הבה נגילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הבה נגילה הוא אחד הפזמונים הפופולריים מראשית הציונות, אשר בוצע לראשונה בשנת 1918. בהמשך בוצע על ידי מבצעים רבים, יהודים ושאינם יהודים. הפזמון מיוחס למלחין אברהם צבי אידלסון, הנחשב לאבי המוזיקולוגיה העברית, שעיבד את מנגינת הפזמון מניגון חסידי.

מקור הפזמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר, מקור הפזמון הוא כדלקמן: כאשר נכנסו צבאות הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי לירושלים ביום ראשון של חנוכה בשנת תרע"ח (1917), התעוררה שמחה רבה ביישוב היהודי, ורבים אף ראו במאורע סימן לביאת המשיח. אידלסון החליט לחבר פזמון לציון המאורע הגדול. הוא בחר מנגינה של ניגון חסידי ששמע אצל חסידי סדיגורה בירושלים ונרשמה על-ידו שנתיים קודם לכן, שינה אותה במקצת, כתב מילים למנגינה וכך נוצר הפזמון. הפזמון הושמע לראשונה בנשף שהתקיים בירושלים באותה שנה וזכה להצלחה רבה.

מילות הפזמון הן: "הבה נגילה ונשמחה, הבה נרננה ונשמחה, עורו אחים בלב שמח". עם זאת, בנוסח המקורי של אידלסון נכתב "עורו נא אחים בלב שמח".

שלא כפי שנטען בעטיפת אחד התקליטים בו מופיע השיר, מקור המילים אינו מתהילים, למרות שהצירוף "נגילה ונשמחה" מופיע בתהילים קי"ח 24.

היו ששיבשו את מילות הפזמון והבינו אותן כ"מוכרחים להיות שמח" (ומכאן הביטוי). ניתן להניח כי השיבוש נבע בעיקר מהשמעת הפזמון לעולים ולתושבים יהודים בחו"ל, שלא הכירו את המילים הספרותיות "עורו אחים בלב שמח".

עם מבצעי הפזמון נמנים:

הלחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחן השיר מבוסס על ניגון חסידי עתיק שהושר ברוב החצרות החסידיות, בהן חסידות חב"ד, חצרות בית צ'רנוביל, חצרות בית רוז'ין, חסידות אלכסנדר, חסידות קרלין וחסידות בעלז. על פי המקובל בחסידות בעלז, ניגוני ההקפות הם מבית מדרשו של המגיד ממזריטש. בחסידות בעלז ובחסידות סקווירא היה לחן זה משמש לניגון ההקפה השביעית בשמחת תורה.

לאחר תחילת השימוש החילוני בשיר, הורה האדמו"ר מבעלז[1] להפסיק לזמר את הלחן, וכך גם ברוב החצרות הפסיקו לשיר את הניגון.

השיר כתוב בסולם פריגיש הנחשב לחריג במוזיקה המערבית.

השמעות מיוחדות של השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]