אלפונס ברטיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלפונס ברטיון
Bertillon selfportrait.jpg
פורטרט עצמי של אלפונס ברטיון על פי שיטת צילום הפושעים שהמציא, 1900
נולד 24 באפריל 1853
פריז
נפטר 13 בפברואר 1914 (בגיל 60)
פריז
תפקידים בשירות

קרימינולוג, ראש משרד הזיהוי של משטרת פריז. מאבות הזיהוי הביומטרי, מפתח שיטת הברטיונאז' ותצלום הזהות הסטנדרטי

חדר המוקדש לאלפונס ברטיון במוזיאון הפרפקטור-דה-פוליס של פריז, ובו מערך לצילום תצלום זהות סטנדרטי של עצור, ומאחור, דוגמה לתיקיית ארכיון
דיאגרמה המראה תשע מדידות מפתח מתוך אחת-עשרה המדידות האנתרופומטריות של שיטת ברטיון. תחריט כריכת ספרו של ברטיון, "זיהוי אנתרופומטרי", (Identification anthropométrique, Paris, 1893)
מזוודה עם ערכת כלי המדידה שפיתח ברטיון, לביצוע סדרת מדידות אנתרופומטריות לשם זיהוי עצורים. בימין למעלה, פורטרט עצמי של ברטיון בחזית ופרופיל מוצמד לכרטיסיית זיהוי, ולצידם עיטור לגיון הכבוד בו זכה ב-3 בספטמבר 1893.
תרשים מדידת האוזן הימנית, מתוך סדרת המדידות שנדרש כל עצור לעבור על פי שיטת ברטיון
פורטרטי זהות משטרתיים של סר פרנסיס גלטון על גבי כרטיסיית ברטיונאז' , אותם קיבל בביקורו במעבדתו של ברטיון בשנת 1893
"בתחנת המשטרה: שירות זיהוי הפושעים", מוסף הספרות המאוייר של העיתון "פטי פריזיין", 28 בפברואר 1892
כיתה לומדת את "הפורטרט המדבר" (portrait parlé) של שיטת ברטיון, צרפת, 1911
תצלום של תצוגת עבודת משטרת פריז שהוכנה עבור התערוכה העולמית של 1889 (או זו של 1893), המציגה את שיטת "ברטיונז'". משמאל, תצלום זהות סטנדרטי של אסיר, מימין, מצלמה לצילום זירות רצח

אלפונס ברטיוןצרפתית: Alphonse Bertillon; ‏24 באפריל 1853 - 13 בפברואר 1914) היה שוטר צרפתי, מאבות הזיהוי הביומטרי וממציא השיטה האנתרופומטרית (מיוונית: אנתרופוס: אדם; מטרון: מדידה. מכאן, "מדידת האדם"), שיטת זיהוי המבוססת על מדידות גופניות, שהייתה מהשיטות המדעיות הראשונות לזיהוי פושעים שבהן השתמשה המשטרה. לפניה ניתן היה לזהות פושעים בעיקר על סמך עדויות ראייה, שהיו בלתי מהימנות. את שיטת הזיהוי של ברטיון החליפה לבסוף שיטת הזיהוי המסתמכת על טביעת אצבע, אך תרומות אחרות שלו, כגון שכלול ה"פוטו-רצח" והסיסטמיזציה של צילום זירות רצח, ניכרות עד ימינו.





עבודתו של ברטיון במשטרת פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפונס ברטיון

ברטיון נולד בפריז ב-1853 למשפחה מכובדת של סטטיסטיקאים, רופאים ואנתרופולוגים. אביו, לואי-אדולף ברטיון, שהיה רופא, כיהן כסגן נשיא האגודה ובית הספר לאנתרופולוגיה. אלפונס היה הכבשה השחורה של המשפחה, עם הישגים נמוכים בבית הספר, תעודת בגרות (baccalauréat) אותה השיג בקושי‏[1] וללא תואר אוניברסיטאי‏[2]. הוא גויס לצבא בשנת 1875, ואחר כך, הודות להתערבות אביו השיג משרה של פקיד זוטר במשטרת פריז ב–1879. ברטיון הוצב במשרד הזיהוי של המשטרה, ובו עסק בניהול תיעודים משטרתיים, יצירת וארגון תיקי זיהוי של כול העבריינים והחשודים שנעצרו באזור פריז רבתי. תיקים אלו הכילו את ההיסטוריה העבריינית של פושעים, את תיאורי מעצרם והרשעותיהם הקודמות. עבודתו דרשה ממנו, כפי שכתב לימים, "לקבע את הזהות האנושית, לתת לכל אדם זהות, אישיות מסוימת שאינה משתנה, שניתנת תמיד לזיהוי וקלה להוכחה"‏[3].

הנושא המרכזי סביבו נסובה עבודת הזיהוי המשטרתי בצרפת באותן שנים היה רצידיביזם - תופעה שבה עבריינים חוזרים על מעשיהם ומבצעים עבירות, ובשל כך נתפסים כמועדים לפשע, או כבעלי אישיות עבריינית. הרפובליקה הצרפתית השלישית הובילה ב-1885 חקיקה שכוננה מדיניות גירוש וכליאתם של פושעים חוזרים בקולוניות מרוחקות. בנוסף, משבר החקלאות הצרפתי שהתחולל בשנות ה-80 של המאה ה-19, גרם לשטף מחודש של כפריים שנאלצו לעזוב את כפריהם ולעבור לערים. מצב זה עורר ויכוח באשר לסכנה החברתית שמציבים הנוודים והאביונים העירוניים המובטלים כרונית כמקור לגאות בפשע. ולבסוף, בזמן הקומונה הפריזאית, כל התיעוד העירוני שקדם ל-1871 נישרף; למעשה, לכל פריזאי שגילו היה מעל 22 הייתה אפשרות להמציא קורות חיים מזויפים (ברטיון תיאר בבדיחות את מעמד הפועלים הפריזאי כנתון ב"משבר זהות")‏[4]. ואולם, ברטיון גילה במהרה שאין ערך לחוקים נגד רצידיביזם ללא ייעול בעבודת הזיהוי של פושעים חוזרים: "דבר אחד הוא להעביר חוק נגד רצידיביזם", כתב, "אחר כך יש צורך ליישם אותו. כדי לגזור גלות על רצידיביסט, התנאי הראשון הוא להכיר את זהותו או זהותה. אם אדם שכבר הורשע תחת השם פייר טוען ששמו הוא פול ושזוהי העבירה הראשונה שלו, איך ניתן אפילו לחשוד שהוא משקר? כיצד ניתן להוכיח זאת? הנה הבעיה שמעסיקה אותנו. ...במידה ולא ימצא פתרון לבעיה, אל תטעו, לחוק נגד רצידיביזם יהיה יישום קשה ומוגבל"‏[5].

במסגרת עבודתו נתקל ברטיון בכמות רבה של מסמכים ותצלומים שהיו מעורבבים יחדיו ללא כל שיטה וסדר. בכל מעצר נדרשו פקידי המשטרה לוודא אם ניתן לקשר את העצור לתיקייה קיימת שאמורה להכיל את ההיסטוריה העברינית שלו אם היה כבר במעצר בעבר, או ליצור תיקייה חדשה, במקרה שמדובר במעצר ראשון. הוא גרס כי שיטת המשטרה לזיהוי וקיטלוג פושעים המתבססת אך ורק על עדות ראייה, אינה מדויקת ואינה אמינה. הוא שאף לפתח מערכת מדויקת ומתמטית שתאפשר זיהוי מהיר ויעיל של עבריינים: "ברטיון ניסה לקעקע את מומחיות הפושעים בהתחפשות, באימוץ זהויות כוזבות, בריבוי ביוגרפיות וביצירת אליבי. הוא עשה זאת על ידי שימוש באנתרופומטריה, בדיוק האופטי של המצלמה, באוצר המילים המזוקק של הפיזיונומיה, ובסטטיסטיקה"‏[6].

סטנדרטיזציה של הליך צילום הפורטרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין הבעיות הרבות שנצבו בפניו, זו של הצילום הייתה מרכזית. תצלומי פושעים ניתן למצוא זמן קצר לאחר פרסום המצאת הצילום בשנת 1839, אך תצלומים אלו נעשו בשיטות שונות, וכשהחלו להצטבר בארכיונים המשטרתיים, לא ניתן היה להשתמש בהם כמכשיר לזיהוי עבריינים: כפי שטען אלן סקולה, "האקראיות המבולגנת של התצלומים והכמות הגדולה מדי של דימויים סיכלו את ההבטחה שבארכיב"‏[7]. ברטיון חיפש דרך לארגן את הכמות הגדלה והולכת של תצלומי עבריינים שבארכיון: "במהלך העשור האחרון", כתב ברטיון, "משטרת פריז אספה למעלה מ-100,000 תצלומים. האם אתם מאמינים שניתן להשוות בהצלחה כל אחד מאותם 100,000 תצלומים עם אחד ממאה האנשים שנעצרים מדי יום בפריז? כאשר מנסים לעשות זאת במקרים של פושעים בולטים במיוחד, החיפוש דורש יותר משבוע של בדיקה, וזאת מבלי להזכיר את הטעויות וההשמטות שקורות מדי פעם שעבודה כה בררנית ומעייפת גורמת לעיניים. היה צורך במתודה של שלילת דומות (analogous) המקבילה לזו של הבוטניקה והזואולוגיה, כלומר, כזו שתהיה מבוססת על האלמנטים המאפיינים של האינדיבידואליות"‏[8].

אף על פי שצלמים ומדענים שונים ניסו למצוא דרך להפוך את הפורטרט לטכניקה מדעית לאיסוף עובדות עוד לפני ברטיון, הוא זכה להכרה כמי שקבע את הסטנדרט ל"תצלום הזהות" המודרני: שני תצלומים המראים ראש וכתפיים, מצולמים מהחזית ובפרופיל בתנאים קבועים מבחינת ציוד, הליך, רקע, תאורה, פורמט ומרחק מהמצלמה. אך בכך לא הסתכמה תרומתו של ברטיון לצילום הפורטרט, משום שעיקר חידושו היה בפיתוח מנגנון פקידותי שבו יתפקד הצילום באופן אפקטיבי בתוך ארכיון.

טכניקת תצלום פורטרט הזהות המשטרתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית, ברטיון הבין שכדי שתצלום הפורטרט יוכל להיות יעיל בשיטת הזיהוי שלו, עליו להיות סטנדרטי. כך ניסח ברטיון את דרישתו מתצלום זהות משטרתי:

  1. כל סובייקט חייב להיות מצולם 1. חזיתית ו-2. בפרופיל, מצד ימין, תחת התנאים הבאים של: א. תאורה, ב. יחס הקטנה, ג. חשיפה, ד. פורמט.
  2. תמונת הפנים המלאות תואר בפנס שיאיר מצדו השמאלי של הסובייקט, כשהצד הימני נותר יחסית בצל.
  3. תמונת הפרופיל תואר בפנס שיאיר אנכית את הסובייקט.
  4. יחס ההקטנה שיאומץ לתצלום המשטרתי של פורטרט בפנים מלאות, כמו גם של הפרופיל, הוא שביעית. במילים אחרות, מספר העדשה שייבחר והמרחק שיפריד בין העדשה וכיסא הצילום יאורגן כך שאורך של 28 סנטימטר בקו אנכי מהזווית החיצונית של עינו השמאלית של המצולם יתקבל בתמונה דימוי המוקטן לגודל של 4 סנטימטר, עם מילימטר של סטייה מעלה או מטה (4X7=28)
  5. לתצלום החזיתי של הפנים המלאות יש למקד את המצלמה אל הזווית החיצונית של העין השמאלית, בעוד שבתמונת הפרופיל המיקוד צריך להיות מונח על הזווית החיצונית של העין הימנית, כששני החלקים האלו תואמים בהתאמה את המיקום המרכזי והברור ביותר של כל תנוחה...
  6. כדי להימנע מבלבול בסיטואציות עתידיות, מספיק להוסיף שתי תומכות לרצפת הסטודיו אחת ולתמיד, שיאפשרו לכיסא ולמצלמה להיות מוחזרים מיד למקומם היחסי.
  7. הכרחי לחלוטין ששתי התנוחות של התצלום המשטרתי למטרות זהות יצולמו כשראשו של המצולם גלוי.
  8. אם מסיבות ספציפיות של הכנת תיק המקרה יש לצלם את הסובייקט גם כשכובע לראשו, תנוחה זו צריכה לבוא בדיוקן שלישי, שעדיף לצלמו בתנוחה חזיתית, בהתאם לאמור בסעיף 25.
  9. עבור תנוחת החזית והפרופיל הקפידו שהסובייקט ישב בזווית ישרה, כשכתפיו באותו הגובה ככול שהדבר ניתן, הראש נח על גבי מסעד-הראש, ומבטו אופקי, ומופנה הישר לפניו.
  10. עבור תנוחת הפנים המלאות, עיני הסובייקט צריכות להיות ממוקדות על העדשה, מה שעל-פי רוב לא יוצר בעיות. עבור תצלום הפרופיל, יש להימנע מהסטת המבט הצידה לכיוון המפעיל (=הצלם) על ידי הפניית מבטו לעבר מטרה, או מוטב ראי, שיוצב בכיוון הפרופיל ורחוק ככל שמאפשר רוחבו של הסטודיו, ובגובה עדשת המצלמה, כ-1.2 מטר לערך מעל הרצפה.
  11. פילוס התמונה. אסור להוריד או להרים את ראש העדשה...
  12. שיער צריך להיות מוסט מהאזניים והפרופיל, כמו גם מהפנים. כדי להשיג זאת במקרים של ראשים לא מטופחים ומרדניים המלאים בשיער, לעתים יהיה הכרח לאחוז בשיער עם מיתר או עם רצועה אלסטית (רק למראה הפרופיל).
  13. תצלומי פרופיל בהם צורת האוזן אינה נראית במלואה יש לצלם שוב ...
  14. אסור לתצלומים לעבור שום סוג של ריטוש, למעט מקרים של חורים או נקבים באמולסיה שיוצרים נקודות שחורות על גבי ההדפס שנראות כמו נקודות חן או צלקות. פעולות לייפוי הסובייקט והפיכתו לבעל מראה צעיר יותר על ידי מחיקת קמטים, צלקות ופגמים בעור אסורות בהחלט.
  15. בשירות הצילום של הפרפקטור-דה-פוליס, כדי להימנע מבלבול בתמלול המצב החברתי, ובכדי להקל על סיווגים נוספים, לכל תצלום יינתן מספר זמני, התואם למספר הרשום ברשימה היומית של התמונות שיש לצלם. המספרים, המודפסים על כרטיסיות בגודל שלושה סנטימטרים בכל צד, יוחלקו בזה אחר זה לתוך נרתיק שבראש הגב של הכיסא, הנראה מן הצד.
  16. המידע שמשועתק בתצלום עצמו מאפשר לאתר מיד את שמו של הסובייקט, על ידי חיפוש ברשימות היומיות. אז השם נחקק בכתיב הפוך על גבי האמולסיה, מתחת לפרופיל. ומיד מתחת לו את התאריך בו צולמה התמונה, כתוב במספרים בסדר הרגיל: יום, חודש, שנה. לבסוף, בצד ימין, מתחת לפורטרט החזיתי, יש לחרוט את המספר הסידורי הכללי [...]

[9]

תצלום הזהות החזיתי נועד לעזור בזיהוי מהיר על סמך ראייה. תצלום זה "יזוהה על ידי כל המכרים והחברים" של האסיר, כמו גם על ידי האסיר עצמו‏[10]. זאת משום שבחיי היום יום שלנו אנו רגילים לצפות בפנינו ובפני אחרים מהחזית. הפורטרט החזיתי נועד לשימוש בידי שוטרים שמחפשים חשוד ברחוב, להפצה בקרב קהל של צופים לא מיומנים, או להצגה בפני קורבנות או עדים. מטרתו הייתה ליצור מראה כללי ואידאלי ככל הניתן, שיכלול כמה שיותר פנים של המצולם, כמה שיותר אפשרויות הבעה ורגעים, כך שיתאים לזיהוי מהיר, ברחוב ההומה, גם אם זמן הצפייה של השוטר בחשוד הנו קצר ביותר. מראה הפנים במצב של "חצי מנוחה" נחשב על ידו כמתאים ביותר. לכן, אל לתצלום החזית להראות את אדם בתנועה, או עם הבעה חולפת, משום שתמונות אלו יראו אותו באופן מאוד רגעי, ספציפי ולא כללי, ולכן לא יהיו יעילים לזיהוי.

עם זאת, ברטיון הבין שיחסי דמיון בין תצלום הזהות לבין הפושע, כפי שהוא נקלט על ידי מראה העיניים, הם בעייתיים ואינם תורמים לעבודת המשטרה. הוא מכנה את תצלום הפורטרט החזיתי "תמונה לא הגיונית" (l'image irraisonée) משום שהוא מתבסס על הזיכרון הוויזואלי האנושי, שאינו אמין. לעומת זאת, "זהו [תצלום] הפרופיל עם הקווים המדויקים שלו שמספק אינדיבידואליות קבועה לכל פנים", מאחר שקווי הפרופיל אינם משתנים לאורך השנים אצל אדם בוגר‏[11]. ואולם, תצלום הפרופיל "ייתקל בהססנות ואולי אף בהכחשה על ידי אנשים מסוימים שאינם תופסים שזהו ייצוג, מכיוון אחר, של אותו אינדיבידואל אותו הם כן מכירים במראה מהחזית", זאת משום שאיננו מורגלים לראות את עצמנו או את מכרינו מזווית זו. ובכל זאת, דווקא תצלום זה יאפשר, לעין של שוטר מיומן, לחלץ את הזהות של העבריין באופן המדעי והשלם ביותר‏[12].

שיטתו של ברטיון יוצרת קשר מורכב בין הפורטרט המצולם לבין המציאות. הדמיון למציאות אינו נמדד עוד ביחס לרשמי החושים והראייה, אלא ביחס למערכת המדידה והתיוק, ובמידת מה, נגד הראייה הבלתי אמצעית. תפיסת הדמיון של התצלום למציאות, בשיטת הזיהוי שהציע, מזכירה ניסויים מדעיים אחרים שנעשו בעזרת המצלמה באותה תקופה, כגון תצלומי כרונופוטוגרפיה שיצר אטיין ז'ול מארה או תצלומים מורכבים שיצר פרנסיס גולטון, בהם המצלמה לא מתעדת את מה שהעין ממילא רואה, אלא מייצרת תצלומים מהירים יותר ממה שהעין הלא מזוינת יכולה לראות (מארה) או תצלומים סטטיסטיים, שמרכיבים יחד מספר רב של דימויים ליצירת טיפוס אידאלי ממוצע (גולטון). מהרגע בו חצה הצילום את סף הראייה, תצלומים הפכו ליותר מאשר תמונות – הם הפכו למידע (data), וככאלו, המידע שבתצלומים אינו נגזר מהשוואתם למציאות, אלא לתצלומים אחרים‏[13].

מערכת מדידה ותיוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, ברטיון הבין שגם תצלום זהות שעבר סטנדרטיזציה לא יוכל לתפקד בארכיון המכיל אלפי תצלומים, משום שהתאמה השוואתית של עבריין לתצלום על-פי מראה עיניים אינו יעיל, אינו מדויק ואינו מדעי. נדרשה שיטת סיווג "שתהיה מבוססת על האלמנטים המאפיינים של האינדיבידואליות"; שיטה שתחליף את עבודת ההשוואה הפרטנית המייגעת, אך גם שיטת סיווג שתוכל לקצר את משך הזיהוי והקישור בין תצלומי ארכיון לאינדיבידואלים ממשיים שנעצרו בידי המשטרה. כבן למשפחת סטטיסטיקאים ואנתרופולוגים, ברטיון הכיר את טכניקוות הביומטריה והאנתרופומטריה - תחומי עיסוקם של אביו ואחיו הבכור - המשמשים כאמצעי מדעי לזיהוי בני אדם על בסיס מדידות פיזיות או פסיכולוגיות. הוא ניסה לייבא טכניקות אלו לדיסציפלינה הקרימינולוגית. השיטה שפיתח התבססה, מלבד על תצלום הזהות הסטנדרטי, גם על סדרה בת אחת-עשרה מדידות. על סמך ההנחה שהסיכוי לכך ששני בני אדם יוכלו לחלוק סדרה זהה של 11 מידות גופניות הוא בסביבות האחד לארבע מיליון, גיבש ברטיון רשימת מדידות אנתרופומטריות (מדידות גופניות) של פושעים, אותה נדרשו מעתה ליישם פקידי המשטרה על כל עציר ואסיר. המדידות כללו גובה, היקף ראש, צורת האוזן הימנית, אורך כף רגל שמאל, אורך זרוע שמאל, צבע האישון, ועוד - אחד-עשרה מידות אותן החשיב ברטיון כקבוע אצל כל אדם בוגר. את רשימת המדידות האלו נדרשו פקידי המשטרה לרשום בכרטיסיית זהות, שכללה גם את תצלום הזהות הסטנדרטי (בחזית ובפרופיל, עם יחס הקטנה קבוע, כאמור לעיל). סדרת המדידות מסגרה את תצלומים בטקסט מספרי-מתמטי, ויצרה בסיס להשוואת התמונות. סביב מדידות אלו ארגן ברטיון את הארכיון המשטרתי.

הרציונל שבבסיס שיטת ארגון הארכיון של ברטיון לקוח מהמושג "האדם הממוצע" (l'homme moyen) שהמציא ב-1835 האסטרונום הבלגי ואחד מאבות הסוציולוגיה והסטטיסטיקה המודרנית, אדולף קטלה (Adolphe Quetélet). קטלה קבע כי כל מידה באוכלוסייה ניתן לסדר בעקומת "פעמון", כש"האדם הממוצע" (כלומר, רוב האוכלוסייה) נמצא במרכז ומשני צדדיו נמצאות החריגות שנעשות נדירות יותר ויותר. הארכיון המשטרתי של ברטיון סודר על פי התפלגות המדידות הגופניות - "הגובה של האדם הממוצע", "צורת האוזן של האדם הממוצע" וכדומה - על סמך ההנחה ש: "למין הרגע שישנו גיוון מסובייקט אחד לשני, אפשר להיות בטוחים ... שתפוצת המקרים הפרטיים תציית לעקומת הפעמון (binominal curve)"‏[14].את אחת-עשרה המדידות הגופניות חילק ברטיון לשבע קבוצות על פי מידה, וארגן את כרטיסיות הזהות במטריצה של תת-חלוקות עוקבות, ראשית חלוקה על פי גובה, אחר כך על פי אורך הזרוע, היקף הראש, רוחב הראש, וכן הלאה עד לאורך האצבע האמצעית. כך היה יכול למקם מאה אלף כרטיסיות ברשת של מגירות, כשתת הקבוצה האחרונה מורכבת ממגירה בודדת המכילה כתריסר כרטיסיות זהות. כפי שאבחן סקולה, "ניתן לומר שברטיון גילם את עקומת הפעמון כרהיט משרדי"‏[15].

שיטתו של ברטיון נועדה לאלץ את גוף הפושע להציג את עצמו שוב לא באמצעות ראייה בלתי אמצעית, אלא בתוך מערכת תנאים מלאכותיים של מדידות ותיוק, בהם איבריו יאולצו להפיק מידע זהה לזה שכבר שמור בארכיון.

ב-1882 מפקדיו של ברטיון אישרו לו לערוך ניסוי של שיטתו, ולאחר מכן משטרת צרפת החלה ביישום השיטה שבהמשך קיבלה את השם "ברטיונז'". השיטה החדשה הייתה יעילה בהרבה מקודמתה, וכפי שטען ברטיון, "ארבע זוגות של שוטרים יספיקו, בפריז, למדידה כל בוקר בין השעה תשע ועד לצהריים, של 100 עד 150 איש שנעצרו ביום הקודם"‏[16]. מדידה של עצור ערכה כשבע דקות גם עם שוטרים לא מיומנים, הצילום לקח מעט יותר זמן; ושוטרים מומחים יכלו לשחזר את המידע מהכרטיסיות בתוך חמש דקות בממוצע. לאחר עשור של עבודה יכול היה ברטיון להתרברב שזיהה כ-4,564 פושעים חוזרים מתוך 100,000 הגברים ו-20,000 הנשים בהם טיפל בין השנים 1883 ל-1893‏[17].

שיטת הברטיונאז' הצליחה מאוד בעולם, אומצה ב-1893 בארצות הברית, בלגיה, שווייץ, רוסיה, רוב דרום-אמריקה, טוניסיה, מערב הודו הבריטית ורומניה. תרגומים של חוברת ההדרכה של ברטיון הופיעו בגרמניה, שווייץ, אנגליה ופרו, כמו גם בארצות הברית‏[18]. ברטיון זכה במדליית אביר בלגיון הכבוד הצרפתי ב-3 בספטמבר 1893, וכן במספר רב של עיטורי כבוד במדינות שאימצו את שיטתו, בהם אות אביר מסדר ואסה (Wasa) בשבדיה (ה-14 ביולי 1893), מפקד במסדר סנט-סבה (סרביה, 15 במאי 1895), קצין במסדר אוראנז'-נאסו (הולנד, 18 בפברואר 1896), מדלית כבוד מהמלכה ויקטוריה (אנגליה, 17 ביוני 1897), קצין במסדר כתר ברזל (אוסטריה, 17 בנובמבר 1897), מפקד מסדר סנט סטניסלאוס (רוסיה, 13 בדצמבר 1897), אביר מסדר דנבורג (דנמרק, 20 במרץ 1902), קצין במסדר הכוכב הרומני (20 באוגוסט 1902), אביר במסדר סן-מוריס ולזאר (איטליה, 30 בספטמבר 1908), מפקד במסדר לאופולד השני, (בלגיה, 20 באוגוסט 1912), מפקד במסדר המלכותי של איזבלה הקתולית (ספרד, 10 ביולי 1913) ומפקד במסדר סן-מוריס ולזאר (איטליה, 8 בספטמבר 1913)‏[19].

"לחנך את העין" של השוטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטיון קרא לשיטת תצלומי הזהות שלו "portrait parlé" (פורטרט מדבר), ובנה קורס הכנה לשוטרים ופקחים חדשים במטרה "לחנך את עינם" (קורסים בני שלושה חודשים, עם עשרים עד עשרים וחמישה משתתפים בכל פעם). הקורס התמקד בפירוק הפנים. הסטודנטים בו נדרשו ללמוד כיצד למדוד מאפייני פנים שונים, כגון האוזן, האף או המצח, ולתייג את המדידות בטקסונומיה מורכבת של צורות (קווי מתאר, פיתולים קפלים, מרווחים, זוויות וכדומה). חלק מטכניקה זו נועדה להקל על הזיכרון של פנים ותצלומי פנים. ברטיון האמין שהאדם יכול לראות ולזכור רק את מה שהוא מסוגל לתאר, ולכן יש לבנות עבורו אוצר מילים מיוחד שיוכל להפיק את נקודות עוגן לזיכרון‏[20].

בבחינה המסכמת בקורס הסטודנטים קיבלו כרטיסיית זהות של אדם מסוים, עם כל התיאור המילולי אך ללא התצלום שאמור להיות מוצמד אליה. הם נדרשו לזכור את פרטי הכרטיסייה בזיכרון, לפני שזו נלקחה מהם, ואז לזהות את האדם המבוקש בתוך קהל של אנשים (לעתים מסדרון של מבנה משטרתי נדחס באנשים שדימוי "שדרה עירונית" והנבחנים נאלצו לזהות בתוכו את ה"מבוקש" שלהם).

מאמר אוהד אנונימי בעיתון "הבוקר" (Le Matin) מ-1903, תחת הכותרת "הפורטרט המדבר" ("Le Portrait parlé"), תיאר את משטר החינוך הוויזואלי של שיטת ברטיון:

לפני גילוי "הפורטרט המדבר", הצילום לבדו שימש לחיפוש וגילוי פושעים. בדרך זו הייתה כמות גדולה של טעויות, בין שישים לשבעים אחוזים. מאז שסוכנים החלו לקחת את הקורס של מר ברטיון, הם אינם עושים עוד טעויות. הם אינם יכולים עוד לטעות. ... אדם הנכנס לשיעור של מר ברטיון נתקל מיד במוטו שנמתח באותיות גדולות לרוחב הקירות הלבנים. "העין", אומר המוטו, "רק רואה בכל דבר את הדבר אותו היא מחפשת, והיא מחפשת רק אחר מה שיש לה כבר לגביו מושג". אמירה הולמת מאין כמותה. בעבר, לאחר הבטה שקולה בתצלום, העין רק חיפשה בפנים [של הפושע] אותן בחנה את מה שכבר היה לה מושג קודם לגביו, כלומר, דמיון, דמיון לתצלום. וכך, מבין התצלומים הרבים בהם משתמשים בהדגמה של מר ברטיון, העין תבחין מיד בדמיון, כזה שיגרום לעין לומר: זהו אותו האדם. אך זה לא יהיה אותו האדם. ואולם אם העין תחפש אחרי משהו שונה מדמיון, כלומר, אחרי אוזן בעלת תלמים צמודים ובליטה נפולה (antitragus) מעל תנוך האוזן, ואף עם גב קמור ובסיס מוגבה, ותמצא אותם בשתי פנים, לא יהיה עוד סיכוי לטעות. הנפש תעורטל מרעיון הדמיון, וזה דבר הכרחי משום שבעוד שישנם אנשים שדומים זה לזה אך הם לא אותו האדם, ישנם אנשים שאינם דומים זה לזה אך הם אותו האדם

[21]

צילום זירות פשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום קרימינולוגי נוסף אליו חדרה המצלמה במאה ה-19 הוא צילום זירות פשע, וגם עליו ניכרת השפעתו של ברטיון. תצלום זירות הפשע היה עניין כאוטי שדרש הסדרה. ברטיון קבע סטנדרט לזווית העדשה, לפרספקטיבה, לקנה המידה, לנושאים שיש לצלם ולתאורה בה יש להשתמש. הוא הכניס סרגל מידה לתצלומים אלו והמציא מצלמה מיוחדת לצילום גופות בזירות הרצח: מצלמה בעלת עדשה רחבת זווית הממוקמת על גבי חצובה שאת שלושת רגליה ניתן להאריך ולמקמה מעל הגופה (כמעין אוהל) כשהעדשה מופנית כלפי מטה. כך צולמה הגופה במראה-על, בזווית של 90 מעלות (לרוב ניתן לראות את רגלי החצובה בתוך התצלום). בהגיעו לזירה, נדרש צלם המשטרה לצלם מראה-על שכזה, ובנוסף לו את הגופה בסביבתה יחד עם סרגל קנה המידה שיצביע על גודלו של האתר ומידתם של חפצים בסביבה, ותצלום שלישי - תקריב של הגופה מגובה הרצפה. בבתי המשפט בצרפת תצלומים אלו, שנחשבו לקבילים כראיה, הוצגו לא פעם בידי התביעה כדי לזעזע את חבר השופטים וכך להשיג הרשעה מהירה‏[22].

על פי עיתוני התקופה, החל משנות התשעים של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נהג ברטיון לצלם בעצמו את זירות הרצח בתיקים חשובים. ברטיון הקפיד ששוטרים לא יזיזו חפצים במקום, ותצלומי אתרי הפשע לרוב אינם כוללים סימנים של התערבות בו (בניגוד לתצלומי זירות רצח של משטרת ניו-יורק, שאמצה בתחילת המאה ה-20 את שיטת הצילום של ברטיון, אך בהם ישנן עדויות שונות להתערבות השוטרים בזירה, כגון הוספת כובעו של הנרצח על גבי גופתו, הזזת הגופה ממקומה, ובמקרים רבים, חדירה לתוך התצלום של רגלי וידי השוטרים)‏[23]. משנת 1902 החל ברטיון לצלם גם טביעות אצבע בזירות פשע‏[24].

ברטיון השפיע גם על פרקטיקת תצלומי פורטרט של גופות לא מזוהות בחדרי מתים. בתחילה תצלומים אלו נלקחו בידי עובדי חדר המתים בשעה שהגופה החלה להרקיב, אך עד סוף המאה ה-19 הם היו חלק קבוע בכל מקרה בו נדרשה הצגה של גופות. ההצגה של הגופה, או של תצלומה, כוון לציבור הכללי, בשאיפה למצוא משהו שיוכל לזהות את המת. אגף הצילום במשרד הזיהוי של ברטיון היה הסמכות המרכזית לכינון קווים מנחים לתצלום הזהות בחדר המתים‏[25]. כמעט כל תצלומי הפורטרט מחדרי המתים היו במראה מהחזית, משום שנועדו לזיהוי על ידי הקהל הרחב והלא מומחה.

ברטיון ופרשת דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום של האיגרת (Bordereau) שהפלילה את דרייפוס, בין השאר על סמך ניתוח כתב היד שערך לה ברטיון

יוקרתו של ברטיון הביאה לכך שנחשב כעד מומחה גם בתחומים בהם ידיעותיו היו מוגבלות מאוד, וכך נטל חלק בהאשמת הבגידה שנטפלה על הקצין הצרפתי היהודי אלפרד דרייפוס. בעוד שיהירות ושאפתנות מלאו תפקיד בהתנהלותו, היותו "אנטישמי ידוע" תרמה גם היא לחלקו בפרשה‏[26]. ברטיון שימש כעד תביעה בפרשת דרייפוס בשנת 1894 ואחר כך שוב ב-1899. הוא העיד כמומחה וטען כי דרייפוס הוא הכותב האמתי של איגרת מפלילה (Bordereau) שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. למרות העובדה שניתוח כתבי-יד לא היה תחום התמחותו, ועדותו הייתה מעורפלת, רצופת פיתולים ופגמים, היא היוותה גורם מרכזי בעיוות הדין ובהרשעתו הידועה לשמצה של דרייפוס. באמצעות מערכת מורכבת של מדידות, ניסה ברטיון להוכיח כי דרייפוס התכוון להסוות את כתב ידו על ידי חיקוי של כתב היד שלו כאילו מישהו אחר כתב אותו, כך, אם מישהו חשב שהאיגרת נכתבה בידי דרייפוס, הוא יוכל לומר כי מישהו אחר זייף הכתב שלו. שני בתי-המשפט הצבאיים קיבלו עדות זו, ודרייפוס הורשע. פסק-דין של בית המשפט הצבאי השני גרם לשערורייה ענקית, בסופו של דבר הפסיקה התהפכה. על ידי רבים, בהם אפילו מתנגדיו של דרייפוס, עדותו של ברטיון נתפסה כמוזרה מאוד בזמן המשפט החוזר, ושמו הטוב נפגע ומעולם לא שוקם.

מורשתו של ברטיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברטיונאז' הייתה השיטה המרכזית לקטלוג פושעים למעלה מעשור, ואלפי עבריינים חוזרים הובאו לדין באמצעותה, עד שטביעת אצבע החליפה לבסוף את שיטתו. פרנסיס גלטון, איש אשכולות אנגלי שהיה ממקדמיה של שיטת הזיהוי באמצעות טביעת אצבע פיתח גם שיטה לצילום מורכב שנועדה לחשוף את המראה הטיפוסי של קבוצות אוכלוסייה, כגון פושעים, בהסתמך על תצלום הזהות הסטנדרטי שפיתח ברטיון. טביעות האצבע הצטרפו לברטיונז' ונעשו יותר דומיננטיות במהלך השנים. ברטיון המשיך לפתח את שיטתו ולהפיצה בעולם עד שנפטר בשנת ב-1914 בשווייץ.

במוזיאון משטרת פריז ישנו חדר המוקדש למורשתו של ברטיון, כולל ארון תיקיות עם כרטיסיות זיהוי, מצלמת תצלומי "פוטו-רצח" של עצור, מזוודה עם כלי המדידה האנתרופומטריים, פסל של ברטיון ואות ליגיון הכבוד שלו. בהצפה שהייתה בפריז בשנת 1910 אלפים רבים של נגטיבים מזכוכית של זירות פשע ותצלומי זהות של משטרת פריז נהרסו. בשנת 1993, בשל מחסור בשטחי אכסון, נציגים של משרד הפנים הצרפתי החלו להשמיד כמויות גדולות של תצלומי "פוטו-רצח" שצולמו בשיטת ברטיון, של כל האנשים שנולדו לפני שנת 1907 (ככל הנראה נשמרו מהם רק אלו של מקרים מפורסמים)‏[27].

ברטיון זכה לאזכור בסדרת ספרי הבילוש המפורסמת שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל. בספר כלבם של בני בסקרוויל טוען ג'יימס מורטימור, שפנה לשרלוק הולמס בבקשת עזרה, משום שהוא המומחה השני ברמתו באירופה בעניינים פליליים. הולמס שאל "ולמי הכבוד להיות הראשון?" ונענה בידי מורטימור שזהו מר ברטיון.

גלריית תצלומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anonymous, "Le Portrait parlé." Le Matin, June 5, 1889
  • Bertillon, Alphonse, Identification anthropométrique: Instructions signalétiques, Paris, 1883.
  • Bertillon, Alphonse, "Du signalement anthropométrique." La Nature 13 (August 15, 1885): 163-64.
  • Bertillon, Alphonse, Ethnographie moderne: Les Races sauvage. Paris, 1883.
  • Bertillon, Alphonse, L'Identité des récidivistes et la loi de relégation. Paris, 1883.
  • Bertillon, Alphonse, Notice sur le fonctionnement du service d'identification de la préfecture de police. Paris, 1889.
  • Bertillon, Alphonse, La Photographie judiciaire. Paris, 1890.
  • Bertillon, Alphonse, "Photographie judiciaire à la préfecture de police de Paris." La Nature 17 (May 18, 1889): 387-91.
  • Bertillon, Alphonse, and André Chervin, Anthropologie métrique. Paris, 1909.
  • Bertillon, Suzanne, 1941. Vie d'Alphonse Bertillon, inventeur de l'anthropométrie, Paris, Gallimard.
  • Ellenbogen, Josh, 2012. Reasoned and Unreasoned Images: The Photography of Bertillon, Galton, and Marey, Pennsylvania: The Pennsylvania State University Press.
  • Frizot, Michel, Serge July, Christian Phéline, Jean Sagne, 1985. Identités : de Disderi au photomaton, éditions Photo Copies - Centre National de la Photographie, Paris.
  • Parry, Eugenia, 2000. Crime Album Stories: Paris 1886-1902, Zurich: Scalo.
  • Rhodes, Henry T. F. 1956. Alphonse Bertillon: Father of Scientific Detection.
  • Sekula, Allan, 1989. "The Body and the Archive" in The contest of Meaning, Richard Bolton (Ed.), The MIT Press, pp. 343-389.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Josh Ellenbogen, 2012. Reasoned and Unreasoned Images: The Photography of Bertillon, Galton, and Marey, p. 29
  2. ^ Gail Buckland, 2001. Shots in the Dark: True Crime Pictures, Boston: Bulfinch Press Book, p. 30
  3. ^ Alphonse Bertillon, Identification anthropométrique: Instructions signalétiques, Paris, 1883, introduction, lxxxiii, quoted in Ellenbogen, 2012, p. 30
  4. ^ Bertillon, 1883. L'Identité des récidivistes, pp. 2, 5. Quoted in Allan Sekula, 1989. "The Body and the Archive," p. 361-362
  5. ^ Bertillon, 1883. L'Identité des récidivistes, pp. 1-2. Quoted in Ellenbogen, 2012. Reasoned and Unreasoned Images, p. 30, note no. 7
  6. ^ Sekula, 1989. "The Body and the Archive," p. 358
  7. ^ Sekula, 1989. "The Body and the Archive," p. 352
  8. ^ Bertillon, Identification anthropométrique, Paris, 1883, introduction, xiv-xv
  9. ^ Bertillon, Identification anthropométrique: Instructions signalétiques, Paris, 1883, pp. 130-132. Quoted in Georges Didi-Huberman, 2003. Invention of Hysteria: Charcot and the Photographic Iconography of the Salpêtrière, Cambridge: The MIT Press, Appendix no. 10, pp. 287-288
  10. ^ Bertillon, 1890, La Photographie judiciaire, p. 17
  11. ^ Bertillon, 1890, La Photographie judiciaire, p. 17
  12. ^ Bertillon, 1890, La Photographie judiciaire, p. 17-18
  13. ^ ראו ספרו של אלנבוגן: Josh Ellenbogen, 2012. Reasoned and Unreasoned Images: The Photography of Bertillon, Galton, and Marey
  14. ^ Bertillon, Identification anthropométrique, Paris, 1883, introduction, xlii, quoted in Ellenbogen, 2012, p. 32
  15. ^ Sekula, "The Body and the Archive," p. 358
  16. ^ Alphonse Bertillon, "The Bertillon System of Identification," Forum, vol. 11, no. 3 (May 1891), p. 335
  17. ^ Gail Buckland, 2001. Shots in the Dark: True Crime Pictures, Boston: Bulfinch Press Book, p. 32
  18. ^ Sekula, 1989. "The Body and the Archive," p. 361, note 54
  19. ^ המידע מופיע במוזיאון משטרת פריז, בחדר התצוגה המוקדש לברטיון, לצד אות לגיון הכבוד שלו
  20. ^ Archive of the Prefecture of Police, Paris, DB 47, rapport budget No. 94, 1901. Quoted in Ellenbogen, 2012, p. 69
  21. ^ Anonymous, "Le Portrait parlé." Le Matin, June 5, 1889. Quoted in Ellenbogen, 2012, p. 71-72
  22. ^ Eugenia Parry Janis, "They Say I and I: and Mean: Anybody," 1994. in: Joel-Peter Witkin (ed.). Harms Way: Lust & Madness, Murder & Mayhem, Santa Fe: Twin Palms Publication.
  23. ^ Parry Janis, "They Say I and I, Ibid.
  24. ^ Gail Buckland, 2001. Shots in the Dark: True Crime Pictures, Boston: Bulfinch Press Book, p. 33-34
  25. ^ Arrêté réglementaire concernant le Service intérieur de la Morgue," May 15, 1882, Archives of the Prefecture of Police, Paris, DB 210. See Ellenbogen, 2012, pp. 43-45
  26. ^ Ellenbogen, 2012, pp. 29-30. Ellenbogen quotes Jean-Denis Bredin, 1986. L'Affaire, p. 77
  27. ^ Parry Janis, "They Say I and I, Ibid., note no. 7