ילדי טהראן

הנרייטה סאלד עם קבוצה מילדי טהראן

ילדי טהראן הם קבוצת ילדים ניצולי השואה מפולין, שהגיעה לישראל בשנת 1943 יחד עם צבא אנדרס.

ילדי טהראן היו ילדים יהודיים מפולין, שברחו עם משפחותיהם, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אל החבלים המזרחיים של פולין, שנתפסו על ידי הצבא האדום ב-19 בספטמבר 1939, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. חלק מן הפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולברית המועצות האסייתית וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941.

בשנת 1942, עם הקמת הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, שקיבל את הכינוי "צבא אנדרס", נספחו אליו אלפי פליטים ובהם הילדים.

עם הגיע צבא אנדרס ב-1942 לאיראן, הקימה הסוכנות היהודית בטהראן מחנה לילדי הקבוצה, ריכזה בו 719 ילדים וארגנה את עלייתם לארץ ישראל, יחד עם צבא אנדרס. חלק הארי הגיע דרך ירדן וחלק אחר בדרך הים מקראצ'י (אז בהודו הבריטית כיום בפקיסטן) לפורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לעתלית, ב-18 בפברואר 1943. הילדים התקבלו בקבלת פנים המונית וחגיגית. הם פוזרו בקיבוצים שונים, וכן במוסדות ופנימיות שונות בהם גדלו והתחנכו. כ- 60 אחוז נשלחו למוסדות וקיבוצים חילוניים והשאר 40 אחוז לפנימיות ומוסדות דתיים בעיקר של נשות הפועל המזרחי כמו פנימיית כפר הראה, פנימיה בבני ברק ועוד.

למרות שהתייחסו רבות לילדי טהראן כאל יתומים, רובם לא היו יתומים כלל אלא הוריהם היו ברוסיה. על פי דיווח של הנרייטה סאלד, רק 124 מתוכם היו יתומים מאב ומאם. יחד עם זאת לרובם היה רק הורה אחד.

רשימת שמות הילדים גילם ומקום הולדתם שהגיעו בקבוצה הגדולה הראשונה ב - 18.2.1943 מופיעה בספר: "ילדי טהרן". באוגוסט 1943 הגיעה קבוצה שנייה ואחרונה של ילדי טהרן שמנתה כ- 200 ילדים. אין מידע על שמות הילדים מאותה קבוצה שנייה.

בואם לארץ

קבלת הפנים בתחנת הרכבת בחדרה

תחנת הרכבת ברחובות, 1935, שמונה שנים לפני שהגיעו אליה ילדי טהרן. התמונה מובאת לצורכי המחשה כיצד נראתה התחנה בזמן המנדט

ילדי טהרן הגיעו לארץ ישראל בערב פורים תש"ג, לאחר שהסוכנות היהודית הצליחה להסדיר את קליטתם בארץ. נלוו אליהם כמה מבוגרים. הם הגיעו באוניה עד מצרים וברכבת עד עתלית. בדרך נערכו להם קבלות פנים בתחנות הרכבת ברחובות ובחדרה. בשני המקומות קיבלו הילדים מזון וממתקים.

עיתון הצופה כתב בכותרת ראשית: "ושבו בנים לגבולם". השיירה כללה 1,228 נפש שהגיעו ב-12 קרונות שינה (פולמאן). קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת העברית הראשונה שעצרו היא תחנת הרכבת ברחובות. הצופה כותב:

ממצרים, סחופי צער ודווי, הלומי אסון, יחפים ולבוש דל על בשרם - ראו הנאספים את המבשרים הראשונים של ההצלה. הילדים שלא באה תנומה לעיניהם כל הלילה, בציפיה לראות היהודי הראשון בארץ ישראל - פרצו בקריאות גיל, כשמנהל התחנה פנה אליהם בעברית. שאלו אותו : "אתה עברי" והוא ענה להם: "לא, אני יהודי" והם פרצו בצחוק. ילדה בת 13 הרבתה בבכי תוך געגועים להורים, אמרו לה ההורים עוד בחיים, היא השיבה שלא ייתכן שכן במו ידיה היא קברה אותם. היא ספרה שהנאצים נתנו לה ולאחיה אתים ולאחר שירו בהורים אמרו להם לכסות אותם.

— סיפורו של משק ילדים מוצא מנקודת ראות אישית בשנים 1943 - 1947 - הוצאה פרטית - ינואר 2003 - לא פורסם

קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת עתלית. שם הילדים ירדו והועברו למחנה העולים במקום. לתחנת הרכבת בעתלית הגיעו תלמידי בתי ספר ובידיהם דגלים וכתובות וגם עגלות מלאות כל טוב, פירות ומגדנות. "כאשר הרכבת התקרבה לרציף, פרץ הקהל בתרועת גיל אדירה ושירת התקווה הרעידה את האויר". עשרות אוטובוסים של חברת "החבר" מחיפה העבירה בהתנדבות את העולים למחנה הקליטה לעולים.

הילדים סיפרו כי החיילים הבריטים דאגו לכל מחסורם בדרך, נתנו להם ארוחת בוקר ואפילו טיפלו בתינוק שנולד ברכבת.

פולמוס קליטת ילדי טהראן

הגעתם של ילדי טהראן הביאה לוויכוח חריף בין הגורמים השונים בישראל על קליטתם. היו ילדים שהיו להם קרובי משפחה בישראל אשר ביקשו לגדלם, ורק לאחר מאמץ קיבלו את מבוקשם. עיקר הוויכוח היה בין גורמים דתיים לחילוניים על חינוך הילדים בישראל. הגורמים הדתיים, והרב הראשי לישראל ביניהם, דרשו שכל ילד יהודי שאין לו הורים יישלח למסגרת חינוכית דתית. לעומתם, גורמים חילוניים דרשו למסור את הילדים למסגרות שבהן יש תנאים "טובים יותר" לקליטתם, בכוונם לקיבוצים חילוניים. בסופו של דבר החליטה הנרייטה סאלד שילדים מעל גיל 14 יבחרו את המסגרת בעצמם, ולגבי ילדים מתחת לגיל 14 ייעשה בירור כדי לבדוק האם גדלו במשפחות דתיות בפולין. על מנת לברר עניין זה שוחחה סאלד אישית עם כ-400 מהילדים, ועוזרה, הנס בייט, שוחח עם השאר. לגבי הילדים הקטנים נעשה ניסיון לדלות פרטים כמו האם עשו אצלם קידוש והבדלה בבית. הילדות ידעו במקרים רבים לתאר את הכשרת הבשר.

על פי דיווח של הנרייטה סאלד, בסופו של דבר חולקו ילדי טהראן כדלהלן: 288 - במוסדות ויישובים של המזרחי. 38 - במוסדות של אגודת ישראל. 27 - אצל קרובי משפחה. 36 - במוסדות לגביהם הייתה מחלוקת האם הם דתיים או חילוניים. 15 - נמצאו בבית תינוקות. 17 - טרם שובצו בעת מתן הדיווח. 298 - במקומות חילוניים.

הקרע עם היהדות החרדית

החרדים בארץ זעמו על השמתם של הילדים במוסדות חילונים ואף במוסדות המזרחי מכיוון שרוב רובם של הילדים גדלו, לטענתם, בבתים חרדים מאחר שלטענתם, הרוב הגורף של אוכלוסיית יהודי פולין היו יהודים חרדים (למרות שרק כשליש מ-3.3 מיליון יהודי פולין לפני מלחמת העולם השנייה היו חרדים).

טענות על כפייה חילונית הובאו אף לוועדת הכנסת שדנה בנושא.

ילדי טהראן מפורסמים

בין האנשים שנמנו עם ילדי טהראן: האלופים במילואים חיים ארז ואביגדור בן גל ("יאנוש"), איש הטלוויזיה וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי, הרב בן ציון רבינוביץ (האדמו"ר מביאלא), הרב פנחס שרייבר (לשעבר רבה של הקהילה החרדית באשדוד) והדסה למפל, ציירת ולוחמת פלמ"ח שנפלה במלחמת העצמאות. המשורר, הסופר והמחזאי בן-ציון תומר נמנה אף הוא על ילדי הקבוצה ומחזהו המפורסם "ילדי הצל" עוסק בסיפורו של אחד מילדי טהראן. עוד היה בין "ילדי טהראן" אריה מינטקביץ (יליד איראן), יו"ר לשעבר של רשות ניירות הערך ויו"ר לשעבר של מועצת המנהלים של בנק דיסקונט.

במלחמת העצמאות

רבים מהבוגרים שבילדי טהראן לחמו במלחמת העצמאות, וכמה מהם נפלו במלחמה, ביניהם שלמה וגנר שנפל בקרב רמת יוחנן, זאב הולנד שנפל בשדה דב ב-14 במרץ 1948, חיים גרף שנהרג בפיצוץ מכונית תופת בעת שמירה בחיפה על מבנה של סולל בונה, דב גולומב שנפל בעת כיבוש כפר סבא בד' אייר תש"ח, תבנית:נזכור שנפלה בקרבות לטרון ותבנית:נזכור שנפל על הגנת דגניה א'.

אחד מילדי טהראן, עמנואל לנדאו, נפל במלחמת העצמאות בקרב נגד שיירה ערבית באזור הקריות שליד חיפה. נפילתו הייתה תוך גילוי גבורה עילאית והוא היה בין 12 מקבלי אות גיבור ישראל שהוענק ללוחמי מלחמת העצמאות בשנת 1949.

חיה הורן, מילדי טהרן הייתה בין הנשים הלוחמות שנשארו בגוש עציון עד נפילתו. היא נהרגה ביחד עם שארית מגיני הגוש יום לפני הכרזת העצמאות.

ראו גם

• ילדי הצל
• הוועדה לעליית הנוער הדתי

לקריאה נוספת

• מאיר אהד, יזכור ל"ילדי טהרן", 1977.
• דבורה עומר, התחנה טהרן, הוצאת כתר, 1988.
• עורך: בן ציון תומר, אדום ולבן וריח תפוחי זהב, הוצאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשל"ב 1972.
• משה שנפלד, ילדי טהרן מאשימים, ירושלים תשנ"ד.
• נעמי מורגנשטרן, לא הספקתי להיות עצוב - סיפורו של מיילך קנר, הוצאת יד ושם 1996
• גדית שמיר, ילדי טהרן, ירון גולן, 1989.

קישורים חיצוניים

• המסע של ילדי טהרן - הסרט
• נדב מן (מעבדת "ביתמונה"), ילדי טהרן: הילדים של חורף שנת 43', באתר ynet. הכתבה מלווה בתמונות רבות.
• דנה ויילר-פולק, "ילדי טהראן" כבר עברו את גיל 70 ועדיין לא קיבלו פיצויים: המדינה מחכה שנמות, באתר הארץ, 28/6/09
• רותי אברהם, "ילדי טהרן" מאשימים: המדינה הפרה את "הסכם השילומים" והפקירה אותנו, חדשות מחלקה ראשונה, 6/7/2009
• גלעד גרוסמן, ילדי טהרן: מחכים שנמות כדי שלא נקבל כסף, אתר וואלה!, 3/9/2009
• הדסה למפל, מילדי טהרן, שנפלה במלחמת העצמאות, בתערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם