קרי גרנט

קרי גרנט
Cary Grant
Archibald Alec Leach
	קרי גרנט ב-1941
לידה	18 בינואר 1904; אנגליה
פטירה	29 בנובמבר 1986 (בגיל 82); דבנפורט, ארצות הברית
שם לידה	ארצ'יבאלד אלכסנדר ליץ'
מדינה	ארצות הברית, הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	1932–1966 (כ־34 שנים)
מקום לימודים	Bishop Road Primary School; Fairfield Grammar School; Fairfield High School ;
בן או בת זוג	וירג'יניה צ'ריל (9 בפברואר 1934–1935); דיאן קנון (22 ביולי 1965–1968); בטסי דרייק (25 בדצמבר 1949–1962); ברברה האטון (1942–1945); Barbara Harris (15 באפריל 1981–?) ;
צאצאים	ג'ניפר גרנט
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לשם כבוד (1969); פרס דוד דה דונטלו לשחקן זר (1960); פרס מרכז קנדי (1981); פרס אוסקר (1970); כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
	http://www.legendarycarygrant.com/
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

קרי גרנט (באנגלית: Cary Grant‏; 18 בינואר 1904 – 29 בנובמבר 1986) היה שחקן קולנוע אנגלי-אמריקאי שעשה קריירה מרשימה בהוליווד. דורג על ידי מכון הסרטים האמריקאי במקום השני ברשימת "הכוכבים הגברים הגדולים של כל הזמנים". בין סרטיו המפורסמים ביותר: "סיפור פילדלפיה", "מזימות בינלאומיות", "לתפוס גנב", "נודעת" ו"צער גידול חיות".

קורות חיים

ראשית דרכו

קרי גרנט נולד ב-1904 בשם ארצ'יבלד אלק ליץ' (Archibald Alec Leach) בשכונת העוני הורפילד, שבבריסטול, דרום-מערב אנגליה, להורים שהיו לטענתו ממוצא יהודי. אביו, אליאס ג'יימס ליץ', עבד כמגהץ חליפות גברים בבית חרושת.^[1] לארצ'י, שהיה בן יחיד, הייתה ילדות מבולבלת ולא שמחה: אמו, אלסי, אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי כשהיה בן תשע. אביו אמר לו כי אמו "הלכה לחופשה ארוכה". ארצ'י נותר כתוצאה מכך חסר ביטחון ביחסיו העתידיים עם נשים וחשאי לגבי חייו הפנימיים. חוסר הביטחון הזה גרם לו לרצות להשתנות והוא מצא את מבוקשו בעולם המשחק, שם יכול היה להשתנות כל הזמן.

בגיל 14 הורחק מבית הספר בו למד בבריסטול וב-1918 הצטרף ללהקת התיאטרון של בוב פנדר ויצא איתה למסע הופעות בן שנתיים בארצות הברית (1920). כשהלהקה שבה לבריטניה, גרנט החליט להישאר בארצות הברית ולנסות לפתח קריירה עצמאית כשחקן. הוא הופיע, עדיין בשם ארצ'י ליץ', בתיאטרון גדול בסנט לואיס, מיזורי והשתתף בשלל הצגות, כמו "שלושת המוסקטרים" ואחרים.

כוכב הוליוודי

רק ב-1931, לאחר שהופיע בקומדיות קלילות בברודוויי, הגיע להוליווד, הוחתם על חוזה של אולפני סרטי פרמאונט ואימץ לעצמו את השם 'קרי גרנט', שראשי התיבות שלו - CG, היו כמו אלו של שני שחקנים מצליחים - קלארק גייבל וגרי קופר.

גרנט הפך לכוכב בעקבות השתתפותו בסרטיה של מיי וסט "היא עשתה לו עוול" ו-"I'm No Angel" (שניהם מ-1933). "היא עשתה לו עוול" אף היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, דבר אשר הציל את אולפני סרטי פרמאונט מפשיטת רגל. עם זאת, עוד לפני כן השתתף בתפקיד הגברי הראשי בסרט "בלונד ונוס" יחד עם מרלן דיטריך. אחרי הצלחה זו, שיחק בסדרה של סרטים לא חשובים עד שחתם עם סרטי קולומביה ב-1936 ושיחק בקומדיה "טופר" של האל רוץ'.

הופעותיו הראשונות בהוליווד היו בכמה קומדיות רומנטיות ופרועות, בהן "האמת האיומה" של לאו מקארי (הסרט שביסס את אישיותו הקולנועית הייחודית של גרנט), "צער גידול חיות", (לצד קתרין הפבורן), "נערתו ששת" ו"רעל ותחרה" של פרנק קפרה. בסרט "סיפור פילדלפיה", בו כיכב לצד ג'יימס סטיוארט וקתרין הפבורן, הציג גרנט את תפקידו הקולנועי הידוע ביותר: הבחור המקסים, אם כי לעיתים לא אמין, הנשוי לא מעט זמן לאישה אינטליגנטית ובעלת כוח רצון, שקודם מתגרשת ממנו, ורק אחר כך מבינה שלמרות פגמיו הרבים - אי אפשר לעמוד בפניו.

גרנט היה לשחקן של שוברי קופות במשך שלושה עשורים, ולאחד השחקנים המצליחים ביותר בהוליווד. הוא היה שחקן מגוון ששיחק בין השאר בקומדיות, ובסרטי הרפתקאות ונעזר רבות בניסיונו כשחקן במה. אחד מסרטיו הידועים הוא "גונגה דין" על פי שירתו של רודיארד קיפלינג. גרנט היה שחקן מועדף על אלפרד היצ'קוק, הידוע לשמצה כבמאי שתיעב שחקנים. היצ'קוק אמר על גרנט שהוא "השחקן היחיד שאהבתי בכל חיי". גרנט הופיע בארבע קלאסיקות מתח של היצ'קוק: "נודעת", "חשד", "לתפוס גנב" ו"מזימות בינלאומיות".

באמצע שנות החמישים ייסד חברת סרטים משלו, "Grantley Productions", והפיק כמה סרטים שנתמכו על ידי אולפני "יוניברסל", ובהם "מגע של מינק" שביים דלברט מאן, "חופשה בלונדון", לך, אל תרוץ" ו"אבא אווז". גרנט קיבל שתי מועמדויות לפרס אוסקר בשנות ה-40, אך הוא התכחש לפרס. הוא היה לשחקן הראשון שפנה לדרך עצמאית, וקרא תיגר על האולפנים הגדולים, ששלטו ביד רמה בשחקנים שלהם. בדרכו העצמאית יכול גרנט לשלוט בכל ההיבטים בקריירה שלו. המחיר ששלם היה אי זכייה בפרס אוסקר. את הפסלון המוזהב אחז רק ב-1970, כשקיבל פרס על מפעל חיים.

חייו האישיים

גרנט שמר על חשאיות רבה ומיעט מאוד לספק מידע על חייו הפרטיים. הוא היה נשוי חמש פעמים. אשתו הראשונה הייתה השחקנית וירג'יניה צ'יילד, הדוכסית מג'רסי. אשתו השנייה, אותה נשא לאחר שעבר לארצות הברית (לכאורה, על מנת לחמוק מגיוס לצבא הבריטי) הייתה היורשת העשירה ואשת החברה האמריקאית, ברברה האטון (אנ'). בביוגרפיה של קרי גרנט, שנכתבה על ידי מארק אליוט, סופר אמריקאי שהתמחה, בין היתר, בכתיבת ביוגרפיות של כוכבי קולנוע ומוזיקה^[2] נאמר כי ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר גייס את קרי גרנט בעת מלחמת העולם השנייה לרגל אחר ברברה האטון, כדי לחקור אם היא מעבירה חלק מהונה העצום לרשות הנאצים. גרנט התייחס למשימה ברצינות והסכים לצורך החקירה להתחתן עם ברברה האטון. בשנים האחרונות נתפרסם כי השחקן הבריטי נואל קאוורד גויס לשירות החשאי הבריטי בימי המלחמה ופעל אף בארצות הברית, טרם הצטרפותה למלחמה, כדי להתחקות על היחס של חוגי הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני בארצות הברית, למלחמתה של בריטניה, ולשם כך פעל ביחד עם קארי גרנט.

סמוך לאחר הקמתה של מדינת ישראל הפך גרנט לאחד הפעילים הנחושים ביותר של המגבית היהודית בגיוס כספים למען מדינת ישראל.^[1]

אשתו השלישית הייתה שחקנית בשם בטסי דרייק ואשתו הרביעית (ואם בתו הביולוגית היחידה, ג'ניפר גרנט) הייתה השחקנית דיאן קנון. אשתו החמישית - שנשארה לצידו עד מותו - הייתה מלונאית בשם ברברה האריס, שהייתה צעירה ממנו ב-47 שנים.

לפי רבים ממקורביו, כולל שתי נשותיו הראשונות שהצהירו על כך במפורש, גרנט היה הומוסקסואל פעיל, שקיים מערכות יחסים עם נשים אך שכב בעיקר עם גברים.^[3] אחת הטענות בנוגע לגרנט היא שהשחקן רנדולף סקוט היה המאהב של גרנט. במהלך חייו, הכחיש גרנט כי הוא הומוסקסואל והגיש תביעת דיבה נגד הקומיקאי צ'בי צ'ייס שהתבדח על הנושא בראיון. צ'ייס אמר בתגובה שיצעיד אל בית המשפט את כל עשרות מאהביו של גרנט וקרי גרנט משך את התביעה והגיע עם צ'ייס להסכם פשרה חשאי מחוץ לדלתות בית המשפט. בראיון בשנת 2004 אמרה אשתו השלישית כי מעולם לא חשבה לבדוק את נכונות השמועות (על היותו הומוסקסואל) כי היו עסוקים מדי בקיום יחסי מין... ("I don't know, we were always too busy fucking, for me to ask").^[4] גם בתם של השניים שללה בספרה "חומר טוב" (Good Stuff) את הטענה שאביה היה הומוסקסואל. גרנט מוזכר בשירה של להקת אלפאוויל, "Sounds Like a Melody" - בשורות "We need the ecstasy, the jealousy The comedy of love Like the Cary Grants and Kellys once before"

מסרטיו

סילביה סקרלט (1935)
כנפיים בחשיכה (1935)
סוזי (1936)
האמת האיומה (1937)
אהובת העיר ניו יורק (1937)
חופשה (1938)
צער גידול חיות (1938)
נישואין על הנייר (1939)
גונגה דין (1939)
נערתו ששת (1940)
אשתי המועדפת (1940)
סיפור פילדלפיה (1940)
חשד (1941)
סרנדה בפרוטה (1941) - מועמדות לאוסקר
מעשה בירח דבש (1942)
המטרה: טוקיו (1943)
מר מזל (1943)
רעל ותחרה (1944)
רק הלב הבודד (1944)
הנודעת (1946)
הרווק ובת הטיפש עשרה (1947)
כל בחורה צריכה להתחתן (1948)
מר בלנדינגס בונה את בית חלומותיו (1948)
הייתי כלת מלחמה ממין זכר (1949)
המשבר (1950)
יומנו של רופא (1951)
עסקי קופים (1952)
אשת חלומות (1953)
לתפוס גנב (1955)
הגאווה והתשוקה (1957)
רומן בלתי נשכח (1957)
חופשה בלונדון (1958) - מועמדות לפרס גלובוס הזהב
ספינת האהבה (1958)
מבצע תחתונית (1959)
מזימות בינלאומיות (1959)
הדשא ירוק יותר (1960)
מגע של מינק (1962) - מועמדות לפרס גלובוס הזהב
חידון בחרוזים (1963) - מועמדות לפרס גלובוס הזהב
אבא אווז (1964)
לך, אל תרוץ (1966)

קישורים חיצוניים

קרי גרנט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
קרי גרנט, באתר AllMovie (באנגלית)
קרי גרנט, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
קרי גרנט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
קרי גרנט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
קרי גרנט, באתר Discogs (באנגלית)
רחל נאמן, צלולואיד אמיתי, כותרת ראשית, 3 בדצמבר 1986
קרי גרנט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
קרי גרנט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² אורי קליין, האיש שידע להיות קרי גרנט, באתר הארץ, 13 בינואר 2004
^ Marc Eliot - My Works
^ 24 Celebrities You Didn’t Know Were Bisexual, twentytwowords.
^ Michael Musto, Cary Grant Wasn't Gay, Says His Daughter, The Village Voice, ‏2011-05-24

[קליין-1] ¹ ² אורי קליין, האיש שידע להיות קרי גרנט, באתר הארץ, 13 בינואר 2004

[2] Marc Eliot - My Works

[3] 24 Celebrities You Didn’t Know Were Bisexual, twentytwowords.

[4] Michael Musto, Cary Grant Wasn't Gay, Says His Daughter, The Village Voice, ‏2011-05-24

[1]

[2]

[3]

[4]

פרס אוסקר לשם כבוד
1928–1950	האחים וורנר / צ'ארלי צ'פלין (1928) ‏•‏‏ וולט דיסני (1932) ‏•‏‏ שירלי טמפל (1934) ‏•‏‏ ד. וו. גריפית' (1935) ‏•‏‏ סדרת הסרטים March of Time / הווארד גרין והרולד רוסון (1936) ‏•‏‏ אדגר ברגן / הווארד גרין / המוזיאון לאמנות מודרנית / מאק סנט (1937) ‏•‏‏ ארתור בול / וולט דיסני / דינה דורבין ומיקי רוני / גורדון ג'נינגס, יאן דומלה, דברו ג'נינגס, אירמין רוברטס, ארט סמית', פרסיוט אדוארט, לויאל גריגס, לורן ריידר, הארי מילס, לואיס מסנקופ, וולטר אוברסט / אוליבר מארש ואלן דייבי / הארי וורנר (1938) ‏•‏‏ דאגלס פיירבנקס / ג'ודי גרלנד / ויליאם קמרון מנזיס / הקרן לקולנוע וטלוויזיה (ז'אן הרשולט, ראלף מורגן, ראלף בלוק, קונרד נגל)/ חברת טכניקולור (1939) ‏•‏‏ בוב הופ / ניית'ן לוינסון (1940) ‏•‏‏ וולט דיסני, ויליאם גארטי, ג'ון נ. א. הוקינס וחברת RCA / לאופולד סטוקובסקי ושותפיו / ריי סקוט / משרד המודיעין הבריטי (1941) ‏•‏‏ שארל בואייה / נואל קאוורד / מטרו גולדווין מאייר (1942) ‏•‏‏ ג'ורג' פאל (1943) ‏•‏‏ בוב הופ / מרגרט אובראיין (1944) ‏•‏‏ אולפני רפבליק ודניאל בלומברג / וולטר וגנר / הבית בו אני גר / פגי אן גארנר (1945) ‏•‏‏ הרולד ראסל / לורנס אוליבייה / ארנסט לוביטש / קלוד ג'רמן ג'וניור (1946) ‏•‏‏ ג'יימס באסקט / תומאס ארמט / ויליאם ניקולס זליג / אלברט סמית' / ג'ורג' קירק ספור / מצחצחי הנעליים (1947) ‏•‏‏ וולטר וגנר / הסרט‏ Monsieur Vincent / סיד גראומן / אדולף צוקור (1948) ‏•‏‏ ז'אן הרשולט / פרד אסטר / ססיל ב. דה-מיל / גונבי האופניים (1949) ‏•‏‏ לואי ב. מאייר / ג'ורג' מרפי / הסרט‏ Le mura di Malapaga (1950)
1951–1975	ג'ין קלי / רשומון (1951) ‏•‏‏ מריאן קופר / בוב הופ / הרולד לויד / ג'ורג' מיצ'ל / ג'וזף שנק (1952) ‏•‏‏ אולפני המאה ה-20 / חברת Bell & Howell / ג'וזף ברין / פיט סמית' (1953) ‏•‏‏ חברת Bausch & Lomb / דני קיי / קמפ ניבר / גרטה גרבו / ג'ון וייטלי / וינסנט וינטר / הסרט Jigokumon ‏(1954) ‏•‏‏ הסרט Miyamoto Musashi‏ (1955) ‏•‏‏ אדי קנטור (1956) ‏•‏‏ איגוד מהנדסי הקולנוע והטלוויזיה / ברונקו בילי אנדרסון / צ'ארלס בראקט / בי. בי. קהן (1957) ‏•‏‏ מוריס שבלייה (1958) ‏•‏‏ באסטר קיטון / לי דה פורסט (1959) ‏•‏‏ גרי קופר / סטן לורל / היילי מילס (1960) ‏•‏‏ ויליאם הנדריקס / פרד מטזלר / ג'רום רובינס (1961) ‏•‏‏ ויליאם טאטל (1964) ‏•‏‏ בוב הופ (1965) ‏•‏‏ יאקימה קאנוט / פרנק פרימן (1966) ‏•‏‏ ארתור פריד (1967) ‏•‏‏ ג'ון צ'יימברס / אונה וייט (1968) ‏•‏‏ קרי גרנט (1969) ‏•‏‏ ליליאן גיש / אורסון ולס (1970) ‏•‏‏ צ'ארלי צ'פלין (1971) ‏•‏‏ צ'ארלס בורן / אדוארד ג'י רובינסון (1972) ‏•‏‏ הנרי לנגוליס / גראוצ'ו מרקס (1973) ‏•‏‏ הווארד הוקס / ז'אן רנואר (1974) ‏•‏‏ מרי פיקפורד (1975)
1976–2000	מרגרט בות' (1977) ‏•‏‏ וולטר לאנץ / לורנס אוליבייה / קינג וידור / המוזיאון לאמנות מודרנית (1978) ‏•‏‏ האל אליאס / אלק גינס (1979) ‏•‏‏ הנרי פונדה (1980) ‏•‏‏ ברברה סטנוויק (1981) ‏•‏‏ מיקי רוני (1982) ‏•‏‏ האל רוץ' (1983)צ‏•‏‏ ג'יימס סטיוארט / הקרן הלאומית לאמנויות (1984) ‏•‏‏ פול ניומן / אלכס נורת' (1985) ‏•‏‏ ראלף בלאמי (1986) ‏•‏‏ חברת קודאק / הועד הלאומי לסרטים בקנדה (1988) ‏•‏‏ אקירה קורוסאווה (1989) ‏•‏‏ סופיה לורן / מירנה לוי (1990) ‏•‏‏ סטיאג'יט ריי (1991) ‏•‏‏ פדריקו פליני (1992) ‏•‏‏ דברה קר (1993) ‏•‏‏ מיכלאנג'לו אנטוניוני (1994) ‏•‏‏ קירק דאגלס / צ'אק ג'ונס (1995) ‏•‏‏ מייקל קיד (1996) ‏•‏‏ סטנלי דונן (1997) ‏•‏‏ איליה קאזאן (1998) ‏•‏‏ אנדז'יי ויידה (1999) ‏•‏‏ ג'ק קארדיף / ארנסט להמן (2000)
2001–הווה	סידני פואטייה / רוברט רדפורד (2001) ‏•‏‏ פיטר או'טול (2002) ‏•‏‏ בלייק אדוארדס (2003) ‏•‏‏ סידני לומט (2004) ‏•‏‏ רוברט אלטמן (2005) ‏•‏‏ אניו מוריקונה (2006) ‏•‏‏ רוברט בויל (2007) ‏•‏‏ לורן באקול / רוג'ר קורמן / גורדון וויליס (2009) ‏•‏‏ קווין בראונלו / ז'אן-לוק גודאר / אלי וולך (2010) ‏•‏‏ ג'יימס ארל ג'ונס / דיק סמית' (2011) ‏•‏‏ ד. א. פניבייקר / האל נידהם / ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (2012) ‏•‏‏ אנג'לה לאנסברי / סטיב מרטין / פיירו טוסי (2013) ‏•‏‏ ז'אן-קלוד קרייר / הייאו מיאזאקי / מורין או'הרה (2014) ‏•‏‏ ספייק לי / ג'ינה רולנדס (2015) ‏•‏‏ ג'קי צ'אן / לין סטלמאסטר / אן וי. קואטס / פרדריק ווייזמן (2016) ‏•‏‏ צ'ארלס ברנט / אוון רויזמן / דונלד סאת'רלנד / אנייס ורדה (2017) ‏•‏‏ מרווין לוי / לאלו שיפרין / סיסלי טייסון (2018) ‏•‏‏ דייוויד לינץ' / וס סטודי / לינה ורטמילר (2019) ‏•‏‏ סמואל ל. ג'קסון / איליין מאי / ליב אולמן (2021) ‏•‏‏ אוזאן פלסי / דיאן וורן / פיטר ויר (2022) ‏•‏‏ אנג'לה באסט / מל ברוקס / קרול ליטלטון (2023)