יוליוס קיסר

גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar ‏; 13 ביולי 102 לפנה"ס - 15 במרץ 44 לפנה"ס) היה מנהיג צבאי ופוליטי ברפובליקה הרומית. הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, היא צרפת של ימינו. יוליוס קיסר יזם מלחמת אזרחים וניצח בה - ניצחון שהותיר אותו כאדוניו הבלתי מעורערים של העולם הרומי - והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הוכרז כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו.

רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (ב-15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שסימנה את סופה של הרפובליקה הרומית, וראשיתה של הקיסרות הרומית, כאשר בסוף המלחמה עלה בן-אחייניתו ובנו המאומץ אוגוסטוס קיסר כשליט היחיד של העולם הרומי.

יוליוס קיסר

ביוגרפיה

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת

יוליוס קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה מבית אב (Gens) היוליים אשר התיימרה כי מוצאה מן הנסיך הטרויאני איניאס, אשר על פי המיתולוגיה הרומית היה בנה של האלה ונוס. בשיא כוחו, בשנת 45 לפנה"ס, החל יוליוס בבניית מקדש לאלה ונוס ברומא, על מנת להדגיש את מוצאו מן האלה. הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, אשר הגיע למשרת פראיטור. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, לוקיוס אולליוס קוטה, הגיע לדרגת קונסול.

משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית. איש מן המשפחה לא הגיע לדרגה בכירה, אם כי אביו של קיסר הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי של המשפחה. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא ורפורמיסט מוכשר, מנהיג הסיעה הפופולרית, אשר היה יריבו המר של לוקיוס קורנליוס סולה מנהיג סיעת האופטימטים השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעו ענייני הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס וסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, בה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, תומכו הגדול ביותר של מריוס, ואויבו המושבע של סולה. מטעמו של קינה מונה קיסר לכהונתו הפומבית הראשונה, בהיותו בן 16 - כהונת פלמן יופיטר (Flamen Dialis).

כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים, והחל במסע טיהורים, היה קיסר בן ה-21 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. התערבותם של קרובי משפחה עשירים השיגה לקיסר את חנינתו של סולה. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי יותר ממריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (היא טורקיה) ובקיליקיה (פרובינקיה בין טורקיה וסוריה של ימינו) בזמן מלחמת מיתרידטס השנייה. בשירותו הצבאי הצטיין וזכה לעיטור הכתר האזרחי היוקרתי על גבורתו. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב טורקיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של רינונים בדבר רומן עם מלך ביתיניה, ניקומדס הרביעי. על פי ההיסטוריון סויטוניוס רומן זה היה לכתם מתמיד על שמו והביא לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת במשך כל ימיו גילה תאווה למין הנשי והיה ראוי לכינוי שכינהו קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים", אולם פרשיות האהבה הרבות שלו תרמו לפופולריות של קיסר בקרב העם והיווה חלק מחנו.

קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה כעורך דין פרטי, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח ויציאתו כנגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ופילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.

בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כאשר אלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, קיסר הורה להם לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו במשך 38 ימים עד שהכופר נתקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. לאחר ששוחרר, עם תשלום הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם בטרם יתחיל התהליך האיטי והמכאיב של הצליבה.

בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר, כאשר אשתו קורנליה כרעה ללדת בטרם עת. באותה השנה מתה עליו דודתו יוליה, אליה היה קרוב מאד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל הרוסטרה היא במת הנואמים הציבורית. הלוויתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, ניצל היטב את מעמד ההלוויה לקדם את שאיפותיו הפוליטיות, לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקוואיסטור.

דרכו של קיסר אל משרת הקונסול

בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קוואיסטור, לקיסר הוקצתה הקויסטורה של היספניה בייטיקה, פרובינקיה המצויה בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל. משרה זו עזב בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקווסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט.

עם שובו לרומא המשיך בהתקדמותו במסלול המשרות, ונבחר לאידיל בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו נשאה קסם מיוחד בעיני קיסר שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים והיו אמצעי לצבירת כוח והשפעה פוליטית.

כאידיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך בזבז עליהם מאות כיכרות זהב שרוששו אותו מבחינה כלכלית, בזמן זה נוצר הקשר הראשון של קיסר עם מרקוס ליקיניוס קראסוס שהלווה לו כספים שלהם נזקק באופן נואש. תחנתו הפוליטית הבאה הייתה משרת הפונטיפקס מקסימוס בעלת היוקרה הגדולה שבה זכה הודות לשיחוד הבוחרים.

משרה זו הביאה לו רווחה כספית, אך בעת ששימש במשרה, אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיאה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיאה ממונה על ארגון חגיגות הבונה דיאה בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר שהיה מאהבה של פומפיאה הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיאה, כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול הקודש שכמותו לא נודע עד אז, אולם כדי לא לפגוע בקשריו הפוליטיים עם פולכר, קיסר סירב להפלילו במשפטו והתגרש מפומפיאה כשהוא מנמק את זה בכך ש"אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".

שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן בחיי הרפובליקה הרומית הגוססת והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה הקונסול הבכיר, וקיסר נתמנה לפראיטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים ולהשתלט על המדינה. קשר זה, שאותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולט בהן נבחר קיקרו, נתגלה על ידי קיקרו והביא למותו של קטילינה ולהכרזה על מצב חירום. קיקרו ערך דיון בסנאט בהטלת עונש מוות ללא משפט על חמישה מתומכי קטילינה מקרב האצילים, שכן היה צורך למנוע את השתלטות הקושרים על הצבאות שחיכו להם מחוץ לגבולות רומא. עמדתו של קיסר בדיון הייתה עשויה להביא אותו אל התהילה או להרוס את הקריירה שלו. מחד, היו שזיהו אותו עם הקושרים, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך באנשי הסנאט בתקיפות ולדרוש לקושרים את העונש המקסימלי. מאידך, זיהויו עם אנשי הסנאט האופטימאטים, היה עשוי לפגום בתדמיתו כאיש העם. קיסר דיבר בחריפות כנגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאה להורג ללא משפט. דעותיו לא נתקבלו, ולאור נאומו המזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג. אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו.

לאחר סיום כהונתו כפרטור יצא קיסר להיספניה בשנת 61 לפנה"ס כמושל היספניה בייטיקה. בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים על ידי בזיזת הפרובינקיה ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.

הטריאומווירט הראשון והמלחמות בגאליה

בחירתו של קיסר לקונסול

ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, המורכב מאופטימאטים שמרנים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גנאיוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי, אשר חזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה קונסול לשעבר, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, אשר עמד בסכסוך עם הסנאט כמייצג מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, אשר שאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מסים באסיה. אל מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה, אשר לא ראה כי הרפובליקה מצויה בסכנה כתוצאה משאיפותיהם האישיות של שלושה אישים אלה.

בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס. מעשהו הראשון של ביבולוס במשרת הקונסול היה גם האחרון. הוא הודיע על פרישתו מעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו הייתה כפי הנראה לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם נתגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי המשרות, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 לא שנת "ביבולוס וקיסר" כי אם שנת "יוליוס וקיסר".

בפועל שלט קיסר על פי ברית סודית עם פומפיוס וקראסוס אשר כונתה הטריאומווירט הראשון, לפיה לא ייעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם מסכימים לו. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה.

מלחמות קיסר בגאליה

לאחר שכיהן בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר הפרובינקיה גאליה נארבוננסיס (כיום בדרום צרפת) ואיליריה (כיום בחוף דלמטיה) למשך חמש שנים. היו אלו פרובינקיות שלוות, וקיסר לא אמר בהן די. הוא יצא במסע כיבושים המכונה המלחמות הגאליות אשר נמשכו תשע שנים, משנת 58 לפנה"ס, עד לשנת 49 לפנה"ס. במהלך מלחמות אלו כבש את כל גאליה (צרפת של ימינו), וחלקים מגרמניה.

הגאלים חיו בשבטים שיישבו כפרים חקלאיים, או אף ערים בצורות, ונשלטו על ידי מעמד שליט של בעלי קרקעות שנלחמו לעתים זה בזה. תרבותם הייתה מפותחת, והם היוו יריב ראוי לקיסר, אשר הכניעם רק לאחר מלחמה שנמשכה תשע שנים. בתחילה החל קיסר את דרכו בראש 25 אלף לוחמים. בקרבות כנגד צבאו של ורקינגטוריקס כבר עמד בראשם של 70,000 לוחמים. ברוב הקרבות הייתה לגאלים עדיפות מספרית, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק, הוא שהכריע את הכף לטובת הרומאים.

קיסר לחם כנגד עמים רבים, הביס את ההלווטים בשווייץ בשנת 58 לפנה"ס, ואת הנרווים בבלגיה בשנת 56 ואת הוונטים בשנת 56. בשנת 55 חצה את נהר הריין על מנת לחקור את גרמניה ועשה זאת בכך שהיה לראשון בהיסטוריה שבנה גשר מעל הנהר. יחסית לתקופה ולכלים שעמדו לרשותו הגשר נבנה בזמן קצר יחסית על ידי חייליו. 40000 חיילים חצו את הגשר לכיוון גרמניה, ולאחר ששבו דרך הגשר חזרה לגאליה הגשר נהרס בהוראת קיסר. באותה שנה ניסה לכבוש את בריטניה הגדולה ובשנת 52 הביס איחוד של שבטים גאלים שהונהג על ידי המנהיג הכריזמטי ורקינגטוריקס. ורקינגטוריקס נלקח לרומא, צעד בטריומף כשבוי, והוצא להורג לאחר שהיה במאסר במשך שש שנים. הניצחון על השבטים הקלטים המאוחדים בהנהגת ורקינגטוריקס נחשב לגדול הישגיו הצבאיים של קיסר.

על פי ההיסטוריון פלוטארכוס הסתכמה המערכה של קיסר בגאליה בכיבושן של 800 ערים, 300 שבטים שהוכנעו, מיליון גברים שנמכרו לעבדות ושלושה מיליון שנהרגו בשדה הקרב. מטרתו העיקרית של קיסר ביציאה למלחמה הייתה להגביר את יוקרתו ואת הפופולריות שלו בקרב המוני העם כך שהוא יוכל להשתוות לפומפיוס, כמו כן ניצל את המלחמה כדי לבנות לעצמו בסיס כוח פוליטי ולבזוז את הפרובינקיה.

סופו של הטריאומווירט הראשון

הצלחותיו, אשר הביאו לרומא טריטוריות, עבדים, ממון ותהילה, התקבלו בקרב אנשי השכבה השולטת ברומא בעין צרה. בשנת 55 לפנה"ס כיבדו שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, אשר שימשו בקונסולט, התחייבות שניתנה בפגישה משולשת שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס, והאריכו את משרתו כפרוקונסול בגאליה לחמש שנים נוספות, אך היה זה המעשה האחרון שנעשה במסגרת הטריאומוירט הראשון.

בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר בניסיונה ללדת את בתו של פומפיוס. הדבר הותיר את שני האישים בשברון לב. קראסוס, אשר נשא אף הוא את לבו למלחמות וכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל בארץ הפרתים. פומפיוס הפך לאיטו ליריבו של קיסר, תוך שהוא מעביר את נטייתו הפוליטית אל סיעת האופטימאטים. בעודו בגאליה חש קיסר כיצד תמיכתו של פומפיוס בו הולכת ומתרופפת. בתחילה הציע לו לשאת לאשה את בת אחייניתו אוקטביה, אך פומפיוס סירב ונשא את בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה כי השבר בין שני האישים עתיד להפוך את השותפות ליריבות.

מלחמת האזרחים

בהיעדרו של קיסר חלו תמורות משמעותיות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלאודיוס מרקלוס, דרש את מינויו של ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, הוכשל על ידי החוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.

הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, אשר הכנסת הצבא אל תחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Iacta Alea Est" - "נפל הפור!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד לברינדיסיום, ומשם להיספניה שם הכה בו בשדה הקרב. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו מרובים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועמו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של האימפריה למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס באופן סופי. הוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא שם מונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבותיו של פומפיוס. עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. מכיוון ששהה במקום עם צבאו מצא עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה השביעית, עמה ניהל רומן שהביא ללידת בן בשם קיסריון.

בדרכו חזרה לרומא ניהל מלחמה קצרה כנגד המלך פארנקס מפונטוס. הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר מצא לסכם אותו במילים "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) אשר היו לאמרה ידועה. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 כנגד כוחותיהם של הסנטורים ובניו של פומפיוס, אשר נמלטו להיספניה. המלחמה נמשכה עד לשנת 45, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס חיסל קיסר את אחרוני תומכי פומפיוס בקרב מונדה.

שלטונו כדיקטטור וההתנקשות בחייו

קיסר כשליט יחיד ברומא

מיד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשי פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מן האסמים הציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל תושבי גאליה קיסאלפינה ולמעשה ניתנה האזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לותיקי מלחמותיו וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא והנהיג שנה בת 365 יום, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת בת יום אחד נוסף. חידושים אלו, הקרויים על שמו הלוח היוליאני החזיקו מעמד עד לשנת 1582 עת ביצע האפיפיור גרגוריוס ה-13 את תיקון הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.

קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט אשר לא ניתנו לאיש מלפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת" והורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש החמישי למניין החודשים ממרץ (כפי שהיה נהוג למנות בתקופת הלוח היוליאני) נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול.

בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצדו מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בנוסח מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את הדיאדמה רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות במזרח. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח היסטורי בשאלה האם נתכוון להתמנות למלך בסופו של דבר, אם לאו.

התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. הוא קיבל בישיבה את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת לעטרו באותות כבוד. היה זה עלבון בלתי נסלח. גל של שמועות החל לפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא.

רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניס סופרבוס כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך על מנת להביא למשטמה עזה בקרב האצולה הרומית, אשר נפגעה ממילא מן הרפורמות שניסה קיסר להנהיג ויחסו המזלזל. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.

ההתנקשות

וינצ'נזו קאמוצ'יני, "מותו של קיסר", 1798

לפי פלוטארכוס הוזהר יוליוס קיסר בידי חוזה עתידות מיום זה לפני הרצחו:

רבים המספרים שרואה אחד יעץ ליוליוס קיסר להיזהר מפני סכנה הצפויה לו באידו של מרץ. הגיע היום, ובדרכו לישיבת הסינאט בירך קיסר את הרואה בדברי לגלוג: "הנה בא אידו של מרץ" אולם הרואה ענה לו חרש: "אכן, בא - אך טרם חלף".

— חיי גדולי רומי, תרגום: ישראל אחידוב

אידו של מרץ היה היום בו נרצח, בתיאטרון פומפיוס, שם התכנס הסנאט. כאשר הגיע קיסר לתיאטרון הוא הותקף על ידי קבוצת סנאטורים שבראשם עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצותו של קיסר. בין המתקיפים היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא. רבים מהם אנשים החבים לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון.

האלהה לאחר המוות

שרידי מקדש קיסר

אם סברו הקושרים כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, הרי שטעו. ההמון פנה כנגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר ניסה להרוג כמה מן הקושרים. הפולחן לקיסר נוצר באופן ספונטני ביוזמת המוני העם שהקימו מזבח לקיסר במקום שריפת גופתו ונשבעו בשמו. רגשות אלו נוצלו על ידי פוליטקאים כמו פסבדו-מריוס ובמיוחד בנו המאומץ של קיסר, אוקטביאנוס, שניצל את רגשות העם כדי לצבור כוח פוליטי תוך שהוא מדגיש את היותו בנו של "יוליוס האלוהי" וכך מבצר את מעמדו. קיסר הועלה באופן רשמי על ידי הסנאט בשנת 40 לפנה"ס לדרגת אל והיה הרומאי הראשון שקיבל כבוד זה. נבנה לכבודו מקדש ויוסד חבר כוהנים (קולגיה) שהיה ממונה על פולחנו הרשמי.

ככל שאוקטביאנוס-אוגוסטוס ביצר את מעמדו הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס והצבא אבל הוא נותר שנוא נפשם של המעמד הסנאטורי. סופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפריצת מלחמת האזרחים וגם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי.

קיסר איש-האשכולות

קיסר הצליח בכל מעשיו ודרכיו. בתור אידיל היה אהוד מאוד, אף ששקע בחובות. בתור מצביא, הרי שהצליח במשימה שניתנה לו בתקווה שייכשל בה, כי קיסר היה מצביא נועז, אשר שהה בקרב חייליו, ואף יצא בראש הפלוגה האחרונה בקרב הגדול נגד ורקינגטוריקס, אשר הודה, כשנשבה בידי קיסר: "הריני ניצב, אדם חזק, מובס בידי אדם אף-חזק ממני". במישור זה מיוחס לקיסר גם השימוש בצופן קיסר.

כקונסול, אמנם קיסר העלה עליו את חמת הרפובליקנים, וכן את זו של רבים מבני-העם, אפס הוא חוקק חוקים ותקנות חשובים מאוד, ובהם לוח השנה היוליאני, חוק הגבלת תנועת-עגלות בפורום ביום (כדי למנוע פקקים), ומיוחס לו גם ייסוד ה-"אקטה דיורנה" (Acta Diurna, אירועי-היום), הוא העיתון הראשון.

על-אף אופי הכתיבה הפשוט של הקנטרסים של קיסר ("על המלחמות הגאליות", "על מלחמת האזרחים"), אשר משמשים לפיכן מקורות לתלמידי-לטינית מתחילים, קיסר נודע כבלשן וכמי "שנואם בו-בלהט בו הוא לוחם". ליבו נטה לכיוון השפה האינטגרלית, כלומר: שימוש בלטינית "צחה", בלי ביטויים חדשים, ממוצא יווני וכדומה. מיוחסת לו האימרה כי "כמו מפני-צוק עליך לנוס ממילה לא-שגורה שטרם-נשמעה". יתרה-מזאת, אופי כתיבת ה"קומנטאריי" היה פשוט במכוון, ויש בו רמיזות מובלעות המטיבות עם קיסר. יצירותיו הספרותיות, הקשורות למדעים ולשון, לא נודעו ברבים, שכן אוגוסטוס אסר לפרסמן.

קיסר והיהודים

פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס. קיסר ביקש להיעזר באריסטובולוס השני - מלכה המודח של יהודה שהיה אסיר ברומא, במלחמתו בפומפיוס, אך אריסטובלוס השני הורעל בטרם נסתייע הדבר. כמו כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס בידי מתנגדיו של קיסר. לאחר ניצחונו על פומפיוס מינה קיסר את הורקנוס השני להיות לכהן גדול, כינה אותו בשם "אתנרך" ("ראש העם"), ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס ("משגיח") על יהודה. הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים", על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.

לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים, וסווטוניוס כותב כי לילות רבים באו יהודים לבקר במקום בו נשרפה גוויתו.

קיסר בספרות ובאמנות

דמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות שבדמויות האימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, ויכוחים, מאמרים ויצירות אומנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש השראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים ומגוונים מויליאם שייקספיר אשר כתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד ג'ורג' ברנרד שאו וכן תורנטון וילדר וקולין מקאלוג, וכן אופרה מאת גיאורג פרידריך הנדל. שמו של קיסר הפך לתואר, וכן הוא משמש בהקשרים שונים כגון "ניתוח קיסרי" (שכן המסורת טוענת כי קיסר הוא הראשון שנולד באופן זה).

גם בקולנוע ובטלוויזיה הונצחה דמותו של יוליוס קיסר בסרטים רבים. דוגמאות בולטות לכך הן הסרט "יוליוס קיסר" משנת 1953 בבימויו של ג'וזף מנקייביץ' ובהשתתפות מרלון ברנדו, ג'יימס מייסון, לואיס קלהרן וג'ון גילגוד וגם הסדרה "רומא" (2005) מתמקדת בדמותו של יוליוס קיסר.

שייקספיר, במחזהו "ריצ'רד השלישי" שם בפיו של המלך הצעיר אדוארד החמישי את הפסקאות הבאות, המהוות הערכה היסטורית ראויה לקיסר:

That Julius Caesar was a famous man,
With what his valour did enrich his wit,
His wit set down to make his valour live,
Death makes no conquest of this conqueror,
For now he lives in fame if not in life,

נראה כי אכן, מזמנו של קיסר ועד ימינו, "חי הוא בתהילה, אם לא בחיים".

ראו גם

• צופן יוליוס קיסר - סוג הצפנה המיוחס ליוליוס קיסר, בו כל אות מוחלפת באות עם מרחק קבוע ממנה (א' תוחלף ב-ד', ב' ב-ה', ג' ב-ו', וכו')
• כך תמיד לרודנים

לקריאה נוספת

• יוליוס קיסר. מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות נ' רבן. תל אביב, יבנה, תשי"ט (1958).
• גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים. תירגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט.
• פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
• צבי יעבץ, קיסר וקיסריזם, הוצאת ספרית פועלים, ת"א, תשל"א.
• צבי יעבץ, יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, תשנ"ב 1992.

קישורים חיצוניים

• All Julius Caesar אתר ובו תקציר של המחזה, ביוגרפיות של שייקספיר ושל קיסר.
• Julius Caesar אתר פרטי של סוזן קרוס הכולל לוח זמנים של חיי קיסר, וביוגרפיה.
• C. Julius Caesar מאתר ליביוס העוסק בתולדות גדולי רומא.
• Julius Caesar — virgil.org מדריך מוער למקורות רשת הנוגעים ליוליוס קיסר.
• Julius Caesar דף הכולל קישורים לאתרים המתייחסים לקיסר בשפות רבות.
• Suetonius: The Life of Julius Caesar (Latin). הקטע מספרו של סויטוניוס העוסק בקיסר. לטינית וכן תרגום לאנגלית.
• Plutarch: The Life of Julius Caesar הקטע העוסק בקיסר בספרו של פלוטארכוס.
• כתביו של קיסר בלטינית, איטלקית ואנגלית
• יוליוס קיסר על כיבוש אלכסנדריה. תרגם מלטינית ד"ר מאיר שָׂ‏ש.‏
• אנז'ליק כריסאפיס, "יוליוס קיסר: באתי, ראיתי, ניצחתי - והושלכתי למים", באתר הארץ, 16.5.2008

הערות שוליים

ערך מומלץ