ז'אן ד'אורמסון

ז'אן ד'אורמסון
Jean d'Ormesson

צילום משנת 2007
לידה	16 ביוני 1925 פריז, צרפת
פטירה	5 בדצמבר 2017 (בגיל 92) ניי-סיר-סן, או-דה-סן, צרפת
שם לידה	Jean Bruno Wladimir François-de-Paule Lefèvre d'Ormesson
מדינה	צרפת
אירועים משמעותיים	הלוויה (8 בדצמבר 2017)
מקום לימודים	תיכון הנרי הרביעי, אקול נורמל סופרייר, Lycée Masséna, Cours Hattemer
שפות היצירה	צרפתית
יצירות בולטות	תהילת האימפריה
תקופת הפעילות	1956–2017 (כ־61 שנים)
בן או בת זוג	Françoise Béghin (2 באפריל 1962–5 בדצמבר 2017)
צאצאים	Héloïse d'Ormesson
פרסים והוקרה	הפרס לרומן של האקדמיה הצרפתית (1971) בפרס הגדול של RTL-Lire (1994) פרס סקאנו (1992) פרס בלזק (1975) פרס ז'אן ז'יונו (1999) צלב גדול של לגיון הכבוד (11 ביולי 2014) מפקד מסדר האמנויות והספרות מפקד במסדר צלב הדרום מפקד במסדר הדקל האקדמי קצין במסדר ההצטיינות הלאומי Prix Combourg-Chateaubriand
חתימה

ז'אן ברונו ולדימיר דה פול לה פוור ד'אורמסון (בצרפתית: Jean d'Ormesson, בשמו המלא Jean Bruno Wladimir François de Paule Le Fèvre d'Ormesson;‏ 16 ביוני 1925 – 5 בדצמבר 2017) היה סופר, עיתונאי ומסאי צרפתי, חבר באקדמיה הצרפתית. לד'אורמסון הייתה גם אזרחות לבנונית. שימש בשנים 1979-1974 מנכ"ל העיתון "לה פיגרו".

ביוגרפיה

ילדות וצעירות

ז'אן ד'אורמסון נולד בשנת 1925 בפריז כבן הקטן בין שני ילדים של משפחה בעלת שורשים אריסטוקרטיים. אביו, אנדרה לה פוור, מרקיז ד'אורמסון היה דיפלומט שכיהן כשגריר צרפת בברזיל ונמנה עם מקרוביו של לאון בלום. אמו, מרי אנרייט איזבל אניסון דו פרון, הייתה בת למשפחה מונרכיסטית קתולית מיליטנטית קרובה לחוגי אקסיון פרנסז. היא הייתה נצר למרקיזים בואז'לן ולבני לה פלטייה. אחד מאבות האם, לואי מישל לה פלטייה דה סן פרז'ו כיהן בימי המהפכה הצרפתית כחבר בוועידה הלאומית.

צילום בגיל 23 בשנת 1948

עם אבות משפחת האב נמנה השופט אוליבייה ד'אורמסון מתקופת לואי הארבעה עשר שאיבד את משרתו לאחרי שלא נכנע ללחצי המלך במשפטו של ניקולא פוקה. הדוד מצד האב היה הדיפלומט ולדימיר ד'אורמסון (1973-1888) שכיהן, בין השאר, כשגריר צרפת בוותיקן והיה אביו של הפוליטיקאי הימני אוליבייה ד'אורמסון.

האבות הרחוקים של המשפחה מצד האב נקראו לה פוור (Le Fèvre) והיו איכרים. בתחילת המאה ה-16 אחד מבני המשפחה עלה בהיררכיה החברתית והתמנה כרשם בכיר (commis au greffe) בפרלמנט של פריז. בנו, אוליבייה לה פוור (1600-1525) היה ליושב ראש בית הדין לעניינים כספיים בפריז, רכש את האחוזות אובון Eaubonne ואורמסון ובשנת 1553 קיבל תואר אצולה. המשפחה התיישבה בשנת 1758 באמבואל בעמק המארן. באותה תקופה בניה הועלו לתואר מרקיזים. הכפר אמבואל שינה אז את שמו לאורמסון-סיר-מארן.

ד'אורמסון בילה את ילדותו בטירת אמו בסן פרז'ו, תקופה שהוא תיאר בספרו Au plaisir de Dieu. שליחויותיו הדיפלומטיות של האב הובילו את המשפחה לגור בשנים 1925–1933בבוואריה, אחר כך ברומניה ובברזיל, בריו דה ז'ניירו. עד גיל 14 גדול ד'אורמסון על ידי אמו ועל ידי מטפלות. את כל לימודיו עשה באופן פרטי ובהתכתבות במסגרת בית הספר אטמר (Hattemer). בימי הכיבוש הנאצי במולדתו, בשנים 1941–1942 הם עברו לגור בקוט ד'אזור וז'אן למד בתיכון "מאסנה" בניס. ב-1943, אחרי כישלון ראשוני, סיים את בחינות הבגרות. אעשה אחר כך לימודי מכינה בתיכון אנרי הרביעי בפריז והתקבל בגיל 19 לאקול נורמל סופרייר היוקרתי. אסיים תואר מסטר בספרות ובהיסטוריה, ובניגוד לעצת מורו, לואי אלתוסר, ניגש לבחינות ה-agrégation להוראת פילוסופיה. אחרי שני כישלונות, הצליח בשנת 1949 במקום ה-12 מבין 21 המועמדים שהצליחו.

חייו הבוגרים

אחרי השירות הצבאי, לזמן קצר לימד ד'אורמסון יוונית ופילוסופיה בתיכון הציבורי "ז'אק דקור" ובסופו של דבר הקדיש את עצמו לקריירה עיתונאית. כתב מספר מאמרים במגזין פארי מאץ' וכן כתב ביומונים "ווסט פראנס", "ניס-מאטן" ו"פרוגרה דה ליון". הוא התגורר שנים רבות עם הוריו ברו דו באק בפריז, עד לנישואיו המאוחרים בגיל 37.

ב-2 באפריל 1962 ד'אורמסון התחתן עם פרנסואז בגן (Béghin), בתו הקטנה של פרדינאן בגן, איש עסקים ממוצא שווייצרי, טייקון של תעשיית הסוכר (חברת בגן-סה) ושל העיתונות, מנהל אדמיניסטרטיבי של "לה פיגרו" אחרי שנת 1950. אשתו הייתה גם בת דודה של במאי הקולנוע לואי מאל. ב-10 באוקטובר 1962 נולדה לזוג בת בשם אלואיז, לימים מוציאה לאור, בעלת בית ההוצאה לאור הנושא את שמה, ממנה יש לד'אורמסון נכדה, מרי-שרה קרקסון.

הפעילות הספרותית, העיתונאית והפוליטית

בשנת 1950 בסיועו של ז'אק ריאף (Rueff), ידיד של אביו, אז יושב ראש המועצה הבינלאומית לפילוסופיה ולמדעי הרוח של אונסק"ו, התמנה ד'אורמסון למזכיר כללי של הארגון הזה. בשנת 1992 התמנה ליושב ראש שלו. אחרי 1950 פרסם מאמרים במגזינים "פארי מץ'", "Elle", "מרי קלר" ו"נובל רווי פראנסז". את הרומן הראשון - L'amour est un plaisir (האהבה היא תענוג) פרסם בשנת 1956. כותרת הספר לקוחה מפסקה של קורניי "L’amour n’est qu’un plaisir, l’honneur est un devoir" (האהבה היא רק תענוג, הכבוד הוא חובה). הספר נמכר רק באלפיים עותקים, בעוד שהמוציא לאור שלו, ז'וליאר, החשיב אותו למעין "אח של פרנסואז סאגאן". את הצלחתו הגדולה בקרב הביקורת והקהל ידע ד'אורמסון יותר מאוחר, ב-1971 עם הרומן La Gloire de l'Empire (תהילת האימפריה) שהביאה לו את הזכייה בפרס הגדול לרומנים מטעם האקדמיה הצרפתית.

בשנים 1952–1971 עבד כסגן עורך, החל משנת 1971 כחבר מערכת, ואחר כך כעורך ראשי של כתב העת "דיוז'ן" שהתמחה במדעי הרוח ושהוקם ב-1952 על ידי רוז'ה קאיואה. מספר פעמים שימש ד'אורמסון כיועץ לשרים (ביניהם השר מוריס הרצוג, במשרד לנוער ולספורט) והיה חבר במשלחת צרפת בכמה ועידות בינלאומיות, ב-1948 בעצרת הכללית של האו"ם.

בשנים 1979-1974 הוא כיהן כמנכ"ל העיתון "לה פיגרו". כל שבוע פרסם מאמר במוסף יום ראשון של היומון שעורכו הראשי היה באותה תקופה לואי פוולס. בשנים 1971–1974 הופיע שש פעמים בערוץ 2 של הטלוויזיה הממלכתית הצרפתית בתוכנית "Italiques". דעותיו ה"ימניות" על מלחמת וייטנאם (טען שלפני כיבוש סייגון על ידי הקומוניסטים נשבה שם "רוח של חופש כלשהי") עוררו באותם ימים דברי בקורת חריפים שכוונו נגדו ונגד "לה פיגרו" על ידי הזמר ממחנה השמאל ז'אן פרא, בשנסון שלו "Un air de liberté" ("רוח של חופש"). כשבשנת 1975 לפי בקשתו ד'אורמסון בוטל שידורו של אותו שנסון בתוכנית טלוויזיה, ז'אן פרא הסביר את עצמו: "אין לי דבר נגדו, כאיש פרטי. אלא נגד מה שהוא מייצג,...העיתונות של הבורגנות הגדולה שתמכה מתמיד במלחמות הקולוניאליות, אליה אני מתכוון דרך מר ד'אורמסון".

בשנת 1976 תמך ד'אורמסון בעיתונאי ומנהיג האיגוד המקצועי CFE-CFC, יאן קלר, שעזר לרובר ארסאן, הבעלים החדש של "לה פיגרו" (מ-1975) לסלק מן העיתון את העיתונאים האופוזיציונרים. אולם עקב התערבותו של רובר ארסאן בעבודה הערכיתית בעיתון, נאלץ גם ד'אורמסון להתפטר ממשרת המנהל בשנת 1977. עד שנת 1983 המשיך לפרסם כרוניקה קבועה במוסף החדש "פיגרו מגזין". נוכחותו בתקשורת הפכה אותו לאישיות מוכרת, בקרב האינטליגנציה של המרכז-ימין הצרפתי. מתוקף מעמדו השתתף בשנת 1992 בדיונים במדיה בנוגע למשאל העם סביב אמנת מאסטריכט, כשראיין את נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן.

ד'אורמסון הקדיש את עצמו לכתיבת רומנים שחמקו תכופות ממוסכמות הסוגה: העלילות בנויות אצלו סביב דמויות מרובות, יש לא מעט דיגרסיות, הסיפורים מקושטים בקוריוזים אישיים מפי המחבר, המאופיינים בהומור ובבקיאות. סיפוריו מהווים לא פעם הרהורים על הזמן החולף ולובשים צורת ספר לימוד על החיים: כך ב-La Gloire de l'Empire, ב-Histoire du Juif errant, Dieu, sa vie, son œuvre, La Douane de mer, Presque rien sur presque tout. תכופות נוכח בהם גם מימד אוטוביוגרפי, במיוחד ב-Du côté de chez Jean, Au revoir et merci, Le Rapport Gabriel, C'était bien הסופר כתב גם ספרים הנמצאים במחצית הדרך בין סיפור אוטוביוגרפי חצי בדוי ולמסה. באחד מספריו הביא סיפור חיים מן הפרספקטיבה של העולם הבא (Voyez comme on danse), פעם אחרת מתוך נימה מלנכולית (Une fête en larmes). ד'אורמסון המשיך לאורך השנים לכתוב במדור "הדעות והדיונים" של העיתון "לה פיגרו". בשנת 2009 הופיעה ביוגרפיה ראשונה שלו, פרי עטו של ארנו רמזי Jean d’Ormesson ou l'élégance du bonheur, ("ז'אן ד'אורמסון או האלגנטיות של האושר")

באקדמיה הצרפתית

ב-18 באוקטובר 1973 נבחר ד'אורמסון לאקדמיה הצרפתית במושב 12, במקומו של ז'ול רומן שנפטר. הוא גבר בקולות על פול גוט ונבחר חודש אחרי מות דודו ולדימיר ד'אורמסון (שמת ב-15 בספטמבר) שתפס את המושב 13 באקדמיה הצרפתית. את נאום הקבלה לאקדמיה נשא לכבודו טיירי מולנייה. כחבר באקדמיה פעל ד'אורמסון למען בחירתה של מרגריט יורסנאר, האישה הראשונה שהתקסלה בטקדמיה הצרפתית. כמו כן תמך במועמדותו לאקדמיה של הנשיא לשעבר ולרי ז'יסקאר ד'אסטן, על אף הפולמוסים סביב הניסיון הספרותי המצומצם של האדם. הוא קיבל את פניהם של מישל מורט (1986) ושל סימון ויי (2010) באקדמיה. כנכנס לשורות האקדמיה הצרפתית היה ד'אורמסון החבר הצעיר ביותר בה. החל מ-2009

חשיבתו ועמדותיו הפוליטיות

ד'אורמסון הגדיר את עצמו כ"ימני" - כ"גוליסט" מוצהר, אבל "גוליסט אירופי" שדגל גם בלא מעט רעיונות "שמאליים" - של שוויון חברתי ופרוגרסיביים, של קדמה, "הקדמה שננטשה על ידי השמאל בגלל |אקולוגיסטים". נוכחותו במדיה הפכה אותו לנציג האינטליגנציה של הימין הצרפתי. ב-1978 נמנה עם החברים המייסדים של "ועד האקדמאים למען אירופה של החירויות". השתתף בדיונים אודות משאל העם לגבי אמנת מאסטריכט (למשל בשיחה עם הנשיא מיטראן בתוכנית "היום אירופה" ב-3 בספטמבר 1992 בסורבון בפריז, בתיווכו של גיום דיראן). ב-2012 תמך ד'אורמסון בניקולא סרקוזי שעמד בפני בקורות חריפות.

חייו הפרטיים

ד'וארמסון היה נשוי משנת 1962 לפרנסואז בגן, בתו של איש העסקים פרדינאן בגן ובת דוד של הקולנוען לואי מאל. הוא החליט להתחתן איתה כדי לתת לגיטימציה לבתם אלואיז שהייתה בבטן אימה. הוא אמר לכלתו "אינני בנוי לנישואין" ושניהם הסכימו שנישואים אלה יהיו "חופשיים". ב-1974 הוא פגש את מאלסי אוזאנא, בתו של הפוליטקיאי הגוליסטי אוליבייה גישאר ואז אשתו של ז'אן-פייר אוזאנא, סגן מנהל הערוץ "ארופ 1" ושמר איתה קשר הדוק כל שנות חייו. כעבור עשרים שנה שתי הנשים התקרבו ביניהן והגיעו לבלות חופשות יחד.

בשנת 2013 הסופר סיפר שאושפז במשך שמונה חדשים בגלל טיפולים בסרטן שלפוחית השתן. אחרי שהחלים הודיע שסיכוייו להתרפא היו 1 מתוך 5 וש"הסרטן מחק לו שנה מחייו".

ז'אן ד'אורמסון נפטר בלילה 4-5 בדצמבר 2017 עקב התקף לב בביתו בנאיי-סיר - סן כשהוא בן 92. בתו, אלואיז, הייתה למו"לית.

טקס הלווייה התקיים בקתדרלת סן לואי דז אנווליד ושהמיסה קויימה על יידיד הסופר, הכומר מתיה רוז'ה מפרוכיית סן-פרדינאן דה טרן-סנט תרז דה ל'אנפאן ז'זי. נשאו נאומים ז'אן מרי רואר והנשיא עמנואל מקרון. הטקס השתתפו הנשיאים לשעבר של צרפת, ניקולא סרקוזי (ואשתו קרלה ברוני) ופרנסואה הולנד, ראש הממשלה לשעבר פרנסואה פיון ופוליטיקאים רבים אחרים, ו-45 חברים במכון של צרפת, כולל חברים באקדמיה הצרפתית. תזמורת המשמר הרפובליקני והפנסתרן קרול בפה ניגנו את החלק השני אנדנטה של הקונצ'רטו מס. 21 לפסנתר מאת מוצרט ואחר כך הכנר רנו קפוסון ניגן את "ההרהורים של תאיס" מאת ז'ול מאסנה לפי בקשתו האחרונה הסופר לא נקבר בקבר המשפחתי בבית הקברות פר לשז. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בוונציה לפני מכס הים (Dogana da mar).

פרסים ואותות הוקרה

• הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית עבור הרומן "La Gloire de l' Empire"
• 18 באוקטובר 1973 - נבחר כחבר באקדמיה הצרפתית

נבחר לכיסא 12 שבו החליף את הסופר ז'ול רומן שנפטר ב-1972. בשנת 1980 הוביל מערכה תקשורתית למען בחירתה של מרגריט יורסנאר לאקדמיה הצרפתית והשיב לנאום התודה שלה בשנת 1981. בשנים 1986, ובהתאמה 2010 נאם לכבוד קבלתם לאקדמיה של מישל מור וסימון וייל. מאז מותו של קלוד לוי-שטראוס באוקטובר 2009 ד'אורמסון ועד מותו, היה זקן חברי האקדמיה.

• 1975 - פרס בלזק עבור הספר "Au plaisir de Dieu"
• 1995 - חבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית
• 1999 - הפרס "ז'אן ז'יונו" - עבור הרומן "הדו"ח גבריאל"
• 2002 - היה יושב ראש חבר השופטים בפסטיבל קאן לקולנוע
• 2002 - קיבל את הדרגה של קצין גדול של לגיון הכבוד של צרפת
• 2008 - שימש כנשיא כבוד של ועד הפרס לספרות של קרן צרפת ישראל.
• 2010 - פרס אובידיוס ברומניה - על מפעל חייו
• 2011 - מחזור התלמידים שנכנסו ב-2010 לבית הספר למכרות באלס, מקבל את שמו
• 27 בנובמבר 2014 הצלב הגדול של לגיון הכבוד של צרפת - הוענק לו על ידי הנשיא פרנסואה הולנד
• עיטור מסדר צלב הדרום של ברזיל בדרגת מפקד
• קצין של המסדר הלאומי להצטיינות (צרפת)
• ינואר 2015 ההוצאה לאור גלימאר הודיעה על פרסום כל כתביו במסגרת הסדרה "Bibliothèque de la Pléiade" המוקדשת למחברים שהפכו לקלאסיים.

ספרים

• L'Amour est un plaisir (1956) (האהבה היא תענוג), רומן
• Du côté de chez Jean (1959), (בצד של ז'אן) מסה
• Mazarin (1959), (מאזארן),
• Un amour pour rien (1960), רומן
• Au revoir et merci (1966) (להתראות ותודה), מסה
• les Illusions de la mer (1968) (אשליות הים), רומן
• La Gloire de l'Empire (1971) (תהילת האימפריה) - זכה בפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית
• Au plaisir de Dieu (1974), (כרצונו של האל) רומן
• Le Vagabond qui passe sous une ombrelle trouée (1978) - הנווד העובר מתחת לשמשיה מחוררת, מסה
• Dieu, sa vie, son œuvre (1981) (אלהים, חייו ויצירתו), רומן
• Mon dernier rêve sera pour vous (1982) (חלומי האחרון יהיה בשבילך) - ביוגרפיה של שאטובריאן
• Jean qui grogne et Jean qui rit (1984)
• Le Vent du soir (1985) (רוח הערב)
• Tous les hommes en sont fous (1985) (כולם משתגעים על זה)
• Le Bonheur à San Miniato (1987) (האושר בסן מיניאטו)
• Album Chateaubriand (1988) (אלבום שאטובריאן)
• (1989) Garçon de quoi écrire (יחד עם פרנסואה סידרו, 1989)
• (Histoire du juif errant (1991 (ההיסטוריה של היהודי הנודד)
• (Tant que vous penserez à moi (1992 (עם עמנואל ברל)
• La Douane de mer (1994) (מכס הים)
• Presque rien sur presque tout (1995) (כמעט כלום על כמעט הכל)
• Casimir mène la grande vie (1997)
• Une autre histoire de la littérature française (כרך א' 1997 & כרך ב' 1998) (היסטוריה אלטרנטיבית של הספרות הצרפתית)
• le Rapport Gabriel (1999) (הדו"ח גבריאל)
• Voyez comme on danse (2001)
• C'était bien (2003)
• Et toi, mon cœur, pourquoi bats-tu? (2003) (ואתה, לבי, למה אתה פועם?)
• Une fête en larmes (2005)
• La Création du monde (2006) (בריאת העולם)
• Odeur du temps (2007) (ריח הזמנים)
• Qu'ai-je donc fait (2008) (מה עשיתי בסך הכל?)
• L'enfant qui attendait un train (2009) (הילד שחיכה לרכבת)
• Saveur du temps (2009) (טעם הזמנים)
• C'est une chose étrange à la fin que le monde (2010) (העולם הוא דבר מוזר, בסופו של דבר)
• Un jour je m'en irai sans en avoir tout dit (2013) (יום אחד אסתלק מבלי להספיק להגיד כל מה שהיה לי להגיד על כך)
• 2014 Comme un chant d'espérance
• Dieu, les affaires et nous (2015)
• 2015 Œuvres כלל כתביו - בהוצאה לאור La Pléiade
• 2016 - Je dirai malgré tout que cette vie fut belle (הייתי אומר למרות הכל שהחיים האלה היו יפים)
• 2016 Ces moments de bonheur, ces midis d'incendie
• 2016 Guide des égarés (מורה נבוכים)

פילמוגרפיה

• 2012 - שיחק בסרט העלילתי הצרפתי Les saveurs du Palais ("הטבחית של הנשיא") בתפקיד הנשיא
• 2017 - השתתף בסרט תיעודי לזכר ידידו, הסופר מישל דאון (Michel Déon ou la force de l'amitié - משל דאון או כוח הידידות)
• התראיין בתוכנית הספרים של ברנאר פיבו בטלוויזיה
• בשנים 1996–2015 השתתף כאורח ב-7 פרקים בתוכנית התרבות Thé ou café (תה או קפה) בערוץ הטלוויזיה France 2 בהנחייתה של קתרין סלאק
• בשנים 1975–1990 השתתף כאורח ב-15 פרקים של תוכנית הטלוויזיה "אפוסטרוף" של ברנאר פיבו בערוץ "פראנס 2"
• בינואר 2016 השתתף ד'אורמסון בפרויקט המוזיקלי Les Enfoirés בהקלטת הווידאו-קליפ "Liberté" (חירות) - שיר אנטי-פאשיסטי למילים של פול אליאר

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'אן ד'אורמסון בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ז'אן ד'אורמסון באתר העיתון "לה פיגרו"
• באתר imdb
• ביוגרפיה קצרה וטקסטים נוספים באתר האקדמיה הצרפתית

• ז'אן ד'אורמסון, ברשת החברתית Goodreads