שבט ראובן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בול המוקדש לשבט ראובן

שֵׁבֶט רְאוּבֵן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא כך על שם אבי השבט, ראובן בן לאה ויעקב. ראובן היה בכור בני יעקב ובכור השבטים.

ברכות לשבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה;".

ברכת משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה נאמר "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר"[1]

השבט במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימלי השבט: אבן החושן והדגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפירוש[2], האבן המסמלת שבט זה היא האודם שאותה נשא אהרון הכהן עם שאר האבנים הטובות שנשא על ליבו.

ה"אות" של השבט (כלומר הדגל שלו) הוא ציור של דודאים על רקע אדום.

דגל ראובן על פי המדרש

ישנם המקשרים באופן סמלי בין שנים עשר השבטים לשנים עשר החודשים. כאשר מתחילים הקישורים לפי סדר האמהות החל מתשרי, מקושר ראובן לתשרי – והסמליות היא בכך שראובן עשה תשובה על חטאו. כאשר מתחילים מניסן לפי סדר החניה במדבר, ראובן מקושר לתמוז חודש התחלת החורבן, המתאים לחוטא אשר סולק מהבכורה. כתוב בגמרא[3] "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר[4] ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת".

נשיאי השבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במפקד הראשון מוזכר אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר היה נשיא שבט ראובן בתקופת דור המדבר. הוא מוזכר בספר במדבר 4 פעמים. על אף ששבט ראובן הוא בכור השבטים, אליצור בן שדיאור, נשיא השבט, הקריב את קורבנו בקורבנות הנשיאים רק ביום הרביעי.

במרגלים שַׁמּוּעַ בֶּן-זַכּוּר (במדבר, י"ג, ט"ו). ובמפקד השני בסוף ספר במדבר, בפרשת מסעי: מרשימה זו נשמטו נשיאי ראובן וגד, מאחר שהרשימה נועדה לפרט את הנשיאים שיהיו נציגי השבטים בחלוקת ארץ כנען, ואילו שבטי ראובן וגד כבר קיבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי.

המסע במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט ראובן חנה במדבר ראשון בדרום מחנה ישראל, בצמידות לשבט שמעון. כשם שחנייתם במדבר הייתה בדרום, כן הייתה נחלתם בארץ ישראל: ראובן בדרום עבר הירדן ושמעון בדרום הארץ.

  • במפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 46,500 איש.
  • במפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 43,730 איש.

נחלת השבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלת שֵׁבֶט רְאוּבֵן מוגדרת בתור: "אֶרֶץ סִיחוֹן ואֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן" (לפי ספר נחמיה, ט' כ"א). תיאור הנחלה בספר יהושע מורכב מערים - המוקפות חומה, בהן שבמה, והחצרות - שאינן מוקפות חומה ומתחומים גאוגרפיים.

תחום הנחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

12 staemme israels heb.svg

תחום נחלת השבט, בגבולותיו הטבעיים, הם: בצפון - נחל חשבון, במערב ים המלח, בדרום נחל ארנון ובמזרח - המדבר וארץ בני עמון. לשם הגדרת התחומים הגאוגרפיים בנחלת השבט בתיאור מובאים מונחים ייחודיים כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר", "בְּהַר הָעֵמֶק" - שטח ההר היורד בתלילות לעמק, "אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה" -שהם המורדות המערביים של עבר הירדן לים המלח ו"הירדן והגבול" שהם בקעת הירדן. מלבד ממלכות סיחון וארץ חשבון, כלולה בנחלה גם מקום מושבם של "נְסִיכֵי סִיחוֹן" - אשר הזמינו את בלעם לקלל את עם ישראל.

חוקר המקרא, זכריה קלעי, עמד על התופעה לפיה הנחלה כוללת תיאורים של אזורים גאוגרפים ומגדיר אותה כך: תיאור הנחלה של שבט ראובן כולל "מניין תחומים": תחומים "קטנים" אלו הערים והחצרות ותחומים "גדולים" כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא". גם סדר מניין המקומות מתחיל מהתחומים הגדולים ועובר - ל"קטנים" - לערים ולחצרות: תחילה במערב, עובר למזרח ומסיים בצפון - ליד בֵית פְּעוֹר, המוכר לנו מערבות מואב - מושב שבטי ישראל - קודם לכניסת לארץ ישראל המערבית בימי יהושע בן נון.

תיאור הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר יהושע הוגדרו גבולות שבט ראובן כפי שהובטחו לו על ידי משה, והערים שכלל, בהם יהצה, בית בעל מעון, שבמה ובית הישימות: "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה, לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל, מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת-נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל-הַמִּישֹׁר עַל-מֵידְבָא. חֶשְׁבּוֹן וְכָל-עָרֶיהָ, אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר; דִּיבֹן וּבָמוֹת בַּעַל, וּבֵית בַּעַל מְעוֹן. וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת, וּמֵפָעַת, וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה, וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק: וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה, וּבֵית הַיְשִׁמוֹת. וְכֹל, עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן ... וַיְהִי, גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן, וּגְבוּל"[5].

הגבול הדרומי הוא נחל ארנון - גבול ארץ אדום, המערבי הוא בפועל ים המלח, המזרחי הוא המדבר ארץ לא מיושבת, ומשיק לארץ בני עמון. הגבול הצפוני תוחם את נחלת שבט גד באפיק "נחל חשבון".

הקשר עם שבט גד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר של שבט ראובן עם שכנו הצפוני, שבט גד נושא אופי מיוחד. זאב ארליך, במאמרו: "ערי גד וראובן בכיבוש ובהתנחלות",[מדויק] מצביע על תופעה מעניינית: בני שבט גד בונים, או מבצרים, ארבע ערים בנחלת שבט ראובן. וכך כתוב בספר במדבר: "וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד, אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת, וְאֵת, עֲרֹעֵר. לה וְאֶת-עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת-יַעְזֵר, וְיָגְבְּהָה. לו וְאֶת-בֵּית נִמְרָה, וְאֶת-בֵּית הָרָן: עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן." (במדבר ל"ב, לד-לה). ואילו בערי נחלת שבט ראובן לא כלולה הסייפא:"עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן".

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", כתב: אמנם "לבני ראובן היה מקנה רב, אבל לבני גד היה -מקנה עצום מאוד, על כן נכנסו בעובי הקורה יותר מבני ראובן" (ל"ב, א'). כלומר, את הפסוק יש להבין כך: "ומקנה רב היה לבני ראובן, (אבל=) ולבני גד (היה מקנה) עצום מאד...".

זאב ארליך מניח כי זו הסיבה כי בני גד בקשו לבנות ערים לטף וגדרות לצאן. בני גד, בעלי המקנה העצום מאד, היו בעלי העניין העיקריים. הם בנו את הערים וישבו בגבולות השטח סביב, מוכנים לכל מתקפה מן החוץ ושומרים על כלל השטח ועל המקנה, עד לגמר כיבושה של ארץ ישראל המערבית.

בדרום הם בנו את דיבון, עטרות, ערוער ועטרות שופן - כנגד מואב. בצפון-מזרח הם בונים את יעזר ויגבהה - כנגד עמון. בצפון-מערב הם בונים את בית נמרה ובית הרן - כנגד הכנענים אשר ממערב לירדן.

בני ראובן, הם אמנם בעלי "מקנה רב", אך לא "עצום מאד", בונים ערים בתוך השטח ומוגנים מפני מתקפה מן החוץ על ידי בני שבט גד.

לכך התאים יפה מדרשם של חז"ל על הפסוק בברכת משה לגד "ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד" (דברים ל"ג, כ): "מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח... מלמד שהיה סמוך לסְפר לפיכך נמשל כאריות"[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]