דרך הבשמים

ים סוף שלאורכו עברו נתיבי דרך הבשמים

חלקה הצפוני של דרך הבשמים בנגב

ממלכות דרום ערב וחופי אפריקה במאה ה-1

דרך הבשמים הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה. הדרך עברה מדרומו של חצי האי ערב אל חופי הים התיכון, והיוותה חלק מרשת של דרכי מסחר בין אירופה והמזרח, שבהן הובלו מוצרי מותרות (בדרך כלל בעלי ערך גבוה ונפח קטן), דוגמת בשמים, משי, תבלינים, אבנים טובות, צבע, בעלי חיים נדירים ועוד.

דרכי המסחר היו יבשתיות וימיות, ולאורכן הובלה סחורה שמקורה במזרח הרחוק, הודו, דרום ערב ומזרח אפריקה. הדרך היבשתית החלה באזור הגידול של עצי הלבונה בוואדיות אזור זופאר, שבעומאן המודרנית, משם מערבה למאריב בתימן (שבא העתיקה), וצפונה לפטרה בירת הנבטים בדרום ירדן. מכאן התפצלה הדרך לשני נתיבים - האחד נע צפונה בדרך המלך לדמשק, והאחר חצה את דרומה של ארץ ישראל עד לנמלי הים התיכון, בעיקר זה של עזה. נתיב השיט הימי עבר דרך מפרץ עדן וים סוף עד לנמלי עקבה וסואץ, ומשם בדרך היבשה לנמל עזה או לנמלה של אלכסנדריה. אורכה הכולל של הדרך הגיע לכ-2,000 ק"מ. מנמלי הים התיכון נשלחה הסחורה בדרך הים לנמלי אירופה וצפון אפריקה.

תוואי הדרך בין מכתש רמון ועבדת, שנחשב במשך שנים כתוואי שאינו ידוע במדויק, התגלה בתחילת שנת 2018 על ידי צוות מבית ספר שדה שדה בוקר.

עלייתה של דרך הבשמים

הראשונים שסחרו בדרך הבשמים הימית היו המצרים הקדמונים. המצרים השתמשו בבשמים לצורכי דת ולצרכים אישיים. הם בנו אוניות משוטים גדולות באלף השלישי לפסה"נ ובהן שטו דרומה בים סוף לארץ שהם כינו ארץ פונט. מארץ פונט הם הביאו בשמים (בעיקר מור, לבונה, קציעה, וקינמון), זהב, עצים מיוחדים, עורות, חיות אקזוטיות ותבלינים. ארץ פונט מזוהה היום באזורי אריתריאה וצפון סומליה. בעקבות סיפורי המצרים על ארץ פונט האגדית והופעת הסוחרים מדרום ערב החלו הפיניקים ושותפיהם מלכי יהודה להתעניין במסחר הימי עם דרום ערב במאות העשירית עד השמינית לפנה"ס. לפי המקרא היו מלכי יהודה פעילים במסחר הימי והמלך שלמה זכה לביקור של מלכת שבא שבאה בדרך היבשתית. מלכי יהודה בנו תחנות מסחר בנגב ואת עיר הנמל איילות עציון גבר. הם התעניינו בעיקר בזהב שמופיע במכרות בארץ האגדית אופירה לא רחוק מחופי דרום הים האדום באתיופיה ותימן:

"אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילות על שפת הים בארץ אדום. וישלח לו חירם ביד עבדיו אוניות ועבדים יודעי ים, ויבואו עם עבדי שלמה אופירה ויקחו משם ארבע מאות וחמישים ככר זהב ויביאו למלך שלמה."

— דברי הימים ב', ח', 17-18

"וגם אוני חירם אשר נשא זהב מאופיר הביא מאופיר עצי אלמוגים הרבה מאוד ואבן יקרה."

— מלכים א', י', 11. דברי הימים ב', ט', 10

בתחילת האלף הראשון לפסה"נ החלה לפעול דרך הבשמים היבשתית מדרום ערב לדרום ירדן ולעזה. תחילת התנועה בדרך קשורה כנראה לביות הגמל כבהמת משא להובלה במדבריות בסוף האלף השני לפסה"נ. בתקופה זו (החל מהמאה השביעית-שמינית לפנה"ס) החלו להתפתח הממלכות העתיקות של דרום ערב שבא (סבא), קטבאן, מעין וחצרמוות.

""רוכלי שבא ורעמה המה רוכלייך בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב נתנו עזבונייך."

— יחזקאל כ"ז, 21

במאות השביעית והשישית לפסה"נ התרחב המסחר בגלל הביקוש הגדול לבשמים באימפריות האשורית, הבבלית והפרסית. המסחר בדרך הבשמים שהיה מונופול של הסוחרים מדרום ערב גרם להתעשרות גדולה של הממלכות שם ובמיוחד של ממלכות שבא ומעין. המסחר זכה להתרחבות נוספת בתקופה היוונית - הלניסטית ובמיוחד במאות השלישית והשנייה לפסה"נ. דרום ערב זכתה בספרות היוונית לשם 'ערב המאושרת' (Arabia Eudaemon) בגלל עושרה הרב. בתקופה זו נכנסים לפעילות בדרך הנבטים שהיו שבטים ערבים מצפון ערב. הנבטים ייסדו את בירתם בפטרה שבדרום ירדן והשתלטו על הדרך לעזה דרך הנגב. באותה תקופה ביקשו התלמאים במצרים לפתח נתיב חלופי לדרך היבשתית שבשליטת הנבטים, והחלו לפתח נתיב ימי לדרום ערב ולהודו, דרך ים סוף. הם גילו את הדרך הימית הישירה מדרום ערב להודו (בעזרת רוחות ההיפלוס - המונסון) ועקפו את השליטה הפרתית, ההודית והערבית על המסחר עם המזרח, הודו, דרום ערב ומזרח אפריקה.

שיא הפעילות בדרך הבשמים היה בתקופה הרומאית כאשר הביקוש ללבונה בעולם העתיק גבר, גדל גם נפח התנועה לאורך נתיבי הדרך, וסחר הבשמים לאורכה, ובעיקר לבונה ומור, העניקו לה את שמה. בעולם ההלניסטי והרומאי נחשבה לבונה למוצר יקר ערך שערכו עלה אף על זה של זהב, והיא שימשה לפולחן ולצרכים רפואיים וקוסמטיים. הביקוש הגדול לבשמים ומוצרי מותרות אחרים גרם לדעת היסטוריונים רומאיים (פליניוס הזקן) לאובדן הכנסות ניכר לאימפריה הרומית והעשיר את הממלכות בערב. הרומאים קראו לאזור (כמו היוונים) 'ערב המאושרת' (Arabia Felix) והקיסר אוגוסטוס ניסה לפלוש לערב בסיוע הנבטים וגדוד יהודי ששלח לו הורדוס בשנת 29 לפסה"נ. הפלישה נכשלה בגלל התנאים הקשים של מדבריות ערב.

הלבונה שימשה גם בפולחן הנוצרי, והיא בשימוש פרה-רפואי גם בעולם המודרני. עוד הובלו לאורך הדרך תבלינים, אבנים יקרות, נחושת מהמכרות בערבה וכן אספלט מים המלח אשר שימש לחניטה ולאיטום אוניות. לשיאה הגיעה הדרך בתקופה שבין אמצע המאה הראשונה לפסה"נ לאמצע המאה הראשונה לספירה. בתקופה זו נעו אלפי גמלים בדרכי הבשמים במדבריות ערב ובנגב. עשרות רבות של אוניות נעו בים סוף להודו וממנה והובילו כמויות גדולות של מוצרי מותרות לעזה, אלכסנדריה ורומא.

שקיעה

נתיב התבלינים (שחור) ודרך הבשמים (ירוק)

שקיעת הדרך קשורה לשקיעת האימפריה הרומית בגלל גורמים פוליטיים, צבאיים, כלכליים וחברתיים. הממשלה והצבא התקשו לשמור על אחדות האימפריה והעומס הכספי ערער את המצב הכלכלי. היה מחסור בכוח אדם והצבא הפך לצבא של שכירי חרב. היציבות הפוליטית נפגמה והיו חילופי שלטון תכופים. בנוסף לכך שקיעת הדרך גם קשורה בהתגברות המסחר עם המזרח דרך מסופוטמיה והפיכת ממלכת הנבטים לפרובינציה רומאית. הרומאים העבירו את בירת הממלכה הנבטית צפונה לבוסטרה בשנת 106 לספירה.

במאה השלישית לספירה הייתה עדנה למסלול הימי לדרום ערב והודו. מסלול המסחר דרך מסופוטמיה נהפך מסוכן בגלל מלחמות הפרתים ואחר כך הפרסים עם הרומאים ואחר כך הביזנטים. אוניות רומאיות, ביזנטיות, אתיופיות והודיות הובילו סחורות מדרום ערב והודו לעקבה (איילנה) וסואץ (קליסמה). בדרום ערב עלתה ממלכה חדשה חמיר שכבשה חלקים מאתיופיה ושלטה במסחר במזרח אפריקה. הכיבוש המוסלמי של חצי האי ערב גרם להתדרדרות נוספת בחשיבותה של הדרך, אם כי המסחר לאורכה המשיך בהיקף מצומצם בהרבה עד סביבות שנת 1450, עת הביאו פלישות האימפריה העות'מאנית וגילוי הדרך להודו על ידי הפורטוגזים לשקיעתה של דרך הבשמים ולאובדן חשיבותה. קיצה המוחלט של דרך הבשמים בא לה במאה ה-16 כאשר נתיב התבלינים הימי דרך כף התקווה הטובה להודו תפס את מקומה.

תוואי דרך הבשמים בישראל

דרך הבשמים מגיעה אל העיר פטרה וממשיכה מערבה אל עבר הערבה. בערבה הדרך עושה דרך אל אתר מואה, מצד נקרות ועולה על רמת נקרות לכיוון מעלה דקלים ומצד סהרונים. הדרך חוצה את מכתש רמון ועולה במעלה מחמל לכיוון עבדת. בשנת 2008 נתגלתה כתובת שבאית קדומה. הכתובת מתוארכת לשנת 600 לערך לפני הספירה, כלומר, עוד לפני חורבן בית ראשון, ומספרת בין היתר, על מסחר בין תימן לבין ערי יהודה. ממצא זה מאשר את הנאמר במקרא פעמים רבות על המסחר בין ארץ ישראל לבין תימן דרך דדן, בהתייחסות מפורשת לבשמים. האזכור המפורש של ערי יהודה, לראשונה בכתובות שבאיות, מוכיח את הקשר הישיר בין ארץ ישראל לבין תימן ומחזק את המסורת בדבר קיום נוכחות יהודית בתימן לפחות מראשית המאה השישית לפני הספירה.

בפברואר 2018 נערך מסע רגלי ראשון מסוגו לשחזור רציף של הצעידה בדרך הבשמים במקטע שאורכו כ-100 קילומטרים בין פטרה לעבדת. במסע, בהובלת בית ספר שדה במדרשת שדה בוקר, השתתפו כ-50 ישראלים יחד עם כ-20 ירדנים. במסגרת המסע גם התגלה המקטע האבוד של הדרך, בין מצד מחמל שעל שפת מכתש רמון לבין מצד גרפון.

בנובמבר 2021 הושק פיילוט שבמסגרתו יתאפשר הטיול בשניים מהמקטעים של דרך הבשמים שעד אז היו סגורים לציבור באמצעות מנגנון "אישורי מסע" (פרמיטים) בהרשמה דיגיטלית דרך אתר רשות הטבע וגנים. כמות המטיילים בכל מועד תוגבל על מנת לשמור על המקטע ועל חוויית הטיול הייחודית. שני המסלולים שנבחרו לפיילוט הם המקטע ברמת נקרות, בין מפער נקרות למצד ובור נקרות, שאורכו כ-7 קילומטרים, וכן המקטע מנפתול נחל עומר לאורחן מור (לשעבר "חורבת מואה") שאורכו כ-2 קילומטרים.

אתר מורשת עולמית

מקורותיה של דרך הבשמים הוכרו בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו. ההכרזה כוללת ארבעה אתרים בעומאן שזכו לשם הקיבוצי ארץ הלבונה. חמש שנים לאחר מכן, הכיר ארגון אונסק"ו גם בארבע ערים נבטיות בנגב ובמספר אתרים נלווים, אשר הוכרזו כאתר מורשת עולמית בשם "דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב".

לקריאה נוספת

• דרכי הבשמים 2020, (חיים בן דוד ודן פרי, עורכים), ירושלים, 2021.
• זהר עמר, המסחר הקדום בסממני קטורת, בושם ותבלין, בתוך: הנבטים בנגב (רנטה רוזנטל-הגינבוטום עורכת), אוניברסיטת חיפה, 2003, עמ' 66-61.

קישורים חיצוניים

• ד"ר צביקה צוק, דרך הבשמים באתר ifeel
• גלעד כרמלי, "הגשמת חלום": המסע לשחזור דרך הבשמים, באתר ynet ב-16 במרץ 2018