ונס בבתי חולים, והריחוק בינו לבין חברי הלהקה יצר מריבות בלתי פוסקות, ותחושת הניכור שלו התעצמה. עם הזמן, התגבר הנתק בין ג'ונס לשאר הלהקה, כאשר הלך רוחו השפיע על שאר חברי הלהקה:

Cquote2.svg

היו שני בריאנים: האחד היה מופנם, ביישן, רגיש, בעל חשיבה מעמיקה. האחר היה טווס מתייפייף, נגרר, אמנותי, זקוק נואשות לביטחון מעמיתיו. הוא דחף כל חברות אל גבולותיה ומעבר.

Cquote3.svg
– ביל ווימן

המתח בין ג'אגר, ריצ'רדס וג'ונס גבר, ושתיית האלכוהול והשימוש הרב של ג'ונס בסמים לא עזרו לפתור זאת. תרומותיו לאבנים נעשו דלילות יותר, במיוחד לאור העובדה שהוא החל במספר פרויקטים צדדיים. ריצ'רדס החל לקחת על עצמו יותר תפקידי הובלה בגיטרה, בזמן שג'ונס, שהשתעמם מהכלי, החל לגלות עניין בכלים אקזוטיים יותר, כמו גיטרת סלייד. בקיץ של אותה שנה, בעוד הוא שוהה בבית החולים, החל ריצ'רדס רומן עם בת זוגו של ג'ונס, אניטה פלנברג. הדבר פגע קשות בג'ונס, ולטענת פלנברג, התעמת איתה, חבט בה באגרופיו ושבר את פרק כף ידו כתוצאה מכך.

עטיפת הסינגל Jumping Jack Flash. במרכז: בריאן ג'ונס, בתקופה שלפני עזיבתו מהלהקה.

בשנת 1968 סומנה חזרתה של הלהקה למקורות הבלוז יותר מאי פעם עם יציאת הסינגל המצליח Jumpin' Jack Flash. הסינגל הושפע מסגנון ה"דלתא בלוז" הן במקצב והן במלל המציג את ג'ק פלאש המקפץ, אדם אשר נחבל ונרמס במשך כל חייו, אך ממשיך לנוע הלאה. באותה שנה, יצא האלבום Beggars Banquet, אשר עטיפתו הפכה מושא לוויכוח, כאשר התמונה המקורית, המציגה שירותים ציבוריים מטונפים, נגנזה. האלבום, אשר הגיע למקום השלישי במצעדים בבריטניה ולחמישי בארצות הברית, הציג שיא חדש ביצירתיות של הלהקה. בשיר הפתיחה של האלבום, Sympathy for the Devil, הוספו כלים אקזוטיים כגון רעשני מאראקס ותופי קונגה, וג'אגר הציג את עצמו בתור השטן אשר אחראי לכל המאורעות הטראגיים במהלך ההיסטוריה, מצליבת ישו ועד רצח האחים קנדי. שירי היכר נוספים באלבום הושפעו מסגנון הדלתא בלוז, כמו Dear Doctor ,No Expectations, אך ביניהם נכלל Street Fighting Man אשר הציג את הביקורת החברתית של חברי הלהקה כלפי הצעירים הנאבקים לשינוי. במקביל להתפתחות ביצירתיות של הלהקה, ג'ונס, אשר בעבר ניגן על מספר רב של כלי נגינה בהקלטות, לא נכח או תרם באופן ניכר בשירים.

באותה שנה, הרימו חברי הלהקה מופע רוק שהתקיים בתוך אוהל קרקס. המופע, שנקרא קרקס הרוקנרול של הרולינג סטונז, כלל את הלהקה, את ג'ון לנון, אריק קלפטון, המי, ג'תרו טאל, מריאן פיית'פול, יוקו אונו והכנר הישראלי עברי גטליס. הקלטות המופע תועדו לסרט, אשר יצא רק לאחר 25 שנה בעקבות חוסר שביעות הרצון של מיק ג'אגר מהופעת הלהקה. במהלך ההופעה, נראה היה ג'ונס מטושטש ומסומם לחלוטין, מגלה עניין לעתים רחוקות. רבים מהעדים להופעה ידעו כי זו הולכת להיות ההופעה האחרונה של ג'ונס עם הלהקה.

1969-1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הרולינג סטונז על גבי הכרזה לקידום פסטיבל אלטמונט

בשנת 1969, החלה הלהקה לעבוד על אחד מאלבומיה המפורסמים ביותר, Let It Bleed. כמו קודמו, האלבום חיזק את נגיעות הבלוז והביקורת החברתית דרך נושאים שונים. שירי ההיכר של האלבום אשר זכו לאהדה היו Gimme Shelter האפוקליפטי, You Can't Always Get What You Wan't, Midnight Rambler והגירסאה המחודשת לשירו של רוברט ג'ונסון, Love in Vain כמו בקודמו, תרומתו של ג'ונס הייתה מעטה. במקביל לעבודה על האלבום החליטו חברי הלהקה לצאת למסע הופעות מחוץ לבריטניה, בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, לקידומו. אולם, בעקבות הרשעות אינספור, לא זכה ג'ונס לאישור עבודה מחוץ למדינה. יחד עם בעיות הסמים והניכור משאר חברי הלהקה, החליטו חברי הלהקה, בהצעתו של איאן סטוארט, לבקר את ג'ונס בביתו, שם, ב-8 ביוני, הודיעו לו כי הוא מסולק מהלהקה. לאחר מכן, צורף הגיטריסט בן העשרים מיק טיילור.

דיווחי מכרים שונים אשר העידו על מצבו הנפשי של ג'ונס סתרו זה את זה. חלקם טענו שהיה במצב מדוכדך מאי פעם, ואחרים טענו כי החל בשיא יצירתיות חדש עם רעיונות להקים להקת סופרגרופ ושמעולם לא היה כה אופטימי. כחודש לאחר עזיבתו את הרולינג סטונז, ב-3 ביולי 1969, נמצא ג'ונס ללא רוח חיים בבריכה שבביתו. יומיים לאחר מותו של ג'ונס, ערכה הלהקה הופעה בהייד פארק שבלונדון מול קהל של כרבע מיליון איש. ההופעה הוקדשה לזכרו של ג'ונס וחברי הלהקה שיחררו בה מאות פרפרים לאוויר.

בקיץ של אותה שנה, יצאה הלהקה בהרכב המשודרג למסע הופעות נרחב בארצות הברית. ההופעות של הלהקה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק, תועדו ושנה מאוחר יותר יצאו באלבום ההופעה הרשמי הראשון של הלהקה, !Get Yer Ya- Yas Out, אשר זכה לשבחים אדירים. כחותם לסיום מסע ההופעות המוצלח, החליטו חברי הלהקה להרים מופע רוק באלטמונט, קליפורניה. המופע, שהיה מיני-פסטיבל במגרש מכוניות, הורם כדי לחזק את תפיסת העולם של ילדי הפרחים, ולחזק את התגובה של פסטיבל וודסטוק המפורסם שאירע מספר חודשים לפני. אולם, לאבטחת האירוע נשכרה כנופיית אופנוענים בשם מלאכי הגיהנום, ששכרה שולם ב-500 דולר ובבירה חינם. הכנופיה, שהייתה ידועה במזגה האלים, חבטה והלמה בקהל המופע, ואף במוזיקאים, ובמהלך הופעת הרולינג סטונז, דקרו למוות צעיר שחום עור שהתקרב לכיוון הבמה חמוש באקדח. אירועי הפסטיבל עיצבו אותו בתור אירוע מכונן כסימן לסוף עידן התמימות של שנות הששים, כפי שתועד בסרט הדוקומנטרי Gimme Shelter. לאחר טראומת הרצח בהופעה החליטה הלהקה לרדת מעט מאור הזרקורים, והתנחמה בהקמת חברת תקליטים משל עצמם בשם Rolling Stones Records, לאחר סיום חברותה תחת Decca. במקביל לאירועים הטראגיים, יצא Let It Bleed לחנויות, זכה לשבחים והגיע למקום השני במצעדים של בריטניה ולמקום השלישי בארצות הברית.

לוגו הלשון והשפתיים של הלהקה, עוצב על ידי ג'ון פאשצ'ה.

במרץ 1971 הוציאה הלהקה את האלבום Sticky Fingers, הראשון תחת חברת ההקלטות Rolling Stones Records. האלבום זכה להצלחה אדירה כאשר הגיע לראש המצעדים הן בבריטניה והן בארצות הברית. האלבום כלל שניים משיריהם המפורסמים ביותר, Brown Sugar (כינוי להרואין), Wild Horses, וכן השיר Sister Mrophine, אשר נכתב בידי זוגתו לשעבר של ג'אגר, מריאן פיית'פול, עם כי לא זכתה לתמלוגים עליו באותה תקופה, בה חייתה ברחובות מכורה לסמים. תרומתו של טיילור לאלבום הייתה ניכרת במספר שירים באלבום ביחד עם ג'אגר, לאור העובדה כי התמכרותו של ריצ'רדס להרואין החלה להתחזק. אולם, כל השירים זכו לקרדיט הידוע "ג'אגר/ריצ'רדס", מבלי להזכיר את טיילור.

בעקבות שנים רבות בהן לא שילמו חברי הלהקה מסים בבריטניה, עקרה הלהקה לדרום צרפת. ריצ'רדס שכר טירה בשם "וילה נלקוטה", אשר שימשה בעבר כמטה האס אס בזמן השלטון הנאצי, ושם התארחו חברי הלהקה ועובדיהם. בשימוש באולפן הנייד שלהם המשיכו חברי הלהקה להקליט אלבום כפול שעבודתו החלה בבריטניה, ושהסתיימה בלוס אנג'לס, Exile on Main Street. האלבום יצא לאור בשנת 1972, וכמו קודמו הגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית, וכן זכה לציון "מצוין" על ידי כתב המוזיקה רוברט קריסטיגאו. כתב הרולינג סטון לסטר באנגס, אשר היה ידוע בעוקצניותו, חזר בדעתו על ביקורתו המקורית ושיבח את האלבום, מה שמעיד עליו כעל אחד המוצלחים של הלהקה.

קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר בהופעה משנת 1972.

באותה השנה יצאה הלהקה למסע הופעות בצפון אמריקה, שלאחריו חזרה להקליט בג'מייקה את האלבום Goats Head Soup. האלבום הגיע פעם נוספת לראש המצעדים ברחבי האולם והניב את הלהיט המצליח Angie, אך החל רצף אלבומים שזכו לביקורות על לכך שמלבד שיר או מספר שירים מוצלחים, מדובר באלבומים בינוניים בלבד. הקלטות האלבום כללו בין השאר קטעים שלא זכו להיכנס לתוכו, ביניהם הבלדה Waiting on a Friend, אשר יצאה לאור רק מספר שנים לאחר מכן. הקלטות האלבום הואפלו על ידי הרשויות שחיפשו להרשיע בשנית את חברי הלהקה על שימוש בסמים, מה ששלח אותם בחזרה לצרפת. בשנת 1973 יצאה למסע הופעות מוצלח באזור האוקיינוס השקט, אשר גם הניב מהומות בקרב הקהל המקומי, מה שגרם לנידוי הלהקה מיפן וכן גם כמעט מאוסטרליה.

1974-1982[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקלטת אלבומם הבא, עברו חברי הלהקה לאולפני Musicland שבמינכן, גרמניה. האלבום It's Only Rock 'n Roll יצא לאור בשנת 1974, והגיע לראש המצעדים בארצות הברית, אך המפיק, ג'ימי מילר, שסבל מהתמכרויות קשות לסמים, פוטר, ותפקיד ההפקה הועבר לג'אגר וריצ'רדס, שקבלו את הקרדיט בתור "התאומים גלימר". הן האלבום והסינגל שיצא על שמו הפכו ללהיטים אדירים, ללא מופע הופעות מקדים לפרסומם.

לקראת סוף אותה שנה, הלהקה מצאה עצמה במצב של ניוון. חברי להקה אחדים יצאו לחופשות בין הקלטה להקלטה, בעוד ג'אגר עקב אחר התנהגותו התמוהה של ריצ'רדס בעקבות שימוש בסמים והתמכרותו להרואין. חברי הלהקה האחרים שילמו את ההוצאות על ההרשעות שנגרמו על ידי ריצ'רדס, אשר גרמו לנידוי הלהקה ממספר מדינות, והדבר גרם להפסד כספי ניכר. בתקופה זו, כמו בעבר, טיילור סייע לג'אגר בחיבור השירים בעוד מצבו של ריצ'רדס לא מאפשר זאת. לאור המצב הנוכחי החל טיילור לחוש חוסר סבלנות ביחס לשאר חברי הלהקה, מאחר שהם לא יצאו לסיבוב הופעות מאז אוקטובר של שנת 73'. ג'אגר עודד את טיילור בהבטחה לקרדיט הוגן על תרומתו בשני האלבומים האחרונים. מאחר שהדבר לא התממש, וללא מסע הופעות מתוכנן לאותה שנה מאחר שהלהקה חתמה על הקלטת אלבום נוסף, היתפטר טיילור מההרכב.

לאחר עזיבתו של טיילור חיפשו חברי הלהקה גיטריסט מחליף להקלטות אלבומם הבא, Black And Blue. הם בחנו את הגיטריסט של "האמבל פיי", פיטר פרמפטון, ואת יוצא להקת ציפורי החצר, ג'ף בק. נגני הגיטרה ווין פרקינס והארווי מנדל הופיעו באלבום, אך לבסוף בחרה הלהקה ברון ווד, אשר פעל בעבר עם ריצ'רדס ותרם לאלבום It's Only Rock 'n Roll. ווד עזב את להקתו, הפייסס, והצטרף ללהקה. בשנת 1975 יצא ההרכב החדש למסע הופעות, אשר הפכו להיות מאובזרות ומצועצעות מאי פעם, הן בתלבושות של חברי הלהקה והן באטרקציות שהוספו לבמה, כמו בלונים מתנפחים בצורת איברי מין וחבל שג'אגר נהג להתנדנד עליו.

מיק ג'אגר ורון ווד בהופעה של הרולינג סטונז, 1975

על אף שפופולריות הלהקה שמרה על יציבות במחצית הראשונה של שנות השבעים, מבקרי המוזיקה קטלו אותה פעם אחר פעם, מה שהשפיע על המכירות ועל הציפיות של חברי הלהקה מעבודתם. על אף כל אלו, ריצ'רדס עמד מול בעיות קשות עוד יותר בשנת 1977. באותה שנה חתם ג'אגר על הקלטות הופעה בטורונטו, קנדה, במועדון "אל מוקאמבו", אשר יצאו באותה שנה באלבום Love You Live. בעוד ארבעת חברי הלהקה הגיעו לטורונטו בזמן, ריצ'רדס התעכב מסיבה בלתי ברורה, וחברי הלהקה שלחו לו מברק כדי לברר היכן הוא. בהגעתם לנמל התעופה של קנדה, ריצ'רדס ומשפחתו נעצרו כשבאחזקתו כפיות שרופות ושאריות סמים. ביום שלאחר מכן, עם צו מעצר כנגד אשתו של ריצ'רדס, אניטה פלנברג, מצאה המשטרה בחדרו 22 גרם הרואין. ריצ'רדס הואשם בהברחת סמים לקנדה, שם העונש המינימלי בעוון זה היה שבע שנות מאסר. למזלו של ריצ'רדס, פסק השופט כי הסמים היו באחזקתו של ריצ'רדס לאחר הגעתו לקנדה. על אף המעצר הופיעה הלהקה בשתי הופעות טורונטו, וסערה תיקשורתית חדשה הועלתה בהקשר אליהם, כאשר מקורות צפו באשתו דאז של ראש ממשלת קנדה, פייר אליוט טרודו, חוגגת בפראות עם חברי הלהקה לאחר ההופעה.

הסיקור אחר משפטו של ריצ'רדס נמשך כשנה עד אשר זכה למשפט על תנאי, כאשר התחייב לבצע שתי הופעות בחינם למען המכון הלאומי הקנדי למען העיוור. התחייבות זו הניבה ניצנים ראשונים לעבודתו של ריצ'רדס מחוץ לרולינג סטונז, כאשר הוא וווד הקימו להקה בשם "הברברים החדשים" לטובת האירוע. בעקבות הופעתו באירוע החליט ריצ'רדס להפסיק סופית את הרגלי הסמים שלו, והצליח באופן מוחלט. בין שאר החלטותיו, התגרש ריצ'רדס מפלנברג, מאחר שיחסיהם, שמעולם לא החלו על בסיס יציב (פלנברג הייתה זוגתו של ג'ונס המנוח), החלו להתערער לאחר מות בנם השלישי שנפטר זמן קצר לאחר לידתו, בנוסף לחוסר היכולת של פלנברג להתנקות מהרואין, מול מאמציו הרבים של ריצ'רדס.

בעוד ריצ'רדס מטפל בהרשעות ובבעיותיו האישיות, ג'אגר המשיך בסגנון חייו הנהנתני. נוכחותו במועדון הדיסקו המפורסם "סטודיו 54" שבניו יורק הייתה אירוע שכיח, ולרוב בנוכחותה של דוגמנית העל ג'רי הול. באותה שנה הסתיימו נשואיו לפעילה הפוליטית ביאנקה ג'אגר, בעקבות שמועות על רומן בינו להול, והשניים החלו במערכת זוגיות שנמשכה מעל לעשרים שנה. בתקופה זו, סצנת הפאנק החלה לתפוס תאוצה, והרולינג סטונז סבלו מביקורות מתמשכות על היותם מרוחקים, מנוונים ומזדקנים אשר המוזיקה שלהם מנוכרת מקהל המאזינים.

בשנת 1978 לאחר תקופה ממושכת של חוסר הצלחה, הוציאה הלהקה את האלבום המצליח במיוחד, Some Girls. האלבום הגיע לראש המצעדים בארצות הברית וכלל שירים רבים שזכו לאהדה רבה, ביניהם להיט הדיסקו Miss You, בלדת הקאנטרי Far Away Eyes ,Beast of Burden ו- Shattered. בהשפעה ממוזיקת הפאנק, מספר רב של שירים באלבום היו בעלי מקצב מהיר ובסיסי, וגיטרות בעלי מקצב בסגנון הרוקבילי. לאחר מסע ההופעות בארצות הברית לא חזרה הלהקה להופיע באירופה בשנה שלאחר מכן, כפי שנהגה לעשות כל שלוש שנים עוד משנת 1967.

באותה שנה השתתפו ווד,ג'אגר ואשתו דאז ביאנקה בסרטו של אריק איידל "All You Need Is Cash",שהוא למעשה פארודיה על הביטלס, בסרט עצמו משתתף גם ג'ורג' האריסון[1].

בעקבות ההצלחה המסחרית של Some Girls, הצלחתה של הרולינג סטונז הובטחה עם תחילת העשור החדש של שנות השמונים, והלהקה הוציאה את האלבום Emotional Rescue. האלבום הצליח ברחבי העולם והגיע לראש המצעדים במדינות רבות. תקופת הקלטת האלבום נחשבה לעגומה בעקבות רוח היחסים בין ג'אגר וריצ'רדס. ריצ'רדס, עתה פיכח מאי פעם, החל לתפוס את מקומו מחדש באולפן ההקלטות, דבר אשר ג'אגר ראה כאיום על מקומו כמנהיג הלהקה. על אף הצלחתו הרבה, המבקרים קיטלגו את האלבום כחסר רגש אשר הושקעו בו מאמצים רבים מדי. לאחר מסיבת עיתונאים שהציגה את הלהקה באור רע במיוחד, החליטו חבריה לא לצאת למסע הופעות לקידום האלבום.

בתחילת שנת 1981 חזרה הלהקה בהחלטתה המקורית ויצאה למסע הופעות, מה שהותיר להם זמן קצוב לכתיבת חומרים לאלבום חדש ולהקלטתו. התוצר הסופי שהופק היה האלבום Tattoo You, אשר זכה להצלחה אדירה והגיע לראש המצעדים בארצות הברית ולמקום השני בבריטניה. השיר החותם את האלבום היה הלהיט Start Me Up, ושני שירים נוספים באלבום, Waiting on a Friend ו- Tops כללו את נגינתו של מיק טיילור. בשיר Slave ניגן הסקסופוניסט סאני רולינס.

במהלך אותה שנה החלה הלהקה בחזרות לקראת מסע ההופעות בארצות הברית באולפני SIR שבניו יורק. שם גם הוקלט הווידאו קליפ לשיר Start Me Up. ברחובות האיסט וילג' במנהטן הקליטה הלהקה את הקליפ של השיר Waiting On a Friend.

מסע ההופעות של אותה שנה הפך להיות הנרחב, הארוך והססגוני ביותר עד לאותה תקופה, כאשר הלהקה הופיעה באצטדיונים סגורים במהלך שלושה חודשים, והניבה את מסע ההופעות המצליח ביותר של אותה שנה. חלק מההופעות הוקלטו והוסרטו, מה שהוביל לאלבום ההופעה Still Life ולסרט ההופעה Let's Spend The Night Together.

במהלך שנת 1982, לכבוד חגיגות השנה העשרים לייסוד הלהקה, הרולינג סטונז החלו מסע הופעות מצליח באירופה, הראשון מזה שש שנים. לטובת מסע ההופעות הלהקה חברה לנגן הפסנתר של להקת "האחים אלמן", צ'אק ליוול, אשר ממשיך להקליט עמה עד היום.

1983-1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי ג'אגר וריצ'רדס התערערו במקצת מתחילת שנות ה-80 ועד לאמצען והובילו להפסקת פעילות הלהקה עד לשיפור היחסים. זמן קצר לפני סיום החוזה של הלהקה עם חברת התקליטים Atlantic, הוציאה הלהקה את האלבום Undercover. על אף מספר ביקורות טובות לא עמד האלבום בציפיות מבחינת מכירות. כתוצאה מכך עזבה הלהקה את "אטלנטיק" וחתמה על חוזה בשווי מיליוני דולרים עם חברת ההקלטות CBS.

איאן סטיוארט, שהיה פסנתרן הלהקה, מנהל הנסיעות שלה וממייסדיה הלך לעולמו בשנת 1985 בעקבות התקף לב. לדבריו של ריצ'רדס, מותו הותיר את הלהקה ללא כל כוח שיניע אותה, במיוחד בתקופות בהן יחסיו עם ג'אגר היו בכי רע. בתקופה זו השקיע ג'אגר את רוב מאמציו בקריירת הסולו שלו, ובשנת 1986 כאשר יצא אלבום הלהקה Dirty Work, הייתה תרומתו של ווד ניכרת הרבה יותר משל ג'אגר. באותה שנה זכתה הלהקה לראשונה בפרס גראמי, על מפעל חיים. ג'אגר לא היה מוכן לצאת למסע הופעות לקידום האלבום האחרון של הלהקה והשקיע בשני אלבומי סולו, She's the Boss שיצא שנה לפני כן, ו-Primitive Cool שיצא בשנת 1987, בהם ריצ'רדס זילזל רבות. מאחר שהלהקה לא הייתה פעילה רבות באותה תקופה, החל ריצ'רדס להשקיע בקריירת סולו משלו, והוציא בשנת 1988 את אלבום הסולו הראשון שלו, Talk Is Cheap, אשר הגיע למעמד תקליט זהב בארצות הברית. האלבום כלל את השיר Don't Move Me, אשר יצא נגד ג'אגר.

בשנת 1989 נכנסה להקת הרולינג סטונז, יחד עם חברי העבר שלה, להיכל התהילה של הרוקנרול. ג'אגר וריצ'רדס החלו לגלות הבנה מחודשת האחד כלפי השני, והלהקה חזרה לאולפן ההקלטות לעבודה על אלבום חדש, Steel Wheels. האלבום זכה להצלחה מסחררת ולשבחים, כשהציג את חזרתם של הרולינג סטונז. שירי ההיכר באלבום Mixed Emotions, Rock and a Hard Place ו- Almost Hear You Sigh. בנוסף נכלל באלבום השיר Continental Drift שכלל מוזיקאים מרוקאים.

מסע ההופעות לקידום Steel Wheels בארצות הברית סימן את חזרת הלהקה לבמות לאחר שבע שנים בהן פסקה מלהופיע, והיה לנרחב ולמופק ביותר עד אז. כשמסע ההופעות הגיע לאירופה בשנת 1990, שונה שמו ל"מסע הג'ונגל האורבני". הקלטות ממסע ההופעות נכנסו לאלבום ההופעה Flashpoint. באלבום נכללו שני שירים שהוקלטו בשנת 1991. הראשון היה הלהיט Highwire ו- Sex Drive. מסע ההופעות הנ"ל היה האחרון עם ביל וויימן, שלאחר שנים רבות בהן מאס מהופעות, עזב את הלהקה. העזיבה לא הייתה רשמית עד לשנת 1993, כאשר אז הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, Stone Alone, אשר התבסס על זכרונותיו אותם תיעד מהתקופה המוקדמת של הלהקה בלונדון.

1992-1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההצלחה האדירה של Steel Wheels ומסע ההופעות לקידומו, חברי הלהקה לקחו הפסקה והוציאו אלבומי סולו. צ'ארלי ווטס הוציא לאור שני אלבומי ג'אז; רון ווד הוציא את אלבום הסולו החמישי שלו, בהפרש של אחת עשרה שנים מקודמו, Slide On This; קית' ריצ'רדס הוציא לאור את אלבום הסולו השני שלו בסוף שנת 1992, Main Offender ויצא למסע הופעות מצומצם בספרד וארגנטינה לקידומו. אלבום הסולו השלישי של ג'אגר, Wandering Spirit, זכה לביקורות משבחות והגיע למעמד של תקליט זהב בארצות הברית.

בתחילת שנת 1993 עזב ביל ויימן את הלהקה ובמקומו צורף דאריל ג'ונס, למרות שמאז הופיע עם הסטונס בכל סיבובי ההופעות שלהם, מעולם לא צורף כחבר רשמי. חברת התקליטים החדשה של הלהקה, Virgin, הוציאה בגירסאת רימסטרס את כל אלבומי הלהקה מ- Sticky Fingers ועד ל- Steel Wheels, ביניהם גם שלושת אלבומי ההופעה של הלהקה, וכן הוציאה אלבום אוסף בשם Jump Back. בשנת 1993 החלה הלהקה לעבוד על אלבום חדש וצ'ארלי ווטס השיג להקלטות בתור המחליף של וויימן את הבסיסט דריל ג'ונס, שפעל בעבר יחד עם מיילס דייוויס וסטינג. שנה מאוחר יותר, ב-1994, יצא האלבום Voodoo Lounge. הצלחתו של האלבום הייתה אדירה, הן במכירות והן בביקורות ובארצות הברית הגיע למעמד פלטינה כפולה. המבקרים ציינו לשבח בעיקר את החזרה של הלהקה לסאונד המסורתי שלה, והדבר נזקף לזכותו של המפיק החדש של הלהקה, דון וואז. שנה מאוחר יותר זכה האלבום בפרס גראמי בקטגוריית אלבום הרוק הטוב ביותר.

לאחר יציאת האלבום החלה הלהקה במסע הופעות נרחב לקידומו, אשר המשיך עד לשנת 1995. מספר הופעות שהוקלטו לוקטו לתוך אלבום ההופעה Stripped, אשר כלל גירסאת כיסוי לשירו של בוב דילן, Like a Rolling Stone.

בשנת 1997 הוציאו הרולינג סטונז את האלבום Bridges to Babylon . האלבום זכה לתגובות חלוקות ומכירותיו היו מוצלחות במיוחד ביחס לאלבומים קודמים. הלהיט הבולט מהאלבום הוא "Anybody Seen My Baby" ,בקליפ לשיר משתתפת אנג'לינה ג'ולי והוא שודר פעמים רבות בMTV ובVH1. מסע ההופעות לקידום האלבום ברחבי העולם הוכיח כי הלהקה מהווה אטרקציה מהשורה הראשונה למבוגרים וצעירים כאחד, למרות העובדה שחבריה כבר עברו את גיל החמישים. גם ההקלטות ממסע ההופעות האחרון הוכנסו לאלבום הופעה, No Security, אך הפעם כל השירים שבו, מלבד שניים, מעולם לא נכללו באלבום הופעה קודם. בשנת 1999 המשיכה הלהקה את מסע ההופעות בארצות הברית וחתמה את סיומו באירופה.

2000 ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 2001, מיק ג'אגר הוציא את אלבום הסולו הרביעי שלו Goddess in the Doorway, שזכה לביקורות מעורבות.

בשנת 2002, הלהקה הכריזה על מסע ההופעות Licks Tour והוציאה את Forty Licks, אלבום הלהיטים הגדולים אשר הכיל ארבעה שירים חדשים שהוקלטו עם הגרעין העכשווי של הלהקה שכלל את ג'אגר, ריצ'רדס, ווטס, ווד, לוול וג'ונס. באותו שנה, מגזין Q מנה את הרולינג סטונס כאחת מ"50 הלהקות שכדאי לראות לפני המוות". בנובמבר 2003, הלהקה העניקה בלעדיות לרשת החנויות Best Buy בארצות הברית למכור את סדרת ה-DVD החדשה, Four Flicks, שהוקלטה במסע ההופעות האחרון של הלהקה. בתגובה, כמה רשתות מוזיקה קנדיות ואמריקאיות הורידו תקליטורים של הרולינג סטונס וסחורה מן המדפים והחליפו אותם בשלטים המסבירים את המצב.

ב-26 ביולי 2005, ביום הולדתו של ג'אגר, הלהקה הכריזה על שמו של אלבומם החדש, A Bigger Bang, ששוחרר ב-6 בספטמבר וזכה לביקורות חזקות, כולל שבחים נלהבים במגזין רולינג סטון הידוע בתמיכתו העקבית בלהקה. האלבום הכיל את השיר הכי שנוי במחלוקת של הסטונס מזה שנים, Sweet New Con, ובו ג'אגר הביע ביקורת על השמרנות האמריקנית החדשה. כפי שנמסר, השיר כמעט הושמט מהאלבום עקב מחאות מריצ'רדס, שהעדיף להימנע משירים פוליטיים גלויים או אקטואליים בטענה ששירים אלו עומדים במבחן הזמן רק לעתים נדירות.

מסע ההופעות העוקב A Bigger Bang Tour החל באוגוסט 2005, שכלל גם הופעות בצפון אמריקה, דרום אמריקה והמזרח הרחוק. לקראת סוף 2005, מסע ההופעות קבע שיא הכנסות של $162 מיליון ברוטו, ששבר את השיא הצפון אמריקני שגם הוא נקבע על ידי הסטונס בשנת 1994. באותו חודש, הלהקה ניגנה בפני קהל משוער של 1.5 מיליון בחוף קופאקבאנה בריו דה ז'ניירו בקונצרט חינם. לאחר הופעות בניו זילנד, קית' רי'צרדס הגיע לבית החולים במאי 2006 לניתוח בגולגולת לאחר "נפילה" מפוקפקת מעץ קוקוס בפיג'י, שגרמה להשהייה של שישה שבועות בשלב האירופאי בסיבוב ההופעות. בחודש שלאחר מכן, דווח שרון ווד נכנס לשיקום על התמכרותו לאלכוהול.

לקראת נובמבר 2006 יצאו הסטונס למסע ההופעות Bigger Bang שהכנסותיו הסתכמו ב-437 מיליון דולר. בספר השיאים של גינס מ-2007 הוכרז מסע זה כמסע ההופעות הרווחי ביותר בכל הזמנים, עד למסע ההופעות של U2 ב-2011. ההופעות במסע שנערכו בצפון-אמריקה הביאו את ההכנסות השלישיות בגובהן ביבשת, עם רווח של כ-138.5 מיליון דולר.

בסוף אוקטובר 2006, הקולנוען מרטין סקורסזה תיעד את הסטונס בהופעה ב-Beacon Theater שבעיר ניו יורק, כשבקהל נכחו כמה מנהיגי עולם. הצילומים נכנסו לסרט שיצא ב-2008 תחת הכותרת Shine a Light, וכלל הופעות עם ג'ק וייט וכריסטינה אגילרה. ב-24 במרץ 2007, הלהקה הכריזה על מסע הופעות באירופה הנקרא "Bigger Bang 2007". ב-12 ביוני 2007 יצאה סדרת ה-DVD השנייה של הסטונס, The Biggest Bang. הסדרה ארכה כשבע שעות, ובה נראו הופעות הלהקה באוסטין, ריו דה ז'ניירו, סאיטאמה שביפן, שנגחאי ובואנוס איירס.

בשנת 2007 אמר ג'אגר בראיון שנעשה איתו "אני בטוח שהרולינג סטונס יעשו עוד דברים, יעשו עוד אלבומים ויצאו לעוד סיבובי הופעות, מעולם לא חשבנו לעצור את מה שעשינו עד עכשיו"‏[1].

ב-25 במרץ 2014 הודיעה הנהלת הלהקה שהרולינג סטונז יופיעו בישראל ב-4 ביוני 2014.

חברי ההרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1964-1967 (בריטניה)

1964-1967 (ארצות הברית)

1967 והלאה

מיני-אלבומים (בריטניה)

  • The Rolling Stones 1964
  • Five By Five 1964
  • got LIVE if you want it! 1965

הופעות

  • Got Live If You Want It! 1966
  • Get Yer Ya-Ya's Out! The Rolling Stones in Concert 1970
  • Love You Live 1977
  • Still Life (American Concert 1981) 1982
  • Flashpoint 1991
  • Stripped 1995
  • The Rolling Stones Rock and Roll Circus 1996
  • No Security 1998
  • Live Licks 2004
  • Shine A Light 2008

אוספים

  • Big Hits (High Tide and Green Grass) 1966
  • Through The Past, Darkly (Big Hits Vol. 2) 1969
  • Hot Rocks 1964-1971 1971
  • More Hot Rocks (Big Hits & Fazed Cookies) 1972
  • Made in the Shade 1975
  • Metamorphosis 1975
  • Sucking in the Seventies 1981
  • Rewind (1971-1984) 1984
  • Singles Collection: The London Years 1989
  • Jump Back: The Best of The Rolling Stones 1993
  • Forty Licks 2002
  • Singles 1963-1965 2004
  • Singles 1965-1967 2004
  • Singles 1968-1971 2005
  • Rarities 1971-2003 2005
  • 2012 !GRRR

סינגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תאריך יציאה לאור מיקום במצעדים בבריטניה מיקום במצעדים בארצות הברית
Come on ספטמבר 1963 #21 /
I Wanna Be Your Man דצמבר 1963 #12 /
Not Fade Away מרץ 1964 #3 #48
It’s All Over Now יולי 1964 #1 #26
Tell Me (You’re coming back) אוגוסט 1964 / #24
Time Is On My Side דצמבר 1964 / #6
Little Red Rooster דצמבר 1964 #1 /
Heart Of Stone פברואר 1965 / #19
The Last Time מרץ 1965 #1 #9
Play With Fire מרץ 1965 / #96
(I Can't Get No) Satisfaction ספטמבר 1965 #1 #1
Get Off of My Cloud נובמבר 1965 #1 #1
19th Nervous Breakdown פברואר 1966 #2 #2
As Tears Go By פברואר 1966 #2 #2
Paint it Black מאי 1966 #1 #1
Mother’s Little Helper אוגוסט 1966 / #8
Lady Jane אוגוסט 1966 / #24
Have You Seen Your Mother, Baby, Standing in the Shadow אוקטובר 1966 #5 #9
Let’s Spend the Night Together פברואר 1967 #3 #55
Ruby Tuesday פברואר 1976 / #1
We Love You אוגוסט 1967 #8 #50
Dandelion אוגוסט 1967 / #14
In Another Land ינואר 1968 / #87
She’s a Rainbow ינואר 1968 / #25
Jumpin' Jack Flash יוני 1968 #1 #1
Honky Tonk Women יולי 1969 #1 #1
Brown Sugar מאי 1971 #2 #1
Street Fighting Man יולי 1971 #21 #48
Wild Horses אוגוסט 1971 / #28
Tumbling Dice מאי 1972 #5 #7
Happy אוגוסט 1972 / #22
Sad Day אפריל 1973 / /
Angie ספטמבר 1973 #5 #1
Doo Doo Doo Doo Doo פברואר 1974 / #15
It’s Only Rock’N’Roll אוגוסט 1974 #10 #16
Ain’t Too Proud to Beg דצמבר 1974 / #17
I Don’t Know Why מאי 1975 / #42
Out of Time ספטמבר 1975 #45 #81
Fool to Cry יוני 1976 #6 #10
Miss You יוני 1978 #3 #1
Respectable נובמבר 1978 #23 /
Beast of Burden נובמבר 1978 / #8
Shattered פברואר 79 / #31
Emotional Rescue יולי 1980 #9 #3
She’s So Cold אוקטובר 1980 #33 #26
Start Me Up ספטמבר 1981 #7 #2
Waiting on a Friend דצמבר 1982 #50 #13
Undercover of the Night נובמבר 1983 #11 #9
Harlem Shuffle פברואר 1986 #13 #5
One Hit (to the Body) מאי 1986 #80 #28
Mixed Emotions אוגוסט 1989 #36 #5
Rock and a Hard Place נובמבר 1989 #63 #23
Almost Hear You Sigh ינואר 1990 #31 #50
Highwire מרץ 1991 #29 #57
Love is Strong יולי 1994 #14 #94
You Got Me Rocking ספטמבר 1994 #23 /
Out of Tears נובמבר 1994 #36 #60
I Go Wild יולי 1995 #29 /
Like a Rolling Stone אוקטובר 1995 #12 /
Anybody Seen My Baby? ספטמבר 1997 #22 /
Saint of Me ינואר 1998 #26 #94
Don't Stop דצמבר 2002 #36 /
Sympathy for the Devil (remix) ספטמבר 2003 #14 #97
Streets of Love / Rough Justice אוגוסט 2005 #15 /
Rain Fall Down דצמבר 2005 #33 /

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]