סיד בארט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוח לא אנציקלופדי, אין הבחנה בין שמועות, אגדות ומציאות (ואין אסמכתאות לאלו או לאלו).
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סיד בארט
סיד בארט
מידע כללי
שם לידה רוג'ר קית' בארט
תאריך לידה 6 ינואר 1946
מקום לידה קיימברידג', אנגליה
תאריך פטירה 7 יולי 2006 (בגיל 60)
שנות פעילות 1964 - 1975
סוגה רוק פסיכדלי, ספייס רוק, פולק פסיכדלי, בלוז רוק, רוק ניסיוני, אוונגרד, פופ פסיכדלי
חברת תקליטים Harvest ,EMI

רוג'ר קית' בארט, שנודע בכינוי סיד בארטאנגלית: Syd Barrett;‏ 6 בינואר 1946 - 7 ביולי 2006) היה בין מייסדי להקת פינק פלויד. בהמשך הוציא שני אלבומי סולו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארט נולד בעיר קיימברידג' שבאנגליה, למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. אביו, ארתור מקס בארט, היה פתולוג ידוע ואמו, ויניפרד, הייתה עקרת בית. כבר מגיל צעיר החל לגלות עניין במוזיקה, והוריו תמכו בעיסוקו בתחום זה. אביו נפטר ממחלת הסרטן ב-11 בדצמבר 1961, כחודש לפני יום ההולדת ה-16 של בארט. בארט למד בתיכון לבנים בקיימברידג', שם חבר בגיל צעיר ליתום נוסף מאב, מבוגר ממנו במעט, רוג'ר ווטרס, אותו הכיר בכיתה לאמנות בבית הספר. השניים נהיו לחברים טובים ובילו שעות רבות יחדיו. את הכינוי "סיד" (Syd) רכש בגיל 14 מתוך התייחסות למתופף מקומי בשם סיד בארט (Sid). בארט שינה את צורת כתיבת השם כדי להבדיל ביניהם. בנעוריו הרבה בארט לצייר, וציוריו יוצאי הדופן העידו על אישיותו הססגונית והבלתי שגרתית ועל עולמו הפנימי העשיר בדימויים פסיכדליים יוצאי דופן.

בשנת 1965, הגיע בארט ללונדון, ויחד עם סטודנטים שהכיר בקולג' לאדריכלות, היה חבר בהרכבים שונים והצטרף לבסוף ללהקת "סיגמה 6" שנוסדה ב-1963 בה היו חברים: רוג'ר ווטרס (גיטרה), ריצ'רד רייט (קלידים), ניק מייסון (תופים), קלייב מטקאלף (גיטרה בס) וג'ולייט גייל (שירה). הלהקה ניגנה גרסאות כיסוי למוזיקת בלוז שחורה, והחלה לבצע שירים של בארט. שינוי הקו המוזיקלי גרר את שינוי שם הלהקה לפינק פלויד, על-שם שני נגני בלוז אלמונים שבארט אהב - פינק אנדרסון ופלויד קאונסל. בתחילת דרכה ב-1965, עזבו אותה השניים האחרונים, והלהקה כללה עתה את בארט עצמו, שלושת החברים הנותרים, וגיטריסט בשם בוב קלוז.

פעילותו במסגרת פינק פלויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם הקמתה, עזב בוב קלוז את הלהקה. בתחילה ניגנה פינק פלויד גרסאות כיסוי לשירי R&B (רית'ם אנד בלוז) שונים, כמו להקות רבות אחרות באותה התקופה כגון הרולינג סטונס, היארדבירדס וכו', ולאחר מכן החלה מגבשת קו מוזיקלי משלה שהיה בעיקר רוק אנד רול מאולתר ששאב השראה מג'אז מאולתר ומפופ-רוק בריטי כמו הביטלס, שהחל להיכנס למיינסטרים (זרם מרכזי) באותה תקופה. הרוק הפסיכדלי הבריטי החל את תור הזהב שלו, ובאותן שנים נפתח בלונדון מועדון ה-UFO, שפינק פלויד הייתה להקת הדגל שלו. מהר מאוד עלתה פינק פלויד על הגל הפסיכדלי, והפכה לאחת מן הלהקות המפורסמות בסצנת המחתרת הפסיכדלית של לונדון. הופעותיה הקיצוניות, על שלל האפקטים והצלילים המוזרים שבהן, משכו קהל רב.

הדבר לא נעלם מעיניהם של אנשי חברות התקליטים, וחברת EMI הייתה זו שהחתימה לבסוף את פינק פלויד על חוזה הקלטות. הסינגל הראשון של הלהקה, ארנולד ליין - (Arnold Layne) יצא בתחילת 1967. השיר הסקנדלי, אודות גבר שנוהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם, נכנס לעשרים הגדולים של בריטניה. השיר הבא, שיצא על EP ביוני, See Emily Play (שנחשב לאחד השירים הבולטים ביותר של בארט במסגרת פינק פלויד) כבר נכנס למקום השישי במצעד. השיר הנוסף ב-EP, הדחליל שיקף את תוכנית העבודה של בארט והיחס החם שלו לסמים, בעיקר ל-LSD. השיר נכנס לתקליט הראשון של פינק פלויד.

בשערי השחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1967 יצא אלבומה הראשון של פינק פלויד, "החלילן בשערי השחר". אף על פי שפיט טאונסנד אמר עליו בצער שהוא לא משקף את ההופעות של הלהקה, האלבום נחשב לאחד מעמודי התווך של מוזיקת הרוק בכלל והמוזיקה הפסיכדלית בפרט. מתוך 11 השירים שנמצאים בתקליט, כתב בארט 8 לבדו, ושניים מבין השלושה הנותרים כתב במשותף עם שאר החברים. סיד בארט היה ידוע בכך שנהג לנגן על צוואר הגיטרה שלו בצורה מסוימת בעזרת מצית, וכך יצר צליל משונה ומסתורי.

האלבום הציג עולם הזוי של יוצר ששקוע בעולם אגדות הילדים ומתעסק בהן באובססיביות. בארט בחר את שם האלבום על שמו של הפרק השביעי מתוך ספר הילדים הרוח בערבי הנחל, מאת הסופר האנגלי קנת גרהם. הרבה רגעים הומוריסטיים ישנם באלבום, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שבשורה התחתונה בארט מבקש לשוב לעולם הילדות המוכר והמוגן. סברה אחת היא כי מות אביו בעת שבארט היה בן 15, הותיר בו טראומה שבעקבותיה ביקש לשוב לעולם הילדות, מתוך געגועים לאביו. הסיפורים מלווים בצליל פסיכדלי ובקטעים אינסטרומנטליים בעלי סאונד חדשני, כמו גם בנסיונות מוזיקליים לא קונבנציונליים לאותה תקופה.

את האלבום הקליטו פינק פלויד באולפני Abbey Road המפורסמים בהם הקליטו הביטלס באותה העת, במקביל לפינק פלויד את האלבום "מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר".

שימוש נרחב ב-LSD[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתיד נראה ורוד לבארט ולפינק פלויד, אך סימנים מדאיגים החלו ניכרים ביוצר הצעיר והמוכשר: השימוש שלו בסמים הלך וגבר, ובאחת הפעמים, כשחברו הוותיק דייוויד גילמור בא לבקר אותו באולפן, בארט לא זיהה אותו. יליד קיימברידג' בעצמו, היה גילמור חבר באותה תקופה בהרכבים אחרים. התנהגותו של בארט הפכה יותר ויותר בלתי מוסברת ובלתי צפויה. רבים מעידים שראו אותו עולה ויורד מן הבמה במהלך הופעות על דעת עצמו, מנגן אקורד אחד במשך כל ההופעה או לא מנגן כלל. האלבום זכה להצלחה רבה, והלחץ על בארט בן ה-21 הלך וגבר. מעתה נדרשו פינק פלויד לא רק להוציא שירים ואלבומים נוספים, אלא גם להופיע בתדירויות גבוהות בהרבה. בארט הלך ושקע בעולם הסמים. פעם אחת נעלם לשלושה ימים ומשחזר, נדרש לתקופת החלמה בעקבות שימוש בסמים. ידוע המיתוס, ספק אם נכון, שבמשך שלושת הימים האלה דאג שלא יקלפו אותו, שהרי חשב שהוא בננה. נדמה שהקהל נהנה ממקרים הזויים אלו, לא מודעים לחלוטין לחומרת מצבו ולדאגתם של שאר חברי הלהקה.

בינתיים המשיכו פינק פלויד להופיע, אך בארט, כאמור, חדל מלתפקד בהופעות.

בהופעה בתוכנית אירוח אחת סירב לנגן בטענה האבסורדית ש"אם ג'ון לנון לא מנגן כאן, אז גם אני לא מוכן לנגן כאן". סיבוב ההופעות של הלהקה באוקטובר 1967 בארצות הברית נקטע לאחר 8 ימים בלבד עקב מצבו הנפשי המעורער. במהלכה של אחת ההופעות באותו סיבוב שנערכה באולם הפילמור ווסט שבסן פרנסיסקו, התיר בארט לאיטו את מיתרי הגיטרה שלו, והוציא אותה מכיוון. התנהגותו המוזרה והלא מוסברת נמשכה גם בתוכנית האירוח הטלוויזיונית המפורסמת של פאט בון, אליה הוזמנה הלהקה. במהלך החזרות לתוכנית צולמה הלהקה בטכניקת הפקה ידועה, כאשר חבריה רק מזיזים את שפתותיהם, אך לא שרים. לאחר מכן נלקחים הצילומים ו"מולבשים" על הפסקול המוקלט בנפרד. בארט שיתף פעולה חלקית, אולם כאשר נדרש להזיז את שפתיו, נעמד ללא תנועה מול המצלמות כאשר פניו קפואים. לאחר מספר טייקים (נסיונות צילום/הקלטה) שעלו בתוהו, וכאשר אנשי ההפקה שמו לב שמשהו מוזר ולא רגיל מתרחש באולפן, נחלץ רוג'ר ווטרס לעזרתו וביים בעצמו את הזזת השפתיים. המעריצים החלו לאבד סבלנות, כמו גם אנשי חברת התקליטים שדרשו שירים חדשים.

צירוף דייוויד גילמור ללהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירים Scream Thy Last Scream ,Vegetable Man ו-Apples And Oranges מהווים עדות חיה להתדרדרותו הנפשית של בארט. בצר להם, משהבינו שהישועה לא תבוא מבארט, פנו פינק פלויד לדייוויד גילמור בבקשה לצרפו כחבר חמישי בלהקה. ההרכב המחומש של הפלוידים התקיים רק חודשים מעטים, ובתקופה קצרה זו הספיק בארט לעבוד עם הלהקה על אלבומה השני, צלוחית מלאה סודות. האלבום שיקף את רמת המעורבות של בארט ביצירתו ובהפקתו, כשבניגוד לקודמו הכיל הפעם רק שיר אחד שכתב (Jugband Blues), ושעסק ביחס הלהקה אליו. גילמור, שבתחילה היה אמור לשמש רק כחיפוי לבארט בהופעות, בעקבות חששם של חברי הלהקה מהתנהגותו הלא צפויה, החליף לבסוף את בארט לחלוטין. במשך הופעות רבות היה גילמור ממלא את תפקידו של בארט, בעוד שהאחרון משוטט לו בחוסר מעש על הבמה, ולעתים מצטרף ומנגן.

חברי הלהקה הצעירים, המתוסכלים מן המצב, וחסרי הנסיון בהתמודדות עם מצבי משבר מסוג זה, ניסו לסייע לבארט כמיטב יכולתם בכמה הזדמנויות, ואף הצליחו (חלקית) להביאו לפסיכיאטר הידוע, רונאלד לאינג, אולם בסופו של דבר ללא הצלחה, והם מעולם לא התאוששו מן הצפייה בהתדרדרותו של בארט. גם בראיונות עכשוויים עימם ניתן להבחין ברגשות אשם קשים מצידם על כך שנתנו לבארט להתדרדר כך. דיוויד גילמור אמר במספר הזדמנויות שבאותה תקופה הם לא היו חברים טובים לבארט, והתעוורו מן ההצלחה ולחץ חברת ההקלטות. בנוסף הוא העיד שהוא מאמין שהיה ביכולתם לעצור את ההתדרדותו. המתופף ניק מייסון סיפר בסרט שנעשה על בארט ועל הלהקה, שכאשר הם תיארו לאדם מסוים את מצבו של בארט ואת הסימפטומים הנלווים, שאל אותם אותו אדם (ספק בצחוק) האם הם בטוחים שזוהי הבעיה של בארט.

מלבד החלל הריק שהשאיר אחריו בארט כגיטריסט המוביל וככותב מרבית החומר של הלהקה, היו פינק פלויד זקוקים למנהיג חדש. את התפקיד הזה מילא רוג'ר ווטרס. בינואר 1968, בדרך לאחת ההופעות, העלה ווטרס את הרעיון לא לאסוף את בארט מביתו. חברי הלהקה המיואשים ערכו הצבעה, ולבסוף הוחלט להשאירו בביתו. בארט מצידו היה במצב גרוע כל כך, עד שלא שם לב כלל לעובדה כי ננטש מאחור.

באפריל 1968 נדחק בארט סופית מהלהקה, ופינק פלויד יצאה לדרך חדשה, בדרכה לשנות את עולם המוזיקה. בארט נהג להמשיך לבוא להופעות, להסתנן אל השורה הראשונה ולבהות בגילמור הצעיר, שלא ידע כיצד לנהוג אל מול חברו הוותיק. מסופר גם שבארט היה "מבלה" זמן רב מחוץ לאולפן ההקלטות, מחכה להזמנה פנימה.

קריירת סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופת החלמה שב בארט לעבודת אולפן, ובמאמץ רב ובעזרתו הצמודה של דיוויד גילמור וחברים נוספים, הצליח להוציא שני אלבומי סולו בשנת 1970 - The Madcap Laughs ו- Barrett.

עטיפת "חסר העכבות צוחק", 1970
עטיפת "בארט", 1970

האלבום הראשון, "הכובען המטורף צוחק", הוקלט בשני חלקים- הראשון בין מאי ליוני 1968, והשני בין אפריל ליוני 1969. שני החלקים הוקלטו באולפני Abbey Road. על אף שהיו אלה אלבומים מעניינים, רוב מבקרי המוזיקה של התקופה ראו בהם עדות להתפרצות הטירוף באישיותו של בארט. ב-6 ביוני 1970 ערך בארט את ההופעה החיה הראשונה שלו כסולן מאז עזב את הלהקה, באולם האולימפיה שבלונדון. לבמה עלו איתו דיוויד גילמור שניגן בבס, וג'רי שירלי, מתופף להקת המבל פיי. השלושה ניגנו ארבעה שירים במשך פחות מחצי שעה. במהלך השיר הרביעי הניח בארט לאט ובנימוס את הגיטרה שלו, ועזב את הבמה.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1972 הרכיב בארט להקה חדשה- Stars. הלהקה ערכה הופעה בקיימברידג', וזו נחשבה לאסון גדול. אחד החברים בה, המתופף טווינק, סיפר בראיון שבארט הראה לו את הביקורת הגרועה שקיבלה ההופעה באחד העיתונים, ופרש במקום. ב-1974, שיכנע פיטר ג'נר (ממנהליה הראשונים פינק פלויד) את בארט לחזור לאולפני Abbey Road ולנסות להקליט, אך ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. לאחר מכן, החליט בארט בשנית לפרוש מעסקי המוזיקה. הוא מכר את הזכויות על אלבומי הסולו שלו לחברת ההקלטות, ועבר להתגורר במלון דירות בלונדון. בהמשך שנות השבעים נדד בין דירות שונות בלונדון, הקריח והשמין, ונתקף סכיזופרניה שהחריבה סופית את אותו מוזיקאי צעיר ומוכשר שהביא את פינק פלויד לגדולה. בנוסף ייתכן שסבל מהפרעה דו קוטבית ומתסמונת אספרגר. נראה שהשימוש הנרחב בסמים הזייתיים גרם לפרוץ המחלות אצלו. קיימים סיפורים רבים המתארים את ההתנהגות ההזויה ומצבו הקשה של בארט. באחד מהם מתואר מקרה בו בהתקף של טירוף הוא נעל את חברתו בחדר למשך מספר ימים, במהלכם פורר והשחיל חתיכות ביסקוויטים מתחת לדלת, שמא תגווע ברעב. ישנם גם תיאורים של אלימות מצד בארט כלפי חברתו. בנוסף, ישנם גם סיפורים המעידים על התעללות בבארט עצמו מצד גרופים (מעריצים) שפרצו לדירתו, ביניהם סיפור על נעילתו של בארט בתוך ארון מטבח (על אף שהאותנטיות של הסיפור שנויה במחלוקת).

ב-1978 עזב בארט במפתיע את המלון בו התגורר בלונדון, ואת שני החתולים שלו, פינק ופלויד (שלהם נהג לתת LSD עד שהפכו גם הם לבלתי מסוגלים לתפקד) וחזר ברגל לקיימברידג', שם התגורר עד יום מותו בבית אימו המנוחה, בודד וגלמוד. הוא המשיך לצייר, ואף נאמר עליו שכתב ספרים ועסק בגננות ובצילום, אך הוא סירב בתוקף להיחשף לציבור או להעניק ראיונות. אחותו, רוזמרי, הייתה הקשר היחיד שלו עם העולם החיצון, והיא טיפלה בו ולא איפשרה לאף אחד מחברי פינק פלויד לבקרו בטענה שכל דבר שמזכיר לו את העבר מכניס אותו לדיכאון ממושך. למרות הנסיון לנתק אותו מכל מגע עם העבר (כמובן מתוך דאגה לרווחתו), איפשרה לו רוזמרי לראות בביתה את הסרט התיעודי שה-BBC הפיק עליו. בארט אמר שהסרט היה "רועש מידי לטעמו", אך העיד שנהנה לשמוע את See Emily Play שוב. למרות הסתגרותו והתבודדותו של בארט, הציבור לא איבד בו עניין, ורבים אף נסעו לחפשו ברחבי קיימברידג'. אולם, נסיונות אלו לא הניבו פירות רבים, ולבסוף רק תמונות הפפארצי שהתפרסמו מדי פעם, המשיכו להנציח את חייו של הגאון המטורף ששקע באותה מהירות שבה זרח.

למרות זאת, במשך כל אותה תקופה המשיך בארט לקבל עד יום מותו סכומי כסף גדולים שהגיעו ל-6 ספרות, כל זאת מתמלוגי פינק פלויד, ודיוויד גילמור נהג "לוודא שהכסף הגיע כמו שצריך". באותה תקופה החלה אצל בארט גם התדרדרות פיזית כאשר לקה בכיבי קיבה וסוכרת מסוג B. ב-7 ביולי 2006 נפטר בארט בגיל 60 כתוצאה מסיבוכים של מחלת הסוכרת ומסרטן הלבלב. הלוויתו הייתה מצומצמת ביותר, ואף אחד מחברי פינק פלויד לא נכח בה או הוזמן אליה. לאחר מותו, קבעה אחותו רוזמרי נחרצות שהוא לא סבל ולא קיבל טיפול למחלות נפש מסוג כלשהו.

Shine on You Crazy Diamond[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מקרים של היתקלות בין בארט המעורער לבין חברי הלהקה ישארו חקוקים בזכרונם של החברים לנצח. הבולט ביניהם הוא מקרה שאירע בזמן הקלטת האלבום "Wish You Were Here" (הלוואי שהיית כאן). זהו אלבום מחווה לבארט אשר עוסק בניכור של עולם המוזיקה, ובפרט של חברת ההקלטות, ועל אדם שהנוכחות שלו חסרה (בעיקר מדובר על נוכחות נפשית, שזהו תיאור מהימן של מצבו של בארט). בולטים מתוכו שני קטעים המביעים באופן רגשי עמוק ביותר את הגעגועים העזים של חברי הלהקה אליו. הראשון הוא "זרח יהלום מטורף" (Shine On You Crazy Diamond), והשני הוא כשם האלבום, "הלוואי והיית כאן".

ע"פ ספרו של ניק מייסון, כרעם ביום בהיר הופיעה דמות גבר שמן עם ראש וגבות מגולחות וזה בהה בהם בזמן ההקלטה וכל כמה שניות הוציא מברשת שיניים, קפץ במקום וציחצח את שיניו. לאחר השתהות מסוימת זיהה רוג'ר ווטרס את האדם כסיד בארט, שעמו לא היה לחברי הלהקה כל קשר במשך שבע שנים, ופרץ בבכי. בארט מצדו התנהג כאילו הכול כשורה, שאל מתי מתחילים להקליט והביע רצון לחזור ללהקה. החברים לא לקחו את הצעתו ברצינות ופינו אותו מהאולפן בנימוס בריטי. למרבה האירוניה, הופיע בארט דווקא באמצע הקלטת Shine On You Crazy Diamond, שיר המוקדש לו ישירות (ראשי התיבות של הכותרת השיר אף מרכיבות את המילה Syd).

גם הדמות הראשית (פינק) בסרט החומה (The Wall) שיצא בשנת 1982 בעקבות אלבום הלהקה משנת 1979, והמגולמת על ידי בוב גלדוף, מבוססת על בארט, המכונס בעצמו והשקוע בעולם הזוי ומטורף של סמים. הסצנה שבה פינק נראה בוהה בטלוויזיה בעודו מחזיק סיגרייה מאופרת לחלוטין לקוחה ישירות מבארט, שנראה בתנוחה זו בדיוק באחד מביקוריו של רוג'ר ווטרס בביתו בתקופת ההתדרדרות. בנוסף ישנה בסרט סצנה בה פינק מגלח את גבותיו ואת כל שיער גופו.

פיטר ג'נר, שהיה מנהל פינק פלויד, אמר: "סיד היה האדם היחיד שאני מכיר שרוג'ר באמת חיבב."

השפעתו המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנים רבים העידו על השפעתו של סיד בארט על עבודתם. ביניהם דייוויד בואי (שהקליט כיסוי ל-See Emily Play), פול מקרטני, ג'ימי פייג', בריאן אינו ורבים נוספים. חלקם אף הביעו רצון לעבוד בשיתוף פעולה עמו בתחילת שנות השבעים.

מתוך ראיון עם דייויד בואי ב-1990:

"לבארט הייתה השפעה ענקית עליי, לגמרי. חשבתי שסיד לא יכול לטעות. חשבתי שהוא היה כישרון אדיר. הוא היה האדם הראשון שראיתי באמצע שנות השישים שיכול לקשט במה. היה לו את המראה המסתורי המוזר ההוא, עם ציפורניים צבועות בשחור ואיפור מלא בעיניים. הוא היה כמו דמות מתוך מחזה אינדונזי או משהו, והוא לא היה לגמרי מהעולם הזה..."

ניתן לשמוע את השפעתו (הישירה והעקיפה) של בארט גם על אמנים צעירים רבים. ישנן מספר להקות הקרויות על שם שירים שכתב או שמות מתוכם: "The Gigolo Aunts" "The Baby Lemonades", "Jeniffer Gentle". "בנוסף, למצבו וגורלו של בארט הייתה השפעה רבה על יצירותיו וכתיבתו של רוג'ר ווטרס (במיוחד באלבומים Dark Side Of The Moon ו-Wish You Were Here). רוג'ר ווטרס אמר בראיון איתו, שבתחילת דרכו ככותב מילים, היה בטוח שהוא לא מסוגל לכתוב מילים שיישתוו לאלה של בארט.

אוספים ואלבומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1988 הוציאה חברת EMI אלבום בשם Opel שכלל את עבודות האולפן של סיד וקטעים שלא ראו אור. בשנת 1993 הוציאה EMI אוסף של שלושה דיסקים בשם Crazy Diamond והוא כולל קטעים נוספים מקריירת הסולו של בארט שלא הושמעו לפני כן. באוסף זה ניתן לראות בבירור את ההתדרדרות התפקודית של סיד ואת חוסר היכולת או הרצון שלו לנגן את אותו קטע באותה צורה בהזדמנויות שונות. בשנת 2001 הוציאה החברה אלבום נוסף בשם The Best Of Syd Barrett: Wouldn't You Miss Me? שבו מובאים קטעים נוספים מתקופות שונות בחייו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Mike Watkinson, Crazy Diamond : Syd Barrett & The Dawn of Pink Floyd הוצאת אומניבוס, 1991

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]