קרב ראמיאי
 | ||||||||||||||||||
| רגימנט הפרשים של המלכה פורץ דרך האגף הימני | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמת הירושה הספרדית | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 23 במאי 1706 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המצור על ברצלונה | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב טורינו | |||||||||||||||||
| מקום | ראמיאי (כיום בבלגיה) | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
50°38′19″N 4°54′46″E / 50.638611111111°N 4.9127777777778°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מוחלט לחברות הברית הגדולה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב ראמיאִי או ראמיאִיז (באנגלית: Battle of Ramillies, בהולנדית: Slag bij Ramillies, בצרפתית: Bataille de Ramillies, בגרמנית: Schlacht bei Ramillies), שנערך ב-23 במאי 1706 בשטח בלגיה של ימינו, היה קרב במלחמת הירושה הספרדית. הקרב היה הצלחה עבור הרפובליקה ההולנדית ואנגליה, וכוחות מסופחים[1]. הוא נערך לאחר שב-1705 התנהלה מערכה לא-החלטית, שבה ביטחון היתר של בעלות הברית וההססנות ההולנדית לאחר ההצלחה בקרב בלנהיים גרמו לנטישת המערכה לאורך נהר המוזל, דבר שאילץ את הדוכס ממרלבורו לנטוש את תוכניותיו לפלוש לצרפת. לואי הארבעה-עשר רצה לחתום בהקדם האפשרי על הסכם שלום, למרות חוסר היכולת של הברית הגדולה להשיג ניצחון מכריע, אם כי ביקש לעשות זאת בתנאים סבירים מבחינתו. הצבאות הצרפתיים החלו לתקוף את יריביהם במקום להתגונן.
תחילת 1706 הייתה מוצלחת מבחינת הגנרלים של לואי, שהשיגו ניצחונות באיטליה ובאלזס, שם מרשל וילאר אילץ את המרקיז מבאדן לסגת לרוחב הריין. לואי דרש ממרשל וילרואה לצאת לעימות עם מרלבורו, ולאלץ את בעלות הברית להילחם עמו בארצות השפלה הספרדיות. המרשל הצרפתי יצא מלוון בראש צבא שמנה 60,000 חיילים, ובאופן הפגנתי צעד לכיוון לֵאוֹ (Léau, כיום בבלגיה). מרלבורו, שהיה נחוש להילחם בקרב גדול, קיבץ את כוחותיו - כ-62,000 חיילים - ליד מאסטריכט. לאחר מכן התקדם מרלבורו לכיוון נהר מהֵן (Mehaigne, יובל של המז) ומישור ראמיאי, מקום שם נערכו הצרפתים בעמדותיהם בציפייה לקרב.
צבאו של וילרואה הובס בתוך פחות מארבע שעות. מהלכיו העדינים של מלבורו והשינויים בטקטיקות הלחימה שהנהיג - דבר שהמפקדים הצרפתים והבווארים לא הבינו עד שהיה מאוחר מדי - גרמו ליריביו להיות בנחיתות טקטית. הצבא הצרפתי-בווארי נסוג במהירות ובבלבול, לאחר שספג למעלה מ-20,000 נפגעים. למעט ניצחונו של הנסיך אויגן מסבויה בקרב טורינו הצליחו חברות הברית הגדולה לגרום ללואי להפסיד את שטח האדמה הגדול ביותר במהלך המלחמה. ערים רבות - בהן בריסל, ברוז' ואנטוורפן - נכבשו על ידי כוחותיו של מרלבורו, ועד סוף המערכה גורש הצבא הצרפתי-ספרדי מרוב ארצות השפלה. 1706 הייתה אחת השנים המוצלחות ביותר של חברות הברית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
צרפת זכתה למספר הצלחות ב-1705, לאחר התבוסה הקשה בקרב בלנהיים שנערך ב-1704. הדוכס ממרלבורו תכנן את מערכת 1705 - פלישה לצרפת דרך עמק המוזל - כך שהיא תהיה השלמה לבלנהיים ותגרום ללואי הארבעה-עשר לחתום על הסכם שלום. תוכנית זו סוכלה על ידי ידידיו ואויביו של הדוכס כאחד.
הססנותם של בעלי ברית ההולנדית לחשוף את גבולותיהם או לשלוח את חייליהם להימור נוסף בגרמניה מנעו ממרלבורו להגשים את יוזמתו, אך דבר מה חשוב יותר היה הודעתו של המררגראף מבאדן על כך שאין ביכולתו להצטרף לדוכס במתקפה ההולכת וקרבה. היה זה בין השאר בעקבות העברת החיילים בפתאומיות מהריין לעזרתו של הנסיך אויגן מסבויה באיטליה, אך גם בגלל בריאותו שהחלה להתדרדר לאחר שפתח מחדש פצע ברגלו שספג בקרב שלנברג[2]. יתר על כן, מרלבורו נאלץ להתמודד במאי עם מותו של הקיסר לאופולד הראשון ועלייתו לשלטון של יוזף הראשון, שסיבכה את העניינים מבחינת הברית הגדולה[2].
יכולת ההתאוששות המהירה של המלך הצרפתי ומאמצי הגנרלים שלו היו גם כן בעייתיות מבחינת מרלבורו. מרשל וילרואה, שהפעיל לחץ רב על המפקד ההולנדי, רוזן אוברקירק, לאורך המז, כבש את אואי ב-10 ביוני והתכונן למתקפה על לייז'. כוחותיו של מרשל וילאר התבצרו על המוזל, ובעקבות התדלדלות האספקה נאלץ מרלבורו להפסיק את המערכה שלו ב-16 ביוני. בעקבות עזיבתו של מרלבורו לצפון העבירו הצרפתים את חייליהם מעמק המוזל כדי לתגבר את וילרואה בפלנדריה, בזמן שווילאר מתקדם לעבר הריין[3].
בעלות הברית הצליחו לפצות על כישלון מערכת המוזל באמצעות ההצלחה באליקסהיים וחציית קווי ברבנט בארצות השפלה הספרדיות (אואי נכבשה מחדש ב-11 ביולי), אך בעקבות ההססנות וחוסר הנחישות ההולנדית לא הצליח מרלבורו להכניע במהירות את הצרפתים[4]. 1705 הייתה כמעט עקרה עבור הדוכס, כשהפיצוי היחיד על אכזבותיו הצבאיות היו מאמציו בתחום הדיפלומטיה. הוא נסע לחצרות המלוכה של דיסלדורף, פרנקפורט, וינה, ברלין והנובר, וקיווה לקבל תמיכה משמעותית לברית הגדולה ולחלץ הבטחות לסיוע ממשי עבור הקרבות של 1706[5].
היערכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 בינואר 1706 הגיע הדוכס ממרלבורו ללונדון לאחר שסיים את שליחותו הדיפלומטית, אך למרות זאת הוא כבר היה שקוע בתכנון האסטרטגיה שלו לעונה הקרובה. האפשרות הראשונה, אם כי ישנה מחלוקת עד כמה הדוכס היה מוכן להרחיק לכת, הייתה התוכנית להעביר כוחות מארצות השפלה הספרדיות לצפון איטליה; לאחר הגעת החיילים הוא תכנן להובילם לחבירה עם הנסיך אויגן מסבויה, על מנת להביס את הצרפתים ולהגן על סבויה מפני פלישה[6]. לאחר מכן תשמש סבויה כשער כניסה לתוך צרפת באמצעות מעברי ההרים שבשטחה, או פלישה עם תמיכה ימית לאורך חופי הים התיכון דרך ניס וטולון, במקביל למאמצים מוגברים של בעלות הברית בספרד[7]. אולם נראה כי תוכניתו המועדפת של הדוכס הייתה לחזור לעמק המוזל[8], היכן שמרשל מרסין נטל זה עתה את הפיקוד על הכוחות הצרפתיים, ולנסות פעם נוספת לחדור ללב צרפת. תוך זמן קצר ההחלטות הללו הפכו לתאורטיות, היות שמיד לאחר הגעתו לרפובליקה ההולנדית ב-14 באפריל הגיעו החדשות על עיכוב משמעותי בפעולות הברית הגדולה במלחמה הכוללת.
לואי החליט לתקוף במקביל באלזס ובצפון איטליה, על מנת להפתיע את בעלות הברית ולהוכיח שצרפת נחושה לנצח[9]. ב-19 באפריל הביס הדוכס מוונדום את הצבא האימפריאלי בקלצ'ינאטו שבצפון איטליה, וגרם לחיילים האימפריאליסטיים לסגת בבלבול; הכוחות הצרפתיים היו בעמדה לקראת המצור הארוך והמצופה על טורינו. באלזס הצליח מרשל וילאר להפתיע את המרגרייב מבאדן ולכבוש את אגנו (Haguenau), הדף אותו בחזרה לאורך הריין בחוסר סדר, ובכך יצר איום על לנדאו. לאור הנסיגות הללו סירבו ההולנדים לשקול בחיוב את תוכניתו של מרלבורו לצעוד לתוך איטליה, ולמעשה כל תוכנית שהייתה גורמת לדוכס ולצבאו לעזוב את גבולותיה. כתוצאה מכך החליט מרלבורו להכין מערכה בארצות השפלה, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה[10].
מרלבורו עזב את האג ב-9 במאי. שישה ימים לאחר מכן כתב לידידו הטוב סידני גודולפין כי "אלוהים יודע שאני הולך בלב כבד, כיוון שאין בי תקווה לעשות דבר מה משמעותי, אלא אם הצרפתים יעשו את מה שאני בטוח שהם לא...", כלומר קרב[11]. ב-17 במאי ריכז הדוכס את חייליו ההולנדים והאנגלים בעיר טונגרן שליד מאסטריכט. ההנוברים, ההסניאנים והדנים, מצאו או המציאו תירוצים לביטול תמיכתם במהלך[12]. מרלבורו כתב מכתב בקשה לדוכס מווירטמברג, מפקד הנציגות הדנית, והפציר בו לבוא עם פרשיו בהקדם האפשרי[13]. בנוסף, המלך בפרוסיה הורה לחייליו להישאר במגוריהם שמאחורי הריין בשעה שמחלוקותיו האישיות עם וינה ועם הפרלמנט ההולנדי בהאג טרם נפתרו. למרות זאת מרלבורו הטיל ספק רב בכך שהצרפתים ינטשו את עמדותיהם החזקות ויתקפו את צבאו. גם אם וילרואה יתוגבר על ידי חיילים רבים של מרסין. הנחה זו התבררה כטעות: לואי הארבעה-עשר רצה הסכם שלום בתנאים סבירים מבחינתו, ולשם כך היה זקוק לניצחון בשדה הקרב, שיגרום לבעלות הברית להאמין כי משאביו טרם אזלו[14].
לאחר הצלחותיו באיטליה ולאורך הריין ציפה לואי לתוצאות דומות בפלנדריה. לואי דרבן את המרשלים שלו, דבר שלא היה ידוע למרלבורו. סן סימון כתב "[וילרואה] החל לדמיין שהמלך מפקפק באומץ שלו, והחליט להמר על הכול בבת אחת במאמץ להצדיק את עצמו"[15]. לפיכך, ב-18 במאי יצא וילרואה מלובן בראש צבא שמנה 70 גדודים, 132 אסקדרונים ו-62 תותחים - סך הכול כ-60,000 חיילים - וחצה את הנהר דיילה (Dijle) על מנת להתעמת עם האויב. וילרואה והגנרלים שלו ציפו להצלחה לאור הביטחון שלו ביכולתו לגבור על יריביו וברצונה של ורסאי לנקום על בלנהיים.
שני הצדדים לא צפו שהמפגש ביניהם יתרחש במקום ובזמן שבו יצא לפועל[16]. הצרפתים נעו בתחילה לכיוון טירלמון (Tirlemont), בניסיון ליצור מצג של איום על לֵאוֹ (Léau) שננטשה על ידיהם באוקטובר 1705, ולאחר מכן פנו דרומה לכיוון ז'ודואן (Jodoigne). כיוון זה הביא צבאו של וילרואה לשטח האדמה היבש שבין הנהרות מהן ופטיט גט (Petite Gheete), בקרבת הכפרים הקטנים ראמיאי וטאבייר (Taviers); שני המפקדים לא העריכו נכונה לאיזה מרחק הגיע יריבו: ב-22 במאי וילרואה עדיין האמין שבעלות הברית נמצאות במרחק יום צעידה אחד, כשלמעשה הם חנו בקורסווארן (Corswaren) והמתינו לחבירתם של האסקדרונים הדנים; מרלבורו היה בטוח שווילרואה נמצא בז'ודואן, כשלמעשה הוא כבר התקרב לרמה שליד הר סן אנדרה והתכונן להקים מחנה ליד ראמיאי (ראו מפה)[16]. אולם, חיילי הרגלים מפרוסיה טרם הגיעו לשם.
בשעה 10 בבוקר ביום המחרת שלח מרלבורו את רוזן קדוגן, אחד הגנרלים שלו, עם הוראה לסייר בראש חיל חלוץ באותו שטח אדמה יבש שאליו התקרב צבאו של וילרואה, ואשר היה מוכר היטב לדוכס מקרבות קודמים. שעתיים לאחר מכן הלך הדוכס בעקבותיו בראש החלק העיקרי של הצבא: 74 גדודים, 123 אסקדרונים ו-110 תותחים, ובסך הכול 62,000 חיילים[17]. בשעה שמונה בבוקר בקירוב, לאחר שקדוגן עבר את מרדורפ, פגש כוח הסיור במספר הוסארים צרפתים שחיפשו אחר מזון בקצה רמת ז'אנדרנואי (Jandrenouille). לאחר חילופי ירי קצרים נסוגו הצרפתים והדרגונים של בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם. תוך זמן קצר גילה קדוגן את חיל החלוץ של וילרואה במרחק 6 קילומטרים, ומיד הורה לאחד השליחים למהר ולהזהיר את מרלבורו. שעתיים לאחר מכן הצטרף הדוכס לקדוגן ביחד עם מפקד השדה ההולנדי מרשל אוברקירק, הגנרל דניאל דופף וצוות המטה של בעלות הברית. כשהגיע למיקומו של קדוגן הוא הביט מערבה והצליח להבחין בשורות הצפופות של הצבא הצרפתי בשעה שאלה נערכות לאורך חזית בת 6.4 קילומטרים[17].
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמרונים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שדה הקרב של ראמיאי דומה מאוד לזה שהיה בבלנהיים, מאחר שגם במקרה זה היה שטח גדול של קרקע המתאימה לחקלאות שבה אין הפרעות כגון עצים או שיחים. האגף הימני של וילרואה חנה בכפרים פרנקנה (Franquenée) וטאבייר, והיה מוגן מצד אחד על ידי הנהר מהן. בין טאבייר לראמיאי השתרע מישור גדול שרוחבו כ-2 קילומטרים, אך בניגוד לבלנהיים לא היה באזור נחל שיעכב את הפרשים. הכוח המרכזי של וילרואה התבצר בראמיאי, והתבסס על רמה אחת כדי לצפות למרחק לכיוון צפון ומזרח. האגף השמאלי של הצרפתים היה מוגן על ידי כפר הרוס ועל ידי הנחל פטיט גט, שזרם בין מדרונות עמוקים וחלקים. בצד הצרפתי של הנחל הייתה גבעה שבראשה שכן הכפר אופוס (Offus), שביחד עם הכפר אוטר-אגליז (Autre-Eglise) בצפון, עיגן את האגף השמאלי של וילרואה. בצד המערבי של פטיט גט התנשאה הרמה של הר סן אנדרה, ובצד המזרחי, בו התאספו צבאות הברית, רמת ז'אנדרנואי[18].
בשעה 11:00 הורה הדוכס לצבאו להיערך בעמדות קרב. בצד הימני, לכיוון פולז (Foulz), נערכו הגדודים והאסקדרונים הבריטים בקו כפול ליד הנחל ז'ש (Jeuche). מרכז הכוח נוצר על ידי כוחות גדולים של הולנדים, גרמנים, שווייצרים פרוטסטנטים וחיילי רגלים סקוטים - סך הכול כ-30,000 חיילים - שפנו לכיוון אופוס וראמיאי. מרלבורו הורה להציב בכיוון ראמיאי סוללה חזקה של שלושים תותחי 24 ליטראות, שנגררו למקום על ידי מספר שוורים; סוללות נוספות הוצבו כך שיוכלו לטווח את פטיט גט. בצד השמאלי, על המישור הנרחב בין טאבייר לראמיאי והמקום שבו שיער מרלבורו שהמתקפה תתרחש[19], הציב אוברקירק 69 אסקדרונים של פרשים הולנדים ודנים, שקיבלו תמיכה מ-19 גדודים של חיילי רגלים הולנדים ושני כלים ארטילריים[20].
וילרואה מיקם את כוחותיו במקביל לתמרוני כוחות הברית. הוא הציב שני גדודים מרגימנט גרדר השווייצרי (Greder Suisse Régiment) בטאבייר ששכן מצד ימין, והציב כוח קטן יותר בפרנקנה; על המערך כולו הגנה קרקע בוצית של הנהר מהן, ובכך מנעה מכוחות הברית לבצע תנועת איגוף. בשטח הפתוח שבין טאבייר וראמיאי הוא הציב 82 אסקדרונים תחת פיקודו של גנרל דה גיסקאר (de Guiscard), עם מערך תמיכה המורכב ממספר בריגדות של רגלים צרפתים ובווארים. לאורך הקו ראמיאי-אופוס-אוטר אגליז הוצבו חיילי רגלים ולונים ובווארים, שקיבלו תמיכה מ-50 אסקדרונים של פרשים ולונים ובווארים בפיקודו של אלקטור בוואריה, שהוצבו מאחורי הר סן אנדרה. ראמיאי, אופוס ואוטר-אגליז היו עמוסים בחיילים ונמצאו במצב של מגננה. ברחובות הכפרים הוצבו מתרסים, ובקירות נקדחו חורים על מנת לאפשר ירי של רובי המוסקט[21]. כמו כן, וילרואה הציב סוללות חזקות ליד ראמיאי. התותחים הללו היו בעלי טווח ירי גבוה, ויכלו לכסות בשלמות את כל רמת ז'אנדרנואי שדרכה היו אמורים כוחות הברית לעבור.
מרלבורו שם לב למספר נקודות תורפה במערך הצרפתי[22]. מבחינה טקטית היה צורך חיוני שווילרואה יכבוש את טאבייר בצד ימין ואת אוטר-אגליז בצד שמאל, אך מאחר שבחר בדרך זו הוא גרם למתיחת כוחותיו מעבר לאורך הרצוי[23]. יתר על כן, המיקום הזה היה קעור בהשוואה להיערכות צבא הברית, כך שמרלבורו היה יכול ליצור קו יותר מצומצם, ו"לצייר" אותו בין שתי הקרניים של חצי הסהר הצרפתי; כתוצאה מכך מתקפת בעלות הברית התחילה בצורה יותר ממוקדת וחזקה. כמו כן, היערכות הכוחות של הדוכס סייעה בהעברת חיילים לאורך החזית בצורה נוחה יותר בהשוואה ליריביו, דבר שהתברר כיתרון טקטי בשעות אחר הצהריים של אותו יום[23]. אף על פי שלווילרואה הייתה את האפשרות לעטוף את אגפי כוחות הברית כשהם נערכים על רמת ז'אנדרנואי, ובכך להקיפם מכל הצדדים, הצליח מרלבורו לנחש נכונה שווילרואה הזהיר יתמקד בקרב הגנתי לאורך קו הרכס[24].
טאבייר, אופוס ואוטר-אגליז[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_MV_1043.png)
בשעה 13:00 החלו סוללות התותחים לפעול; זמן קצר לאחר מכן יצאו שני טורים של בעלות הברית מגבולות הקו שלהם, ותקפו את הצבא הצרפתי-בווארי. בצד הדרומי התקדמה יחידת העילית "המשמר ההולנדי הכחול", בפיקודו של קולונל ורטמילר, בניסיון לכבוש את הכפריר פרנקנה. חיל המצב השווייצרי הקטן שחנה בכפר הופתע מהמתקפה, ולאחר שלא קיבל סיוע מהגדודים שמאחורי הכפר נאלץ לסגת לכיוון הכפר טאבייר. כפר זה היה בעל חשיבות עבור הצרפתים והבווארים: הוא הגן על האגף של חיל הפרשים של גנרל דה גיסקאר במישור הפתוח, ואיפשר לחיילי הרגלים הצרפתים לאיים על אגפי האסקדרונים ההולנדים והדנים כשאלה נעו קדימה[25]. זמן קצר לאחר שהשווייצרים הנסוגים הצטרפו לחבריהם החלה מתקפה נוספת של המשמר ההולנדי הכחול. הלחימה מבית לבית התדרדרה עד מהרה לקרבות כידונים ולקטטות, אך בסופו של דבר עליונות החימוש ההולנדי הכריעה את הכף. המפקד הצרפתי, קולונל דה לה קולוני (de la Colonie), עמד על המישור הסמוך ואמר לאחר מכן כי "כפר זה היה הפתיחה של העימות, והלחימה שם הייתה רצחנית כמעט כמו שאר הקרב ביחד"[26]. בערך בשעה 15:00 נהדפו השווייצרים מהכפר לעבר הביצות שמסביבו.
אגפו הימני של וילרואה היה שרוי בחוסר סדר מוחלט, והפך לפגיע[27]. דה גיסקאר היה מודע למצב, והורה להתחיל מיד במתקפה של 14 אסקדרוני דרגונים צרפתים שניצבו מאחוריו. שני גדודים אחרים מהרגימנט השווייצרי נשלחו גם כן, אך המתקפה לא הייתה מתואמת ותוך זמן קצר איבדה את יעילותה. מפקדי כוחות הברית שלחו דרגונים הולנדים לא רכובים לטאבייר, וביחד עם חיילי המשמר שלהם הפגיזו קשות את החיילים הצרפתים שהתקדמו לכיוונם.
אסקדרוני הפרשים הדנים של הדוכס מווירטמברג נשלחו קדימה, ונתקלו באגף החשוף של כוח הרגלים והדרגונים הצרפתי-שווייצרי. דה לה קולוני ורגימנט הגרנדירים שלו קיבלו פקודה לנוע ביחד עם משמר קלן, לצאת מהעמדה שלהם דרומית לראמיאי ולתמוך במתקפת הנגד המהוססת על הכפר. כשהגיע לשם גילה כי מצב העניינים הפך לכאוטי. דה לה קולוני הצליח לקבץ חלק מהגרנדירים שלו ביחד עם שרידי הדרגונים הצרפתים וגדודי הרגימנט השווייצרי, וסיפק תמיכה רופפת לאגף הימני של וילרואה[28].
במקביל למתקפה על טאבייר הורה הרוזן מאורקני לקו הראשון של חיילים האנגלים לחצות את הפטיט גט, ולתקוף את הכפרים המבוצרים אופוס ואוטר-אגליז שבצד הימני של בעלות הברית. וילרואה, שהתמקם ליד אופוס, צפה בחרדה בהתקדמות האנגלים, והיה מודע לעצתו של לואי הארבעה-עשר מ-6 במאי: "שים לב במיוחד לחלק של הקו שיסבול את ההלם הראשון של החיילים האנגלים"[29]. וילרואה פעל בהתאם לעצה זו, והורה להעביר גדודים ממרכז המערכת שלו כדי לחזק את הצד השמאלי, ולקח חיילים נוספים מהצד הימני המוחלש כדי להחליפם[30].
כשהגדודים האנגלים התקדמו במורד עמק הפטיט גט, תוך מאבק בערוץ הבוצי, הם נתקלו בחיילים הוולונים הממושמעים של מייג'ור גנרל דה לה גיש (de la Guiche’s), שנשלחו קדימה מאזור אופוס. לאחר מטחי ירי מרוכזים, שהסבו אבדות כבדות לאנגלים, נסוגו הוולונים בצורה מסודרת לראש העמק. למרות זאת הצליחו האנגלים להתארגן על הקרקע היבשה שמאחורי הנחל, ולהפעיל לחץ על הקוטג'ים והמתרסים שבראש העמק. עוצמתה של המתקפה האנגלית היה כה חזקה עד כדי כך שהכוחות היו על סף פריצה דרך קו הכפרים, ולעבר המישור הפתוח של הר סן אנדרה שמעבר אליו. מצב זה היה מסוכן עבור חיילי הרגלים של כוחות הברית, שיהיו נתונים לרחמיהם של אסקדרוני אלקטור בוואריה והאסקדרונים הוולונים, שהמתינו להם במישור הפתוח[31].
הפרשים האנגלים של הנרי למלי הצליחו לחצות את השטח הבוצי שבו שכן הפטיט גט, אך תוך זמן קצר התברר למרלבורו שלא ניתן יהיה לספק תמיכת פרשים מספיקה, וכי לא ניתן יהיה לנצח בקרב בצד הימני של כוחות הברית[32]. כתוצאה מכך החליט הדוכס לבטל את המתקפה נגד אופוס ואוטר-אגליז. מרלבורו רצה לוודא שאורקני יציית לפקודת הנסיגה, ושלח איתו את קצין האספקה הראשי (Quartermaster General) שלו. למרות מחאותיו של אורקני התעקש קדוגן על ציות לפקודה, ואורקני הורה לחייליו בחוסר רצון לסגת לעמדותיהם המקוריות על קצה רמת ז'אנדרנואי. לא ברור עד כמה אורקני היה אמור להתקדם כפעולת הסחה; לפי ההיסטוריון דייוויד צ'נדלר סביר להניח כי מרלבורו שלח את אורקני למשימת סיור אמיתית, על מנת לבדוק את האפשרויות השונות בגזרה[30]. למרות זאת השיגה המתקפה את מטרתה. וילרואה הקדיש את תשומת לבו לאגף זה, וחיזק אותו עם קבוצות גדולות של סוסים וחיילי רגלים, שהיו חייבים לקחת חלק במאבק העיקש דרומית לראמיאי[33].
ראמיאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתקפת כוחות הברית על ראמיאי החלה לצבור קצב במקביל לאירועים שתוארו לעיל. אחיו הצעיר של הדוכס ממרלבורו, גנרל חיל הרגלים צ'ארלס צ'רצ'יל, הורה לארבע בריגדות רגלים לתקוף את הכפר. הכוח התוקף הורכב מ-12 גדודים של חיילי רגלים הולנדים בפיקודם של המייג'ור גנרלים שולץ (Schultz) וספאר (Spaar); שתי בריגדות של סקסונים תחת פיקודו של רוזן שולנבורג; בריגדה סקוטית בשירות ההולנדים תחת פיקודו של הדוכס השני מארגייל; ובריגדה קטנה של פרוטסטנטים משווייץ. 20 הגדודים הצרפתים והבווארים שחנו בראמיאי, שקיבלו תמיכה מדרגונים אירים ומבריגדה קטנה של חיילי עילית מקלן ומבוואריה בפיקודו של המרקיז ממאפיי אלסנדרו סקיפיון (Alessandro Scipione, Marquis de Maffei), הגנו על עמדותיהם בנחישות, ובתחילה הצליחו להניס את הכוחות התוקפים תוך גרימת אבדות רבות[34].
מרלבורו נוכח לדעת ששולץ וספאר מהססים לפעול, והורה לגדודי הקו השני הבריטים וההולנדים בפיקודו של אורקני (שלא נכח במתקפה על אופוס ואוטר-אגליז) לנוע דרומה לכיוון ראמיאי. הכוחות שנשלחו על ידי מרלבורו נהנו מקפל קרקע קטן שהגן עליהם מפני תצפיות, ומפקדם, בריגדיר-גנרל ואן-פלנדט, הורה להותיר את דגלי הרגימנט בקצה המישור על מנת לשכנע את יריביהם שהם עדיין בנקודת ההתחלה. כתוצאה מכך הצליח מרלבורו להטיל את מלוא עוצמתו למערכה על ראמיאי והמישור הפתוח שמדרום לו, ללא ידיעתם של הצרפתים שלא הבחינו בכוח האמיתי של בעלות הברית ובמגמת התקדמותם בגדה הנגדית של הפטיט גט. במקביל לכך המשיך וילרואה להעביר חיילי מילואים רגלים בכיוון הנגדי לעבר אגפו השמאלי; זמן מה ומכריע חלף עד שווילרואה הבחין בשינויים הקלים בהיערכות בעלות הברית.
בערך בשעה 15:30 הזיז אוברקירק את האסקדרונים שלו למישור הפתוח על מנת לתמוך במתקפת הרגלים על ראמיאי. אסקדרוני בעלות הברית הממושמעים - 48 הולנדים בתמיכת 21 דנים מצד שמאל - התקדמו ביציבות לכיוון אויביהם תוך הימנעות מגרימת עייפות מוקדמת לסוסים, ולאחר מכן החלו להתקדם במהירות על מנת לתת תמריץ להסתערות שלהם. המרקיז דה פויקיר (Feuquières) כתב לאחר הקרב ותיאר את הסצנה שהתרחשה לנגד עיניו: "הם התקדמו בארבעה קווים... כשהם התקרבו הם קידמו את הקו השני והקו הרביעי לתוך המרווחים בין הקו הראשון והקו השלישי; כך שכאשר הם החלו להתקדם למקום בו היינו, הם יצרו חזית אחת, ללא מרווחי ביניים"[35].
האסקדרונים ההולנדים והדנים זכו ביתרון בתחילת העימות. הבדלי המספרים - שהוחרפו לאחר שווילרואה הסיט את כוחות הרגלים על מנת לתגבר את אגפו השמאלי - איפשרו לבעלות הברית להדוף את קו הסוסים הצרפתי הראשון בחוסר סדר לעבר קו האסקדרונים השני שלהם. קו זה הותקף בעוצמה רבה גם כן, ולפיכך נאלץ לסגת לכיוון קו הפרשים השלישי ולעבר הגדודים הספורים שנותרו במישור. אולם, הפרשים הצרפתים הללו היו בין הטובים ביותר בצבאו של לואי הארבעה עשר - מייסון דו רואה (Maison du Roi), וקיבלו תמיכה מארבעה אסקדרוני עילית של קירסירים בווארים. הם הובלו בכישרון רב על ידי דה גיסקאר, שהצליח לאסוף מחדש את הפרשים הצרפתים ולהדוף לאחור את אסקדרוני בעלות הברית במספר התקפות נגד נקודתיות. באגפו הימני של אוברקירק, בסמוך לראמיאי, קרסו עשרה אסקדרונים בפתאומיות והתפזרו לכל עבר, רכבו לכיוון העורף שלהם על מנת להתארגן מחדש, והותירו את האגף השמאלי של מתקפת הברית על ראמיאי ללא הגנה. למרות המחסור בחיילי רגלים החליט דה גיסקאר לשלוח את פרשיו קדימה בניסיון לפצל את צבא הברית לשני חלקים.
האגף המרכזי של בעלות הברית היה נתון בסכנה, אך מרלבורו היה מודע למצב מנקודת היתרון שלו[32]. הוא זימן את הפרשים מהאגף הימני על מנת לתגבר את המרכז, והותיר רק את האסקדרונים האנגלים ככוח סיוע לאורקני. הודות לשילוב של הטעיה ותנאי שטח עדיפים לא הבחין וילרואה בהיערכות המחודשת של מרלבורו, ולא ניסה כלל להעביר חלק מ-50 האסקדרונים שלו שטרם השתמש בהם[32]. מרלבורו הצטרף בעצמו לקרב בזמן שהמתין להגעתן של תגבורות חדשות, וקיבץ בחזרה חלק מהפרשים ההולנדים שנסוגו בחוסר סדר. אולם, מעורבותו האישית כמעט גרמה למפלתו. פרשים צרפתים אחדים, שזיהו את הדוכס, החלו בהסתערות לכיוונו. סוסו של מרלבורו מעד והוא נזרק ממנו. היה זה רגע קריטי בקרב, כיוון שמרלבורו היה נתון בסכנת חיים מהחיילים הצרפתים שהסתערו לכיוונו. למזלו של מרלבורו דהר קדימה שלישו האישי רוברט, הוויקונט השלישי ממולסוורת', הרים אותו על הסוס שלו וברח מהמקום. לאחר מכן הגיעו חייליו של מארי והצליחו להדוף את החיילים הצרפתים המסתערים[36].
לאחר הפסקה קצרה החלה מתקפה נוספת, עם הסוסים העודפים של מרלבורו, בפיקודו של קולונל ברינגפילד (או בינגפילד), עוזרו האישי של מרלבורו; אולם, בזמן שעזר לדוכס לטפס על סוסו נפגע ברינגפילד על ידי פגז תותח שערף את ראשו. ישנה טענה שהפגז עף בין רגליו של מרלבורו לפני שפגע בברינגפילד, שהטורסו שלו נפל לרגלי הדוכס. למרות זאת הסכנה חלפה, ומרלבורו החל לטפל בהיערכות תגבורות הפרשים שהגיעו מאגפו הימני, שינוי שאליו וילרואה לא היה מודע[37].
הפריצה והמרדף[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערך בשעה 16:30 היו שני הצבאות היריבים פרוסים לאורך החזית בת ששת הקילומטרים, שהחלה בביצות בדרום, ונמשכה לקרב הפרשים במישור הפתוח; למאבק העיקש בראמיאי במרכז, ובצפון, היכן שאורקני ודה לה גיש התמודדו זה נגד זה מסביב לקוטג'ים של אופוס ואוטר-אגליז לאורך הפטיט גט והיו מוכנים לחדש את פעולות האיבה.
הגעתם של האסקדרונים שהועברו היטתה את מאזן הכוחות לטובת בעלות הברית. האסקדרונים הספורים והנחותים יותר של גיסקאר הותשו, וסבלו ממספר אבדות שהלך וגדל. גיסקאר ניסה בתחילה להחזיק או לכבוש מחדש את פרנקנה וטאבייר, ולאחר מכן נחשף אגפו הימני בצורה מסוכנת ורווח קטלני נפער בצד הימני של הקו שלהם. הפרשים הדנים של וירטמברג ניצלו את הפרצה הזאת, הסתערו קדימה, וניסו לחדור את האגב של המייסון דו רואה, שתשומת לבם הוקדשה כמעט לחלוטין לניסיונות להדוף את ההולנדים. 21 האסקדרונים הדנים הסתערו קדימה כמעט ללא התנגדות, התארגנו מחדש מאחורי הצרפתים באזור קבר אוטומונד, ופנו צפונה לאורך הרמה של הר סן אנדרה לכיוון אגפו החשוף של צבא וילרואה.
התגבורות האחרונות של בעלות הברית לפרשים שנלחמו בדרום הגיעו לבסוף למיקומן; עליונותו של מרלבורו בצד שמאל הייתה מוחשית, ותוכניתו לכבוש את שדה הקרב בוצעה במהירות. וילרואה ניסה באיחור לפרוס את 50 האסקדרונים שלא השתמש בהם, אך הניסיון הנואש ליצור קו הפונה דרומה ונמתח בין אופוס להר סן אנדרה השתבש באזור הציוד הצבאי הנישא (כגון עגלות תותחים שנתקעו בבוץ) והאוהלים של המחנה הצרפתי, שנותרו אחרי הפריסה הראשונית[38]. מפקד כוחות הברית הורה לפרשיו לנוע קדימה לכיוון הרוכבים הצרפתים והבווארים הנחותים מבחינה מספרית. אגפו הימני של דה גיסקאר, שהיה מחוסר תמיכת חיילי רגלים ראויה, לא היה יכול להתנגד יותר למתקפה, הפנה את סוסיו לכיוון צפון והחל לנוס[39]. גם האסקדרונים שקובצו על ידי וילרואה מאחורי ראמיאי לא יכלו להתמודד עם המתקפה. חיילי בעלות הברית ברמיאי הצליחו לפרוץ את מערך היריב בעזרת החיילים האנגלים שהובאו מכיוון צפון. הרגימנט דה פיקרדי (Régiment de Picardie) החזיק בעמדותיו, אך נלכד בין הרגימנט הסקוטי-הולנדי של קולונל בורת'וויק וכוחות התגבור האנגלים. המרקיז דה מאפיי ניסה להילחם בפעם האחרונה עם חיילי המשמר של בוואריה וקלן, אך ללא הצלחה.
הדרכים לכיוון צפון ומערב היו עמוסות בנמלטים. אורקני שלח את חייליו האנגלים אחורה לאורך הפטיט גט להסתער פעם נוספת על אופוס, היכן שחיילי הרגלים של דה לה גיש התפזרו בבלבול[40]. בצד הימני של חיילי הרגלים הסתער רגימנט הרויאל סקוטס גרייז של הלורד ג'ון היי, ותקף את הרגימנט דו רואה באוטר-אגליז. הגרנדירים הרכובים הבווארים וחיילי המשמר של אלקטור בוואריה נסוגו ויצרו קו הגנה מסביב לווילרואה והאלקטור, אך פוזרו על ידי פרשיו של למלי. המפקדים הצרפתים והבווארים היו לכודים בין המוני הנמלטים משדה הקרב, וכמעט נפלו בשבי על ידי גנרל קורנליוס ווד, שלא היה מודע לזהותם והצליח ללכוד רק שני לוטננט-גנרלים בווארים[41]. דרומה משם פנו שרידי הבריגדה של דה לה קולוני בכיוון הנגדי, לעבר המבצר הצרפתי בנאמור.
הנסיגה הפכה לתבוסה. מפקדים אחדים מקרב בעלות הברית הורו לחייליהם להמשיך לרדוף, ולא אפשרו ליריבם המובס להתאושש. תוך זמן קצר לא הצליחו חיילי הרגלים של כוחות הברית לעמוד בקצב, אך חיילי הפרשים שלהם המשיכו להתקדם, ועם בוא הלילה פנו לחצות את הגשרים על נהר דייל[42]. זמן קצר לאחר חצות הורה מרלבורו לעצור את המרדף, כשחייליו היו ליד היישוב מלדרט (Meldert), במרחק 19 קילומטרים משדה הקרב[42].
לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרידי צבאו של וילרואה היו שבורים מבחינה מורלית; חוסר האיזון של אבדותיו הכבדות הדגים את היקף האסון שניחת על צבאו של לואי הארבעה-עשר (ראו למטה). כמו כן, מאות חיילים צרפתים ערקו, ורובם מעולם לא חזרו לשירות. וילרואה איבד 52 כלי ארטילריה, וכן את גשר הפונטון שלו[43]. מרשל וילאר טען כי התבוסה הצרפתית ברמיאי הייתה "התבוסה המבישה, המשפילה והאסונית ביותר"[44].
לאחר קרב ראמיאי הצליחו בעלות הברית לכבוש שורה של יישובים. לוון נכבשה ב-25 במאי 1706, ושלושה ימים לאחר מכן נכנסו בעלות הברית לבריסל, בירת ארצות השפלה הספרדיות. מרלבורו הבין את ההזדמנות שנוצרה באמצעות הניצחון המהיר בראמיאי. כששהה בבריסל כתב לרוברט הארלי "כעת כל הקיץ לפנינו... ובברכת האל אני אמצה את המיטב מכך"[45]. הערים הבאות שנכבשו על ידי צבאו המנצח של מרלבורו היו מכלן, לר, גנט, אלסט, דאם, אאודנארדה, ברוז' וב-6 ביוני אנטוורפן. כל היישובים שהוזכרו הכריזו על הארכידוכס קרל, הטוען האוסטרי לכתר הספרדי, כריבון שלהן, בדומה לבריסל. וילרואה היה חסר אונים, ולא הצליח למנוע את הקריסה. כאשר גילה לואי על האסון שהתרחש הוא החזיר את מרשל ונדום מצפון איטליה, והטיל עליו את הפיקוד בפלנדריה; עם זאת, חלפו שבועות אחדים עד שהמפקדים התחלפו.
כשהחדשות על ניצחון בעלות הברית התפשטו ברחבי היבשת החליטו הפרוסים, ההסיאנים, וההנוברים להצטרף למרדף אחרי הצבא הצרפתי-בווארי המרוסק. אוברקירק כבש את נמל אוסטנד ב-4 ביולי, ובכך פתח נתיב ישיר לתעלה האנגלית לצורך תקשורת ואספקה. עם זאת, בעלות הברית התקדמו באיטיות במערכה נגד דנדרמונד, שהמושל שלה התנגד בנחישות. רק כאשר מרלבורו וקדוגן נטלו את הפיקוד על המערכה החלו הגנות העיר לקרוס.
ונדום קיבל את הפיקוד בפלנדריה ב-4 באוגוסט. וילרואה, קודמו בתפקיד שהובס, לא קיבל יותר תפקיד פיקודי משמעותי, אך זכה למחילה מלואי. במקביל הטיל מרלבורו מצור על מבצר מנן (Menen - כיום בבלגיה), שנפל בסופו של דבר ב-22 באוגוסט. דנדרמונד נכבשה ב-6 בספטמבר, ואת' (Ath) - הכיבוש האחרון של 1706 - ב-2 באוקטובר. כשמרלבורו סיים את המערכה בראמיאי הוא למעשה גירש את הצרפתים מרוב ארצות השפלה הספרדיות שממערב למז ומצפון לסמבר (Sambre - היובל השמאלי של המז), והיה זה ניצחון מבצעי חשוב עבור הדוכס האנגלי[46].
הסוגיה שדרשה טיפול באופן מיידי הייתה כיצד להתמודד עם ארצות השפלה הספרדיות, שהייתה נושא בו חלקו האוסטרים וההולנדים זה על זה[47]. הקיסר יוזף הראשון, שפעל בשמו של אחיו הצעיר, המלך "קרל השלישי", טען כי ברבנט ופלנדריה שזה עתה נכבשו צריכות להיות תחת שלטון מושל שימונה על ידו. לעומתם טענו ההולנדים (שסיפקו כמות גדולה של חיילים ומימון לניצחון בעוד שהאוסטרים לא עשו זאת) כי הם צריכים למשול באזור עד סוף המלחמה, וכי לאחר חתימת הסכם השלום הם ימשיכו להחזיק חיל מצב במבצרי בארייר ולחזק אותם בהשוואה לאלו שנפלו בקלות לידי כוחותיו של לואי הארבעה-עשר ב-1701. מרלבורו תיווך בין שני הצדדים, ונטה לטובת ההולנדים. על מנת להשפיע על דעתו של הדוכס הציע לו הקיסר את תפקיד המושל של ארצות השפלה הספרדיות. הייתה זו הצעה מפתה, אך בשם האחדות של בעלות הברית סירב לכך מרלבורו[48]. בסופו של דבר לקחו אנגליה והרפובליקה ההולנדית את השליטה על הטריטוריה החדשה שנכבשה במלחמה; לאחר מכן מונה "קרל השלישי" לשליט הישיר שלה.
בינתיים, בחלק העילי של הריין, נאלץ וילאר לעבור לעמדה הגנתית לאחר שגדודים רבים נשלחו צפונה על מנת לחזק את הכוחות הצרפתים הקורסים בפלנדריה; כעת לא הייתה כל אפשרות שהוא יוכל לכבוש מחדש את לנדאו[49]. חדשות טובות נוספות מבחינת בעלות הברית הגיעו מצפון איטליה, היכן שהנסיך אויגן מסבויה הביס ב-7 בספטמבר את הצבא הצרפתי ליד טורינו, בירת פיימונטה, והדף את הכוחות הצרפתים-ספרדים מצפון איטליה. לואי הארבעה-עשר קיבל חדשות טובות רק מספרד, לאחר שהמרקיז השני ממינאס נאלץ לסגת ממדריד לכיוון ולנסיה, ובכך איפשר לפליפה החמישי להיכנס מחדש לעיר הבירה שלו ב-4 באוקטובר. בסיכומו של דבר המצב השתנה באופן משמעותי מבחינתו של לואי הארבעה-עשר, שהחל לחפש פתרונות לסיום המלחמה שהפכה לאסון מבחינת צרפת. גם מבחינת המלכה אן המערכה בראמיאי הייתה בעלת חשיבות מבחינת קידום השלום. במקום להמשיך במומנטום הניצחון החלו להיווצר מחלוקות וסדקים באחדות של בעלות הברית, שבזכותן הצליח לואי הארבעה-עשר לכפר על חלק מההפסדים הגדולים שספג בטורינו ובראמיאי.
אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר האבדות הכולל של הצרפתים לא ניתן לחישוב במדויק, מאחר שקריסת הצבא הצרפתי-בווארי הייתה מוחלטת באותו יום[43]. בספריו של דייוויד צ'נדלר, Marlborough as Military Commander ו-A Guide to the Battlefields of Europe, נטען כי מספר ההרוגים והפצועים היה 12,000, בנוסף ל-7,000 שנלקחו בשבי. ג'יימס פוקנר טוען בספר Ramillies 1706: Year of Miracles מציין גם כן 12,000 הרוגים ופצועים, וטוען שעד 10,000 חיילים נלקחו בשבי. ב-The Collins Encyclopaedia of Military History טוען דופואה שמספר ההרוגים והפצועים של וילרואה היה 8,000, בנוסף ל-7,000 שנלקחו בשבי. קורלי בארנט טוען בספר Marlborough שמספר האבדות הכולל היה 30,000 - 15,000 הרוגים ופצועים ו-15,000 שבויים. טרווליין מעריך את אבדותיו של וילרואה ב-13,000, אך מוסיף כי ייתכן שהאבדות גדלו בגלל עריקת חיילים. סנט-סיימון מציין בספר Memoirs ש-4,000 חיילים נהרגו, והוסיף שרבים אחרים נפצעו ואישים רבים בעלי חשיבות נלקחו בשבי.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Chandler, David G. Marlborough as Military Commander. Spellmount Ltd, (2003). ISBN 1-86227-195-X
- Chandler, David G. Marlborough as Military Commander. Spellmount Ltd, (2003). ISBN 1-86227-195-X
- Lynn, John A. The Wars of Louis XIV, 1667–1714. Longman, (1999). ISBN 0-582-05629-2
- Barnett, Correlli. Marlborough. Wordsworth Editions Limited, (1999). ISBN 1-84022-200-X
- Trevelyan, G. M. England Under Queen Anne: Ramillies and the Union with Scotland. Longmans, Green and co., (1932)
- Falkner, James. Ramillies 1706: Year of Miracles. Pen & Sword Books Ltd, (2006). ISBN 1-84415-379-7
- Saint-Simon. Memoirs, vol i. Prion Books Ltd., (1999). ISBN 1-85375-352-1
- Lynn, John A. The Wars of Louis XIV, 1667–1714. Longman, (1999). ISBN 0-582-05629-2
- La Colonie, Jean Martin de. The Chronicles of an Old Campaigner, (trans. W. C. Horsley), (1904)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרב ראמיאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דנמרק הייתה נייטרלית לאורך המלחמה, אך חיילים דנים נשכרו והיו בעלי תפקיד מרכזי בהצלחות בבלנהיים ובראמיאי.
- ^ 1 2 צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 154
- ^ לין, עמוד 298
- ^ בארנט, עמוד 152
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commande, עמוד 164
- ^ בארנט, עמוד 158
- ^ טרווליין, עמוד 102
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 169
- ^ בארנט, עמוד 159
- ^ פוקנר, עמוד 33
- ^ בארנט, עמוד 160
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 168
- ^ פוקנר, עמוד 38
- ^ טרווליין, עמוד 103
- ^ סן סימון, עמוד 298
- ^ 1 2 צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 172
- ^ 1 2 בארנט, עמוד 161
- ^ בארנט, עמוד 162
- ^ בארנט, עמוד 163
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 173
- ^ פוקנר, עמוד 51
- ^ צ'נדלר, A Guide to the Battlefields of Europe, עמוד 30
- ^ 1 2 לין, עמוד 304
- ^ פוקנר, עמוד 55
- ^ פוקנר, עמוד 57
- ^ לה קולוני, עמוד 306
- ^ פוקנר, עמוד 61
- ^ פוקנר, עמוד 65
- ^ צ'נדלר, A Guide to the Battlefields of Europe, עמוד 31
- ^ 1 2 צ'נדלר, עמוד 175
- ^ פוקנר, עמוד 71
- ^ 1 2 3 צ'נדלר, עמוד 176
- ^ טרווליין, עמוד 109
- ^ פוקנר, עמוד 77
- ^ פוקנר, עמוד 80
- ^ בארנט, עמוד 168
- ^ פוקנר, עמוד 85
- ^ טרווליין, עמוד 116
- ^ פוקנר, עמוד 92
- ^ פוקנר, עמוד 98
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 178
- ^ 1 2 פוקנר, עמוד 102
- ^ 1 2 פוקנר עמוד 105
- ^ בארנט, עמוד 170
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 179
- ^ לין, עמוד 308
- ^ טרווליין, עמוד 132
- ^ טרווליין, עמוד 135
- ^ לין, עמוד 305
