הרקוויאם של ורדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף רקוויאם (ורדי))
דף השער של הרקוויאם של ורדי בהוצאת ריקורדי (1874)
אלסנדרו מנצוני, שלזכרו כתב ורדי את הרקוויאם

הרקוויאם של ורדיאיטלקית: Messa da Requiem) היא המוזיקה שג'וזפה ורדי כתב לטקסט הלטיני של תפילת האשכבה הקתולית לעילוי נשמת המת. ורדי כתב את הרקוויאם לזכר המשורר והסופר אלסנדרו מנצוני. מנצוני מת בגיל 89 במאי 1873 וורדי, שהעריץ אותו, הציע באמצעות המו"ל ג'וליו ריקורדי, לראש עיריית מילאנו להשמיע ביום השנה למותו רקוויאם, שיכתוב הוא עצמו. ראש העיר נתן את הסכמתו וביום השנה ניצח ורדי על ביצוע הבכורה של הרקוויאם, שכלל מקהלה מעורבת בת 120 זמרים ותזמורת בת 100 נגנים.[1]

הרקוויאם כתוב לארבעה סולנים (סופרן, אלט, טנור ובס), למקהלה מעורבת ולתזמורת. היצירה הושמעה ראשונה ב-22 במאי 1874, בבזיליקת סן מרקו בוונציה. במשך זמן מה נודע בשם "הרקוויאם של מנצוני". אף כי מטרת חיבורו המקורית הייתה ליטורגית, הרי בימינו כמעט אין מבצעים אותו כמוזיקה כנסייתית אלא בצורה קונצרטית, הנמשכת כ-85 - 90 דקות. המוזיקולוג דייוויד רוזן מגדיר את הרקוויאם כ"יצירה הכוראלית הגדולה המושמעת כנראה בתדירות הגבוהה ביותר מאז כתיבת הרקוויאם של מוצרט".

תולדות חיבור הרקוויאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו של ג'ואקינו רוסיני בשנת 1868, הציע ורדי שמספר מלחינים איטלקים ידועי-שם ישתפו פעולה בחיבור רקוויאם לזכר רוסיני, כאות להערצה ולכבוד שרחש ל"אדם אמיתי, אמן מעולה, שהטביע את חותמו על תקופה שלמה". כראשון למלחינים אלה הציג את סבריו מרקאדנטה. תרומתו הוא ליוזמה הייתה בכתיבת פרק הסיום, "ליבֶּרָה מֶה". במהלך השנה הבאה חיברו ורדי ועוד שנים-עשר מלחינים מפורסמים בני זמנו את ה"מיסה לרוסיני".[2] ביצוע הבכורה נקבע ל-13 בנובמבר 1869, יום השנה הראשון למות רוסיני, ואולם, ב-4 בנובמבר, 9 ימים לפני ביצוע הבכורה, נטשה הוועדה המארגנת את המיזם. ורדי תלה את האשמה במנצח המיועד, אנג'לו מריאני. הוא ציין את חוסר ההתלהבות של מריאני למיזם, על אף היותו חבר בוועדה המארגנת מאז הקמתה, ובכך הקיץ הקץ על הידידות בין שניהם. היצירה השתכחה מלב עד 1988, כשהלמוט רילינג ניצח על ביצוע הבכורה של "המיסה לרוסיני" במלואה, בשטוטגרט, גרמניה.[3]

בינתיים המשיך ורדי להשתעשע ב"ליברה מה" שלו, מתוסכל לנוכח החשש, שהמחווה המשולבת לחיי רוסיני לא תגיע לידי ביצוע בתקופת חייו. ורדי גמר אומר לחבר רקוויאם שלם - הפעם כולו פרי עטו - למנצוני. הוא פנה באמצעות המו"ל שלו, ג'וליו ריקורדי, לראש עיריית מילאנו והציע לו להשמיע ביום השנה הראשון למות מנצוני רקוויאם, שייכתב כולו בידיו. ראש העירייה הסכים, וביוני נסע ורדי לפריז, שם החל בעבודה על הרקוויאם, שאותו עיצב בצורה המוכרת לנו כיום. היצירה כללה את הגרסה המתוקנת של ה"ליברה מה", שחובר במקור לזכר רוסיני.[4]

היסטוריית ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת פרסום לביצוע הבכורה של הרקוויאם בלה סקאלה, 1874
הביצוע השני של הרקוויאם בלה סקאלה ב-25 במאי 1874, בניצוח ורדי. הסולנים שתמונה הם (משמאל לימין) אורמונדו מאיני, ג'וזפה קאפוני, מריה ולדמן וטרזה שטולץ.

הרקוויאם בוצע לראשונה בבזיליקת סן מרקו בוונציה ב-22 במאי 1874, ביום השנה הראשון למות מנצוני. ורדי עצמו ניצח על הקונצרט, וארבעת הסולנים היו טרזה שטולץ (סופרן), מריה ולדמן (מצו סופרן), ג'וזפה קאפוני (טנור) ואורמונדו מאייני, (בס). כעבור שלושה ימים, ב-25 במאי, בוצע הרקוויאם בשנית באותו הרכב של סולנים ומנצח. הצלחתו הייתה מיידית, אם כי לא בכל מקום. האופרה-קומיק בפריז הקצתה לו שבע הופעות, אך הרויאל אלברט הול החדש בלונדון לא הצליח למלא את האולם ליצירה בעלת אופי קתולי כל כך. בוונציה עוצבה לכבוד ביצוע הרקוויאם תפאורת רקע בסגנון הכנסייתי של ביזנטיון.

שטולץ, ולדמן ומאייני שרו כולם בתפקידי אאידה, אמנריס ורמפיס בביצוע הבכורה באירופה של אאידה בשנת 1872, וגם קאפוני היו מיועד לשיר בתפקיד ראדאמס באותה בכורה, אך הוחלף בגלל מחלה. טרזה שטולץ המשיכה לקריירה מזהירה, ולדמן פרשה בגיל צעיר מאוד בשנת 1875, אך הזמרים הגברים התפוגגו כנראה לאלמוניות. טרזה שטולץ התארסה לאנג'לו מריאני ב-1869, אך לאחר זמן נפרדה ממנו.

אופיו האופראי בעליל של הרקוויאם היה מושא לביקורת. הנס פון בילוב הגדיר אותו כ"אופרה באצטלה כנסייתית". הרושם האופראי מודגש בפרק ה"לקרימוסה", המבוסס על דואט הקינה של קרלוס ופיליפ על מות רודריגו מתוך דון קרלוס, שוורדי נאלץ להוציא בשעתו מן האופרה, ותפקידי הסולנים יוצרים לעיתים "אישיות בימתית", כגון בפרק ה"ליברה מה", שבו מנהלת הסופרן דו-שיח עם המקהלה, בנוסח הארכאי של קריאה ותגובה, ללא ליווי תזמורתי, ואחר, כשהתזמורת מבשרת את בוא יום הדין, מתייצבת הזמרת, במלודיה אופראית נרגשת, לפני שופט כל הארץ.[5][6]

לתקופה מסוימת נעלם הרקוויאם מן הרפרטואר המקהלתי הסטנדרטי, אך חזר אליו בשנות ה-30 של המאה ה-20 וכיום הוא זוכה לביצועים תדירים ומהווה חלק בלתי נפרד מרפרטואר ההופעות של מקהלות רבות.

המחזאי ומבקר המוזיקה ג'ורג' ברנרד שו התפעל מן היצירה מאז ביצועה הראשון בלונדון והורה להשמיע את ה"ליברה מה" בהלווייתו.

המאה ה-20 ומעבר לה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצועים בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1943 ו-1944 בוצע הרקוויאם 16 פעמים על ידי אסירי מחנה הריכוז טרזין, בניצוח רפאל שכטר. ביצועים אלה היו יוצאי-דופן מכמה בחינות: ראשית, למבצעים הייתה רק פרטיטורה יחידה, לקולות בליווי פסנתר, כך שהיה עליהם ללמוד כל תפקיד ולשנן אותו בזכרונם; שנית, הם התאמנו במרתף חשוך, קר וטחוב, עם פסנתר שבור בלבד, לאחר ימים ארוכים של עבודות כפייה; ושלישית, הואיל והקונצרטים התקיימו לאורך תקופת זמן ממושכת, רבים מן הזמרים גורשו במשלוחים של הנאצים והיה הכרח להחליפם באחרים. הקונצרט האחרון במיוחד נתן בסיס לביטוי עצמי מכובד, בד בבד עם הניסיון להעביר את המתרחש במחנה למשלחת של הצלב האדום הבינלאומי בשנת 1944.[7]

ב-2006 ביצע מאריי סידלין את הרקוויאם באותו אולם שבו התקיימה ההופעה לפני הצלב האדום ואת החזרות עם המקהלה ערך באותו מרתף שבן למדו אסירי המחנה את תפקידיהם והתאמנו בשירתם. היה זה חלק מפסטיבל האביב של פראג וילדי הניצולים שרו במקהלה כשהוריהם יושבים בקהל.

ביצועים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסאות ועיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להופעה בפריז, הכניס ורדי שינויים ב"ליבר סקריפטוס" כדי לאפשר למריה ולדמן סולו נוסף להופעות הבאות.[10]

היו גם ביצועי גרסאות בליווי ארבעה פסנתרים או תזמורת כלי נשיפה ממתכת.

פרנץ ליסט עיבד את ה"אגנוס דאי" לפסנתר סולו (S. 437). גרסה זו הוקלטה על ידי לזלי הווארד.

קטע הדיאס אירה של הרקוויאם הושמע בסרטו של קוונטין טרנטינו, ג'אנגו ללא מעצורים, ומלווה קבוצה של גזענים לבנים דמויי קו קלוקס קלאן במתקפה לילית.

פרקי הרקוויאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף השער של ההוצאה הראשונה של הרקוויאם של ורדי בהוצאת ריקורדי, 1874
  1. אינְטְרוֹאיט וקירייֶה (מקהלה וסולנים)
  2. דיאס אירה
    • דיאס אירה (מקהלה)
    • טובה מירום (מקהלה)
    • מוֹרְס סְטוּפֶּבּיט (בס)
    • ליבר סקריפטוס (מצו סופרן, מקהלה)
    • קווִיד סוּם מיזֶר (סופרן, מצו-סופרן, טנור)
    • רֶקְס טְרֶמֶנְדֶה (סולנים, מקהלה)
    • רֶקּוֹרְדָרֶה (סופרן, מצו סופרן)
    • אינְגֶ'מיסְקוֹ (טנור)
    • קוֹנְפוּטאטיס (בס, מקהלה)
    • לַקְרימוֹזָה (סולנים, מקהלה)
  3. אוֹפֶרְטוֹרְיוֹ
    • דוֹמינֶה יֶזוּ כְּריסְטֶה (סולנים)
    • הוֹסְטיאַס (סולנים)
  4. סַנְקְטוּס (מקהלה כפולה)
  5. אַגְנוּס דֵאי (סופרן, מצו סופרן, מקהלה)
  6. לוּקְס אֶטֶרְנָה (מצו סופרן, טנור, בס)
  7. ליברה מה (סופרן, מקהלה)
    • ליברה מה
    • דיאס אירה
    • רקוויאם אטרנה
    • ליברה מה

המוזיקה של הרקוויאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כל היצירה משתמש ורדי במקצבים נמרצים, מלודיות נשגבות וניגודים דרמטיים - במידה רבה כפי שנהג באופרות שלו - לבטא את הרגשות העזים שהטקסט מעורר.

(ציטוטי התרגום הם של ד"ר בתיה באייר, 1974, לקוחים מן הספר "קסם האופרות של ורדי" מאת יהואש הירשברג, הוצאת כרמל-ירושלים 2014)

  • הפרק הפותח את הרקוויאם, "אינטרואיט" Requiem aeternam dona eis, Domine ("מנוחת נצח תנה להם, אדוני") נפתח באווירה נוגה. המקהלה נכנסת בלחש, בסגנון דיבור אופראי, ממשיכה בסגנון עתיק של חיקוי בקולות השונים וחוזרת אל מוטיב הפתיחה. קטע הקיריה Kyrie eleison / Christe eleison / Kyrie eleison ("אדוני, רחם נא / כריסטוס, רחם נא / אדוני, רחם נא") הוא תפילה ביוונית, פרק הפתיחה הקבוע של הרקוויאם. כל אחד מן הסולנים פונה בזה אחר זה בתפילה לרחמי שמים, אך סגנון פנייתם משתנה בהתאם לאופי קולו של כל אחד מתפקידי השירה, בשילוב של סגנון אופראי עם הסגנון העתיק.[11]
יום הדין - ציור הקיר של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית בשלמותו
  • הדיאס אירה המבעית Dies irae, dies illa / Solvet saeclum in favila / Teste David cum Sibylla ("יום הזעם, יום יגיע / באפרו עולם יטמיע / עד דוד, סיביל הביעה") המלווה את הרצף הפיוטי של טקס הקבורה הלטיני חוזר שוב ושוב לאורך הרקוויאם. הפרק הזה נכתב בהשראת ציור הקיר של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית ברומא. התיאור הטקסטואלי הדרמטי של יום הדין הוא תוספת מאוחרת לרקוויאם, שחיבר נזיר בשם תומאזו דה צ'לאנו במאה ה-13, והוא כתוב בצורת סקוונצה, זוגות של בתים בני שלוש שורות כל אחד, במשקל ובחריזה. התפרצות אדירה של התזמורת עם המקהלה הגדולה, בלוויית הלמות התוף הגדול, אופיינית לוורדי האופראי. ורדי חילק את פרק הדיאס אירה הארוך לתתי-פרקים.[11]
    • טובה מירום Tuba mirum spargens sonum / Per sepulcra regionum / Coget omnes ante thronum (קול שופר אדיר בוקע / עד תהום ומעמקיה / כל הנפש יזעיקֶהָ) מזעיקות 4 חצוצרות המקיפות את הבמה את העומדים למשפט אל יום הדין. אל החצוצרות מצטרפים הקרנות וטרומבונים והטובה, ובהמשך שאר התזמורת והמקהלה, בייצוג נאמן לפרסקו של מיכלאנג'לו.[12]
    • מורס סטופביט Mors stipebit et natura / Cum resurget creatura / Judicanti responsura (מוֹת עם חי יחדיו יגורו / עת הברואים נעורו / במשפט הן יעבורו)
    • ליבר סקריפטום Liber scriptum proferetur / In quo totum continetur / Unde mundus judicetur (מגילת הקלף נגללת / מראשית עד תום כוללת / את עדות משפט החלד) שני הבתים מחוברים לתת-פרק אחד, המבטא את האימה שמפילה תרועת החצוצרות. לעומת שירת הפיאניסימו של הבס, המעבירה צמרמורת בשומעיה, פורצת המצו-סופרן בזעקת-אימה, לה עונה המקהלה בלחישת "דיאז אירה" שוב ושוב, בעוצמה גוברת והולכת עד להתפרצות במלוא עוצמת המקהלה על פתיחת הפרק.
    • קוויד סום מיזר ? Quid sum miser tunc dicturus? / Quem patronem rogatorus? / Cum vix Justus sit securus (מה אומר ובי כל פשע? / מי מליץ לי אבקשה? / אם צדיק יחרד על ישע?) את מקום ביטויי המורא תופסת התחינה: הסופרן, המצו סופרן והטנור פונים בתפילה אל האל היושב בדין, על רקע מוטיב הנשמע שוב ושוב בבסון.
    • רקס טרמנדה Rex tremendae majestatis / Qui salvandos salvas gratis; / Salva me, fons pietatis (רם מלכות, נורא ממשלת, / ברצונך ידך גואלת: / הושיעני, מקור תוחלת!) יוצר תחושת אפסות לנוכח האל האדיר בהדר מלכותו. המקהלה המלאה משמיעה בעוצמה את משפט הפתיחה, ומולה מעתירים ארבעת הסולנים בתפילה שבשורה השלישית.

כאן מתחילות שלוש אריות אופראיות גדולות, הראשונה, בת שלושה בתים, היא תפילת-תחינה ששרות שתי הסולניות.

    • רקורדרה Recordare, Jesu pie, / Quod sum causa tuae viae, / Ne me perdas illa die (זכור נא ישו וחנני / טעם דרכך הנני / בבוא יום אל תאבדני)

Quaerens me sedisti lasus / Redemisti crucem passus / Tantus labor non sit cassus (לבקשני מה נואלת / במות-צלב אותי גאלת / הן לא שוא כזאת פעלת)

Juste Judex ultionis / Donum fac remissionis / Ante diem rationis (בצדקת הפסק תרשיע / הב הסדר להושיע / טרם יום חשבון תפציע)

    • אינג'מיסקו Ingemisco tamquam reus / Culpa rubet vultus meus / Supplicanti parce, Deus (אאנק כבן בליעל / על חטאי בי סומק יעל / העתר נא אל ממעל)

Qui Mariam absolvisti / Et latronem exaudisti / Mihi, quoque spem dedisti (למריה הן סלחת / בתפילת ליסטים נוכחת / בי, גם בי תקוה נסכת)

Preces meae non sunt digne / Sed tu bonus fac benigne / Ne perenni cremer igne (לא מבע פי ינקני / טוב לבך הוא יזכני / אש תנצח בל תוכני)

בתפילה זו קורנת תקווה לחוטא, המייחל לרחמי האל. הטנור נדרש לבצע תפילה זו, בת שלושת הבתים בנעימות רבה (דולצ'יסימו), או בנעימות ובשלווה (דולצ'ה קום קלמה), כדי לוודא, שהתפילה אכן תישא גוון דתי מופנם ולא תהפוך לאריה אופראית.

    • קונפוטאטיס Confutatis maledictis / Flammis acribus addictis / Voca me cum benedictis (עת הופלו ונסללו / במסללת אש אוכלו / קרא לי עם אשר נגאלו)

באריה זו, השלישית בסדרה, נושא הבס תפילת יחיד נרגשת, ואחריה חוזרת ברמה תחילת פרק ה"דיאז אירה".

    • לקרימוסה Lacrymosa dies illa / Qua resurget ex favilla / Judicantus homo reus (יום הדמע זה יגיע / קם מאפר ויופיע / החוטא לקראת דינהו)

בפרק זה מגיעה לשיאה הרגשי והתאולוגי הסקוונצה כולה. החוטא ניצב למשפט ביום הדין, יום של דמעות. זה עיבוד לפרק הקינה של המלך פיליפ על מות רודריגו באופרה דון קרלוס, שוורדי נדרש להשמיט מהצגת הבכורה אך מצא לו מקום בנקודת שיא ברקוויאם, בתוספת נושאים להעשרת המרקם לארבעה סולנים ומקהלה.

    • סנקטוס Sanctus Sanctus Sanctus / Dominus Deus Sabaoth / Pleni sunt coeli terra / Gloria tua (קדוש, קדוש, קדוש / אדוני אלוהי צבאות / מלוא השמים והארץ / כבודך)

פרק הסנקטוס מתחיל בתרועת כלי נשיפה ממתכת לבשר את כניסת "הבא בשם אלוהים". בניגוד לאווירת האבלות והאימה שבפרקי הרקוויאם האחרים, פרק זה מלא עליצות. הוא נפתח בשלוש תרועות חצוצרה חגיגיות, מלוות כל אחת בקריאת "סנקטוס" של המקהלה. לאחר מכן מתחילה פוגה מהירה בשמונה קולות. הטקסט "מלוא השמים והארץ" כתוב לנושא מנוגד, איטי יותר וחרישי. בסיום חוזרים התנועה המהירה והצליל המלא.

    • אגנוס דאי Agnus dei / Qui tollis peccata mundi / Dona eis requiem (שה אלוה / הנושא עוונות העולם / תן להם מנוחה)

גם פרק זה הוא חלק קבוע במיסה, היחיד הפונה ישירות אל ישו, ועל פי מסורת המיסות הרב-קוליות, מקובל לעצב אותו כפרק אינטימי, חם ורגשי. הסופרן והמצו-סופרן פותחות שנעימה פשוטה באוקטבות, בסגנון המוזיקה הכנסייתית העתיקה, והמקהלה עונה להן באותו סגנון. הנעימה חוזרת, מלווה קישוטים עדינים בכלי הנשיפה והפרק נמשך בפיאנו חרישי, אומר אצילות וכנות.

    • קומוניו - לוקס אטרנה Lux aeterna luceat eis, Domine / Cum sanctis tuis in aeternum (אור נצח יאיר להם, אדוני, / עם קדושיך לנצח)

פרק זה הוא השלב האחרון בתפילה לעילוי נשמת המת, ואור הנצח, שאמנות הציור הכנסייתית תיארה כנוגה זהוב, מאיר את הכנסייה. תפילה פשוטה ונוגעת ללב נישאת בפי שלושת הזמרים, מצו סופרן, טנור ובס, לסירוגין והתזמורת יוצרת את הילת אור הנצח בכלי הקשת ובקישוטים בכלי הנשיפה מעץ. בפרק זה נחה זמרת הסופרן לקראת האתגר של פרק הסיום.

    • ליברה מה Libera me, Domine / de morte aeterna / In die illa tremenda / Quando caeli movendi sunt / Et terra (התירני נא, אדוני, ממות הנצח / ביום חלחלה זה, / עת ינועו השמים / והארץ)

פרק הליברה מה, המוזיקה הוותיקה ביותר של ורדי ביצירה, מהווה את הסיום המונומנטלי של הרקוויאם. הסופרן ניצבת יחידה אל מול המקהלה בתפקיד אופראי, מן הקשים ביותר של ורדי. בתפילה נרגשת מעתירה הזמרת לפני האל לשחרור מאימת המוות ומולה מקהלה, המייצגת את תפילת הציבור. הפרק נפתח בדקלום התפילה, ללא ליווי וללא משקל, בדומה לתפילה ארכאית, לו נענית המקהלה. התזמורת מתארת את חזיון יום הדין המבעית, כאשר השמים והארץ רועשים, והזמרת חוזרת במלודיה אופראית נרגשת אל חלקו הראשון של פרק ה"דיאס אירה", יום הדין, ואז, כמי שעומדת יחידה למשפט לפני שופט כל הארץ, היא חוזרת אל פתיחת היצירה - "רקוויאם", ושרה אותה לבדה, ללא המקהלה. בסיום נדרשת הסופרן לעמוד באתגר קשה ביותר - קפיצה אל צליל גבוה מאוד (סי במול) בפיאניסימו מוחלט. עתה נכנסת המקהלה בפוגה מהירה, המבטאת את ההקלה שחש הציבור לאחר סיום המשפט במחילה. הסופרן מצטרפת למקהלה בצלילים הגבוהים ביותר של קול זה. לסיום, היא חוזרת אל הדקלום החרישי והיצירה מסתיימת בפיאניסימו.

בתקופת חיבור הרקוויאם, לא הורשו זמרות לשיר בטקסי תפילה בכנסייה הקתולית (ובהם מיסת הרקוויאם, שהיא תפילת אשכבה. אלא שוורדי התכוון מלכתחילה לשלב זמרות ביצירתו. במכתב פתוח שבו הציע את מיזם ה"רקוויאם" (בשלב שבו נועד להיות רקוויאם רב-מלחינים לזכר רוסיני), כתב ורדי: לו הייתי מקובל על האב הקדוש (כלומר, האפיפיור, הייתי מעתיר לפניו להרשות - ולו רק לפעם יחידה זו - לנשים להשתתף בביצוע המוזיקה הזאת; הואיל ולא זה המצב, צריך שמישהו אחר, מתאים יותר, יפנה להשיג היתר זה."[13] בסופו של דבר, כשוורדי חיבר את ה"רקוויאם" לבדו, היו שתי נשים בין ארבעת הסולנים והמקהלה כללה קולות נשים. ייתכן שעובדה זו עיכבה את קבלת היצירה באיטליה.

בהשמעת הבכורה של ה"רקוויאם", היו שביקרו אותו על היותו אופראי מדי בסגנונו בכתיבה לנושא דתי. לדברי גונדולה קרויצר, "רוב המבקרים עמדו בפירוש על הפער בין הטקסט הדתי (עם כל השלכותיו המוזיקליות) למוזיקה שוורדי כתב לו." היו שדנו אותו לשלילה כ"אופרה באצטלה דתית" או, לחלופין, כיצירה דתית, אבל ב"לבוש מוזיקלי מפוקפק". בעוד שרוב המבקרים היו בדעה שהמוזיקה "דרמטית", היו שסברו כי התייחסות זו לטקסט הייתה נאותה, או לפחות מותרת. באשר למוזיקה כמוזיקה, הייתה תמימות דעים בין המבקרים, כי היצירה מציגה "שטף של כושר המצאה, אפקטים צליליים יפים וכתיבה ווקאלית מקסימה." המבקרים נחלקו ביניהם בין שבח לגנאי ביחס לנכונותו של ורדי לשבור חוקי הלחנה מקובלים למען אפקט מוזיקלי, כגון בשימוש שעשה בקווינטות עוקבות.

ביצוע הרקוויאם בתקופת חיבורו היה שונה מאוד מזה המקובל כיום. בימינו מקובל להשמיע את הרקוויאם כסימפוניה, ללא הפסקות וללא מחיאות-כפיים בין הפרקים, אבל ראייתו של ורדי את הרקוויאם הייתה אופראית במידה רבה. כאשר ניצח ורדי על הרקוויאם שלו, לא זו בלבד שהייתה הפסקה אחרי פרק ה"דיאס אירה", אלא שהוא התיר, ואף עודד, מחיאות כפיים בסיומי פרקים ואפילו חזר על פרקים מסוימים, כגון ה"רקורדרה" ו"ליברה מה" כהדרן לבקשת הקהל.[14]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרקוויאם של ורדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", הוצאת כרמל, 2014, עמ' 198
  2. ^ ואלדו ליימן, הקדמה לפרטיטורה של הרקוויאם, הוצאת החברה הבינלאומית למוזיקה, 1948
  3. ^ הרקוויאם של ורדי, באתר האופרה הישראלית
  4. ^ הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", עמ' 398
  5. ^ רוג'ר פארקר, "ג'וזפה ורדי" 7 במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונ ליין
  6. ^ יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", עמ' 406
  7. ^ חגי חיטרון, הרקוויאם של ורדי, גרסת המולטימדיה, באתר הארץ, 28 במאי 2012
  8. ^ אוליה זילברמן, מעריב, מארכיון הספרייה הלאומית
  9. ^ האופרה הישראלית מארחת את לה סקאלה, הרקוויאם של ורדי בפארק הירקון
  10. ^ דברים בעטיפת התקליטור של חברת נאקסוס [1]
  11. ^ 1 2 הירשברג, עמ' 400
  12. ^ הירשברג, עמ' 401
  13. ^ הגאזט של פיאמונטה, 22 בנובמבר 1868, עמ' 3, [Se io fossi nelle buone grazie del Santo Padre, lo pregherei a voler permettere, almeno per questa sola volta, che le donne prendessero parte all'esecuzione di questa musica, ma non essendolo, converrá trovar persona piu di me idonea ad ottenere l'intento]
  14. ^ דייוויד רוזן, "הרקוויאם של ורדי", גוגל בוקס