פיניקיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפיניקים נושאים את לפיד התרבות מעבר לים, מתוך ספר היסטוריה לבנוני, 1949

פיניקיזם היא צורה של לאומיות לבנונית שאומצה על ידי לבנונים רבים, בזמן הקמתה של לבנון הגדולה.[1] הפיניקיזם מזהה את הלבנונים המודרניים כממשיכי הפיניקים הקדומים.

תומכי האידאולוגיה טוענים כי לבנון הייתה מיושבת ברציפות מאז התקופה הפיניקית, וכי אוכלוסיית לבנון המודרנית צאצאית בעיקר לאוכלוסייתה בימי קדם, בנוסף למעט מהגרים וכובשים שנטמעו לאורך מאות השנים. הם טוענים שהערביזציה מייצגת מעבר לדיבור בשפה הערבית בלבד, ולא שינוי ממשי בזהות אתנית והתרבותית, או במוצא האוכלוסייה. לאור מחלוקת הזהויות[2], חלק מהלבנונים מעדיפים לראות את לבנון, ואת תרבותה כחלק מהציוויליזציה הכנענית, תוך התנערות והתנכרות לרבדים אחרים במורשת הלבנונית, בין שהם ערביים או זרים־שאינם־ערביים. יש הרואים בהתייחסות לכלל הלבנונים כאל ערבים חסרת רגישות ומעדיפים לקרוא להם לבנונים כאות כבוד לעברה הלא־ערבי הארוך והמפואר של לבנון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת פיניקיה ונתיבי הסחר המרכזיים שלה בים התיכון

הביטויים המוקדמים ביותר של זהות לבנונית מודרנית מצויים בכתביהם של היסטוריונים בתחילת המאה ה־19, כאשר, תחת האמירוּת השיהבית (אנ'), צמחה זהות לבנונית, "נפרדת ומובחנת משאר סוריה, והביאה את המרונים והדרוזים, יחד עם הזרמים הנוצריים והמוסלמיים האחרים, לשבת תחת ממשלה אחת".[3] ההיסטוריה האחידה הראשונה של הר הלבנון נכתבה על ידי תנוס אל־שידיאק (נפטר ב־1861) אשר תיאר את הארץ כחברה פיאודלית של מרונים, דרוזים, מלכיתים, סונים ושיעים בהנהגת שושלת מען (אנ') הדרוזית ולאחר מכן האמירים השיהבים הסונים/מרונים.

פריחתה של התאוריה החלה בשנות העשרים, בכינונה של לבנון הגדולה. אליהו אילת, שלמד באותה עת באוניברסיטה האמריקאית בביירות, הכיר את אלברט נקאש (קרוב של אלפרד נקאש), והוא הפגישו עם חוג בביירות, המורכב בעיקר מאנשי ספרות ועיתונות משכילים מרונים, הנפגשים לדון בבעיות שוטפות של לבנון ובשאלות־יסוד של קיומה ועתידה. החוג לא חייב כל משמעת רעיונית או ארגונית, אך בקרב חבריו שררה הסכמה כי מכל התרבויות הרבות שהתקיימו בלבנון, הפיניקים הם שהניחו את היסוד החומרי והרוחני וייצבו את דמותה ומקומה של לבנון בתולדות האזור והאנושות כולה. הם המציאו את האלף־בית ובמסעי הסחר שלהם השכילו להפוך את הים התיכון מגורם מפריד לאמצעי מקשר ומלכד. פלישת הערבים לאזור הקפיאה הרבה מהתכונות שהורישו ללבנון אבותיה הפיניקים – 'חול המדבר העכיר את מימיו הבהירים של הים'.[4]

אילת נפגש בביירות גם עם שארל קורם, ממייסדי הפיניקיזם. קורם ראה בתרבות הפיניקית התרבות היחידה שלבנון היא מולדתה, והשווה אותה לתרבות התנ"ך שהיא היחידה שארץ ישראל היא מולדתה. כמו שתי התרבויות העתיקות, הוא גם השווה בין ההתעוררות הלאומית בלבנון לכמיהה היהודית והשיבה לארץ ישראל בעת המודרנית. קורם היה חסיד של חוקרי הפיניקים היהודים יוסף הלוי ונחום סלושץ, ועקב אחרי התגליות הפיניקיות באוגרית, וכדי להפיץ את ידיעת התרבות הפיניקים בקרב הלבנונים הוא הוציא כתב עת בשם La Revue Phénicienne (הביטאון הפיניקי). קורם תמך בעצמאות לבנונית ובחיזוק מעמד העדה המרונית בלבנון, אך התנגד להקמת ארגון הפלאנגות, שלטענו היה חסר בסיס רעיוני ודמה לפאשיזם האיטלקי.[4]

בהמשך, לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל, ניסו נקאש וקורם ליצור קשר עם ארגונים יהודיים במטרה לרקום יחסים בין המדינה היהודית ללבנון העתידות לקום, ואף לשתף שיתופי פעולה כלכליים. ואכן, הסוכנות היהודית קיבלה את הצעתו של קורם להקמת 'אגודת ארץ ישראל - לבנון', וביקשה ממנו לנסח תקנון לאגודה ולהציג את נציגיה הלבנונים, וקיימה קשרים עם נקאש בנושא הקמת סכר לייצור חשמל בנהר הליטני שישמש את לבנון וישראל, אולם חשש צרפתי מפני אינטרסים בריטיים גרם לגניזת התכנית. גם האגודה שהציע קורם לא נוסדה, בשל התמורות המדיניות בלבנון במהלך מלחמת העולם השנייה.[4]

חלק מהמרונים בתפוצות תמכו גם הם ברעיון הפיניקיסטי. המרונים בארצות הברית הוציאו כתב עת פיניקיסטי. בכתב העת השתתף גם ההיסטוריון עדיה חורון, ממייסדי התנועה הכנענית אשר שאפה גם היא לשיבה אל היסודות הפיניקיים (בנוסף לתרוביות אחרות בלבנט).[5]

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבי הערבית ותפוצתם

השפה הערבית מחולקת ללהגים רבים: ערבית ספרותית, המשמשת במסמכים כתובים, תקשורת ובהקשרים פורמליים; וכשלושים ניבים מקומיים, המשמשים בהקשרים יומיומיים, ומשתנים מאוד בין ארץ לארץ. הניב המדובר בלבנון נקרא "ערבית לבנונית" או פשוט "לבנונית", והיא חלק מהערבית הלבנטינית, שיחד עם ערבית מסופוטמית, מסווג כ"ערבית צפונית".

נקודת המחלוקת בין הפיניקיסטים ליריביהם נעוצה בשאלה האם ההבדלים בין הדיאלקטים הערביים מספיקים כדי לראות בהם שפות נפרדות. על כך אמר פרופסור ווילר תאקסטון מהרווארד: "השפות שה'ערבים' גדלים עליהן בבית, שונות זו מזו ומהערבית [הספרותית] עצמה, כמו שהלטינית שונה מאנגלית".[6]

אין קונצנזוס על ההבחנה בין דיאלקטים שונים וסיווגם כניב או כשפה. כך למשל, יש המסווגים את היידיש כשפה עצמאית, אולם יש הרואים בה ניב גרמני. הקריטריון הנפוץ ביותר, והלשוני הטהור ביותר, הוא הקריטריון של הבנה הדדית: שני דיאלקטים נחשבים ניבים של אותה שפה אם דובר של אחת יכול להבין דובר של השנייה, ולהפך; אם אין הבנה הדדית, הדיאלקטים נחשבים שפות נפרדות. לפי קריטריון זה, הדיאלקטים המסווגים בדרך כלל כשפה הערבית לא נחשבים מבחינה בלשנית כשפה אחת אלא כמשפחה עם מספר שפות.[7] מסיבות פוליטיות, מקובל בעולם דובר הערבית שדוברי הדיאלקטים השונים מתייחשׂים כולם לשפה אחת, למרות סוגיות משמעותיות של חוסר הבנה הדדית בין דיאלקטים מדוברים שונים.[8]

השפה הארמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך קרוב לאלף שנים לפני התפשטות הכיבושים הערבים־מוסלמים במאה ה־7 לספירה, ארמית הייתה הלינגואה פרנקה ושפת הדיבור העיקרית בסהר הפורה.[9] בקרב המרונים, באופן מסורתי, ארמית מערבית הייתה השפה המדוברת עד המאה ה־17, אז החלה הערבית לתפוס את מקומה, בעוד שהסורית הקלאסית נשארה בשימוש רק למטרות ליטורגיות, כשפת קודש (שנחשבת כזו גם ביהדות, לצד העברית).

כיום הרוב המכריע של האנשים בלבנון מדברים ערבית לבנונית כשפת אם. לאחרונה, הושקע מאמץ להחיות את הארמית המערבית החדשה כשפת דיבור יומיומית בכמה קהילות לבנוניות[10], וכן בקרב ארמים נוצרים בישראל.[11] כמו כן, לארמית המזרחית החדשה יש כ־2–5 מיליון דוברים, בעיקר אשורים (אנ'),[12] קבוצה אתנית־דתית נוצרית הקשורה אך נבדלת מהמרונים בלבנון.

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מחקרים גנטיים שבוצעו על האוכלוסייה הלבנונית, העם הלבנוני חולק יותר מ־90% מהגנטיקה המשותפת שלו עם הכנענים הקדומים.[13][14]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצת קבוצות דתיות שונות בלבנון לפי הבחירות המוניציפליות ב־2009

רוב תומכי האידאולוגיה הם לבנונים־נוצרים מרונים והם מציינים שיש עדות לזהות פיניקית, לרבות סגידה לאלים פיניקיים, טרום־נוצריים, כמו בעל, אל, עשתרת ואדון (אדוניס), עד אמצע המאה ה־6 לספירה בפיניקיה הרומית (אנ'), ורק בהדרגה, במהלך המאות הרביעית והחמישית לספירה, השתלטה הנצרות. יתר על כן, הם מדגישים שכל זה קרה מאות שנים לפני הכיבוש הערבי־אסלאמי.[15]

ייצוג בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המפלגות הפוליטיות המתיימרות את הפיניקיות היא מפלגת הכתאאב[16], מפלגה לאומנית לבנונית במחנה ה־14 במרץ. המפלגה מזדהה כחילונית, אבל קהל הבוחרים שלה הוא בעיקר נוצרי. מפלגות פוליטיות אחרות שמייצגות את הפיניקיזם כוללות את המפלגה הלאומית הליברלית והכוחות הלבנוניים.

השקפות וביקורות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור ליאונרד ביגל, בספרו משנת 1972 "מיעוטים במזרח התיכון: חשיבותם כגורם פוליטי בעולם הערבי", טבע את המונח 'נאו־שעוביה' המתייחס להתעוררות המודרנית של לאומיות לא־ערבית חלופית במזרח תיכון, למשל ארמיות, אשוריות, לאומיות סוריה הגדולה, כורדיות, בֶרבֶריות, פרעוניזם ופניקיזם.[17]

ההיסטוריון כמאל סאליבי, לבנוני נוצרי פרוטסטנטי, טען כי "בין פיניקיה העתיקה ללבנון של ימי הביניים והעת המודרנית, אין קשר היסטורי מופגן".[18]

"רוב הלבנונים הנוצרים, להוטים להתנתק מהערבית ומהקשרי האיסלאמיים, שמחו לשמוע שארצם היא היורשת הלגיטימית של המסורת הפיניקית", מציין כמאל סליבי, ומדגים עם סופרים נוצרים כמו שארל קורם (נפטר ב־1963) שכתב בצרפתית, וסעיד עקל, שקרא לנטישת הערבית הספרותית, יחד עם הכתב שלה, וניסה לכתוב בשפה הלבנונית, באמצעות האלפבית הרומי.

למוצא הפיניקי יש משיכה נוספת למעמד הביניים הנוצרי, שכן הוא מציג את הפיניקים כסוחרים, ואת המהגר הלבנוני כנוסע פיניקי מודרני, בעוד שעבור האוכלוסייה המוסלמית המוצא נועד להסתיר שאיפות אימפריאליסטיות צרפתיות, במטרה לחתור תחת הפן־ערביות.[19]

המבקרים מאמינים כי הפיניקיזם הוא מיתוס מוצא המתעלם מההשפעה התרבותית והלשונית הערבית על הלבנונים.[דרוש מקור] הם מייחסים את הפיניקיזם כניסיון של המרונים להיבדל מהתרבות הערבית ומסורותיה.[דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Asher Kaufman, Phoenicianism: The Formation of an Identity in Lebanon in 1920, Middle Eastern Studies 37, 2001, עמ' 173–194
  • Kaufman, Asher (בינואר 2001). "Phoenicianism: The Formation of an Identity in Lebanon in 1920". Middle Eastern Studies. 37 (1): 173–194. JSTOR 4284144. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Plonka Arkadiusz, L'idée de langue libanaise d'après Sa'id ' Aql, Geuthner, 2004 (צרפתית)ISBN 2-7053-3739-3
  • Plonka Arkadiusz, "Le nationalisme linguistique au Liban autour de Sa'īd 'Aql et l'idée de langue libanaise dans la revue «Lebnaan» en new alphabet", Arabica, 53 (4), 2006, pp. 423–471.
  • Franck Salameh, Language, Memory, and Identity in the Middle East: The Case for Lebanon, 1st pbk. ed, Lanham: Lexington Books, 2012, ISBN 0-7391-3739-5
  • Franck Salameh, Charles Corm: An Intellectual Biography of a Twentieth-Century Lebanese “Young Phoenician”, Lexington Books, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ El-Husseini, Rola (2012). Pax Syriana: Elite Politics in Postwar Lebanon. Syracuse University Press. p. 199. ISBN 978-0-8156-3304-4. Phoenicianism. The "Phoenicianist" discourse of Lebanese identity was adopted by Christian (primarily Maronite) intellectuals at the time of the creation of Greater Lebanon. The Maronites' stated goal of establishing a Christian refuge in the Middle East was instrumental in convincing the French authorities to designate Lebanon as a separate nation-state. The origin myth adopted by the Christian advocates involved a purportedly independent cultural legacy that was said to have existed in Lebanon since ancient times.
  2. ^ In Lebanon DNA may yet heal rifts
  3. ^ Kamal S. Salibi, "The Lebanese Identity" Journal of Contemporary History 6.1, Nationalism and Separatism (1971:76-86).
  4. ^ 1 2 3 אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35 (אפריל 1985), יד יצחק בן-צבי, עמ' 109-124
  5. ^ יהושע פורת, שלח ועט בידו, ראם, 1989, עמ' 264
  6. ^ Salameh, Franck (Fall 2011). "Does Anyone Speak Arabic". Middle East Quarterly. 18 (4): 50. נבדק ב-2014-10-26.
  7. ^ Walter J. Ong, Interfaces of the Word: Studies in the Evolution of Consciousness and Culture, pg. 32. Ithaca: Cornell University Press, 2012. ISBN 9780801466304
  8. ^ Nizar Y. Habash,Introduction to Arabic Natural Language Processing, pgs. 1-2. San Rafael: Morgan & Claypool Publishers, 2010. ISBN 9781598297959
  9. ^ Richard, Suzanne (2003). Near Eastern Archaeology: A Reader (Illustrated ed.). EISENBRAUNS. p. 69. ISBN 978-1-57506-083-5.
  10. ^ "Aramaic Maronite Center". Aramaic-center.com. אורכב מ-המקור ב-2016-07-01. נבדק ב-2012-11-26.
  11. ^ אמילי עמרוסי, אנחנו לא ערבים - אנחנו ארמים, באתר ישראל היום, ‏9 באוגוסט 2013
  12. ^ Perlin, Ross (14 באוגוסט 2014). "Is the Islamic State Exterminating the Language of Jesus?". Foreign Policy. Graham Holdings Company. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Living Descendants of Biblical Canaanites Identified Via DNA". National Geographic News (באנגלית). 2017-07-27. נבדק ב-2020-04-15.
  14. ^ מדענים הצליחו לשחזר ולסדר גנום עתיק בעזרת DNA שנאסף מחמישה כנענים שונים שחיו בלבנון של היום לפני כ-4,000 שנה, באתר הידען, ‏2017-07-30
  15. ^ Maronite Phoenician Heritage
  16. ^ Rola L. Husseini (2012). Pax Syriana: Elite Politics in Postwar Lebanon. Syracuse University Press. p. 42. ISBN 9780815651949.
  17. ^ Leonard C. Biegel, Minderheden in Het Midden-Oosten: Hun Betekenis Als Politieke Factor in De Arabische Wereld, Van Loghum Slaterus, Deventer, 1972, ISBN 978-90-6001-219-2
  18. ^ Salibi, Salibi, A House of Many Mansions: The History of Lebanon Reconsidered, 1988:177; Salibi is equally critical of an "Arabian" cultural origin.
  19. ^ Salibi 1971:84.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פיניקיזם&oldid=37616318"