לדלג לתוכן

וילאייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

וילאייטטורקית: Vilayet, המקור מערבית ولاية – "וילאיה"[1]) הייתה, החל משנת 1864, היחידה המנהלית הגדולה ביותר באימפריה העות'מאנית שהחליפה את האיילט, כחלק מרפורמת הטנזימאט.

חלוקה ומנהל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווילאייטים הוקמו מכוח "חוק הווילאייטים" שנחקק ב-1864, כחלק מיוזמת הטנזימאט. יוזם החוק היה הווזיר הגדול פואד פאשה, שנעזר במידהט פאשה שיישם את חידושי הטנזימאט באיילט של ניש (Niş, כיום בסרביה). החוק הגדיר את המבנה ההיררכי וחלוקת הסמכויות. החלוקה של הווילאיט ליחידות משנה הייתה דומה לחלוקה של האיילט: הווילאייט התחלק למספר סנג'קים (Sancak) שעליהם משלו המותצרפים (Mutasarrıf). כל סנג'ק התחלק לכמה יחידות המכונות קאזה (Kaza) שנוהלו בידי קאימקאם, שכללו עיר והכפרים שסבבו אותה, הקאזה התחלקה לנאהיות (Nahiye) בניהול מודיר (Müdür), ואלו התחלקו לקריות (Karye) בראשות מוכתרים. בכל אחת מרמות המנהל הוקמו מועצות נבחרות, כאשר המועצה הכללית של הווילאייט (Meclis-i Umumi-i Vilayet) הורכבה משני נציגים מוסלמיים ושני נציגים שאינם מוסלמים שכל אחד מהם היה מאחד מהסנג'קים של הווילאייט. המועצה דנה בנושאים הקשורים לעבודות ציבוריות (גשרים וכבישים), גביית מיסים, שיפור החקלאות והמסחר ובקשות ספציפיות של הסנג'קים. ההחלטות שהתקבלו במועצה הועברו לאישור באיסטנבול ושם הוחלט לאשרן, לדחותן או לערוך בהם שינויים.

בראש הווילאייט, כמו בראש האיילט שקדם לו, הועמד ואלי, אבל סמכויותיו הורחבו והוא נדרש לפקח על מכלול הנושאים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והפוליטיים של הווילאייט ועל ביצוע הוראות שקיבל מהמרכז. הוואלי שלט ישירות על מושלי הסנג'קים, המוטסריפים, והיה אחראי על החינוך והעבודות הציבוריות בווילאייט. הוא קבע מתי תתכנס המועצה הכללית של הווילאייט, ומתי יתכנסו המועצות המקומיות המסונפות לסנג'קים, קיבל את החלטותיהם דרך המוטסריף ויישם את אלו שבתחום שיפוטו. הוואלי פיקח על גביית המיסים בווילאייט, אך לא היה יכול לעשות שימוש בכספים מבלי אישור מהשער הנשגב.

בצמוד לוואלי פעלו בווילאייט מחלקות מקבילות למבנה הבירוקרטי שהוקם באיסטנבול. בראשם עמדו רואה החשבון של הווילאייט, האחראי על מדיניות החוץ, מנהל העבודות הציבוריות, האחראי על חקלאות ומסחר ושופט חוקר. כל אלו מונו ישירות באיסטנבול והיו כפופים ישירות לממונים עליהם בבירה. על התיאום בין המחלקות הייתה אחראית המועצה המנהלית (İdare Meclisi) של הווילאייט שבה היו חברים: הוואלי, ראשי המחלקות ושישה נציגים נבחרים מקרב תושבי הווילאייט, שלושה מוסלמיים ושלושה שאינם מוסלמים. עם זאת, היו לפעילות המועצה שני סייגים. האחריות המוחלטת על ענייני הביטחון והסדר הציבורי הייתה בידי של הוואלי, ולמועצה אסור היה להתערב בעניינים משפטיים. מעבר ליישום של הפרדת רשויות (מושג שיוזמי הטנזימאט הכירו מהתרבות המערבית). היה בכך רצון להרגיע את חששותיהם של העולמא (חכמי הדת המוסלמיים) מתהליך החילון המתגבר של האימפריה העות'מאנית.

בכל וילאייט היו שלושה סוגים של בתי משפט. בית המשפט המוסלמי שפסק על פי השריעה שבראשו עמד קאדי, בית המשפט הפלילי שבראשו עמדו שלושה שופטים מוסלמים ושלושה שאינם מוסלמים בניהולו של השופט החוקר, ובית משפט מסחרי שפסק על פי חוקי המסחר. מעל לשלושת בתי משפט אלו פעל בית הדין לערעורים שבו היו חברים שלושה שופטים מוסלמים ושלושה שאינם מוסלמים בניהולו של השופט החוקר. לבתי משפט אלו הופנו מקרים מבתי המשפט המקבילים שפעלו ברמת הסנג'קים.

מכיוון שמבנה חדש זה דרש השקעות כספיות ניכרות, ומכיוון שנדרשה גם הכשרה של אנשי מנהל הוחלט ליישמו בהדרגה. לשם כך נבחרו ארבעה וילאייטים כמודל: וילאייט הדנובה (Tuna vilayeti), איחוד של שלושה איילטים: איילט סיליסטרה (שמרכזה בסיליסטרה, כיום בבולגריה), איילט וידין (שמרכזה בווידין שבבולגריה) ואיילט ניש (שמרכזה בניש שבסרביה); וילאייט ארזורום; וילאייט חלב; ווילאייט בוסניה. מידהט פאשה הוצב בראש וילאייט הדנובה. ב-1865 כבר היו ארבעת הוילאייטים מאורגנים ופעילים, ולכן נוספו אליהם שנה אחר כך הווילאייטים של סוריה (הקרויה גם וילאייט דמשק וכללה שטחים גם בארץ ישראל), טריפוליטניה שבלוב ואדירנה שבאסיה הקטנה, ב-1867 נוספו עוד 13 וילאייטים, ובשנת 1871 יצא קובץ חוקים מתוקן שבו צומצמו האזורים המנהליים וניתנה סמכות נוספת לוואלי. התהליך הסתיים ב-1876, כאשר הוקמו כל עשרים ושבעה הוילאייטים המתוכננים, למעט חצי האי ערב והמחוזות האוטונומיים בפועל כמו מצרים. יוצא דופן נוסף היה הסנג'ק של ירושלים שהורחב וכלל את עזה והיה כפוף ישירות לממשל המרכזי ולא לווילאייט סוריה (או וילאייט דמשק) כפי שהיה הדבר בתקופת האיילטים. חוק הווילאייטים של 1864 היה תקף עד 1913 שאז הוחלף בחוק וילאייטים חדש הממשיך לשמש גם כיום כבסיס לשיטת החלוקה למחוזות של טורקיה המודרנית.

חוקרים חלוקים בדעתם לגבי הצלחת התהליך. יש הטוענים כי למרות הביקורת על שיטת הממשל החדשה, למשל שהגידול בביורוקרטיה הקשה על חיי התושבים והממשל, הרי שבסופו של דבר יותר מיסים הגיעו לקופת האוצר המרכזי, הביטחון הפנימי השתפר, ובתי המשפט הגנו טוב יותר מבעבר על הנתינים בפני התעמרות של המושלים המקומיים.[2] לעומתם יש הטוענים כי שיטת הממשל החדשה, במסגרתה מונו כל אנשי הממשל מרמת הקאזה ומעלה על ידי השלטון המרכזי, הביאה להגברת השחיתות והנפוטיזם.[3]

הווילאייטים של האימפריה העות'מאנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת חלוקת האימפריה העות'מאנית לווילאטיים בשנת 1900
אזור שם בטורקית הערות 1861 1885 1914 1918
אירופה וילאייט בוסניה Bosna בוסניה Yes Yes
אירופה וילאייט כרתים Girit כרתים Yes Yes
אירופה וילאייט הדנובה Tuna כיום צפון בולגריה Yes Yes
אירופה רומליה המזרחית אוטונומית, דרום בולגריה Yes Yes
אירופה וילאייט אדירנה Edirne החלק האירופי של טורקיה שמרכזו אדירנה Yes Yes Yes
אירופה וילאייט הרצגובינה Hersek הרצגובינה Yes Yes
אירופה וילאייט יואנינה Yanya סביב יואנינה בצפון יוון Yes Yes
אירופה וילאייט קוסובו Kosova קוסובו Yes Yes
אירופה וילאייט מונסטיר Manastır מקדוניה וחלק מאלבניה, המרכז בביטולה (המכונה גם מונסטיר) Yes Yes
אירופה וילאייט סלוניקי Selanik צפון יוון, המרכז בסלוניקי Yes Yes
אירופה וילאייט שקודרה İşkodra אלבניה, המרכז בשקודרה Yes Yes
אירופה וילאייט ארכיפלג הים האגאי Cezayir-i Bahr-i Sefid - Akdeniz Adaları מלבד איי יוון הייתה גם קפריסין כלולה בווילאייט Yes Yes
אפריקה וילאייט טריפוליטניה [Trablusu-Garb [Trablusgarp לוב, המרכז טריפולי Yes Yes
אפריקה איילט תוניס Tunus איילט אוטונומי שנשלט על ידי ביי שתוארו עבר בירושה (Tunus Eyaleti) Yes Yes
מערב וילאייט הדרדנלים עצמאי Yes Yes Yes
מערב איסטנבול סנג'ק Uskudar Yes Yes Yes
אסיה הקטנה איזמיט מוטסריפליק עצמאי Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט אידין המרכז באיזמיר, הסנג'קים Manisa, İzmir, Aydın, Denizli, ו-Mentese Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט הודבנדיגר המרכז בבורסה, הסנג'קים Balıkesir, Bursa, Erdogrul, Kütahya, ו-Afyon Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט קוניה המרכז בקוניה, הסנג'קים Burdur, Hamid abad, Atalya, Konya, ו-Nigde Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט קסטמונו הסנג'קים Bolu, Çankırı, Kastamonu, ו-Sinop Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט אנקרה המרכז באנקרה, הסנג'קים Ankara, Kırşehir, Yozgat, ו-Kayseri Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט אדנה המרכז באדנה, הסנג'קים Icel, Adana, Kozan, ו-Osmaniye Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט סיוואס המרכז בסיוואס, הסנג'קים Sivas, Tokat, Amasya, ו-Şebinkarahisar Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט טרבזון המרכז בטרבזון, הסנג'קים Samsun, Trabzon, Gümüşhane, ו-Lazistan Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט ארזורום המרכז בארזורום Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט ביטליס הסנג'קים Muş, Genç, ו-Siirt Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט ואן הסנג'קים Van, ו-Hakkari Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט דיארבקיר המרכז בדיארבקיר Yes Yes Yes
אסיה הקטנה וילאייט ממוראטולאזיז Mamuretülaziz Yes Yes Yes
אסיה וילאייט חג'אז Hicaz כיום ערב הסעודית Yes Yes Yes
אסיה וילאייט מוסול (מ-1879) הסנג'קים של מוסול, כירכוכ וסולימאניה, כיום בעיראק Yes Yes Yes
אסיה וילאייט בגדאד [Bağdad [Bağdat כיום בעיראק Yes Yes Yes
אסיה וילאייט בצרה Basra כיום בעיראק Yes Yes Yes
אסיה וילאייט חלב [Haleb [Halep כיום בסוריה Yes Yes Yes
אסיה וילאייט דיר א-זור Deyr-i Zor כיום בסוריה Yes Yes Yes
אסיה וילאייט ביירות Beyrut מלבד לבנון גם צפון ארץ ישראל Yes Yes Yes
אסיה וילאייט סוריה Şam הייתה ידועה גם כווילאייט דמשק Yes Yes Yes
אסיה וילאייט תימן Yemen אחת משתי הישויות הקודמות לממלכת תימן התקיימה בשנים 1872–1918 Yes Yes Yes Yes

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Stanford Jay Shaw, Ezel Kural Shaw, History of the Ottoman Empire and modern Turkey Vol II, Cambridge University Press, 1977, ISBN 0521291666, Pages 88-91

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וילאייט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הערה לשונית: השם וילאייט נוצר בתקופה שבה השפה הטורקית נכתבה באמצעות גרסה של האלפבית הערבי. בתקופה זו נכתב השם בטורקית בצורה ولايت, והתעתיק שלו לעברית הוא וילאית או וילאיית. בשנת 1928 נערכה רפורמה בשפה הטורקית, ומאז היא נכתבת באלפבית טורקי המבוסס על האלפבית הלטיני. באלפבית זה נכתב השם בצורה Vilayet והתעתיק שלו לעברית הוא וילאייט.
  2. ^ History of the Ottoman Empire and modern Turkey עמ' 91
  3. ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ג' עמ' 52