שלושת המוסקטרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלושת המוסקטרים
"Les Trois Mousquetaires"
Dartagnan-musketeers.jpg
איור מתוך הוצאה של הספר משנת 1894
מאת אלכסנדר דיומא האב
שפת המקור צרפתית
שנת הוצאה 1844
ספר הבא אחרי עשרים שנה

שלושת המוסקטריםצרפתית: "Les Trois Mousquetaires") הוא רומן הרפתקאות קלאסי מאת אלכסנדר דיומא האב. ספר זה הוא הראשון בטרילוגיה הנקראת גם רומנסות ד'ארטאניאן. שמו של הספר מבוסס על עיסוקם של שלושה מתוך ארבעת גיבוריו הראשיים: שלושה מוסקטרים: אתוס, פורתוס ואראמיס. הספר גם נתפרסם בזכות המוטו של ארבעת גיבוריו הראשיים:

"אחד למען כולם, כולם למען אחד![1]"

הספר ראה אור לראשונה במגזין הספרותי הצרפתי: "Le Siècle" כסיפור בהמשכים בין החודשים מרץ ויולי של שנת 1844.

הרומן מתרחש בצרפת מלאת התככים והבגידות של ראשית המאה ה-17, בה מולך לואי ה-13 חלש האופי, בעוד השליט בפועל הוא החשמן רישלייה.

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של מוסקטר, חבר ביחידת העילית של משמר המלך

בשנת 1625 יוצא ד'ארטאניאן, אציל כפרי צעיר השואף להפוך ל"מוסקטר", חבר ביחידת עילית של משמר המלך, בדרכו לפריז עם מכתב מאביו למפקד המוסקטרים דה טרוויל. באמצע הדרך, במהלך שהותו בפונדק בעמק הלואר, לועג אדם מבוגר לסוסו של ד'ארטאניאן. ד'ארטאניאן הנעלב, דורש קרב. חבריו של האיש מכים את ד'ארטאניאן עם סיר בישול ומלקחי מתכת, אשר שוברים את חרבו. גם המכתב של אביו נגנב. ד'ארטאניאן מחליט לנקום באיש אשר זהותו מתגלה מאוחר יותר כזו של הרוזן דה רושפור, סוכנו של החשמן רישלייה, שבאותו הזמן העביר הוראות מהחשמן למרגלת שלו ליידי דה וינטר, המכונה בדרך כלל מיליידי דה וינטר או פשוט מיליידי.

ד'ארטאניאן מגיע לפריז חסר כל ושם הוא פוגש במקרה את שלושת המוסקטרים המהוללים והבלתי-נפרדים, אתוס (Athos), פורתוס (Porthos) וארמיס (Aramis), וביום אחד 'מצליח' לזכות בהזמנה לדו-קרב מכל אחד מהם. לבסוף, הקרבות לא התקיימו בשל התערבות אנשי משמרו של החשמן, מה שמביא לקרב משותף של ארבעתם נגד אנשי החשמן, שבסופו מאמצים השלושה את הצעיר - אשר אמנם לא מתקבל ליחידת המוסקטרים היוקרתית בשל היעדר מכתב ההמלצה שנגנב ממנו, אך הופך לחבר מן המניין במשמר המלך. מפקד המשמר דה אסרט נותן לד'ארטניאן 40 פיסטולים. בכסף הוא שוכר משרת, פלנשה (Planchet), מוצא מקום לינה ומתייצב אצל מסייה ד'אסר (Des Essart). יחידתו של ד'אסר היא יחידה לא יוקרתית שבה הוא צריך לשרת במשך שנתיים לפני שנשקלת מועמדותו ליחידת העילית - המוסקטרים. זמן קצר לאחר מכן, ד'ארטאניאן פוגש את קונסטנס בונסייה, אשתו הצעירה והיפה של בעל הבית שלו ובת טיפוחיו של חדרנה של המלכה אן מאוסטריה ומתאהב בה ממבט ראשון.

אן, מלכת צרפת, מנהלת בסתר רומן עם הדוכס מבקינגהאם. היא נפגשת עם מאהבה ונותנת לו כמזכרת ממנה שרשרת מעוטרת ב - 12 אבני יהלום, שקיבלה בעבר כמתנה מבעלה, המלך לואי ה-13. החשמן רישלייה, המיודע בעזרת מרגליו על המפגש בין המלכה למאהבה האנגלי, רוצה לסכסך מלחמה בין צרפת ואנגליה, ומשכנע את המלך לדרוש מהמלכה לענוד את שרשרת היהלומים שנתן לה לנשף שיארגן החשמן בעוד שבועיים. קונסטנס בונסייה מנסה לשלוח את בעלה ללונדון כדי להשיב את התכשיט אך האיש מתומרן על ידי רישלייה ומסרב ללכת. ד'ארטאניאן יחד עם חבריו המוסקטרים מתנדבים למשימה. בדרך, עושי דברו של החשמן תוקפים אותם שוב ושוב ורק ד'ארטאניאן ופלנשה מצליחים להגיע ללונדון. לפני שהוא מגיע, ד'ארטאניאן נאלץ לתקוף וכמעט להרוג את הרוזן דה וורדס, חברו של החשמן, בן דודו של רושפור ומאהבה של מיליידי. אף על פי שמיליידי גנבה ממנו שתי אבני יהלום מהשרשרת של המלכה, הדוכס בקינגהאם מצליח לספק לד'ארטאניאן תחליפים תוך שהוא מעכב את שובה של מיליידי לפריז. מיליידי חוזרת לרישלייה עם 2 האבנים החסרות כדי שיוכל להציג אותן כראיה לבגידתה של המלכה, אך ד'ארטאניאן חוזר עם השרשרת בעלת סט מלא של 12 יהלומים בדיוק בזמן כדי להציל את כבודה של המלכה אן. המלכה מודה לחשמן על ה"מתנה" שלו שמעלה את מספר היהלומים בשרשרת שלה ל-14 ובכך מצליחה לעורר קנאה במלך כלפי החשמן. בעקבות הצלחתו במשימה ד'ארטאניאן מקודם ומושבע כמוסקטר והמלכה, בהכרת תודה, נותנת לו טבעת יפה.

חלק ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של המוסקטרים של החשמן, היריבים הגדולים של המוסקטרים של המלך.

זמן קצר לאחר מכן, ד'ארטאניאן מתחיל ברומן עם מאדאם בונסייה. הוא מגיע לפגוש אותה, הוא מגלה סימנים של מאבק במקום ומגלה שרושפור הפועל בהוראת החשמן רישלייה, שבה אותה וכלא אותה. ד'ארטאניאן וחבריו חוזרים לפריז. ד'ארטאניאן פוגש את מיליידי דה וינטר באופן רשמי ומזהה אותה כאחת מסוכניו של החשמן. הוא מתאהב בה אך המשרתת שלה מגלה לו כי מיליידי אדישה כלפיו. הוא נכנס למגוריה בחושך, מעמיד פנים שהוא מאהבה, הרוזן דה וורדס, ושוכב עימה. הוא מוצא שלמיליידי יש פלר דה ליס צרוב על כתפה - סימונה כעבריינית. כשהיא מגלה את זהותו, מיליידי מנסה להרוג אותו אך ד'ארטאניאן בורח ממנה. הוא מדווח לאתוס שלמיליידי יש סימן על כתפה הזהה לזה שאתוס גילה לפני הרבה שנים בכתפה של אשתו לשעבר. כאשר אתוס שומע זאת וגם מזהה את הטבעת שמיליידי נתנה לד'ארטאניאן כזו שירש מאמו, אתוס, הרוזן דה לה פר (de la Fère) לשעבר, מבין שאשתו לא מתה כפי שחשב.

ד'ארטאניאן יוצא להצטרף למצור שאוסר צבא צרפת הקתולית על העיר לה רושל, מעוזם של ההוגנוטים. הוא מקבל ​הודעה שהמלכה שיחררה את קונסטנס מהכלא. שלושת המוסקטרים עוקבים אחרי מיליידי אל פונדק דרכים שבו היא נפגשת ​​בחשאי עם החשמן. רישלייה מבקש ממיליידי לרצוח את הדוכס בקינגהאם, מאהבה של המלכה, תומכם של המורדים הפרוטסטנטים בלה רושל שאף שלח חיילים כדי לסייע להם. בתמורה היא מבקשת רשות להרוג את ד'ארטאניאן וקונסטנס בונסייה. רישלייה נותן לה מכתב חנינה מראש (המנוסח בכוונה למנוע הפללה עצמית) בלשון זו: "כל פעולותיו של נושא מכתב זה נעשו באישורו של החשמן רישלייה למען צרפת" אך אתוס לוקח אותו ממנה ורוכב עם חבריו ללה רושל להזהיר את ד'ארטאניאן. למחרת בבוקר, אתוס מתערב עם אחד ממפקדי הצבא הצרפתי על ארוחה דשנה אם הוא, ד'ארטאניאן, פורתוס, אראמיס, ומשרתיהם יצייחו לכבוש ולהחזיק את מבצר סנט ג'רביס כנגד המורדים במשך שעה. בפועל, הצליחו המוסקטרים לעמוד בפרץ במשך שעה וחצי לפני שנסוגו, תוך כדי שהם הורגים 22 בני לה רושל. המטרה האמיתית מאחורי ההתערבות של אתוס הייתה למצוא מקום בו יוכל לשוחח עם ד'ארטאניאן ולעדכנו מבלי שמרגלי החרש של החשמן הפזורים במחנה יוכלו לשמוע.

ארבעת המוסקטרים מיידעים את לורד דה וינטר, אחיו הגדול של בעלה המנוח של מיליידי, שלא זו בלבד שגיסתו ניסתה בעבר להביא למותו אלא שבעלה הראשון חי (אתוס בתוארו הקודם כרוזן דה לה פר) ולכן נישואיה לאחיו לא היו תקפים מלכתחילה. הם מבקשים ממנו להזהיר את הדוכס בקינגהאם מפניה. עם הגעתה לאנגליה, מיליידי נתפסת על ידי אנשי הדוכס ונכלאת בביתו של גיסה, לורד דה וינטר שחושד כבר זמן שמותו של אחיו נגרם כתוצאה מהרעלה על ידי מיליידי. הוא ממנה לשומר אדם שנראה שחסין בפני יופיה וקסמה - יד ימינו של הדוכס, הפוריטני הקפדן ג'ון פלטון. אף על פי כן, מיליידי מצליחה לשכנעו שהיא פוריטנית כמוהו וכי הדוכס בקינגהאם רודף אותה בשל נאמנותה לדתה וסירובה לקבל את דעותיו המתקדמות. פלטון, שגם לו יש טינה כלפי הדוכס בשל אי קידומו הצבאי, מסכים לרצוח את הדוכס ה'חוטא'. הוא משחרר את מיליידי ומתנקש בדוכס בקינגהאם. מיליידי נמלטת מאנגליה בסירה ואילו רוצחו של בקינגהאם, פלטון, נידון לתלייה.

עם חזרתה לצרפת, מיליידי מסתתרת במנזר שבו קונסטנס שוהה (מטעמי בטיחות). קונסטנס הנאיבית נצמדת למיליידי, שרואה סיכוי לנקמה בד'ארטאניאן, והפאם פאטאל אכן מרעילה את קונסטנס לפני שד'ארטאניאן, המגלה את מיקומה, יוכל להציל את אהובתו. ארבעת המוסקטרים ​​עוצרים את מיליידי בדרכה לחשמן רישלייה. הם עורכים לה משפט מאולתר ומפרטים בפניה את פשעיה, מהסתרת זהותה כעבריינית בפני בעלה הראשון, אתוס ועד הרציחות של דוכס בקינגהאם וקונסטנס בונסייה. מילידיי מתנגדת למשפט הלא חוקי כדבריה ואף דורשת מהם לספק הוכחות לפשעיה. אתוס, פורתוס, אראמיס וד'ארטאניאן , כל אחד מהם בתורו דן אותה למוות. הם מביאים תליין רשמי, אשר מבצע את גזר הדין ועורף את ראשה של מיליידי דה וינטר.

ארבעת החברים פונים לחזור למצור על לה רושל אך נעצרים על ידי הרוזן דה רושפור שמביא אותם בפני החשמן. כשנשאל על ידי רישלייה על ההוצאה הלא חוקית להורג של מיליידי, ד'ארטאניאן מציג מכתב חנינה זהה לזה שנתן החשמן למיליידי. החשמן מתרשם מעורמתו של ד'ארטאניאן, משמיד את המכתב וכותב מכתב חדש, המעניק לנושאו קידום לדרגת לוטננט ביחידת העילית של המוסקטרים בפיקודו של דה טרוויל. רישלייה לא מציין במכתב את שם המקודם אלא משאיר מקום ריק בדף. ד'ארטאניאן מציע את המכתב לאתוס, פורתוס, אראמיס כל אחד מהם בתורו, אבל השלושה מסרבים בטענה כי הוא, ד'ארטאניאן, הראוי והמתאים ביותר לתפקיד ביניהם.

המצור על לה רושל מסתיים ב-1628. אראמיס פורש כדי לשמש כומר במנזר, פורתוס מתחתן עם אהובתו העשירה ואילו אתוס משרת במוסקטרים ​​תחת ד'ארטאניאן עד פרישתו לאחוזתו בכפר ב-1631 .

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת המוסקטרים בחוברת קומיקס קלאסית מ-1941

ספרי המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרות טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר תורגם פעמים רבות לשפה העברית תחת השם שלושת המוסקטרים על ידי המתרגמים הבאים:

  1. אריה ענבי הוצאת הספרייה הקטנה 1949. תרגום זה ראה אור גם בשנת 1953 בהוצאת ישראל.
  2. יצחק לבנון וחנה בן דוב הוצאת מ. ניומן 1950.
  3. יצחק לבנון הוצאת מסדה 1971
  4. אליעזר כרמי, הוצאת רביבים 1980.
  5. שרגא גפני הוצאת שלגי 1980.
  6. אביטל ענבר, איורים: אריברטו קודראדו, הוצאת זמורה ביתן, 1988.
  7. עמיחי הדרי, הוצאת קוראים, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכסנדר דיומא האב, שלושת המוסקטרים, הוצאת זמורה ביתן, תרגם אביטל ענבר, 1988, כרך א', עמוד 124.