יעקב טהון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טהון, 1945
המשרד הארצישראלי ביפו, 1908: ד"ר יעקב טהון (מימין) וד"ר ארתור רופין

ד"ר יעקב יוחנן טהוֹן (לעתים בתעתיק עברי תקני: טוֹן; בכתיב יידי: טהאָן; 23 במרץ 1880, לבוב, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית5 במרץ 1950, ירושלים) היה מנהיג ציוני ומראשי היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי; אחיו הצעיר של הרב, הסופר והעסקן הציוני חבר הסיים יהושע טהון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טהון נולד בשנת 1880 בעיר לבוב שבגליציה, אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. במהלך לימודי המשפטים ייסד בפולין את אגודת הסטודנטים הציונית הראשונה (1897). לאחר תקופה עבר לברלין, שם קיבל ב-1904 תואר דוקטור במשפטים ומונה למזכיר הוועד למען "בצלאל". בגרמניה פגש לראשונה בד"ר ארתור רופין, באותה עת מזכ"ל החברה לסטטיסטיקה יהודית, ובין השניים נרקמה ידידות עמוקה. עד עלייתו של טהון ארצה, בשנת 1907, עבדו השניים יחדיו במשרד לסטטיסטיקה ודמוגרפיה של היהודים.

בשנת 1907 עלה טהון לארץ ישראל עם רעייתו הראשונה, שרה. כעבור שנה עלה רופין ארצה, וטהון עבד כסגנו בהנהלת המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית. לאחר גירושו של רופין מן הארץ, בשנת 1916, מונה טהון למנהל המשרד.

טהון היה מתוקף תפקידו בעל עמדה ייצוגית של היישוב היהודי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נקט עמדה נייטרלית ביחס למעצמות הלוחמות על השליטה בארץ ישראל והתנגד למחתרת ניל"י, מתוך מחשבה כי טובת היישוב דורשת שמירה על יחסים תקינים עם השלטון העות'מאני. מלבד תפקידו הייצוגי, פעל שנים ארוכות לרכישת זיכיון על עמק החולה, לגאולת האדמה ועקירת המלריה מן הארץ. בתקופה זו נמנה גם בין מייסדי "הכשרת היישוב" וראשוני מנהליה.

בין השנים 19191930 היה טהון חבר הוועד הלאומי ובמהלך אסיפת הנבחרים הראשונה כיהן בנשיאות הוועד, מטעם מפלגת "הפועל הצעיר". ב-1921 נפגש, כחלק מקבוצת מנהיגים ציונים, עם וינסטון צ'רצ'יל בעת ביקורו של צ'רצ'יל בארץ, כששימש כשר המושבות. בפגישה זאת חזר צ'רצ'יל על מחויבותו להצהרת בלפור. נבחר גם לתפקיד יושב ראש ועד הקהילה היהודית בירושלים.

טהון התאפיין בסובלנות ובניסיון למציאת פשרה מוסכמת. בתוך כך חיפש דרכים להידברות עם הערבים ביישוב והיה מבין מייסדי תנועת "קדמה מזרחה" שנועדה לגשר על גלי האיבה בין יהודים לערבים. יחד עמו היו חברים בתנועה אישים כדוד ילין, אליעזר ילין, יצחק מולכו, חיים מרגליות קלווריסקי, יוסף קלוזנר, ר' בנימין ומשה סמילנסקי. הם ניסו לרקום קשרי תרבות וכלכלה עם אישים ערביים כבני משפחת נשאשיבי. בין היתר נמנה, יחד עם ארתור רופין, רבי בנימין, שמואל הוגו ברגמן, יהודה לייב מאגנס, הנס קוהן, חיים מרגליות קלווריסקי, יוסף לוריא, יצחק אפשטיין ואחרים, עם מייסדי "ברית שלום", אגודה ששאפה להגיע לפשרה טריטוריאלית בין היהודים לערבים בארץ ישראל והקמתה של מדינה דו-לאומית. האגודה חתרה להסדר חוקתי, שיבטיח שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה. עם זאת ראתה את עצמה האגודה רק כקבוצת עיון, שבמסגרתה יתקיימו דיונים בשאלה הערבית, ולא כמפלגה פוליטית.

טהון נפטר במרץ 1950, סמוך למלאת לו 70. הותיר אלמנה וארבעה ילדים. נקבר בבית הקברות סנהדריה שבירושלים.

זכרו הונצח ברחובות ביישובים שונים בישראל.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעייתו הראשונה של טהון, שרה טהון לבית בראט (1881–1920), הייתה ממובילות המאבק לשוויון זכויות האישה.‏[1]
רעייתו השנייה, חנה (הלנה) טהון לבית כהן (1886–1954), הייתה פובליציסטית וסופרת.‏[2]
טהון היה אב לארבעה: מאשתו הראשונה: תיאודור טהון, יהודית הלב"ץ, רפאל (רפי) טהון; ומאשתו השנייה: נורית זיו (זלמנסון).

בנו הבכור, תיאודור טהון‏[3] (שנקרא על שם תיאודור הרצל), הצטרף בשנות ה-20 למושב הראשון, נהלל, ועסק בו בחקלאות. בראשית שנות ה-30 פנה לעסוק בתיירות במזרח התיכון ופתח סניף של סוכנות הנסיעות "פלתורס" בבגדד. בהמשך נדד עם משפחתו בעקבות עבודתו לקהיר. היה נשוי לשרה ואב לשניים: אורי טהון (1927–2005) וליה טהון-אופנבך (נולדה ב-1929).‏[4] נפטר ב-1978 בחיפה.
בנו של תיאודור, אורי טהון, ליווה ספינות רכש בפלי"ם, היה אחראי על רכישת הקרקעות וזכויות המעבר של המוביל הארצי ויתר מפעלי חברת מקורות (19521968), כיהן כמושל הצבאי של א-טור שבדרום סיני בעקבות מלחמת סיני (1956-7), כמושל צבאי ברמת הגולן בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) וקצין קישור לשיעים בדרום לבנון במבצע ליטאני (1978). בוגר המחזור הראשון של המכללה לביטחון לאומי. מנכ"ל החברה לפיתוח קיסריה (1968-9), יועץ לענייני ערבים של שר החינוך יגאל אלון (1969–1974), מרכז הקמת מפעלים משותפים ליהודים ולערבים בחברת העובדים (1974–1977).‏[5]

בתו יהודית הייתה עובדת סוציאלית. נישאה לבן-זוגה מימי נעוריה, ישעיהו הלב"ץ, התגוררה בחיפה והייתה אם למיכל, גדעון (גידי) ותמר (תמי). בעלה ישעיהו, המפקח הראשי על רשת החשמל בצפון, יצא ב-18 במרץ 1948, במהלך מלחמת העצמאות, בטנדר משוריין לכיוון עכו בליווי חיילים בריטיים; השיירה הקטנה נקלעה למארב במבואות עכו, וארבעת העובדים נפלו קורבן ללינץ'.‏[6]
בנה של יהודית, גדעון (גידי) הלב"ץ (1937–1967), נפל בקרב בצור באהר שבמסגרת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.

בנו רפי טהון, חבר קיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, נבחר ב-1950 כיו"ר מועצה אזורית בקעת בית שאן במקום יוסף רייסקין (עדן)‏[7] (ממייסדי קיבוצו מעוז חיים‏[8]). הוא כיהן בתפקיד זה עד 1957,‏[9] אז הוחלף על ידי אלישע סולץ (אף הוא חבר הקיבוץ‏[10]).
בנעוריו השתתף, כחבר המחנות העולים, במסע לחרמון שהסתיים בהגעה לדמשק (1933), והנציח אותו בספרו "הלכנו לחרמון והגענו לדמשק" (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ט.‏[11]), וכן בהקפת ים המלח (1934), שאותה הנציח בספרו "הקפנו את ים המלח ברגל" (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ח). לאחר יציאתו לגמלאות חקר את תולדות אמו שרה טהון ופרסם בהוצאה עצמית את הספר "המאבק לשוויון זכויות האישה: סיפור חייה של שרה טהון" (תל אביב: ר’ טהון, תשנ"ו 1996).

בתו הצעירה של יעקב טהון, נורית, נישאה ליצחק זיו (זלמנסון), חבר ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בפולין לפני מלחמת העולם השנייה ובראשיתה, חבר קיבוץ עמיר שבאצבע הגליל.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארץ ישראל בשנות המלחמה העולמית: דו"ח, יפו: [חמו"ל], תרע"ט.
  • אוטו וארבורג: הנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית העולמית: קורות חייו ודברי הערכה, הרצליה: [חמו"ל], תש"ח.
  • Die jüdischen Gemeinden und Vereine in Deutschland. Gedruckt mit Unterstützung der Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaft des Judentums, Berlin: Verlag des Bureaus für Statistik der Juden (Veröffentlichungen des Bureaus für Statistik der Juden; Heft 3), 1906.‎
  • Die Juden in Oesterreich; im Auftrage des "Verbandes der israelitischen Humanitätsvereine B’nai B’rith für Oesterreich" hergestellt, Berlin: Bureau für Statistik der Juden,‎ 1908.‎

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "שרה לאה טהון", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 243; ידיעות ספרותיות: עלים: קבץ של דברי ספרות: לזכרה של שרה טהון, דואר היום, טורים 2–4, 11 באוגוסט 1922; צפי סער, חלוצות הפמיניזם: האשה שקידמה עצמאות כלכלית, באתר הארץ, 8 במרץ 2012.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "חנה (הילינה) טהון", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1369; חנה טהון, דבר, 31 במרץ 1954.
  3. ^ נדב מן, האלבום של ליה: מנהלל ועד בגדד, באתר ynet‏, 16 בנובמבר 2007; תאודור טהון, שער מנדלבאום, ירושלים, 1966 באתר ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.
  4. ^ ליה אופנבך (טהון) באתר מרכז מידע פלמ"ח.
  5. ^ אורי טהון באתר מרכז מידע פלמ"ח; נקרולוג: אורי דרומי, אחרי מות: כלי הנשק המוברחים הוסוו במטען של בצל: אורי טהון, מלווה ספינות רכש, רוכש קרקעות המוביל הארצי, 1927-2005, הארץ, באתר הפלי"ם וההעפלה.
  6. ^ 4 יהודים ו-5 חיילים נהרגו ליד עכו, דבר, 19 במרץ 1948; ישעיהו הלב"ץ ז"ל: 1908–1948, באתר ynet‏, 24 באפריל 2008 קובץ וידאו (ראיון עם בנותיו); דף לזכר ישעיהו הלב"ץ, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה; רח' הארבעה עכו, באתר "ארץ זוכרת יושביה". הדרך הראשית בעכו שבה נסעו נקראת על שמם: "דרך הארבעה".
  7. ^ אנשים ומוסדות, דבר, 15 בנובמבר 1950.
  8. ^ אורי דרומימה ייצא לך מזה?: יוסף עדן, ממייסדי מעוז חיים, 1912–2012, באתר הארץ, 13 ביולי 2012.
  9. ^ מועצה אזורית עמק המעיינות: היסטוריה.
  10. ^ אלישע סולץ באתר פתח תקווה – ראשונים.
  11. ^ חיים נגידספרים חדשים עיון ראשון: מסע לדמשק, מעריב, טור 3, 24 באוגוסט 1979.