אלפונס ברטיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
פורטרט עצמי של אלפונס ברטיון על פי שיטת צילום הפושעים שהמציא. 22 באוגוסט 1900
דיאגרמה המראה תשע מדידות מפתח מתוך אחת-עשרה המדידות האנתרופומטריות של שיטת ברטיון. תחריט כריכת ספרו של ברטיון, "זיהוי אנתרופומטרי", (Identification anthropométrique, Paris, 1893)
כיתה לומדת את "הפורטרט המדבר" (portrait parlé) של שיטת ברטיון, צרפת, 1911
חדר המוקדש לאלפונס ברטיון במוזיאון הפרפקטור-דה-פוליס של פריז

אלפונס ברטיוןצרפתית: Alphonse Bertillon; ‏24 באפריל 1853 - 13 בפברואר 1914) היה שוטר צרפתי וחוקר הביומטריה וממציא השיטה האנתרופומטריתיוונית: אנתרופוס: אדם; מטרון: מדידה. מכאן, "מדידת האדם"), שיטת זיהוי המבוססת על מדידות גופניות. הייתה השיטה המדעית הראשונה לזיהוי פושעים בה השתמשה המשטרה. לפניה ניתן היה לזהות פושעים רק על סמך עדויות ראייה, שהיו בלתי מהימנות. את שיטת הזיהוי של ברטיון החליפה לבסוף שיטת הזיהוי על סמך טביעת אצבע, אך תרומות אחרות שלו, כגון שכלול ה"פוטו-רצח" והסיסטמיזציה של צילום זירות רצח, ניכרות על ימינו.

עבודתו של ברטיון במשטרת פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטיון נולד בפריז ב-1853 למשפחה מכובדת של סטטיסטיקנים, רופאים ואנתרופולוגים. אביו, שהיה רופא, כיהן כסגן נשיא האגודה ובית הספר לאנתרופולוגיה. אלפונס היה הכבשה השחורה של המשפחה, עם הישגים נמוכים בבית הספר ותעודת בגרות (baccalauréat) אותה השיג בקושי ‏[1]. הוא גויס לצבא בשנת 1875. הודות להתערבות אביו השיג משרה של פקיד זוטר במשטרת פריז ב–1879. ברטיון הוצב במשרד הזיהוי של המשטרה, בניהול תיעודים משטרתיים, יצירת וארגון תיקי זיהוי של כול העבריינים והחשודים שנעצרו באזור פריז רבתי. תיקים אלו החילו את ההיסטוריה העבריינית של פושעים, את תיאורי מעצרם והרשעותיהם הקודמות. עבודתו דרשה ממנו, כפי שכתב לימים, "לקבע את הזהות האנושית, לתת לכל אדם זהות, אינדיבידואליות מסוימת, שאינה משתנה, ניתנת תמיד לזיהוי וקלה להוכחה"‏[2]. במסגרת עבודתו נתקל ברטיון בכמות אדירה של מסמכים ותצלומים מעורבבים יחד ללא כל שיטה. עם כל מעצר נדרשו פקידי המשטרה לראות האם ניתן לקשר את עצור לתיקייה קיימת - ולזהות ולהיסטוריה העבריינית שמוכלת בה - אם העצור היה כבר במעצר, או ליצור תיקייה חדשה, במקרה שמדובר במעצר ראשון. הוא הבין ששיטת המשטרה לזיהוי וקיטלוג פושעים המתבססת אך ורק על עדות ראייה, שיטה שלדעתו הייתה לא מדויקת ולא אמינה. באותה תקופה צרפת הייתה בתהליכי הפיכת שלטון ומלחמת אזרחים. מסמכים ממשלתיים רבים נעלמו, זהויות רבות נמחקו מרישומים ואנשים רבים נאלצו להמציא זהויות חדשות. כתוצאה מכך, התעורר קושי לאתר ולזהות עבריינים ופושעים סדרתיים. ברטיון רצה לפתח מערכת מדויקת ומתמטית שתאפשר זיהוי מהיר ויעיל של עבריינים.

סטנדרטיזציה של הליך צילום הפורטרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין הבעיות הרבות שנצבו בפניו, זו של הצילום הייתה מרכזית. תצלומי פושעים ניתן למצוא זמן קצר לאחר פרסום המצאת הצילום בשנת 1839, אך תצלומים אלו נעשו בשיטות שונות, וכשהחלו להצטבר בארכיונים המשטרתיים, לא ניתן היה להשתמש בהם כמכשיר לזיהוי עבריינים: כפי שטען אלן סקולה, "האקראיות המבולגנת של התצלומים והכמות הגדולה מדי של דימויים סיכלו את ההבטחה שבארכיב"‏[3]. ברטיון חיפש דרך לארגן את הכמות הגדלה והולכת של תצלומי עבריינים שבארכיון: "במהלך העשור האחרון", כתב ברטיון, "משטרת פריז אספה למעלה מ-100,000 תצלומים. האם אתם מאמינים שניתן להשוות בהצלחה כל אחד מאותם 100,000 תצלומים עם אחד ממאה האנשים שנעצרים מדי יום בפריז? כאשר מנסים לעשות זאת במקרים של פושעים בולטים במיוחד, החיפוש דורש יותר משבוע של בדיקה, וזאת מבלי להזכיר את הטעויות וההשמטות שקורות מדי פעם בעבודה כה בררנית ומעייפת גורמת לעיניים. היה צורך במתודה של שלילת דומות (analogous) המקבילה לזו של הבוטניקה והזואולוגיה, כלומר, כזו שתהיה מבוססת על האלמנטים המאפיינים של האינדיבידואליות"‏[4].

למרות שצלמים ומדענים שונים ניסו למצוא דרך להפוך את הפורטרט לטכניקה מדעית לאיסוף עובדות עוד לפני ברטיון, הוא זכה להכרה כמי שקבע את הסטנדרט ל"תצלום הזהות" המודרני: שני תצלומים המראים ראש וכתפיים, מצולמים מהחזית ובפרופיל בתנאים קבועים מבחינת ציוד, הליך, רקע, תאורה, פורמט ומרחק מהמצלמה. אך בכך לא הסתכמה תרומתו של ברטיון לצילום הפורטרט, משום שעיקר חידושו היה בפיתוח מנגנון פקידותי שבו יתפקד הצילום באופן אפקטיבי בתוך ארכיון.

טכניקת תצלום פורטרט הזהות המשטרתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית, ברטיון הבין שכדי שתצלום הפורטרט יוכל להיות יעיל בשיטת הזיהוי שלו, עליו להיות סטנדרטי. כך ניסח ברטיון את דרישתו מתצלום זהות משטרתי:

  1. כל סובייקט חייב להיות מצולם 1. חזיתית ו-2. בפרופיל, מצד ימין, תחת התנאים הבאים של: א. תאורה, ב. יחס הקטנה, ג. חשיפה, ד. פורמט.
  2. תמונת הפנים המלאות תואר בפנס שיאיר מצדו השמאלי של הסובייקט, כשהצד הימני נותר יחסית בצל.
  3. תמונת הפרופיל תואר בפנס שיאיר אנכית את הסובייקט.
  4. יחס ההקטנה שיאומץ לתצלום המשטרתי של פורטרט בפנים מלאות, כמו גם של הפרופיל, הוא שביעית. במילים אחרות, מספר העדשה שייבחר והמרחק שיפריד בין העדשה וכיסא הצילום יאורגן כך שאורך של 28 סנטימטר בקו אנכי מהזווית החיצונית של עינו השמאלית של המצולם יתקבל בתמונה דימוי המוקטן לגודל של 4 סנטימטר, עם מילימטר של סטייה מעלה או מטה (4X7=28)
  5. לתצלום החזיתי של הפנים המלאות יש למקד את המצלמה אל הזווית החיצונית של העין השמאלית, בעוד שבתמונת הפרופיל המיקוד צריך להיות מונח על הזווית החיצונית של העין הימנית, כששני החלקים האלו תואמים בהתאמה את המיקום המרכזי והברור ביותר של כל תנוחה...
  6. כדי להימנע מבלבול בסיטואציות עתידיות, מספיק להוסיף שתי תומכות לרצפת הסטודיו אחת ולתמיד, שיאפשרו לכיסא ולמצלמה להיות מוחזרים מיד למקומם היחסי.
  7. הכרחי לחלוטין ששתי התנוחות של התצלום המשטרתי למטרות זהות יצולמו כשראשו של המצולם גלוי.
  8. אם מסיבות ספציפיות של הכנת תיק המקרה יש לצלם את הסובייקט גם כשכובע לראשו, תנוחה זו צריכה לבוא בדיוקן שלישי, שעדיף לצלמו בתנוחה חזיתית, בהתאם לאמור בסעיף 25.
  9. עבור תנוחת החזית והפרופיל הקפידו שהסובייקט ישב בזווית ישרה, כשכתפיו באותו הגובה ככול שהדבר ניתן, הראש נח על גבי מסעד-הראש, ומבטו אופקי, ומופנה הישר לפניו.
  10. עבור תנוחת הפנים המלאות, עיני הסובייקט צריכות להיות ממוקדות על העדשה, מה שעל-פי רוב לא יוצר בעיות. עבור תצלום הפרופיל, יש להימנע מהסטת המבט הצידה לכיוון המפעיל (=הצלם) על ידי הפניית מבטו לעבר מטרה, או מוטב ראי, שיוצב בכיוון הפרופיל ורחוק ככל שמאפשר רוחבו של הסטודיו, ובגובה עדשת המצלמה, כ-1.2 מטר לערך מעל הרצפה.
  11. פילוס התמונה. אסור להוריד או להרים את ראש העדשה...
  12. שיער צריך להיות מוסט מהאזניים והפרופיל, כמו גם מהפנים. כדי להשיג זאת במקרים של ראשים לא מטופחים ומרדניים המלאים בשיער, לעיתים יהיה הכרח לאחוז בשיער עם מיתר או עם רצועה אלסטית (רק למראה הפרופיל).
  13. תצלומי פרופיל בהם צורת האוזן אינה נראית במלואה יש לצלם שוב ...
  14. אסור לתצלומים לעבור שום סוג של ריטוש, למעט מקרים של חורים או נקבים באמולסיה שיוצרים נקודות שחורות על גבי ההדפס שנראות כמו נקודות חן או צלקות. פעולות לייפוי הסובייקט והפיכתו לבעל מראה צעיר יותר על ידי מחיקת קמטים, צלקות ופגמים בעור אסורות בהחלט.

[5]

ברטיון התעניין בביומטריה, תחום מדעי רחב המשמש כאמצעי זיהוי של בני אדם על בסיס פיזי או פסיכולוגי. הוא חקר טכניקות אנתרופומטריות, תחום עיסוקיהם של אביו ואחיו הבכור, והחל בפיתוח שיטה ליישמן בתחום הקרימינולוגי. הרציונל שבבסיס שיטתו של ברטיון לקוח מהמושג "האדם הממוצע" (l'homme moyen) שהמציא ב-1835 האסטרונום הבלגי ואחד מאבות הסוציולוגיה והסטטיסטיקה המודרנית, אדולף קיטלה (Adolphe Quetélet). קיטלה קבע כי את האוכלוסייה ניתן לסדר בעקומת "פעמון", כש"האדם הממוצע" נמצא במרכז (רוב האוכלוסייה) ומשני צדדיו נמצאות החריגות שנעשות נדירות יותר ויותר. קביעת העקומה נעשית על ידי מדידה של מקומות ואזורים מסוימים בגוף. שיטת בני האדם, שפיתח ברטיון נקראת "אנתרופומטריה פלילית" . שיטה זו התבססה על העובדה שאין שני בני אדם הדומים זה לזה או השווים ביחסי הרוחב והאורך של חלקי השלד שלהם ושל נתונים אנטומיים אחרים בגופם, הנשארים קבועים אצל כל אדם החל מגיל 20 ועד לסוף ימיו. מידע זה הינו הבסיס לכל שיטות הזיהוי הפלילי בעולם. ברטיון בנה מערך של מדידות מדויקות עבור קציני המשטרה. ב-1882, משטרת צרפת החלה ביישום השיטה שבהמשך קיבלה את השם "ברטיונז'", עד מהרה התפשטה ברחבי העולם. הקצינים התבקשו למדוד ולקטלג 11 תכונות שונות: גודל הראש, אורך הזרועות, אצבעות, צבע העיניים, העור, צורת האוזניים, מרחקים בין איברים בפנים, קעקועים ועוד.

הקטלוג נעשה לתוך מערכת מספרית מדויקת ביותר, מעין "מקרא" שבעזרתו ניתן בקלות יחסית לקטלג עבריינים ולזהות עבריינים חוזרים. הוא הוסיף צילומים סטנדרטיים של הפושעים לנתונים האנתרופומטריים. צילום פנים משטרתי – פרונטאלי ופרופיל (משתמשים באופן צילום זה עד היום). ברטיון קרא לצילומים אלו "portrait parlé", פורטרטים מדברים. את הנתונים והפורטרטים היה מחבר לכרטיסים (fiche) שהיו מסודרים במגירות ע"פ אופי המידות.

ברטיון ופרשת דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוקרתו של ברטיון הביאה לכך שנחשב כעד מומחה גם בתחומים בהם ידיעותיו היו מוגבלות מאוד, וכך נטל חלק בהאשמת הבגידה שנטפלה על הקצין הצרפתי היהודי אלפרד דרייפוס. בעוד שיהירות ושאפתנות מלאו תפקיד בהתנהלותו, היותו "אנטישמי ידוע" תרמה גם היא לחלקו בפרשה ‏[6]. ברטיון שימש כעד תביעה בפרשת דרייפוס בשנת 1894 ואחר כך שוב ב-1899. הוא העיד כמומחה וטען כי דרייפוס הוא הכותב האמתי של איגרת מפלילה (Bordereau) שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. למרות העובדה שניתוח כתבי-יד לא היה תחום התמחותו, ועדותו הייתה מעורפלת, רצופת פיתולים ופגמים, היא היוותה גורם מרכזי בעיוות הדין ובהרשעתו הידועה לשמצה של דרייפוס. באמצעות מערכת מורכבת של מדידות, ניסה ברטיון להוכיח כי דרייפוס התכוון להסוות את כתב ידו על ידי חיקוי של כתב היד שלו כאילו מישהו אחר כתב אותו, כך, אם מישהו חשב שהאיגרת נכתבה בידי דרייפוס, הוא יוכל לומר כי מישהו אחר זייף הכתב שלו. שני בתי-המשפט הצבאיים קיבלו עדות זו, ודרייפוס הורשע. פסק-דין של בית המשפט הצבאי השני גרם לשערורייה ענקית, בסופו של דבר הפסיקה התהפכה. על ידי רבים, בהם אפילו מתנגדיו של דרייפוס, עדותו של ברטיון נתפסה כמוזרה מאוד בזמן המשפט החוזר, ושמו הטוב נפגע ומעולם לא שוקם.

מורשתו של ברטיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הברטיונאז' הצליחה מאוד בעולם, אומצה ב-1893 בארה"ב, בלגיה, שוויץ, רוסיה, רוב דרום-אמריקה, טוניסיה, מער' הודו הבריטית ורומניה. תרגומים של חוברת ההדרכה של ברטיון הופיעו בגרמניה, שוויץ, אנגליה ופרו, כמו גם בארה"ב‏[7]. הברטיונאז' הייתה השיטה המרכזית לקטלוג פושעים למעלה מעשור, אלפי עבריינים חוזרים הובאו לדין באמצעותה, עד שפרנסיס גלטון, איש אשכולות אנגלי שתרם רבות לקרימינולוגיה, פיתח את שיטת הזיהוי באמצעות טביעת אצבע. גלטון פיתח גם שיטה לצילום מורכב שנועדה לחשוף את המראה הטיפוסי של קבוצות אוכלוסיה, כגון פושעים, בהסתמך על תצלום הזהות הסטנדרטי שפיתח ברטיון. טביעות האצבע הצטרפו לברטיונז' ונעשו יותר דומיננטיות במהלך השנים. ברטיון המשיך לפתח את שיטתו ולהפיצה בעולם עד שנפטר בשנת ב-1914 בשווייץ.

ברטיון זכה לאזכור בסדרת ספרי הבילוש המפורסמת שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל. בספר כלבם של בני בסקרוויל טוען ג'ימס מורטימור, שפנה לשרלוק הולמס בבקשת עזרה, משום שהוא המומחה השני ברמתו באירופה בעניינים פליליים. הולמס שאל "ולמי הכבוד להיות הראשון?" ונענה בידי מורטימור שזהו מר ברטיון.


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Josh Ellenbogen, 2012. Reasoned and Unreasoned Images: The Photography of Bertillon, Galton, and Marey, p. 29
  2. ^ Alphonse Bertillon, Identification anthropométrique: Instructions signalétiques, Paris, 1883, introduction, lxxxiii, quoted in Ellenbogen, 2012, p. 30
  3. ^ Allan Sekula, 1989. "The Body and the Archive," p. 352
  4. ^ Alphonse Bertillon, Identification anthropométrique, Paris, 1883, introduction, xiv-xv
  5. ^ Alphonse Bertillon, Identification anthropométrique: Instructions signalétiques, Paris, 1883, pp. 130-132. Quoted in Georges Didi-Huberman, 2003. Invention of Hysteria: Charcot and the Photographic Iconography of the Salpêtrière, Cambridge: The MIT Press, Appendix no. 10, pp. 287-288
  6. ^ Ellenbogen, 2012, pp. 29-30. Ellenbogen quotes Jean-Denis Bredin, 1986. L'Affaire, p. 77
  7. ^ Allan Sekula, 1989. "The Body and the Archive," p. 361, note 54

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alphonse Bertillon, Identification anthropométrique: Instructions signalétiques, Paris, 1883
  • Alphonse Bertillon, "Du signalement anthropométrique." La Nature 13 (August 15, 1885): 163-64.
  • Alphonse Bertillon, Ethnographie moderne: Les Races sauvage. Paris, 1883.
  • Alphonse Bertillon, L'Identité des récidivistes et la loi de relégation. Paris, 1883.
  • Alphonse Bertillon, Notice sur le fonctionnement du service d'identification de la préfecture de police. Paris, 1889.
  • Alphonse Bertillon, La Photographie judiciaire. Paris, 1890.
  • Alphonse Bertillon, "Photographie judiciaire à la préfecture de police de Paris." La Nature 17 (May 18, 1889): 387-91
  • Alphonse Bertillon and André Chervin, Anthropologie métrique. Paris, 1909.
  • Sekula, Allan, 1989. "The Body and the Archive" in The contest of Meaning, Richard Bolton (Ed.), The MIT Press, pp. 343-389
  • Ellenbogen, Josh, 2012. Reasoned and Unreasoned Images: The Photography of Bertillon, Galton, and Marey, Pennsylvania: The Pennsylvania State University Press
  • Rhodes, Henry T. F. 1956. Alphonse Bertillon: Father of Scientific Detection.
  • Parry, Eugenia, 2000. Crime Album Stories: Paris 1886-1902, Zurich: Scalo

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]