קרב טאלאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב טאלאס
معركة نهر طلاس
מקום: עמק פרגנה
42°31′30″N 72°14′00″E / 42.525°N 72.233333333333°E / 42.525; 72.233333333333 
עילה: התפשטות צבאית של שני הצדדים
תוצאה: ניצחון לח'ליפות העבאסית
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
Flag of Tang Dynasty (China).png שואן-דזונג, קיסר סין  Abbasid banner.svg א-ספאח 
מפקדים
כוחות

30,000~

30,000~

אבדות

20,000~

10,000-20,000

קרב טאלאס או קרב ארתלךמנדרינית: 怛羅斯戰役, בערבית: معركة نهر طلاس) היה קרב מכריע בין האימפריה הסינית תחת שושלת טאנג לאימפריה המוסלמית תחת הח'ליפות העבאסית, אשר נתמכה בידי האימפריה הטיבטית. הקרב התרחש בשנת 751 בטרנסאוקסאניה הממוקמת במרכז אסיה והסתיים בניצחון מוסלמי אשר הפך גורם משפיע על האסלאמיזציה של שבטי הנוודים במרכז אסיה במאות השנים הבאות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת טאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שושלת טאנג

האימפריה הסינית תחת שושלת טאנג החלה בהתפתחות מהירה זמן קצר לאחר הקמתה כאשר טאי-דזונג, קיסר סין השני מהשושלת כבש את הגקטורקים וכבש שטחים נרחבים במרכז אסיה דרכם פתח מחדש את דרך המשי. שלטונו ראה את עלייתה של שושלת בסין, לראשונה מזה 400 שנה, לכבירה כשושלת האן המערבית. טאי-דזונג הביא את סין לתור זהב, פיתח את הכלכלה, ההשפעה, ההחלה הדתית ועוד. לאחר מותו של טאי-דזונג בשנת 649, עלתה עם הזמן אשת בנו, וו דזה טיין, אשר פעלה להקים שושלת משל עצמה כקיסרית סין אך לבסוף חזרה בה והשיבה את שלטון טאנג בתחילת המאה ה-8. שושלת טאנג נחלשה מעט תחת ממשיכי דרכה, בייחוד שואן-דזונג, קיסר סין אשר שלטונו המאוחר ראה היחלשות בהשפעה והמעורבות על מעשי השלטון. הדת השלטת בסין הייתה הדת הסינית העממית אך היו בה בודהיסטים, דאואיסטים, שמאנים, קונפוציאנים, ואף אוכלוסיות קטנות של נוצרים ויהדות סין אשר הגיעו בדרך המשי.

הח'ליפות המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה המוסלמית

מעלייתה המהירה במהלך המאה ה-7, האימפריה המוסלמית תחילה תחת שלטון הראשידון, החלה בכיבוש נרחב אשר החל בחצי האי ערב והמשיך עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל ופלישתה לממלכת פרס, שהביאו להבסת האימפריה הביזנטית וכיבוש האימפריה הסאסאנית. מאבק פנימי בין פלגים העלה לשלטון את הח'ליפות האומיית, אשר המשיכה לפתח ולהאדיר את השושלת בכיבוש צפון אפריקה וחצי האי האיברי והחלה את תור הזהב של האסלאם. שליטי האימפריה הסאסאנית (בית סאסאן), ברחו עם כיבוש ממלכתם אל בעלי בריתם הסינים בדרך המשי, והתיישבו בבירה הסינית צ'אנג-אן שם ניתנה להם חסות מידי קיסר סין. עם האסלאמיזציה של איראן התפתחה האימפריה המוסלמית מעבר לח'וראסאן והחלה כיבוש של טרנסאוקסאניה. עם הזמן שתי האימפריות שלו בשטחים נרחבים מדרך המשי ורצון ההתפתחות שלהם הביא להתנגשות של הכוחות המוצבים בגבולות.

כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא טאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאימפריה הסינית היה צבא חזק מאוד נכון לזמנה. הצבא התבסס על מערכת 'פובינג', מערכת צבאית שנבנתה מתוך מיליציות מקומית שניתן היה לגייס אותן במהירות בעת מלחמה. מקורה של מערכת ה'פובינג' בשושלת וויי המערבית של סין (535-556), ואומצה על ידי שושלת טאנג. הצבא כלל מערכת מיליציות שהוקצו לפי שטחים (לרוב לפי מחוזות) בהם לוחמים שגילם נע מ-21 עד 60. קצינים קיבלו עמלות מורחבות אך חיילים סדירים הוחלפו מתפקידם על סמך מקום מגוריהם ומרחקם מהבירה המחוזית. אנשים שהתגוררו 500 לי (לי אחד הוא חצי קילומטר) מהבירה שירתו חודש מכל חמישה, ואלו שהתגוררו מעל 2,000 לי משם שירתו חודש מכל תשעה בשושלת טאנג יחידות צבאיות אלו היו בשליטת משרד הצבא. שושלת טאנג הסדירה סך הכל 634 יחידות צבאיות, הנקראות ז'צ'ונגפו, שכל אחת מהן מורכבת מ-800 עד 1200 איש. כל ז'צ'ונגפו חולק ליחידות משנה, 'טואן' כללו 300 חיילים, 'דוי' של 50 חיילים, ו'הו' של 10 חיילים[1].

מערכת ה'פובינג' דרשה הוצאות ממשלתיות מועטות בלבד, מכיוון שמיליציות יכלו לפרנס את עצמן בעזרת חקלאות. החיילים עבדו על אדמתם במהלך עונות היבול, ולאחר מכן קיבלו אימונים צבאיים במהלך שאר עונות השנה. מערכת 'פובינג' יכלה לספק לצבא רק מערכות צבאיות קצרות משום שלוחמה מורחבת מנעה את טיפוח החקלאות שהכלכלה הייתה תלויה בו. המערכת ננטשה בהדרגה לטובת יחידות צבא קבועות במשרה מלאה במאה ה-8. במהלך קרב טאלאס היה הצבא הסיני מחולק בין יחידות סדירות למיליציות 'פובינג'.

צבא הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבאות מוסלמיים במזרח התיכון בימי הביניים

האימפריה המוסלמית הוקמה מנוודים ערבים בחצי האי ערב אשר לאחר שכבשו את רוב המזרח התיכון החלו עם הזמן להתפתח מצבא נוודים לצבא מיושב. מאז מלחמות הרדה בהם הוסדר צבא האימפריה המוסלמית לגמרי רק מוסלמים נכנסו לשורותיו. הצבא הסתמך לרוב על חיל רגלים וחיל פרשים, בייחוד פרשים קלים. לכוחות חיל הרגלים ניתנו קסדה ושריון וכלי הנשק המוכרים היו מגן, חנית, חרב וחץ ומכיבושם המוקדמים הפכו המוסלמים מומחים באומנות יצירת מצור. צעדות צבאיות נערכו עם הפרשים מקדמה בעודם הראשונים לראות סכנה מתקרבת והראשונית להגיב בתנועה לאגפים בעודם רואים אותה. כל תנועה צבאית נעצרה בימי שישי.

הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב היה הראשון להסדיר את הצבא המוסלמי כמחלקת מדינה. תחת פיקודו של ח'אלד בן אל-וליד נוצרה יחידת "הצבא הנע", יחידת פרשים קלים אשר פעלה לרוב מאגפי המערך הצבאי והייתה מרכזית לניצחונות גדולים כגון המצור על דמשק (634). מערך השלטון תחת הראשידון והח'ליפות האומיית היה ריכוזי והצבא חולק למספר רב של חזיתות ומכאן שביד הממשל הריכוזי היה במהרה לנייד כוחות מצד זה לצד זה של האימפריה.

כוחות צדדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב סכסוך ממושך עם שושלת טאנג, האימפריה הטיבטית העבירה חלק מכוחותיה לתמוך בכוחות המוסלמים במרכז אסיה, הכוחות נעו מרמת טיבט אל הינדו-כוש ומשם אל מרכז אסיה איפה שהתחברו עם המוצב המוסלמי בקירוב לגבול המערבי של שושלת טאנג. האימפריה האויגורית הייתה מדינת חסות בפועל של שושלת טאנג, ועל כן תמכה בה במהלך המאבק אך לא הייתה תמיכה זאת מעבר לדיפלומטית. עמים טורקיים באגן טארים ניתנו כמעט מאה שנים לשליטה סינית אך גורמים פנימיים מתוכם תמכו בעצמאות משושלת טאנג ואף חברו למוסלמים במאבק.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב מדיניות הכיבוש של המוסלמים התנגשו הכוחות במוצבים המערביים של שושלת טאנג. המאבק הראשון בין כוחות שושלת טאנג לכוחות בית אומיה התרחש בשנת 715 בעמק פרגנה (כיום מחולק בין קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן) ועל אף תמיכה מצד האימפריה הטיבטית הכוחות המוסלמים נפלו בקרב נגד הכוחות הסינים העדיפים והיה עליהם לסגת. שנתיים אחר כך הסינים שלחו אל הגבול צבא של שכירי חרב קרלוקים (עם טורקי בצפון אגן טארים שהיה תחת שלטון טאנג) שהביסו את הכוחות המאוחדים של הערבים והטיבטים המוצבים ליד טשקנט (כיום עיר הבירה של אוזבקיסטן).

סדרה של מרידות פנימיות הפריעו להתפתחות הצבאית של בית אומיה, בתחילת 750 מרד האשמיה תחת א-ספאח הפיל את הח'ליפה האומיי מרואן השני בקרב הזב והעלה לשלטון את הח'ליפות של בית עבאס תחת א-ספאח, אשר העביר את מרכז השלטון שלו מדמשק אל בגדאד. הכוחות הסינים ידעו ככל הנראה על האי-שקט הפנימי המתרחש באימפריה המוסלמית ותכננו להשתמש בו לכיבוש כל מרכז אסיה. בשנת 747 הגנרל הסיני באזור הגבול המערבי, גאו שיאן-שי, החל לנוע בראש כוחותיו דרומה נגד עיר-המדינה גילגיט (כיום בגילגיט-בלטיסטן), בת ברית של האימפריה הטיבטית. לאחר ניצחונו על גילגיט גאו המשיך לכבוש ולספח ערי-מדינה בגבולות הינדו-כוש, היה זה הפתיח של מערכה סינית אשר תכננה לכבוש את כל מרכז אסיה.

קרב טאלאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו הזמן ערי-המדינה של פרגנה וטשקנט היו במאבק אזורי ממושך. כוחות הפרגנה שלחו קריאה לעזרה מהסינים ובאביב 750 גאו שיאן-שי צעד בראש כוחותיו צפונה, הביס וסיפח את טשקנט לתוך האימפריה הסינית ובתמורה השלטון בפרגנה ניתן לחסות סינית. להנהגה בטשקנט לא הייתה ברירה אלא לקרוא לעזרה מהמוסלמים. הכוחות המוסלמים באזור, אשר הוצבו מדרום לימת אראל תחת פיקודו של זיאד בן-סליא, החלו לנוע לאורך נהר טאלאס אל עבר טשקנט. בהתקרבות המוסלמים החלו כוחותיו של גאו שיאן-שי לסגת מזרחה בשביל להתאחד עם בעלי הברית הקרלוקים ברכס טיין שאן.

הקרב לבסוף החל במחצית השנייה של שנת 751 על הגבול המודרני של קירגיזסטן-קזחסטן. הרישום הסיני והרישום הערבי של הקרב שונים לגמרי אחד מהשני בנוגע למה שהתרחש. לפי המקורות הערבים לכל צד היו 100,000 חיילים בעוד המקורות הסינים טוענים שהיו 30,000 פרשים מצד טאנג ו-20,000 פרשים מצד הח'ליפות. הקרב התרחש על גדות מספר רכסי הרים אדירים במרחק של אלפי קילומטרים ממרכזי הממשל של כל אחת מאותן אימפריות. ההכנות לקרב היו מעטות מאוד ולפי ההערכה המקובלת היו לכל צד בין 30,000 ל-50,000 חיילים. כוחותיו של זיאד היו כמעט כולם ערבים אך כללו יחידת רגלים טיבטית שתמכה בהם וכוחות גקטורקים אנטי-סינים שגם כן הצטרפו לשורות צבא הח'ליפות. צבאו של גאו שיאן-שי כלל ברובו מגויסים ממרכז סין ותומכים מקומיים מעמק הפרגנה. המקורות לא ברורים לגבי האם הקרלוקים היו ביחד עם כוחותיו של גאו שיאן-שי בתחילת הקרב או שלא הצטרפו לשורותיו כלל. רוב הצבא הסיני היה בנוי מחיל רגלים כבד בעוד לכוחות הח'ליפות היה מספר שווה של חיל רגלים ופרשים.

הצבאות נפגשו ממערב לנהר טאלאס וישנם שני תיאורים להליך הקרב:

תיאור ראשון: זיאד הסדיר את כוחותיו במבנה סטנדרטי, קשתים מקדימה, חיל רגלים בעל חניתות מאחוריהם, פרשים כבדים באגפים ושומריו האישיים עם חיל הפרשים הקלים מאחורה. גאו הסדיר את הקשתים ונושאי החיצים מקדימה, את נושאי הכידונים והחניתות בשורה אחריהם, שומריו האישיים עם הפרשים הקלים מאחורה ופרשים קרלוקים באגפים. שלושת ימי הקרב הראשונים היו כמעט זהים; הכוחות הסינים תקפו על גבי שדה הקרב וקשתיהם הנחיתו פגיעות קשות על מקבילם המוסלמים. לאחר מכן נסוגו הקשתים לאחור וחילות הרגלים נפגשו ראש בראש. עליונות השריון הסיני הביאה לפגיעה קשה ברגלים המוסלמים. כוחות הפרשים תקפו מהאגפים והיה על גאו להוציא את הפרשים הקלים בשביל למנוע פעולה נרחבת של הפרשים המוסלמים נגד חילות הרגלים.

ביום הרביעי לקרב הפרשים הקרלוקים בגדו בכוחות הסינים ותקפו אותם מהאגפים, עם התקדמות מוסלמים ישירה לאורך שדה הקרב היה על הסינים לסגת בעוד כוחותיהם מתפרקים תחת הלחץ. בין 10,000 ל-20,000 ערבים נהרגו בקרב כמו גם 30,000 סינים ורק כוחות הפרשים הקלים והשומרים האישיים של גאו הצליחו לסגת בבטחה.

תיאור שני: לא הכוחות הסינים ולא הכוחות המוסלמים העזו לתקוף אחד את השני ובמשך ארבעה ימים שלמים היו בכוננות לקראת תקיפה מצדו של האויב. בעודם בכוננות אחד נגד השני, צבא שלישי וקטן בהרבה, המורכב מפרשים קרלוקים, עמד מהצד השני של נהר טאלאס ולא הצטרף לאף צד במאבק. בבוקר היום החמישי הקרלוקים חצו את נהר טאלאס ותקפו את כוחות טאנג מהגף השמאלי. בעודם רואים את התקיפה על הסינים, המוסלמים יצאו ותקפו את הכוחות הסינים ישירות. לא ברור האם הקרלוקים והמוסלמים תכננו את שיתוף הפעולה הזה מלחתחילה אבל בסופו של דבר הצבא הסיני התפרק כמעט לגמרי ורק כמה אלפי חיילים סינים שהיו קרובים אל גאו באגף הדרומי שרדו את הקרב ונסו חזרה לשטחים בחזקת שושלת טאנג.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות סינים נשלחו למנוע התפתחות של השפעה מוסלמית אך כמה שנים מאוחר יותר החל מרד אן לושאן במרכז סין והיה על הכוחות לשוב מעמדותיהם במרכז אסיה. המוסלמים העבאסים עצמם לא הצליחו להחזיק ולשלוט בשטחים זמן רב עם עליית ההשפעה הטורקית באזור.

תוצאות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרב החלה לרדת ההשפעה של הבודהיזם באזור ועם איבוד חלק נרחב מהקשר בין סין ותת היבשת ההודית נוצרו מתוך השתיים שני זרמים שונים לגמרי של בודהיזם. הקרב הוסיף להשפיע על האסלאמיזציה של עמים טורקיים אשר בסופו של דבר יחלו בפלישות האימפריה הסלג'וקית אל המזרח התיכון. יתרה מכל, רשמים על הטכנולוגיה ליצירת ניירות, אשר נשמרה בסוד בידי הסינים עד לנקודה זאת, הגיעו לידי הח'ליפות העבאסית דרך הקרב ומצאו את דרכם אל המזרח התיכון ומאוחר יותר גם אירופה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tang Dynasty Military, totally history