הפרדת הרשויות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף איזונים ובלמים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הפרדת הרשויות הוא עיקרון שלטוני לפיו יש לפצל את סמכויות השלטון לרשויות נפרדות ועצמאיות.

הפרדת רשויות על פי מונטסקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה בה תמך מונטסקיה, בעקבות מה שהוא ראה כהצלחת המונרכיה הבריטית לעומת זאת הצרפתית, היא הפרדה לשלוש רשויות שלטון:

תורתו של מונטסקיה הביאה לו אוהדים רבים במחשבה הליברלית ומהווה בסיס לחוקת ארצות הברית ולמשטרים דמוקרטיים רבים בימינו. בישראל ובמדינות נוספות, הנהגת הרשות המבצעת היא חלק מהרשות המחוקקת, והפרדה מוחלטת קיימת רק בין הרשות השופטת לרשויות המבצעת והמחוקקת.

הפרדת הרשויות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפרדת הרשויות בישראל

המשטר במדינת ישראל הוא משטר דמוקרטי-פרלמנטרי, שמשמעותו שהממשלה צומחת מהפרלמנט, וזקוקה לאמונו על מנת לכהן. במשטר כזה מידת הפרדת הרשויות נמוכה יותר משל משטר דמוקרטי-נשיאותי הקיים, למשל, בארצות הברית, אך יחד עם זאת, בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית אחרת, יש שלוש רשויות:

הרשויות השונות חופפות ומשיקות אלו לאלו, ולעיתים נוצרים מצבים של התנגשות סמכויות. המצב המתקבל הוא של עירוב תחומים בין הרשויות השונות, כאשר כל רשות בודקת, מאזנת ומפקחת על הרשויות האחרות.

חשיבות הפרדת הרשויות על פי מאיר שמגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על חשיבותה של הפרדת הרשויות עמד נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:

הפרדת הרשויות נוצרה כדי ליצור איזון בין הרשויות, שכן רק בדרך זו, דהיינו על ידי מניעת ריכוז היתר של הכוח באופן בלעדי בידי רשות אחת, מובטחת הדמוקרטיה ונשמרת חירותם של הפרט ושל הכלל. לשון אחר, הביזור השיטתי והקונספטואלי של הסמכויות בין הרשויות, תוך השלטת עקרונות חוקתיים בדבר פיקוח ובקרה הדדיים, וקביעתם למטרה זו של קשרים וגשרים בין הרשויות השונות, הם שיצרו את הבסיס בעל המרכיבים המשולבים החובקים את כל זרועות השלטון. כך נוצרת מקבילית הכוחות, המקימה ומייצבת את האיזון, שהוא תנאי לקיום החירות ולקיום תקינות הממשל על כל זרועותיו.

בג"ץ 910/86 יהודה רסלר נגד שר הביטחון, ניתן ב-12.6.88

הפרדת רשויות בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית היא דמוקרטיה נשיאותית פדרלית, המתנהלת על פי חוקה שהתקבלה בשנת 1788. אבותיה המייסדים של ארצות הברית, שכוננו את חוקתה, הושפעו מאוד מרעיון הפרדת הרשויות של מונטסקיה, ולכן קבעו בחוקה את ייסודן של שלוש רשויות שונות, והן:

רמת הפרדת הרשויות בארצות הברית נחשבת לגבוהה בעולם ולמיטבית, וזאת משום שהקונגרס האמריקאי והנשיא נבחרים בבחירות שונות, נפרדות ולא תלויות. אולם, כבשאר העולם, אין הפרדת רשויות זו מוחלטת, אלא היא נשענת על מערכת סבוכה של איזונים ובלמים, המונעת מרשות מסוימת לצבור כוח והשפעה רבים מדי, העלולים לפגוע במהותה של הדמוקרטיה האמריקאית ובזכויות האדם המוגנות בחוקה.

דוגמות למערכת איזונים ובלמים בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חקיקת חוקים

הקונגרס הוא בעל הסמכות היחידה לחוקק חוקים, אולם לנשיא שמורה הזכות להטיל וטו על הצעות חוק, ולא לקבל אותן. עם זאת, הקונגרס יכול לבטל את הוטו על הצעת החוק, אם יש רוב של שני שלישים התומך בהצעה בכל בית.

  • עריכת מלחמה

רק הקונגרס יכול להכריז מלחמה על מדינה אחרת, אולם רק הנשיא, ששולט על הצבא ועל שאר כוחות הביטחון, יכול לנהל את המלחמה.

  • ביטול חוקים

בית המשפט העליון של ארצות הברית יכול לקבוע שחוק שחוקק הקונגרס עומד בסתירה לחוקת ארצות הברית, על 27 תיקוניה, ולכן איננו חוקתי, ויש לבטלו. בתגובה, הקונגרס יכול לערוך שינויים בחוקה, והוא בעל הסמכות היחידה לעשות כן, אך שינוי החוקה הוא מעשה מורכב ומסובך הדורש רוב של שני שלישים בכל בית והסכמה של שלושה רבעים ממדינות ארצות הברית.

  • מינוי שופטים.

השופטים בבית המשפט העליון של ארצות הברית מתמנים על ידי הנשיא לכל חייהם. סמכות זו היא אחת מהסמכויות החזקות שעומדות לרשות הנשיא, משום שהשופטים הם אלו שמפרשים את החוק בכלל ואת החוקה בפרט וכך קובעים את דמותה של ארצות הברית, ולכן דורש המחוקק את הסכמת הסנאט למינוי השופטים. כן הנשיא אוחז בכוח להעניק חנינות ולדחות ביצוע של עונש מוות; כוח זה אינו מוגבל.

הפרדת רשויות בממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה המאוחדת היא מונרכיה חוקתית, הנסמכת על פרלמנט רב כוח והשפעה ועל חוקה לא כתובה. נהוג לכנות חוקה שכזו "חוקה מטריאלית" (בניגוד לחוקה כתובה - "חוקה פורמלית", הקיימת, למשל, בארצות הברית), והיא מורכבת מחוקים רגילים, מפסקי דין משמעותיים וידועים, וכן מנורמות התנהגות דמוקרטיות וממוסכמות פוליטיות. כל אלה מייצבים את הדמוקרטיה הבריטית, ומחלקים את הכוח השלטוני לשלוש רשויות שונות:

חריגה מעקרון הפרדת הרשויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על פי הגדרות המלוכה הבריטית, עומד המונרך בראש הרשות המבצעת ובראש הרשות השופטת, ומהווה חלק מן הרשות המחוקקת, ובכך סותר את עקרון הפרדת הרשויות. עם זאת, כל עוד אינו משתמש בסמכויותיו להתערבות או לפגיעה ברשויות הממשל, נותרת הממלכה המאוחדת דמוקרטיה מופרדת רשויות בפועל.
  • תפקיד הלורד צ'נסלור, עד שנת 2005, כלל השתתפות בכל אחת משלוש הרשויות (לרבות שני בתי הפרלמנט), ובכך סתר בפועל את עקרון הפרדת הרשויות. המכהן בתפקיד זה היה חבר בבית התחתון של הפרלמנט (בית הנבחרים הבריטי), שימש כיו"ר הבית העליון של הפרלמנט (בית הלורדים) שמשמש גם כערכאת שיפוט עליונה, שימש כשר המשפטים בממשלה, וכן כראש הרשות השופטת.

הפרדת רשויות אנכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד הפרדת הרשויות של שלושה כוחות השווים בכוחם (הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת) המהווה "הפרדת רשויות אופקית", קיימת "הפרדת רשויות אנכית" של חלוקת הסמכות בין השלטון הארצי לרשויות שלטון מקומיות (שעומדות בסטטוס נמוך מהשלטון הארצי)[2].

במדינות רבות, בהן בולטת ארצות הברית, קיימת חלוקת סמכויות משמעותית בין השלטון הפדרלי, לבין השלטון המדינתי שמחזיק מוסדות חקיקה ושיפוט עצמאיים. ביתר המדינות, דוגמת ישראל, קיימת סמכות מסוימת לשלטון המקומי, בדרגות משתנות. במודל השוודי ניתנה לעיריות אוטונומיה נרחבת והעיריות (כולל "הנהלת המחוז") אחראיות על תחומים רבים; השירותים החברתיים, מערכות החינוך, הדיור, הבנייה, תחבורה ובריאות הציבור. במקביל העיריות רשאיות לפעול גם בתחומים: אספקת אנרגיה, פנאי ותרבות. בסמכות העיריות לבצע שינויים במיסוי של תושביהם, כדי שיוכלו לפעול כנדרש בתחומים שבאחריותם. במודל השוודי לשלטון המדינתי תפקיד לפקח על פעילות העיריות, אך אין לו סמכות לבטל את החלטותיהן[2].

ביחס לחלוקת הסמכויות, אחת ההצעות היא לקבוע שלשלטון הארצי תהיה "סמכות שיורית", כלומר סמכותו תוגבל לנושאים אשר הרשויות המקומיות אינן יכולות לנהל בעצמן באופן יעיל וכן לנושאים לגביהן צריכים להילקח בחשבון שיקולים ואינטרסים כלל מדינתיים[2].

להפרדת הרשויות האנכית קיימים מספר יתרונות:

  1. הענקת אוטונומיה לשלטון המקומי עשויה להקטין את השסע הפוליטי בין תומכי גישות שונות (למשל בתחומי המוסר, החינוך, הכלכלה והתרבות), מכיוון שכל פרט יוכל ביתר קלות להתגורר באזור בו קיימת הגישה הפוליטית הקרובה יותר לעמדתו (דבר שמלבד התועלת לאותו פרט, יועיל גם לרוב שלא יאלץ להתמודד עם מיעוט מתוסכל)[2].
  2. הענקת אוטונומיה לשלטון המקומי תאפשר בחינה מקומית של גישות פוליטיות שונות (למשל בתחום החינוך, התרבות והרווחה) באופן שאם יוכחו כמועילות יאומצו בידי הרשויות האחרות ויובילו לשגשוג כלל מדינתי (כאשר ייתכן ולא הייתה מלכתחילה תמיכה מדינתית לביצוע הניסיון) ואילו אם יתבררו ככושלות לא יווצר נזק ברמה הארצית (בניגוד לנזק שהיה נגרם אילו אותה גישה הייתה מיושמת מלכתחילה ברמה הארצית)[2].
  3. לפי הגישה הליברלית המעדיפה מינימום התערבות של השלטון בחירות הפרט, קיים יתרון להתערבות של רשות מקומית הקרובה יותר ל'אזרח הקטן' ושכוח ההשפעה שלו עליה גדול יחסית, לעומת התערבות של רשות ארצית[2].
  4. הפחתת החשש מפני עריצות הרוב במדינה שתופעל כלפי מיעוט, כיוון שהמיעוט יוכל להתרכז באזור מקומי בו יהיה לו רוב או לפחות יהווה גורם בעל השפעה פוליטית משמעותית. אלכסיס דה טוקוויל הגדיר זאת: "הרשויות העירוניות והמחוזיות הן אפוא בחזקת שרטונים סמויים, הבולמים או מפצלים את זרמי הגאות של רצון העם"[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפרדת הרשויות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]