עיבור השנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שנה סוג תאריך פסח
י"ט ה'תשנ"ז מעוברת 23.4
א' ה'תשנ"ח פשוטה 11.4
ב' ה'תשנ"ט פשוטה 1.4
ג' ה'תש"ס מעוברת 20.4
ד' ה'תשס"א פשוטה 8.4
ה' ה'תשס"ב פשוטה 28.3
ו' ה'תשס"ג מעוברת 17.4
ז' ה'תשס"ד פשוטה 6.4
ח' ה'תשס"ה מעוברת 24.4
ט' ה'תשס"ו פשוטה 13.4
י' ה'תשס"ז פשוטה 3.4
י"א ה'תשס"ח מעוברת 20.4
י"ב ה'תשס"ט פשוטה 9.4
י"ג ה'תש"ע פשוטה 30.3
י"ד ה'תשע"א מעוברת 19.4
ט"ו ה'תשע"ב פשוטה 7.4
ט"ז ה'תשע"ג פשוטה 26.3
י"ז ה'תשע"ד מעוברת 15.4
י"ח ה'תשע"ה פשוטה 4.4
י"ט ה'תשע"ו מעוברת 23.4
א' ה'תשע"ז פשוטה 11.4
מחזור העיבור הנוכחי
(והשנים שלפניו ואחריו)
והתאריך הגרגוריאני של פסח לאורכו

בהלכה היהודית, עיבור השנה הוא קביעת שנה מעוברת מדי כמה שנים בה נוסף חודש אדר א'. הלוח העברי מבוסס על מחזור הירח, ועיבור השנה נועד להתאים אותו לעונות השנה התלויות במחזור השמש. שנה בת 13 חודשים מכונה "שנה מעוברת", כמטאפורה לאישה מעוברת, כלומר אישה בהיריון. שנה שאינה מעוברת נקראת "שנה פשוטה".

בתקופת חז"ל הייתה הסנהדרין מחליטה מדי שנה אם לעבר את אותה שנה, על פי שיקולים שונים. כיום נוהג לוח עברי קבוע, שבו השנים המעוברות נקבעות מראש בקביעות מחזורית של 7 שנים מעוברות בכל מחזור של 19 שנים. בלוח הקבוע יש בשנה מעוברת בין 383 ל-385 ימים.

הצורך בעיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה מסבירה את הסיבה לעיבור השנה בחובה לקיים את חג הפסח באביב. חז"ל דרשו מהפסוק "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה'" שיש לשמור שחודש ניסן יהיה תמיד באביב (בבלי, מסכת ראש השנה כא, א), ועל כן קבעו שיש לעבר את השנה מדי כמה שנים.

חילופי העונות נובעים מהקפת כדור הארץ את השמש, והקפה אחת כזאת מכונה באסטרונומיה שנה טרופית. בשנה טרופית אחת יש בערך 365 ימים ורבע (ליתר דיוק: 365.2422), ואילו ב-12 מחזורי ירח יש כ-354 ימים ושליש (ליתר דיוק: 354.3747 ימים). לפיכך שנה טרופית אחת ארוכה בכ-11 ימים מ-12 מחזורי ירח, ואילו כללה השנה העברית 12 מחזורי ירח בלבד, היה חג הפסח "נודד" לעבר החורף. כדי למנוע זאת, קובעים שנה מעוברת, בת 13 חודשים, עבור כל פעם שהפער מצטבר לכדי מחזור ירח שלם.

גם בלוח השנה הרומי שלפני התקנת הלוח היוליאני נהגו לעבר את השנים, על ידי הוספת חודש נוסף בן כ-20 יום אחת לשנתיים בערך. הערבים גם הם השתמשו בלוח הדומה ללוח העברי עד ראשית האסלאם במאה ה-7 לספירה. עם קבלת האסלאם בחצי האי ערב התבטל עיבור השנים אצל הערבים, וכיום הלוח המוסלמי נקבע על פי מחזור הירח בלבד. המסורת המוסלמית מייחסת למוחמד את האמירה כי עיבור השנה הוא כפירה, על פי המובא בסורה התשיעית בקוראן (פסוקים ל"ה-ל"ז): "מספר החדשים שנים עשר הוא, כדבר אללה, וככתבו ביום בראו את השמים ואת הארץ... העתק את החדשים עוון גדול הוא, ובו יתעו הבוגדים; בשנה הזאת יקדשו חדש אחד ובאחרת יחללוהו, למען השלם את המספר, ובזה מתירים את אשר אסר אללה. הן הועד בהם גמול מעשיהם ואללה לא ינחה את הגוי הבוגד." בשל האיסור המוסלמי לעבר את השנה, חגי האסלאם ומועדיו "נודדים" מדי שנה על פני עונות השנה, בקצב של 10-11 ימים אחורנית. כך יוצא שחגי האסלאם ומועדיו חלים בעונות שנה שונות ולא בעונה קבועה מסוימת. חג מוסלמי המתקיים בקיץ למשך מספר שנים, יתקיים בשנים אחרות בחורף.

חודש העיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדר א'

בשנה מעוברת נוסף חודש בין שבט לאדר המכונה אדר א' (או "אדר ראשון") וחודש אדר הרגיל הופך לחודש אדר ב' (או "אדר שני"). הבחירה להכפלת חודש אדר אינה מקרית והיא נובעת משתי סיבות - הראשונה היא העובדה שהעיבור נועד לשמור על מועד חג הפסח באביב, והשנייה היא העובדה שבלוח העברי הקדום חודש אדר היה החודש האחרון בשנה, כפי שעולה ממניין החודשים בתנ"ך ומהתלמוד, כמו גם מתעודות שונות, למשל מגילות ים המלח.

מסורות וכללים שונים קובעים כיצד יש לנהוג בשנים מעוברות במועדים החלים בחודש אדר. ימי הפורים מצוינים באדר ב', על מנת לסמכם לחג הפסח. גם ציון יום פטירתו של משה (ז' באדר) נקבע לאדר שני. בימי הארבעה-עשר והחמישה-עשר בחודש אדר א', שבו לא נחוג פורים, נחוגים שני ימי "פורים קטן" ("פורים קטן" ו"שושן פורים קטן"). בפורים קטן לא נהוגות מצוות הפורים כגון קריאת המגילה, משלוח מנות, או מתנות לאביונים, אבל הוא אסור בתענית ובתחנון ומרבים בו בסעודה.

חגיגת בר מצווה של מי שנולד בחודש אדר נדחית לאדר ב'. לעומת זאת, אזכרות לנפטרים מוקדמות לחודש אדר א'. אירוע שחל בשנה מעוברת באחד משני חודשי אדר, יצוין בשנה פשוטה בחודש אדר. כיוון שבאדר בשנה לא מעוברת יש 29 ימים בלבד, נקבע הכלל הבא לגבי אירועים שחלו ב-ל' באדר א': חגיגות בר מצווה ואירועים משמחים אחרים נדחים ל-א' בניסן. אזכרות לנפטרים מוקדמות ל-כ"ט באדר. אם נפטר אדם בל' באדר א', מקובל לקיים לו אזכרה בל' בשבט בשנה פשוטה. מנגד, בר מצווה לנער שנולד בל' אדר א' מקובל לציין בשנה פשוטה בא' בניסן, אף שיש פוסקים שכתבו שהבר מצווה יהיה ב-ל' שבט.

כיון שחודש זה קיים רק לסירוגין, עשויים להתעורר מצבים מיוחדים: אחת התופעות המפורסמות היא, ילד שנולד לפני ילד אחר (למשל, כאשר שהראשון נולד בסוף אדר א', והשני בראשית אדר ב') יחוג את בר המצווה שלו לאחר חברו, אם השנה שבה חלה בר המצווה, היא שנה פשוטה. תופעה אפשרית נוספת היא, לידת תאומים בליל ראש חודש אדר בשנה פשוטה. אם אחד יוולד קודם שקיעת החמה (כלומר, בל' שבט), והשני - לאחריה (כלומר, בא' אדר), יחוגו התאומים את בר המצווה שלהם, בהפרש של חודש זה מזה, אם תחול בר המצווה בשנה מעוברת. האחד בל' שבט, והשני בא' אדר ב'.

העיבור בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיבור השנה, כלומר הוספת חודש כשנוצר פער של מחזור ירח שלם בין לוח השנה לבין ציוני הזמן החקלאיים, היה מקובל בקרב העמים שהשתמשו בלוח הירחי, בפרט בבבל. הבבלים הכירו שיטה לחישוב העיבור מראש כבר במאה ה-6 לפנה"ס, שבה קבעו שלוש שנים מעוברות בכל מחזור של שמונה שנים. במאה ה-4 התפתחה שיטה מדויקת יותר שעל-פיה מעברים 7 שנים בכל מחזור של 19 שנה. נראה שהשיטה האחרונה הייתה ידועה גם בארץ ישראל, ובאמצעותה אפשר היה לחזות את השנים המעוברות, אולם על-פי עדויות בתלמוד ובמקורות אחרים, עד המאה ה-4 לספירה היו נסמכים בעיקר על תנאי מזג האוויר כדי להחליט על עיבור השנה, ופחות על חישובים אסטרונומיים.

בימי בית שני ולאחר החורבן הייתה הסנהדרין מחליטה מדי שנה אם לעבר את אותה השנה. דיון בעיבור השנה מופיע בגמרא במסכת סנהדרין דפים י'-י"ב. ההחלטה הייתה מתבססת על חישובים אסטרונומיים, שמירה שפסח יהיה בתוך תקופת ניסן (אחרי מועד השתוות היום והלילה בסוף החורף), וגם על שיקולים אחרים כמו עונת המלטת הטלאים לצורך קרבן הפסח והבשלת התבואה להבאת העומר. הגמרא אף מציינת שניתן לעבר את השנה כדי שהעולים לרגל יגיעו בשלום ובזמן לירושלים והדרכים לא תהיינה משובשות בשל גשמי החורף.

לשם עיבור השנה נדרשה רשותו של נשיא הסנהדרין ורק אנשים שהוזמנו לכך היו מורשים להשתתף בדיון. תקנות אלו נועדו כנראה למנוע מחלוקות לגבי עיבור השנה בין חלקים שונים מהעם הנוהגים לפי לוחות שונים. ההחלטה הסופית לגבי עיבור השנה נעשתה מלכתחילה במעמד שבעה דיינים לפחות, ומעמד העיבור התקיים ביום ולא בלילה.

על פי המסורת המקובלת, בשנת 359 לספה"נ, עם התערערות מצב היהודים בארץ ישראל, פרסם הלל נשיאה את כללי הלוח העברי, כולל כללי עיבור השנה ("סוד העיבור"), מתוך חשש כי ינסו למנוע מההנהגה היהודית לפרסם את מועדי ראשי החודשים ואת השנים המעוברות. יש החולקים על מסורת זאת וטוענים שהלוח הקבוע אומץ רק במהלך המאה ה-9 לספירה. דעה מפשרת טוענת שאמנם חכמי ארץ ישראל לאחר הלל נשיאה המשיכו לקבוע את השנים המעוברות בכל שנה בהתאם לכללי העיבור, אך הם הקפידו שההחלטות שלהם יתאימו ללוח הקבוע. במאה התשיעית נוהג זה הופסק והלוח הקבוע הפך לבלעדי ביהדות הרבנית עד ימינו אלו.

העיבור בלוח הקבוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוח הקבוע של הלל נשיאה מתבסס על ידע ומסורת מתקופות קדומות שבמהלך 19 "שנות שמש" יש מספר שלם של "חודשי ירח". ליתר דיוק, בשנה טרופית יש כ-12.368 מחזורי ירח, ובכל 19 שנים טרופיות יש כ-234.997 מחזורי ירח, כלומר מספר כמעט שלם של חודשים סינודיים. בלוח העברי הקבוע נקבע שבכל מחזור של 19 שנים יהיו 235 חודשים, 7 חודשים יותר משיש ב-19 שנים של 12 חודשים. פירוש הדבר, שבכל מחזור של 19 שנים, המכונה "מחזור קטן", יש 7 שנים מעוברות - בממוצע כל 2.86 שנים. בלוח הקבוע נקבע שבכל מחזור קטן, השנים המעוברות יהיו: 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19. מקובל לסמן את השנים הללו באותיות עבריות: ג, ו, ח, י"א, י"ד, י"ז, י"ט, ובראשי תיבות: גו"ח אדז"ט. בלוח הקבוע חודש אדר א' הוא תמיד בן 30 ימים.

ניתן אם כן, לבדוק האם שנה מסוימת היא שנה מעוברת על ידי מציאת השארית בחלוקת ערך השנה ב-19 ובדיקה האם היא שווה לאחד מהמספרים הבאים: 0, 3, 6, 8, 11, 14, או 17. לדוגמה: שנת ה'תשס"ה, מספרה 5765 (ה אלפים=5000 + ת=400 + ש=300 + ס=60 + ה=5). חלוקת 5765 ב-19 נותנת 303 ושארית 8 (8/19 303 = 5765/19). לפיכך, שנת התשס"ה היא שנה מעוברת.

בזכות העיבור, במחזוריות של 19 שנה תאריכים עבריים וגרגוריאניים נפגשים (למשל ט' באב תשמ"ה חל ב-27 ביולי 1985 וט' באב תשס"ד חל ב-27 ביולי 2004), או נופלים קרוב זה לזה, בסטייה של עד חמישה ימים (למשל ט' באב תשמ"ז חל ב-4 באוגוסט 1987 וט' באב תשס"ו חל ב-3 באוגוסט 2006). הסטייה נובעת מכך שהשינוי במספר הימים בשנה העברית (חסרה, כסדרה, שלמה) ובשנה הלועזית (רגילה, מעוברת) אינם תלויים במחזור של 19 שנים, ולכן הם לא מאפשרים תמיד מפגש מדויק בין התאריכים.

העיבור בלוח הקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הקראים, פירוש המילה "אביב" בפסוק "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח" הוא מצב מסוים של הבשלת השעורה "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל." (שמות ט' ל"א). הגעת האביב נקבעה לפי מידת הבשלת השעורה בארץ ישראל. אם לא הגיע האביב בחודש השנים עשר הוא חודש אדר, אז היו מעברים את השנה כלומר מוסיפים חודש נוסף בסופה - אדר ב'. כך נדחה למעשה חג הפסח בחודש ונפל באביב.

הקראים המשיכו בלוח השנה הקראי להחליט על עיבור השנה בהתאם להבשלת השעורה בארץ ישראל גם לאחר המאה ה-9. גם לאחר שנתרחקו הקראים מהחקלאות הם שמרו על זיקתם לארץ ישראל ולאדמתה. מדי שנה הקראים שלחו שליחים לבקש את האביב בארץ ישראל ואם לא נמצא האביב בסוף השנה, עוברה השנה. עקרון זה של לוח השנה העברי היה כה חשוב עבור הקראים עד שבכתובה הקראית קיים תנאי בו מתחייבים בני הזוג לשמור את הלוח לפי עקרון האביב ולפי עקרון ראיית הירח. יש הטוענים שתנאי זה הוסף לכתובה כדי שיקוימו החגים לפי ההלכה הקראית גם בנישואין בין קראים לרבניים.

אולם במרוצת הימים בעקבות ההתפשטות הקראית הנרחבת ברחבי העולם - מפרס במזרח ועד מערב אפריקה, ממצרים בדרום ועד ליטא בצפון, לא יכלה עוד עדות ה'אביב' להגיע אל כל קהילות הקראים, וקהילות קראיות החלו לאמץ אט-אט את מחזור 19 השנים הרבני. בתחילה רק הקהילות הקראיות המרוחקות מארץ ישראל נאלצו לוותר על עיבור השנה לפי עקרון 'מציאת האביב' מחמת קשיי הריחוק ואי יכולתן לקבל דיווחים על מצב הבשלת השעורה בארץ ישראל. עם זאת, אותן קהילות לא כפרו בעקרון שצריך לעבר את השנה לפי תצפיות על מצב השעורה בארץ אלא טענו שבמצבן הן אינן מסוגלות לעשות כן. חכמים קראיים מהמאה ה-15 דיווחו שהיו שנים בהן קהילות בארץ ישראל, שפעלו לפי עקרון מציאת האביב, וקהילות בגולה, שפעלו לפי מחזור 19 השנים, לא עיברו את אותן שנים. בסביבות המאה ה-19 נטשו גם קראי ארץ ישראל את שיטת עיבור השנה לפי מציאת האביב ועברו למחזור 19 השנים הרבני, וזאת כדי למנוע פער במועדי החגים בין הקהילות הקראיות השונות.

כיום, עם שיבתם של הקראים לארץ ישראל, ישנה מגמה של חזרה לשיטה המקורית של עיבור השנה לפי מציאת האביב בארץ ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]