אחדות העבודה - פועלי ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אחדות העבודה - פועלי ציון
אפיון מפלגת שמאל סוציאליסטית
כנסות שנייה - שישית
ממשלות 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13
אותיות תו
מנהיגים יצחק טבנקין, יגאל אלון
שיא כוחה 10 מנדטים (הכנסת השלישית)
נוצרה מתוך מפ"ם
התמזגה לתוך העבודה לאחר שנכנסה למערך עם מפא"י

אחדות העבודה - פועלי ציון הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית שהוקמה בשנת 1954 בעקבות הפילוג במפ"ם. ב-1968 הייתה לאחת ממייסדות מפלגת העבודה, יחדיו עם מפא"י ורפ"י.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקימי המפלגה היו חברים וותיקים, יוצאי התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון (שהייתה אחת משתי המפלגות שהקימו את מפ"ם ב1948) וחברים חדשים שהצטרפו אליהם. מפלגת האם של "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון" הייתה התנועה לאחדות העבודה (אליה הצטרפה מפלגת פועלי ציון שמאל).

סיעות פועלים בכנסת
יוצאות אחדות העבודה ומפא"י
כרזה ובה הזמנה לכנס פעילים של המפלגה מקרב עדות המזרח

כל המפלגות האלה, שהייתה ביניהן קירבה רבה ואשר המשיכו למעשה זו את זו, כונו בקיצור "אחדות העבודה". אולם, יש להבדיל בינן ובין מפלגת אחדות העבודה שפעלה בארץ ישראל בשנים 1919 - 1930 (בראשות דוד בן-גוריון וברל כצנלסון ויחד עם מפלגת הפועל הצעיר הקימה את מפא"י). רק חלק מחברי "אחדות העבודה" הראשונה עבר לגלגולים הבאים של "אחדות העבודה".

בראש "אחדות העבודה - פועלי ציון" בראשית ימי המדינה, כמו גם בראש "התנועה לאחדות העבודה" לפני כן, עמד יצחק טבנקין (מנהיג הקיבוץ המאוחד ולימים מאבות התנועה למען ארץ ישראל השלמה). המפלגה נחשבה מפלגה "אקטיביסטית" (לעומת הקבוצה המתונה במפא"י, אותה ייצגו בתחילה משה שרת, יוסף שפרינצק ואחרים). עם זאת, מן הבחינה החברתית, נטתה עמדת "אחדות העבודה - פועלי ציון" שמאלה מעמדתה המרכזית של מפא"י.

ב-19 במאי 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, התקשרה "אחדות העבודה - פועלי ציון" בהסכם עם מפא"י על פיו יתמודדו שתי המפלגות במשותף בבחירות לכנסת, במסגרת "מערך" משותף. הסכם זה נמנה עם הגורמים שהביאו ליציאת רפ"י ממפא"י. עם זאת, המשיכה "אחדות העבודה - פועלי ציון" להתקיים כמפלגה נפרדת עד לאיחודה עם מפא"י ורפ"י ב-1968, במסגרת מפלגת העבודה.

בתקופת המערך הראשון, החלו ההבדלים האידאולוגיים בין "אחדות העבודה - פועלי ציון" לבין מפא"י להתקהות בהדרגה, אם כי המשקעים של הריב ההיסטורי נשארו תקופה ארוכה. תהליך זה נמשך גם לאחר הקמת מפלגת העבודה, אולם, איחוי הקרע עם רפ"י, שהחל עם הקמת מפלגת העבודה, היה איטי עוד יותר. בתקופת שלאחר מלחמת ששת הימים, הציג יגאל אלון את תוכנית אלון שהייתה תוכנית הפשרה הטריטוריאלית הראשונה שהציג מנהיג מרכזי במפלגת העבודה. לעומת גישה זו, הייתה הגישה של אנשי רפ"י בכיוון של פשרה פונקציונלית. אולם, החלוקה שבין מרכיבי מפלגת העבודה לא איפיינה עוד את ההבדלים האידאולוגיים כבעבר. למשל, לעומת עמדתו של יגאל אלון, נקט יצחק טבנקין, המנהיג ההיסטורי של "אחדות העבודה - פועלי ציון" בעמדה מנוגדת והיה ממקימי "התנועה לארץ ישראל השלמה". לעומת גולדה מאיר, ראש הממשלה יוצאת ממפא"י, שהתנגדה לוויתורים, ניצב אריה לובה אליאב, יוצא מפא"י אף הוא, שכיהן כמזכיר כללי של מפלגת העבודה בשנים 1971-1969 והיה יונה מוצהרת.

גם לאחר הקמת מפלגת העבודה, המשיכו, למעשה, יוצאי המפלגות שהקימו את מפלגת העבודה (ובהן "אחדות העבודה - פועלי ציון") לקיים סיעות פנים מפלגתיות נפרדות (במסגרת סיעה משותפת אחת בכנסת), שחילקו ביניהן את התפקידים הפוליטיים במפלגת העבודה לפי מפתח מוסכם. רק לאחר שנים רבות, עם קבלת חברים חדשים למפלגת העבודה שלא במסגרת אחד המרכיבים, התפוגגה חלוקה סיעתית זו.

מראשי המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציגי המפלגה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

הכנסת השנייה (1951)[1]
4 מנדטים: משה ארם, יצחק בן-אהרן, ישראל בר-יהודה, אהרן ציזלינג

הכנסת השלישית (1955)
10 מנדטים: יגאל אלון, ירחמיאל אסא[2], משה ארם, יצחק בן-אהרן, ישראל בר-יהודה, ישראל גלילי, רות הקטין, יצחק טבנקין[3], משה כרמל[3], צפורה לסקוב[4], נחום ניר-רפאלקס[4], אברהם עבאס[2], זאב צור

לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן

למצע המפלגה ראו כאן

הכנסת הרביעית (1959)
7 מנדטים: יגאל אלון[5], מרדכי ביבי, יצחק בן-אהרן, ישראל בר-יהודה, ישראל גלילי, רות הקטין[5], משה כרמל, נחום ניר-רפאלקס

לרשימת מועמדים מלאה ראו [1]

למצע המפלגה ראו כאן

הכנסת החמישית (1961)
8 מנדטים: יגאל אלון, משה ארם[6], מרדכי ביבי, יצחק בן-אהרן[7], ישראל בר-יהודה[6], חליל-סלים ג'בארה[7], ישראל גלילי, רות הקטין, משה כרמל, נחום ניר-רפאלקס לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן

הכנסת השישית (1965) במסגרת המערך (הראשון)[8]
8 מנדטים (מתוך 45 לרשימה כולה): יגאל אלון, שושנה ארבלי-אלמוזלינו[9], משה ארם, מרדכי ביבי, ישראל גלילי, רות הקטין, גבריאל כהן, משה כרמל[10], זאב צור

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל (כרך שלישי, תולדות עם ישראל בעת החדשה), הוצאת דביר, 1969
  • אורי יזהר, בין חזון לשלטון: מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, הוצאת יד טבנקין, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הסיעה, שלא הוכרה רשמית על ידי ועדת הכנסת, הוקמה ב-23 באוקטובר 1954 עם פרישת חבריה ממפ"ם.
  2. ^ 2.0 2.1 ב-17 בספטמבר 1958 נפטר אברהם עבאס. החליף אותו ירחמיאל אסא.
  3. ^ 3.0 3.1 ב-9 ביוני 1958 פרש מהכנסת יצחק טבנקין. החליף אותו משה כרמל.
  4. ^ 4.0 4.1 ב-2 באוגוסט 1955 פרשה מהכנסת צפורה לסקוב. החליף אותה נחום ניר-רפאלקס.
  5. ^ 5.0 5.1 ב-25 באוקטובר 1960 פרש מהכנסת יגאל אלון. החליפה אותו רות הקטין.
  6. ^ 6.0 6.1 ב-4 במאי 1965 נפטר ישראל בר יהודה. החליף אותו משה ארם.
  7. ^ 7.0 7.1 ב-11 במאי 1964 פרש מהכנסת יצחק בן אהרן. החליף אותו חליל-סלים ג'בארה.
  8. ^ ב-23 בינואר 1968 התאחדו המפלגות מפא"י ואחדות העבודה-פועלי ציון שהרכיבו את סיעת המערך (הראשון), יחדיו עם מפלגת רפ"י, והקימו את מפלגת העבודה. ב-28 בינואר 1969 הקימו המפלגות העבודה ומפ"ם את הסיעה המשותפת המערך (השני).
  9. ^ ב-17 בינואר 1966 פרש מהכנסת חיים גבתי חבר מפא"י. החליפה אותו שושנה ארבלי-אלמוזלינו.
  10. ^ ב-17 בינואר 1966 פרש מהכנסת משה כרמל. החליף אותו משה ורטמן חבר מפא"י.