שמעון אגסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב שמעון אגסי
לידה 1852
פטירה 1914 (בגיל 62 בערך)
ח' באב ה'תרע"ד
תקופת הפעילות ?–1914 עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו הרב יצחק חכם מרדכי ח"ר ששון
תלמידיו הרב יצחק נסים, הרב יעקב מוצפי, הרב סלמן חוגי עבודי, הרב אפרים כהן, הרב יהושע שהרבני
בני דורו רבי יוסף חיים מבגדד (הרי"ח טוב), רבי יהודה פתיה
חיבוריו שם משמעון, בְּנֵי אהרן, אמרי שמעון, זהב שבא

הרב שמעון בן אהרון אבא בר אבא אגסי (ידוע גם בכינוי "הרשב"א") (18521914, ח' באב ה'תרע"ד) היה ראש ישיבה, מקובל, דרשן ופייטן, מגדולי רבני בגדאד[1][2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בבגדאד למשפחת סוחרים שהיגרה מפרס והתפרנסה מיבוא צבע הניל (איסטיס) מהודו ומתן שירותי תיווך לסוחרים בכפרים. כמקובל בזמנו, היה עליו לפרוש בגיל 13 מלימודיו ולעזור בעסקי המשפחה, ואפשרות נוספת הייתה ללמוד הנהלת חשבונות, ומשנת 1864 - להמשיך ללמוד בבית הספר "אליאנס" של חברת "כל ישראל חברים". למרות זאת, בתמיכת הוריו בחר להמשיך וללמוד תורה, למורת רוחם של אחיו הבוגרים, שציפו ממנו שיעזור בפרנסת המשפחה. בתקופה זו נכנס ללמוד במדרש בית זלכה אצל הרב שמואל מג'לד והרב נסים הלוי.

משפחתו וילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1879 נישא לרחל (צ'חלה), בת הרב עבדאללה בן אליה בחר[3], ובשנת 1882 נולד בנו בכורו אהרון.

חיי משפחתו בתקופה זו לא היו קלים: אחרי שנולד בנו בכורו אהרון, נולדו לו שני בנים (מנשה ומאיר-ששון-חי) ושתי בנות (פרחה ואסתר), אך הוא שיכל את שני בניו. הוא רצה לעזוב את בגדאד ולהגר להודו, לשם היגרה אחותו, ובאותה ההזדמנות גם לארס את בתה לאהרון בנו. תוכנית זאת לא יצאה לפועל משום שאשתו סירבה להגר.

לאחר שעלה לקברו של עזרא הסופר נולד לו בן וקרא לו עזרא-ציון.

באותה תקופה ארס את בנו, ונקבע תאריך לחתונה, על המאורעות שאירעו אחר כך סיפר הרב אגסי, בהקדמתו לספרו "בְּנֵי אהרון"[4]:

" ...בסוף שבט עברה עליו [=על אהרון] מחלה קלה ואמרנו אין רע. אך בין כה ובין כה תקפה עליו מחלתו מיום ליום עד כי אחזהו השבץ ונפל כבול עץ באין אונים. דפקתי על שערי רחמים, שפכתי שיחה, דרשתי סליחה, וחבירי חכמי הישיבה הי"ו עזרו על ידי בבקשות ותחינות על קבר מו"ר הצדיק נ"ע [=ח"ר יצחק, ח"ר מרדכי, ח"ר ששון] ושאר קדושים אשר בארץ המה. התפלשתי באפר, רוויתי ארץ מזרם דמעה, הרטבתי הרים, קראתי לשמים מעל בתפילה ובכייה ותחנונים, וכל השערים ננעלו ואל סתם תפילתי. ועם כניסת הארת ליל פורים נשמתו יצאה בטהרה באותה הארה, ורוחו הנאמנה עזבה את בית חמרה ושבה אל האלוהים אשר נתנה. הרגע האיום והנורא ההוא חרוש על לוח ליבי באותיות של דם, עד נצח לא אשכחהו, ומידי דברי בו יחרד לבי, פלצות תבעתני וכוחי יעזבני..."

באדר תרנ"ח (ערב חתונתו) נפטר אהרון במגפת הדבר והוא בן 16 שנים.

האסון שנפל על המשפחה ומתואר בשפה כה מרגשת על ידי האב החריד את יהודי בגדאד. עדות לזעזוע שעבר על הקהילה נמצאת במחברות שכתב חברו של הרב שמעון, חכם יהודה פתייה, ובה תיאור של פגישות מזעזעות בינו לבין ידידו חברו ללימוד חכם שמעון בעקבות האסון הזה. מסופר כיצד עשו 12 חכמים מאמצים עילאיים לקרוע את רוע הגזירה, וכיצד סייע חכם יהודה לחברו לעמוד במצוקת נפשו האיומה אחרי האסון. עוד מסופר שם איך בדרך ההארה וחלום נעשה הגילוי להבנת שורשי האסון. חלקם של חלומות ומראות אלה נמצאו רשומים בכתב ידו של הרב שמעון עצמו שהשאירם למזכרת.

במהלך השנים הבאות נתנחם הרב שמעון, ונולדו לו שלוש בנות נוספות (דינה, כתון ומזל), ובן בשם אליהו-חיים[5].

פועלו בתורה ובקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר עוד בהיותו תלמיד ישיבה צעיר כבן 17 החל לעיין בתורת הקבלה, והמשיך לעיין ולהעמיק בה יחד עם ידידו הרב יהודה פתייה. האסון של מות בנו אהרון, והדרך שבה מצא הבנה לסיבת אסון זה, הובילה אותו להעמקת יתר בתורת הקבלה, משנמצא הפתרון לשאלת אסון השכול על ידי חכם יוסף חיים בתורת הגלגול. הרב שמעון החל לקרוא בספר "שער הגלגולים" שכתב הרב חיים ויטל תלמידו של האר"י וכתב עליו פירוש נרחב. הוא כתב מספר גרסאות, האחת רחבה ומעמיקה יותר מחברתה. אחרי כ–10 שנים, התפרסמה הגרסה האחרונה תחת השם "בְּנֵי אהרון"[6] ונדפסה בבגדאד בבית הדפוס של ידידו הטוב חכם עזרא ראובן דנגור בשנת 1908. הספר לא היה לשם מכירה והופץ חינם בין חכמי בגדאד וירושלים ויתר התפוצות ביניהן תימן ורוסיה רבתי וצפון אפריקה ועוד.

במקביל, המשיך בלימודו ובעיסוקו (המצומצם) במסחר, וזאת על מנת לא להתפרנס מלימוד תורה. הוא כתב דרושים, קונטרסים של הלכות ודינים, הערות בתורת הקבלה ושאלות שהופנו אל הרב יוסף חיים.

הוא נשא דרשות ב"ישיבת חכם יצחק" - בה למד לאחר מדרש בית זלכה.

במקביל לכתיבת הפירושים ל"שער הגלגולים" המשיך הרב שמעון ללמוד תלמוד וקבלה, לכתוב דברי פרשנות לספר "עץ החיים" ולחבר דרשות ופרושים למסכתות שונות. ביחד עם החכם יחזקאל עזרא אליה הוא ערך מחדש, הוסיף הערות ופירושים בסוגריים, והוציא לאור את ספרו של הרב עבדאללה סומך "זבחי צדק".

קשריו המסחריים והחברתיים התרחבו גם מחוץ לבבל ואנשים רבים ביקשו עזרה ועצה מפיו.

בשנת ה'תרנ"ט הוא הפך את הבית שירש מאביו לבית כנסת ויותר מאוחר נתרם הבית לאגודה הציבורית על מנת שישמש בית ספר מקצועי.

בין מכריו היה גם נדיב ועשיר ידוע בשם מאיר אליהו ובין הנדיב הזה לבין הרב שמעון שררו יחסי הערכה והשפעה רבים. מכספי תרומתו נבנה בבגדאד בית חולים וכן פעילויות נוספות. אחד מהמפעלים שהולידה ההכרות הזאת היה הקמת ישיבה מיוחדת לרבנים.

באותה התקופה גדלה השפעתה של הרוח האירופית בעיקר בתחום ההשכלה. הממשלה העות'מאנית הקימה בתי ספר תיכוניים ועל-תיכוניים, וחברת כל ישראל חברים הקימה את "אליאנס". כל אלה קרצו לאנשי הקהילה. אחת מתוצאות הלוואי הייתה – מספר הולך וקטן של לומדי תורה ורבנים. כדי לעמוד בפרץ הלך הרב שמעון לחברו מאיר אליהו וביקש ממנו להקים ישיבה מיוחדת להכשרת רבנים ולפרנס את הלומדים בה. הנדיב נתן את הסכמתו לכך בתנאי שהרב שמעון יהיה מורה ומפקח על הישיבה הזאת. כאשר הוקמה הישיבה, נבחרו ללמוד בה 10 תלמידים מצטיינים ממדרש בית זילכה שקיבלו שעורים בשעות הבוקר מפי הרב שמעון ואחר הצהריים מפי חכם צדקה. מקצועות נוספים שנלמדו בה הם טורקית וערבית (לצורך משא ומתן עם הממשל). לאחר פטירתו של הנדיב הרב מאיר אליהו בשנת 1910, הסכימה משפחת אליהו, בהשפעת הרב שמעון, להמשיך ולתמוך במפעל הזה אך רק לזמן קצר. הפסקת התמיכה על ידי משפחת אליהו העמידה בסכנה את המשכיות קיומה של הישיבה והיה צורך למצוא אמצעי מימון חלופיים.

ביזמתו של הרב שמעון הוקמה אגודת "תומכי תורה" בשנת תרע"ב. בראש האגודה עמדה הנהלה בת שבעה חברים ותקנונה אושר על ידי הממשל הטורקי. היא הצליחה לאסוף סכומים נכבדים מכספי תרומות שמהם פירנסה את התלמידים, ושילמה משכורות למורים.

כאמור, התפשטה השפעתה של התרבות האירופית גם על הקהילה היהודית. בית הספר לבנות "אליאנס" ובתי הספר הטורקיים היו לצנינים בעיני הציבור היהודי הדתי[7][8] . ב-1909 שנת פטירתו של הרב יוסף חיים, הנהיג השלטון הטורקי גיוס חובה וגייס לשורותיו גם חיילים יהודיים. חיילים אלה נאלצו לשאת בעונשים על שסירבו לאכול מהאוכל הלא כשר שהוגש להם ועל כך שסירבו לעבוד בשבת. בגילוי דעת שמפרסם הרב שמעון הוא "מהלל את עמידתם הגאה של חיילים אלה ומגנה את כניעתם של תלמידים לבתי הספר או של פקידים ממשלתיים שעבדו בשבת".

אותה השנה הייתה שנה נוספת של בצורת שגרמה להאטה גדולה בעסקי המסחר. "הרב שמעון נקרא לקרוע את רוע הגזרה. וביום ג' ט' באדר תרע"ג דרש בבית הכנסת הגדול דרוש שנמשך כארבע שעות. הייתה זאת דרשה מרשימה[9] שזעזעה רבים מבין מאזיניה ובעקבותיה רבים חזרו בתשובה. "לא עברו ימים רבים וארובות השמים נפתחו וגשמי ברכה ירדו בשפע." בעקבות מאורע זה שוב פנו ראשי העדה לרב שמעון וביקשו ממנו לשאת את דרשותיו ברבים אך גם אז הוא סירב.

בשנת תרע"ד – 1914 דרש הרב שמעון דרשה נוספת ברבים לכבוד גמר השתלמות התלמידים של ישיבת תומכי תורה. בקהל הרב שהצטופף בחצר בית הכנסת מאיר אליהו נכחו גם מנהל בית הספר אליאנס וחבר המורים. נושא הדרשה היה ערכה של יראת שמים כיסוד מוסד לביטחונו של האדם ולקיומה של החברה. יש לשער שדרשה זו היא בעצם סיכום התלבטויותיו של הרב שמעון ודרך הכרעתו לעניין קיום מצוות הייבום שקיים הרב שמעון בבנו עזרא-ציון מספר חודשים קודם לכן.

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלך לעולמו בבגדאד ב-31 ביולי 1914 (ח' באב ה'תרע"ד), ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשל מגפת דבר שבה חלה.

בתוך כתביו של הרב שמעון נמצא רישום על התגלות שהייתה לו שנתיים לפני פטירתו בה נודע לו מן השמים "כי השלים כל מה שצריך להשלים והגיע זמנו להסתלק מן העולם. בקש שהות כדי להשיא את בנו (עזרא-ציון ) עם יבמתו וניתנה לו".[10] ונמצא בידי המשפחה פתק בכתב ידו בו ניתן לו רמז ליום פטירתו[11].

חברו הרב המקובל יהודה פתייה כתב בהקדמה לספרו "בית לחם יהודה":

"והנה בעירנו בגדאד היו לנו שניים כרובים זהב הסוככים על העיר מבית ומחוץ, והמה אשר היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם. הראשון, ח"ר יוסף חיים זצוק"ל, והשני הרב הגאון שמעון אהרון אבא בר אבא אגסי זצוק"ל…, אשר שני צדיקים אלו… והמה בזכותם וצדקתם היו מגינים על העיר…אפס כשנלקח ח"ר יוסף חיים ז"ל, התחילה העיר להיות צולעת מהלכת על רגל אחת, והתחילו הצרות לבוא, כי אחרי קבורתו נלקחו בחורי ישראל לעבודת צבא מלך ישמעאל ללמדם סדר המלחמה… והיינו מתנחמים בח"ר שמעון אהרון זצ"ל, וכל העם ענו אחריו עוד לא אבדה תקוותינו. … ובהסתלק גם ח"ר שמעון ז"ל אז כבה מהעיר גם השביב האחרון. יוסף איננו ושמעון איננו, והייתה עת צרה ליעקב, כי בליל פטירת הרב שמעון ז"ל, בבוקר השכם נדבקו מודעות אדומים מטעם המלך,… ובתוך המודעות מצויר חרב אדום לאות מלחמה ממלכה בממלכה…".
"ללמדך שזכות חכמת האמת שהיו עוסקים בה, הם אשר היו עומדים למגן וצינה נגד מידת הדין,…, מה שלא היה יכול… זכות כמה צדיקים וחסידים העוסקים בחיצוניות התורה לבד…".

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שמעון אגסי הונצח על ידי קריאת שני רחובות על שמו. האחד ברמלה והשני בשכונת הר-נוף בירושלים.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה ש. שבת, ישיבות בגדד - התהוותן והשפעתן לדורות, מכון אהל דוד ששון, כרך ב', ירושלים תשע"ט, פרקים י"ב-י"ג, עמ' 377–514
  • יוסף מאיר, משנתו החברתית מוסרית של החכם שמעון אגסי, מרכז מורשת יהדות בבל, אור יהודה תשס"ט
  • שאול רגב, היחס להשכלה בקרב הרבנים בבבל; ר' יוסף חיים ור' שמעון אגסי, בתוך: יצחק אבישור וצבי יהודה (עורכים), מחקרים בקורות יהודי בבל ובתרבותם, מרכז מורשת יהדות בבל, אור יהודה תשס"ב, עמ' 97–118
  • הרב שמעון שר שלום, חכמי בבל - מסכת חייהם המופלאים של גדולי ומאורי האומה שחיו בבבל במאתיים וחמשים השנים האחרונות, ירושלים תשנ"א, עמ' 112–127
  • שרגא וייס, חכמי המזרח - זיו דמותם ומסלול חייהם של ח"י ממאורות יהדות ספרד, הוצאת משאבים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 238–256
  • הרב יעקב הלל, זהב שבא, ירושלים תשמ"ט, חברת אהבת שלום, עמ' 9–53
  • איתמר לופס, קונטרס נחמת שמעון : מעשה נורא מפטירת בנו השלישי של חכם שמעון אגסי בליל חופתו, רימונים תשפ"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שמעון אגסי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שרגא ויס, המקובל רבי שמעון אגסי; ממנהיגיה הגדולים של יהדות בבל, בתוך: המודיע - ביטאון אגודת ישראל העולמית, ירושלים ח' באב תשל"ח, עמ' ד'-ה'
  2. ^ הרב שמעון שר שלום, חכמי בבל - מסכת חייהם המופלאים של גדולי ומאורי האומה שחיו בבבל במאתיים וחמשים השנים האחרונות, ירושלים תשנ"א, עמ' 127-112
  3. ^ עץ משפחת אגסי - ענפים נוספים
  4. ^ הספר "בני אהרן"
  5. ^ עץ משפחת הרב שמעון אגסי
  6. ^ ראו ספריו של הרב אגסי בפסקת "מחיבוריו"
  7. ^ ירון בן-נאה, "הלא אנחנו אנשי המזרח נקראים, ומה לנו לדרך הצרפתים העליזים": מאבק על זהות קהילות בגדד, 1914-1890, זמנים 135, תשע"ו, עמ' 8-21
  8. ^ אליהו אגסי, ראשית החילון בקהילה היהודית בבגדד והמאמצים לגדור בעדו, בתוך: הגות עברית בארצות האסלאם, ירושלים 1981, עמ' 306 – 314
  9. ^ חוברת "דרשה"
  10. ^ הקדמה לספר זהב שבא, וכן הרב ראובן שרבני, דרש בחכמה עמ' תס והלאה
  11. ^ הפתק