אילן דה-פריס
 | |
| לידה |
14 בפברואר 1952 (בן 72) ירושלים  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| מקום לימודים |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אילן דה-פריס (Ilan de Vries; נולד ב-14 בפברואר 1952 בירושלים) הוא קולנוען, מפיק ישראלי ומנהל הערוץ הראשון.
בין היתר, הפיק את הסרט העלילתי בלוז לחופש הגדול, סרטם של רנן שור ודורון נשר. הפיק וביים את הסרט הקצר "ווילי וקלי", זוכה פרס הסרט הקצר בקטגוריית סטודנטים בפסטיבל הקולנוע שיקגו, 1978. שימש כסמנכ"ל התוכן של טלעד ורשת.. היה מנכ"ל משכנות שאננים ומנכ"ל הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אילן דה פריס נולד לחוה ופרופ' אנדרה דה-פריס, גדל בשלוש שנותיו הראשונות בטחנת הרוח ברחוב רמב"ן ברחביה, "הטחנה", שהיה בית המגורים של סבו וסבתו, הרופא פרופ' יוסף לכמן וולרי לכמן. ב-1955 עברה המשפחה לתל אביב, לרחוב מלצ'ט 10. אילן למד בבית הספר "אחד העם" על שם אחד העם, ברחוב אחד העם 37, פינת בצלאל יפה. לאחר מכן למד בתיכון חדש ושירת בצה"ל בחיל הקשר. אחרי השירות למד קולנוע וטלוויזיה ב-School of Visual Arts ובאוניברסיטת ניו יורק. לאילן תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטה תל אביב.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1981 מונה לסגנה של ליה ון ליר, מייסדת הארכיון הישראלי לסרטים- סינמטק ירושלים וכמנהל הארגוני של המוסד במשכנו החדש בגיא בן הינום, היה שותף בכיר להתפתחותם של הארכיון, הסינמטק על תוכניותיו והמערכת החינוכית שצמחה בו ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים[1]. אילן היה שותף בהצלת אוסף סרטי נתן אקסלרוד, שנרכש על ידי המדינה ונמסר לשימור ואחזקה מקצועית לידי הארכיון בסינמטק. ב-1984 הצליח להפקיד ולשמר מאות סרטים ישראלים בארכיון, שהיו ברשות איז'ו (יצחק) שני, הבעלים של מעבדת הקולנוע ברקי פטה המפריס בגבעתיים, שהסכים להעביר את העותקים והתשלילים לירושלים לצורכי שימור היסטורי.
ב-1986–1987 הפיק את הסרט העלילתי בלוז לחופש הגדול, עם רנן שור ודורון נשר[2]. ב-1988 היה חבר בוועד המנהל של בית צבי ובמועצה לתרבות ואמנות ולאור משבר בתחום הקולנוע, יזם הקמה של בית ספר לקולנוע בירושלים, יוזמה שהובילה להקמתו של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה על ידי הקרן לירושלים ונשיאתה רות חשין ואבנר שליו, ראש המועצה לתרבות ואמנות במשרד החינוך והתרבות, יחד עם היו"ר הראשון מיכה שגריר ומנהלו הראשון רנן שור. אילן היה חבר בוועד המנהל של בית הספר במשך שנים רבות.
ב-1992 היה שופט בפסטיבל אידפא באמסטרדם. בשנה זו עבר לחברת ההפקות טלעד, הכין וכתב את הצעת התוכן למכרז לקבלת זיכיון לשידור בערוץ 2. טלעד זכתה בזיכיון לצידן של רשת וקשת ואילן שימש כסמנכ"ל התוכן עד שנת 2000. תחת ניהולו של עוזי פלד אילן הביא למסך בין השאר את החמישייה הקאמרית, עובדה-אילנה דיין, לילה גוב, פגישה לילית – קובי מידן, קפה טלעד, הדקה ה-91, פותחים שבוע עם אמנון לוי, מסע עולמי של איל פלד, פלורנטין, זינזאנה, החרצופים, סרט מלחמה בית שאן, הסדרה רוח מזרחית עם יעל אבקסיס, הקומדי סטור, אנאפאזה עם אוהד נהרין ולהקת בת שבע, סדרת המוזיקה לוגוס, תוכניות הבידור של אלי יצפאן ומאות שעות תוכן נוספות כולל מהעולם, דוגמת תיקים באפלה ורצח מאדום לשחור.
ב-1995 היה שותף מרכזי כמנהל תוכן ומפיק בשידורים המיוחדים של ערוץ 2 בעקבות רצח יצחק רבין. בשנת 2000 הקים את גשם תקשורת עם השותפים ראודור בנזימן ואילת הראל[3]. החברה הפיקה במשך כשנתיים את התוכנית עובדה עם אילנה דיין, הסדרה "מושונוב על המפה" בהנחיית השחקן מוני מושונוב[4], הסדרה סיפור מסגרת-100 שנות אמנות, פרויקט לציון 100 שנות אמנות בישראל[5], הסדרה ככה לא מתנהגים בהנחיית גורי אלפי וסדרת בידור בהנחיית התסריטאי והסטנד-אפיסט רמי ורד.
בשנת 2004, חזר לעבוד ב"טלעד" כפרויקטור[6], במסגרת ההכנות למכרז חדש לזכייניות השידור של ערוץ 2[7]. אך ביוני 2005 הפסידה במכרז ובאוקטובר אותה שנה הפסיקה לשדר בערוץ 2[8].
בשנת 2006 מונה למנכ"ל משכנות שאננים בירושלים. במסגרת תפקידו נתן תנופה לפיתוח של INFO - מועדון העיתונות הבינלאומי בירושלים, פרויקט שמשכנו במשכנות שאננים. בינואר 2008 מונה למנכ"ל הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים[9], תפקיד אותו מילא עד דצמבר 2009[10]. ביוני 2010 החל בתפקידו כסמנכ"ל התוכן של זכיינית ערוץ 2 רשת תחת ניהולו של אבי צבי. בתקופת ניהולו הופקו בין השאר התוכניות: The Voice[11], המירוץ למיליון, ומצב האומה[12]. אחרי שנתיים בתפקיד פרש[13].
בין היתר, הפיק את הסרט העלילתי בלוז לחופש הגדול, סרטם של רנן שור ודורון נשר. הפיק וביים את הסרט הקצר "ווילי וקלי", זוכה פרס הסרט הקצר בקטגוריית סטודנטים בפסטיבל הקולנוע שיקגו, 1978. שימש כסמנכ"ל התוכן של טלעד ורשת (ערוץ 2). היה מנכ"ל משכנות שאננים ומנכ"ל הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים.
ביוגרפיה
אילן דה פריס נולד לחווה ולפרופ' אנדרה דה-פריס, גדל בשלוש שנותיו הראשונות בטחנת הרוח ברחוב רמב"ן ברחביה, "הטחנה", שהיה בית המגורים של סבו וסבתו, הרופא פרופ' יוסף לכמן וולרי לכמן. ב-1955 עברה המשפחה לתל אביב, לרחוב מלצ'ט 10. אילן למד בבית הספר "אחד העם" על שם אחד העם, ברחוב אחד העם 37, פינת בצלאל יפה. לאחר מכן למד בתיכון חדש ושירת בצה"ל בחיל הקשר. אחרי השירות למד קולנוע וטלוויזיה ב-School of Visual Arts ובאוניברסיטת ניו יורק. לאילן תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטה תל אביב. אילן נישא לשלומית לביא (בתם של לאה ואישי לביא) ב-1976, להם שלושה ילדים, מאיה, אסף וטליה, ושישה נכדים.
קריירה
ב-1981 מונה לסגנה של ליה ון ליר, מייסדת הארכיון הישראלי לסרטים סינמטק ירושלים וכמנהל הארגוני של המוסד במשכנו החדש בגיא בן הינום, היה שותף בכיר להתפתחותם של הארכיון, הסינמטק על תוכניותיו והמערכת החינוכית שצמחה בו ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים. אילן היה שותף מוביל בהצלת אוסף סרטי נתן אקסלרוד, שנרכש על ידי המדינה ונמסר לשימור ואחזקה מקצועית לידי הארכיון בסינמטק. ב-1984 הצליח להפקיד ולשמר מאות סרטים ישראלים בארכיון, שהיו ברשות איז'ו (יצחק) שני, הבעלים של מעבדת הקולנוע ברקי פטה המפריס בגבעתיים, שהסכים להעביר את העותקים והתשלילים לירושלים לצורכי שימור היסטורי.
ב-1986–1987 הפיק את הסרט העלילתי בלוז לחופש הגדול, יחד עם רנן שור ודורון נשר[1]. ב-1988 היה חבר בוועד המנהל של בית צבי ובמועצה לתרבות ואמנות ולאור משבר בתחום הקולנוע, יזם הקמה של בית ספר לקולנוע בירושלים, יוזמה שהובילה להקמתו של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה על ידי הקרן לירושלים ונשיאתה רות חשין ואבנר שליו, ראש המועצה לתרבות ואמנות במשרד החינוך והתרבות, יחד עם היו"ר הראשון מיכה שגריר ומנהלו הראשון רנן שור. אילן היה חבר בוועד המנהל של בית הספר במשך שנים רבות.
ב-1992 היה שופט בפסטיבל אידפא באמסטרדם. בשנה זו עבר לחברת ההפקות טלעד, הכין וכתב את הצעת התוכן למכרז לקבלת זיכיון לשידור בערוץ 2. טלעד זכתה בזיכיון לצידן של רשת וקשת ואילן שימש כסמנכ"ל התוכן עד שנת 2000. תחת ניהולו של עוזי פלד אילן הביא למסך בין השאר את החמישייה הקאמרית, עובדה-אילנה דיין, לילה גוב, פגישה לילית – קובי מידן, קפה טלעד, הדקה ה-91, פותחים שבוע עם אמנון לוי, מסע עולמי של איל פלד, פלורנטין, זינזאנה, החרצופים, סרט מלחמה בית שאן, הסדרה רוח מזרחית עם יעל אבקסיס, הקומדי סטור, אנאפאזה עם אוהד נהרין ולהקת בת שבע, סדרת המוזיקה לוגוס, תוכניות הבידור של אלי יצפאן ומאות שעות תוכן נוספות כולל מהעולם, דוגמת תיקים באפלה ורצח מאדום לשחור.
ב-1995 היה שותף מרכזי כמנהל תוכן ומפיק בשידורים המיוחדים של ערוץ 2 בעקבות רצח יצחק רבין. בשנת 2000 הקים את גשם תקשורת עם השותפים ראודור בנזימן ואילת הראל[2]. החברה הפיקה במשך כשנתיים את התוכנית עובדה עם אילנה דיין, הסדרה "מושונוב על המפה" בהנחיית השחקן מוני מושונוב[3], הסדרה סיפור מסגרת-100 שנות אמנות, פרויקט לציון 100 שנות אמנות בישראל[4], הסדרה ככה לא מתנהגים בהנחיית גורי אלפי וסדרת בידור בהנחיית התסריטאי והסטנד-אפיסט רמי ורד.
בשנת 2004, חזר לעבוד ב"טלעד" כאחראי התוכן[5], במסגרת ההכנות למכרז חדש לזכייניות השידור של ערוץ 2[6]. אך ביוני 2005 הפסידה במכרז ובאוקטובר אותה שנה הפסיקה לשדר בערוץ 2[7].
בשנת 2006 מונה למנכ"ל משכנות שאננים בירושלים. במסגרת תפקידו נתן תנופה לפיתוח של INFO - מועדון העיתונות הבינלאומי בירושלים, פרויקט שמשכנו במשכנות שאננים. בינואר 2008 מונה למנכ"ל הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים[8], תפקיד אותו מילא עד דצמבר 2009[9]. ביוני 2010 החל בתפקידו כסמנכ"ל התוכן של זכיינית ערוץ 2 רשת תחת ניהולו של אבי צבי. בתקופת ניהולו הופקו בין השאר התוכניות: The Voice[10], המירוץ למיליון, ומצב האומה[11]. אחרי שנתיים בתפקיד פרש[12].
ממייסדי ארטפורט, מרכז האמנות העכשווית בתל אביב של הקרן המשפחתית על-שם תד אריסון[13], בראשותם של ג'ייסון אריסון וורדית גרוס. מאז 2011 חבר בוועדת ההיגוי של המוסד. בשנת 2013 החל לביים סרט תעודה בשם "אסירת תודה" ושימש כלקטור בקרן הקולנוע הישראלי.
בדצמבר 2013, נבחר פה אחד על ידי ועדת איתור ברשות השידור למנהל הערוץ הראשון[15]. עם זאת, הנהלת הרשות החרימה את ועדת האיתור ועובדי הרשות הערימו קשיים על כניסתו לתפקיד[16]. . זמן קצר אחר כך הוחלט לסגור את רשות השידור ודה-פריס לא נכנס לתפקיד. באוגוסט 2014 הצטרף לצוות מחקר של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, בנושא השידור הציבורי[19].
פעילות ציבורית
דה-פריס חבר במועצה הציבורית של להקת בת שבע, בחבר הנאמנים של בצלאל, בוועד המנהל של תזמורת הקאמרטה, בעמותה בית הספר לקולנוע סם שפיגל, בעבר בוועד הפעולה של מתנדבי בית הספר ביאליק רוגוזין, בוועדת ההיגוי של ארפורט. בעבר היה חבר בוועד המנהל של דוקאביב ושל הארכיון הישראלי לסרטים- סינמטק ירושלים. במשך השנים אילן שימש לסירוגין לקטור בקרן הקולנוע הישראלי.
דה-פריס חבר במועצה הציבורית של להקת בת שבע, בחבר הנאמנים של בצלאל, לשעבר חבר בעמותה פאצ'ה קוצ'ה, חבר בוועד המנהל של תזמורת הקאמרטה, בעמותה מרכז סוזן דלל, בעמותה בית הספר לקולנוע סם שפיגל, בעבר בוועד הפעולה של מתנדבי בית הספר ביאליק רוגוזין ובועדת ההיגוי של פסטיבל הצילום הבינלאומי. בעבר היה חבר בוועד המנהל של דוקאביב ושל הארכיון הישראלי לסרטים- סינמטק ירושלים.
משת 2023 חבר בוועדות הביקורת של בצלאל ולהקת בת שבע.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דה-פריס נשוי לשלומית (בתם של לאה וישעיהו לביא), אב לשלושה - מאיה אסף וטליה, סב לשישה נכדים. אחיו הצעיר הוא דוד דה פריס, פרופסור מן המניין להיסטוריה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב[14].
הפקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כפר זכריה סרט תעודה -1974 - מנהל הפקה
- החיפוש אחרי הר סיני –סרט תעודה-1975 מנהל הפקה
- ווילי וקלי –סרט קצר זוכה פרס הסרט הקצר קטגורית סטודנטים פסטיבל הקולנוע שיקגו, 1978 מפיק, במאי
- המשחק האמיתי- סרט עלילתי באורך מלא – 1980 - עוזר במאי ראשון
- ליאונרד ברנשטיין - קונצרט של הפילהרמונית בבריכת השולטן- 1981- מפיק בפועל
- הפיניקים – בימוי
- אלן מילר (מאו עד מוצרט), ארצות הברית, 1983 – מפיק בפועל
- שבוע הוברמן בהיכל התרבות – 1982 – מפיק בפועל - ההקלטות הטלוויזיונית
- בלוז לחופש הגדול – 1987- מפיק שותף
- אנאפאזה- בת שבע- 1999- מפיק שותף
- הטברנה - 2001 – מפיק ועורך שותף
- עובדה אילנה דיין - 2001–2004 מפיק שותף
- מושונוב על המפה - 2003 - מפיק שותף
- סיפור מסגרת- 100 שנות אמנות בישראל – 2003–2004 – מפיק שותף
- ככה לא מתנהגים – גורי אלפי- 2004- מפיק שותף
- אסירת תודה – סרט תעודה- 2013 - במאי ומפיק שותף
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אילן דה-פריס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- אילן דה-פריס, חוק שטחי, באתר העין השביעית, 1 ביולי 1999 - הקולנוע הישראלי זקוק למבנה ארגוני חדש, דוגמת המועצה להשכלה גבוהה
- ארי ליבסקר, דה-פריס בלהבות, באתר גלובס, 15 בפברואר 2005
אילן דה פריס, לא לזרוק את הרפורמה לפח, באתר הארץ, 6 במאי 2013- נתי טוקר, רוב חברי מליאת רשות השידור: לאפשר לדה פריס לכהן כמנהל ערוץ 1, באתר TheMarker, 14 בינואר 2014
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אורלי תורן, איך ביסס אילן דה־פריז, מפיק פסטיבל הסרטים וסגנה של מנהלת הסינמטק ליה ואן־ליר, את מעמדו הבלתי מעורער כאחד האנשים החזקים במימסד הקולנועי בעיר, כל העיר, 6 ביולי 1990
- ^ רחל נאמן, בלוז לדור האבוד, כותרת ראשית, 8 ביולי 1987
מאיר שניצר, היד השנייה של טרומפלדור, חדשות, 26 ביוני 1987 - ^ אביבה קרול, מפיקים, נושי ערוץ 10: "הרשות השנייה אחראית לחובות כלפינו", באתר גלובס, 10 בדצמבר 2003
- ^ אביבה קרול, מוני מושונוב יוצא לטבע, באתר גלובס, 20 בפברואר 2002
- ^ רותי דירקטור ורונית ויס-ברקוביץ בין יוצרי סדרת הטלוויזיה החדשה "100 שנות אמנות ישראלית", באתר הארץ, 23 במרץ 2003
- ^ ענת באלינט, אילן דה-פריס מונה לאחראי התוכן של טלעד, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2004
- ^ ענת ביין, טלעד: אילן דה-פריס מונה כפרויקטור למכרז, באתר גלובס, 1 בספטמבר 2004
- ^ יעל גאוני, טלעד נפרדת היום משארית עובדיה - לאחר תקופת סיום מוצלחת ועתירת רייטינג, באתר גלובס, 30 באוקטובר 2005
- ^ נירית אנדרמן, אילן דה פריס נכנס לתפקידו כמנכ"ל סינמטק ירושלים, באתר הארץ, 7 בינואר 2008
- ^ נירית אנדרמן, אילן דה פריס יפסיק לנהל את סינמטק ירושלים, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2009
- ^ רועי ברק, רשת משיקה את The Voice: "לא התוכנית הכי יקרה בסביבה", באתר גלובס, 1 בינואר 2012
- ^ גילי איזיקוביץ, אילן דה פריס מונה לתפקיד סמנכ"ל התוכן ברשת, ויחליף את שירה מרגלית, באתר הארץ, 21 ביוני 2010
לי-אור אברבך, אילן דה פריס מונה לסמנכ"ל התוכן של זכיינית ערוץ 2 רשת, באתר גלובס, 20 ביוני 2010 - ^ נתי טוקר, אחרי שנתיים: אילן דה פריס, סמנכ"ל התוכן של רשת, פורש, באתר TheMarker, 19 ביוני 2012
- ^ דוד דה פריס, באתר הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב.