תקוותנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף תקוותינו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נפתלי הרץ אימבר
הבית הראשון והפזמון בכתב ידו ועם חתימתו של נפתלי הרץ אימבר, משנת תרס"ח-1908

תִּקְוָתֵנוּ (בכתב ידו של המחבר (בהתאם להגייה האשכנזית): תִּקְוָתֵינוּ) הוא המנון עברי מאת המשורר נפתלי הרץ אימבר, אשר נכתב ברוח הלאומיות היהודית והציונות בדורו. גרסה מקוצרת של השיר, שנקראה בשם "התקווה" והולחנה על ידי המלחין שמואל כהן, נקבעה כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל.

רקע היסטורי וספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון הלאומי הציוני, שעיקרו הקמת מדינה ליהודים בכברת ארץ מוגדרת, הופיע בהגותם של "מבשרי הציונות" באמצע המאה ה-19;[1] ההתעוררות הלאומית היהודית התגברה ברבע האחרון של המאה ה-19, וכללה ניצנים ראשונים של תחיית השפה העברית, הצעות להקמת מדינה יהודית,[2] צבא יהודי, מתווה לדגל עברי, וצורך ציבורי בהמנון לאומי יהודי.[3] "הפריחה של הספרות העברית החדשה קשורה בתנועת התחייה הלאומית",[4] היא כללה כמה שירים לאומיים שנועדו להיות המנון, בהם שירו של שמעון שמואל פרוג "הכוס", שירו של אהרון רוזנפלד ("אבנר") "קדימה", שירו של מנחם מנדל דוליצקי "על הררי ציון";[5] ושיריו של אימבר:[6] השיר "תקוותינו", השיר "משמר הירדן", שנתפס בשלהי המאה ה-19 כהמנון המועדף;[7] והשיר "בחזון", שבו, על פי החוקר שמחה כהן, אימבר "הרחיק לראות בחזונו הציוני המדיני".[8] בתקופת העלייה הראשונה, הכירו רבים ביישוב גם את שירי ציון הלאומיים: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה אשר נפוץ במושבה חדרה,[9] "חושו אחים חושו" מאת יחיאל מיכל פינס שהכירו חבריו הבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון,[10] רובם ככולם של השירים הלאומיים שחוברו באותה תקופה, שימשו פרק זמן כ"המנונות ציבוריים",[11] אשר הושרו בכנסים ואספות ציבוריות ביישוב ובתפוצות ישראל.

פרקי השיר ותכניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימבר חיבר את הטיוטה הראשונה של השיר "תקוותינו", לפי עדותו, בעיר יאשי שברומניה, בשנת תרל"ח 1877. אימבר עלה לארץ ישראל עם תומכו לורנס אוליפנט ורעייתו, שניהם חובבי הלאומיות היהודית החדשה והרעיון הציוני. ביומנו שפורסם לימים, הוא נותן ביטוי לכיסופיו לריבונות יהודית חדשה בארץ אשר התגברו ביומו הראשון בארץ: "אותו יום נכספה נפשי לחירות ישראל ...".[12] החוקר אליהו הכהן, כתב כי "לאחר עלייתו ארצה בשנת 1882, שינה את השיר והוסיף לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד שהשלימו בשנת 1884. מקץ שנתיים התפרסם השיר לראשונה בספר שיריו הראשון של אימבר: ברקאי (ירושלים תרמ"ו (1886)) תחת השם 'תקותינו'".[13] כאשר אימבר חש כי סיים לכתוב את השיר "תקוותינו", הוא פרסם בעיתון "הצבי", בעריכתו אז של יחיאל מיכל פינס:[14]""ספר אתי בכתובים אשר קראתי בשם "ברקאי" ותוכנו ישוב ארץ ישראל ועל המושבות, כולם ברוח הלאומי. ... מי המדפיס החפץ לקנותם ממני על מנת להדפיסם יפנה אלי על פי תוי"

מתחת לכותרת השיר "תקוותינו" נכתב: "ירושלים, תרמ"ד (1884)", השנה שבה נחתם על פי המשורר; בפתח קובץ שיריו ברקאי נכתב: "ספר ברקאי כולל שירים על ישראל, ועל ישוב ארץ ישראל, ועל המושבות, אשר שר המשורר ... על אדמת ארץ ישראל".[15]

החוקר דב סדן כתב בהקדמה לספר כתביו של אימבר, שראה אור בתל אביב בשנת 1950, על מקומו ההיסטורי של השיר, על שכיחותו בציבורים רחבים, על צירופו לסידורי תפילה וצירופו לתפילות ימים נוראים, בשל היותו מייצג את תודעתם ומאווייהם של המונים: "והוא שבקע כראשית תגובה לבשורת התקומה של מדינת ישראל ונעשה המנונה".[16] "תקוותינו" "(ה)מתאר את הווית התקווה הלאומית", על פי חוקר הזמר העברי אליהו הכהן.[13] המוזיקולוג מנשה רבינא ציין כי תוכני השיר מבטאים "רשמים של אדם שהתהלך בארץ, ונפשו הפיוטית בלי ספק, ספגה את מראותיה ביָפְיָהּ ובשוממותה".[17] בשיר מוזכרת ירושלים שלוש פעמים: בראשונה כעירו של דוד המלך, בשנייה את חומותיה ובשלישית ב"חורבות ירושלים" - שם כללי להריסות בתים ושרידים ארכאולוגיים שמצא המשורר בסיוריו בה; בנוסף, מוזכרים הכנרת והירדן.

נקודת הראות של הדובר מתחלפת במשך השיר; הוא פותח בגוף שלישי יחיד, אחר כך גוף ראשון רבים, ולבסוף גוף שלישי רבים; על כך ועל יחידותם של עצמים אחדים לעומת אינסופיותם כמעט של עצמים אחרים, עמדה החוקרת צביה בן-יוסף גינור, אשר מצאה בשיר: "עין אחת, לב אחד, תקווה אחת, ארץ אחת, נהר אחד, ים אחד, כותל אחד, שער אחד, בית מקדש אחד ואל אחד. אולם יש בו רבבות יהודים, אינסוף דמעות, גלים רבים, דרכים רבות, לילות רבים וארצות גלות רבות".[18]

מילות השיר תכנים

"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ
הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה
מִשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה."

הבית הראשון וגם הפזמון של השיר פותחים במילים: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ" - הם מענה לפסוק בחזון העצמות היבשות של הנביאיחזקאל:[19]

" וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ:"
ייתכן גם שההמנון הפולני היה אחד ממקורות השראתו של אימבר. במילותיו "עוד לא אבדה תקוותנו" מוצאים הד לשורה הראשונה: "פולין עדיין איננה אבודה" (פולנית: Jeszcze Polska nie zginęła).
המשורר מתאר את געגועיו של עם ישראל לארץ ישראל דורות רבים, ומזכיר את האמונה - במילותיו: "הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה" - כי ביום מן הימים תחזור האומה אל ארץ ישראל ואל ירושלים שבהן שלט דוד המלך, כך במילים "לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה", המשוחחות עם הפסוק בספר ישעיהו:[20] "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ:".

"כָּל עוֹד בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עֵינוֹ לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה."

בבית השני פותח המשורר ומונה המשורר את הטעמים המניעים והסיבות, שבזכותם או בעטים, תתגשם התקווה לשיבת האומה לארץ ישראל. הטעם הראשון הוא בשל התודעה והרגשות העמוקים של דורות רבים, המצוינים בגוף שלישי יחיד: "בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה נֶפֶשׁ"; והטעם השני, התפילה היומיומית לכיוון "מִזְרָח", לירושלים (אשר נהגה אצל רוב קהילות ישראל, שהתגוררו ממערב לארץ).

"כָּל עוֹד דְּמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ
תֵרַדְנָה כְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת
וּרְבָבוֹת מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
עוֹד הוֹלְכִים לְקִבְרֵי אָבוֹת."

בבית השלישי מתוארים הבכי והדמעות על העדרה של האומה מהארץ, הלכה למעשה בתשעה באב ובמועדים נוספים, כטעם השלישי; והעלייה לקברי אבות וצדיקים במשך הדורות, כטעם הרביעי.

"כָּל עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵינוּ
עוֹד לְעֵינֵינוּ מֵיפַעַת
וְעֲלֵי חֻרְבַּן מִקְדָשֵׁנוּ
עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמַעַת."

בבית הרביעי מובא הטעם החמישי, מראה שרידי ירושלים הקדומים; "חוֹמַת מַחְמַדֵינוּ" היא כנראה הכותל המערבי, ולציהו מקום "מִקְדָשֵׁנוּ", שעל חורבנו העין דומעת, והוא איזכור שני לבכי.

"כָּל עוֹד הַיַרְדֵּן בַּגָּאוֹן
גַּלָּיו גְּדוֹתָיו יִגּוֹלוּן
וּלְיַם כִּנֶרֶת בְּשָׁאוֹן
בְּקוֹל הֲמֻלָּה יִפֹּלוּן."

בבית החמישי מובא הטעם השישי, המשורר מחבר בין חיוניות מבוע הכנרת והירדן לבין חיוניותה של האומה, ומבליע הנחה על זיקת גומלין ביניהם בדומה ליוצרים והוגים יהודים רבים מאז העת העתיקה.

"כָּל עוֹד שָׁם עֲלֵי דְרָכַיִם
שָׁם שַׁעַר יֻכַּת שְׁאִיָּה
וּבֵין חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
עוֹד בַּת צִיּוֹן בּוֹכִיָּה."

בבית השישי בהביאו את הטעם השביעי, מזכיר המשורר בשלישית את הבכי על שוממותה של הארץ מיהודים, שאותו מייצגת מעין רוח האומה בדמותה של "בַּת צִיוֹן בּוֹכִיָה".

"כָּל עוֹד שָׁמָּה דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת
מֵעֵין עַמִּי נוֹזְלוֹת
לִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאש אַשְׁמוֹרוֹת
יָקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת."

בבית השביעי מונה המשורר את הטעם השמיני, ומזכיר ברביעית את הבכי, באמצעות תוצאותיו: "דְמָעוֹת טְהוֹרוֹת", היורדות מעינהם של הקמים לתיקון חצות שתוכנו העיקרי הוא האבלות על חורבן ציון וירושלים.

"כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת הַלְאֹם
בַּלֵּב הַיְּהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵּה גַּם הַיּוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם."

בבית השמיני טוען המשורר טעם תשיעי שאהבת עם ישראל - "רֶגֶש אַהֲבַת הַלְאוֹם" - הוא התנאי לגאולה הלאומית העתידה. יש להניח, כי אימבר התייחס לאהבת הלאום המסורתית ועל פי ההלכה, אבל לרוב רוח הלאומיות המודרנית הדהדה בין דבריו. אהבת האומה, לטענתו הפואטית, תהווה משקל מאזן לזעם האל, כלומר, לחורבן הארץ ולגלות העם ממנה, שעל פי הדת המסורת נגרמו ברצון האל. המילים "כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם" מתכתבות עם הפסוק "אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם:" בספר תהילים, פרק ז', פסוק י"ב ועם דיון אודותיו הנזכר בשלושה מקומות בתלמוד.[21] בדיון במסכת ברכות נזכר פסוק זה אחר תפילתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, הכוללת את המילים: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך".[22]

" שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אֶחָד חוֹזֵינוּ
"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי
גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ."

בבית התשיעי מביע המשורר את אמונתו, שהגעגועים לארץ ישראל הם מנת חלקו העקרונית של כל יהודי, ולא יפסקו עד האחרון שביהודים. פרופ' יוסף קלוזנר סבר כי הוא נכתב על סמך דבריו של הוגה הדעות פרץ סמולנסקין,[23] במאמרו משפט עמי: "כי בהיוָתר אף רק (יהודי) אחד אז יהיה הוא בעצמו בית ישראל, כי לא במספר תלוי הדבר".[24]

שינויים בנוסח השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימבר הסתובב בישובי "היישוב החדש" ואנשי העלייה הראשונה והפיץ ביניהם את יצירותיו.[25] נחום דרימר תיאר בהקדמה לשיריו כיצד "החיה בשיריו הציוניים את הצעירים בכל המושבות וקרא להם "חלוצים", מילה שנזרקה מאז לדורות".[26] כותרת השיר "תקוותנו" שונתה ל"התקוה" ונוסח השיר תוקן מספר פעמים על ידי ידידיו אנשי היישוב; "הוא עבר סדרה של שינויים וגלגולים, במילים וגם בלחן: שמו שונה ל'התקווה', קצבו הואט, מספר הבתים המושרים צומצם בהדרגה, המילים שונו פעמים אחדות, תחילה בראשית שנות התשעים למאה התשע-עשרה ובעיקר בשנת 1905. עשרים שנה לאחר מכן שונה הלחן של הבית השני".[27] דוד יודילוביץ איש ראשון לציון סיפר בזכרונותיו כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בשעה שחיבר בתים בשירו. יחד עם חבריו, איש ביל"ו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב, הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי נוסח הפזמון החוזר:
"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ
הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה
מִשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה"

הוחלפו במילים:
" עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם"
[28]

הלחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר הולחן על ידי ליאון איגלי בשנת תרמ"ב1882.[29] ואחר כך, על ידי המלחין שמואל כהן בשנת תרמ"ז1886. כהן קיבל מידי אחיו את קובץ השירים ברקאי של אימבר, עם הקדשת המשורר, דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים, ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ".[30] כמו מרבית שירי ציון באותה תקופה, שהותאמו להם מנגינות עמי אירופה,[31] כהן הלחין את בתי השיר על פי נעימה של שיר איכרים מולדובני בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi"), שהיה נפוץ גם בחלקים אחרים של אירופה בשמות אחרים.

השיר "נקלט "מפה לאוזן וממושבה למושבה וכבש לבבות. [...] תוך כדי המעבר משיר-לאומי המושר בקצב צעידה – להמנון-לאומי המושר בעמידה".[27] "תקוותינו" נכתב בהברה אשכנזית, והדבר ניכר הן במשקל שלו והן באופן שבו הולחן. כך יצא שההלחנה מחייבת לשיר את ההמנון הישראלי בהטעמה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית).

התקבלות השיר ולחנו כהמנון התנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מחקר של אליהו הכהן,[32] "ה"תקווה" היה להמנון הבלתי רשמי של האגודות הציוניות בגולה עוד בימי העלייה-הראשונה".

אימבר הציע לתאודור הרצל את השיר כהמנון התנועה הציונית לקראת הקונגרס הציוני החמישי, אך זה דחה את ההצעה.

בקונגרס הציוני השישי, שבו נידונה תוכנית אוגנדה, בשנת 1903, הושר "התקווה" בשירה אדירה, בגלל הפסוק: "עינו לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת בין תומכי התוכנית, לבין "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושר התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו אותו כהמנון ובעמידה.

שירו של אימבר "התקווה" הושר בקונגרסים הציונים. "מהקונגרס השמיני (1907) צויין (בפרוטוקול) ש"התקווה" הושרה בסיום".[33] החל מן הקונגרס השמונה-עשר בשנת 1933 הוא היה להמנון הרשמי של התנועה הציונית. גרסה קצרה של השיר, שנקראה בשם "התקווה", נקבעה כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל: יעקב כ"ץ, לאומיות יהודית, ירושלים: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ג-1983, עמ' 263–.284
  2. ^ ראו למשל: יוסף שלמון, תנועת הביל"ויים, בתוך: ספר העלייה הראשונה, כרך א, ירושלים תשמ"ב, עמ' 125-123.
  3. ^ אליהו הכהן, 'על הררי ציון': בחיפוש אחר המנון לאומי, בתוך: יפה ברלוביץ, יוסף לנג (עורכים),לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 223. אניטה שפירא, חרב היונה, תל אביב: עם עובד, תשנ"ב, עמ' 87-86.
  4. ^ ראו: שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: בעת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, 1969, עמ' 217
  5. ^ אליהו הכהן, 'על הררי ציון': בחיפוש אחר המנון לאומי, בתוך: יפה ברלוביץ, יוסף לנג (עורכים), לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 247-223.
  6. ^ על "שיריו הציוניים" של אימבר וההשראה לכתיבתם, ראו: ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א-1981, עמ' 167; בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, א, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1954, עמ' 126
  7. ^ ראו:משמר הירדן, באתר זמרשת
  8. ^ שמחה כהן, הערך: נפתלי הרץ אימבר, האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמ' 855
  9. ^ ראו:משאת נפשי, באתר זמרשת
  10. ^ ראו:האח, ראשון לציון, באתר זמרשת
  11. ^ על סוגת ההמנון הציבורי ראו למשל: דן מירון (הקדמה), יוסף קיסטר (מבוא),אילן מצל בגיא, זאב ז'בוטינסקי ושירתו, תל אביב: הוצאת המסדר על־שם זאב ז'בוטינסקי, תשס"ו-2005, עמ' 111-110
  12. ^ נפתלי הרץ אימבר, ‏דפים מיומני הארץ-ישראלי ומיומנים אחרים, הציונות א', 1970, עמ' 407
  13. ^ 13.0 13.1 אליהו הכהן, 'עוד לא אבדה תקוותינו', אריאל, 186, ינואר 2009 טבת תשס"ט, 103-102
  14. ^ "הצבי", ל"ו, ו' בתמוז תרמ"ו; ראו אצל יעקב קבקוב, 'בעל התקוה', לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, תשנ"א-199, עמ' 23
  15. ^ ברקאי, ירושלים תרמ"ו (1886)
  16. ^ דב סדן (עורך), כל שירי נפתלי הרץ אימבר, (ביוגרפיה: שמריהו אימבר; מבוא: דב סדן), תל אביב: הוצאת מרדכי נוימן, 1950, עמ' ח
  17. ^ מנשה רבינא, התקווה: מקורו של ההימנון, תולדותיו ותכונותיו בהשוואה להימנונים של אומות אחרות, על סמך מחקרים, מאמרים, מכתבים ותעודות, תל אביב: הוצאת המחבר, 1968, עמ' 23.
  18. ^ צביה בן-יוסף גינור, היש תקווה ל"התקווה"? על דיוקנם של הימנונים לאומיים, אלפיים, 29, תשס"ו, עמ' 162.
  19. ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוק י"א
  20. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ט, פסוק א'
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ה, עמוד ב', ותלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ד', עמוד א'
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', עמוד א'
  23. ^ יוסף קלוזנר, הספרות העברית החדשה, ה', עמ' 187
  24. ^ פרץ סמולנסקין, משפט העמים, מאמרים, ד', עמ' 162
  25. ^ אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו": "התקווה": משיר להמנון, חדשות בן-עזר 341 ( ג' באייר תשס"ח, 8 במאי 2008).
  26. ^ נחום דרימר, (הקדמה), משוררי חבת ציון, תל אביב: הוצאת המחבר, תש"ט-1949, עמ' לז
  27. ^ 27.0 27.1 אליהו הכהן, 'על הררי ציון': בחיפוש אחר המנון לאומי, בתוך: יפה ברלוביץ, יוסף לנג (עורכים), לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 246
  28. ^ דוד יודילביץ, ראשון לציון התרמ"ב 1882 - התש"א 1941, ראשון לציון: בעזרת "כרמל מזרחי", 1941, עמ' 508
  29. ^ רחל קולנדר, גלגולו של המנון, באתר הזמנה לפיוט
  30. ^ ראו: שמואל כהן, התפשטות שיר "התקוה" בימי ייסוד רחובות, תר"ן–תרנ"א (1890–1891), בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, חלק ב, רמת גן: הוצאת מסדה, 1974, עמ' 677-671
  31. ^ אליהו הכהן, "שירת המושבות", עתמול, ג', 3 (17), שבט תשל"ח – ינואר 1978, עמ' 19.
  32. ^ אליהו הכהן, "שירת המושבות", עתמול, ג', 3 (17), שבט תשל"ח – ינואר 1978, עמ' 18–19.
  33. ^ יעקב קבקוב, 'בעל התקוה', לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, תשנ"א-1991, עמ' 74