שמחת תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ריקודים ותהלוכות עם ספר התורה הם המנהגים המרכזיים של החג. (תמונה זו נלקחה בהקפות שניות, במוצאי שמחת תורה)

שמחת תורה הוא מועד יהודי המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחלת פרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית.

בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחוג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).

מקור החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת ממתקים לילדים בשמחת תורה, 1657

מקור מחזור הקריאה השנתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת השבוע

מקורו של יום הוקבע על פי השיטה המחזורית של חכמי בבל שבה הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה אחת לשנה ביום זה, בניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.

יום החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסודו, נקבע שמחת תורה ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי), וכך הוא נחוג בכל תפוצות ישראל. בארץ ישראל, בה נחוג שמיני עצרת יום אחד בלבד ואין בה יום טוב שני של גלויות, נהגו לחגוג את שמחת תורה ביום שמיני עצרת עצמו (כ"ב בתשרי).

שם החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "שמחת תורה" מופיע בטקסטים מתוארכים[1]לראשונה רק במאה ה-11 בספרד אצל הרי"ץ גיאות: "רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה".‏[2] וכך הוא מכונה גם בזוהר.‏[3] וכך הוקבע בשולחן ערוך: "וקורין יו"ט האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה".‏[4]

לפני שהשתרש השם שמחת תורה, בסידורו של רב עמרם גאון, כונה החג בפשטות "יום שני של שמיני עצרת", ואצל רב האי גאון הוא כונה "יום טוב האחרון של חג".[5] קיימת אמנם תשובה המיוחסת לגאון ובה מופיע הביטוי "יום שמחת תורה" אבל ככל הנראה נוסח זה הוא תוספת מאוחרת לחיבור המקורי. בבבל כינו את היום "עיד אל תבריך" בערבית. השם "שמחת תורה" מופיע גם בסידור רש"י.

אופי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמחה עצמה לכבוד סיומה של תורה מקורה כבר במדרש האגדה (שיר השירים רבה), כפי שלמד ספר האשכול:

Cquote2.svg

"ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו", אמר ר' אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה... לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה.‏[6]

Cquote3.svg

אין המדרש מכוון כלפי יום זה בייחוד, אך ראשונים הסתמכו על דברי המדרש וממנו הסיקו פרטי הלכות על אופיה וצורתה של השמחה.

כיום עיקר השמחה מתבטאת בריקודים עם ספרי התורה, אך בעבר לא היה נהוג לרקוד והשמחה התבטאה באמירת פיוטים מול ספרי התורה, ובעשיית סעודה לציבור. בגרמניה היה מנהג נערים לפרק את הסוכות ולעשות מהם מדורה. בהמשך התחילו להקיף את הבימה מספר פעמים קבוע עם ספרי תורה בלי לרקוד, דוגמת הקפת הלולב בהושענות. המנהג לרקוד התחיל בפועל רק מהאריז"ל, אף שר' האי גאון הזכירו כמנהג מקומו.

הקריאה בתורה ומנהגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חג שמחת תורה בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, תחריט מאת האמן הצרפתי ברנרד פיקאר, (1723-1743)

בקריאת התורה קוראים בפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים, ונהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה (במספר קהילות נקראת עליית הילדים עליית כל הנערים).

חתני התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקרוא את סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית ומתחיל לקרוא מפרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע שהוא הראשון מספרי הנביאים.

במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה "חתן מעונה" הקורא את הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן, ובקהילות גאורגיה, קיים חתן רביעי, המכונה "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג, חוזר וקורא, את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.

במנהג איטליה לעומת זאת קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות.

מנהגים נוספים הקשורים בקריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה.

מנהג נוסף בחלק מקהילות האשכנזים הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה.

ההקפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקפות בשמחת תורה

את שיאן של חגיגות הסיום מסמלות ה"הקפות", בהן מוציאים את כל ספרי התורה (או מספר טיפולוגי של ספרים כמו 7, 13, 18 וכדומה) מארון הקודש, ועורכים עימם שבע הקפות או יותר מסביב לבימה כשהם נישאים בזרועות המתפללים, תוך שירה וריקודים. את טקס ההקפות נוהגים לערוך מספר פעמים במהלך החג ובצאתו.

הקפות בבית הכנסת, ציור משנת 1937 לערך.

מקורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקפות, בין של ליל שמחת תורה ובין של יום, אינן נזכרות לא בראשונים,

בארבעה טורים או בבית יוסף. ב"המנהגים", של ר' יצחק אייזיק מטירנא הוזכרו, אבל רק אלו של הלילה: "מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ד' הושיעה נא אלוקי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת". למחרת, בשחרית: "ומפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר שמע ישראל אחר גדלו ועומד אצל המגדל ואומר אנא ד' הושיעה נא כאמש רק שאין מסבב המגדל".

הרמ"א פסק את מנהג ההקפות בשו"ע: "נוהגין במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי התורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות (הוצאת כל ספרי התורה נזכרה גם בראשונים) וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב והכל משום שמחה".

מספרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה ברורה כתב בשם אחרונים: "יש מקיפים ג' פעמים ויש ז' פעמים, כמו בהושענא רבה, וכל מקום לפי מנהגו".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם יערי, תולדות חג שמחת-תורה - השתלשלות מנהגיו בתפוצות ישראל לדורותיהן. הוצאת מוסד הרב קוק 1964. ציון בהערות שוליים: תולדות חג שמחת תורה
  • הרב שלמה יוסף זווין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תש"ם

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אברהם יערי, תולדות חג שמחת-תורה - השתלשלות מנהגיו בתפוצות ישראל לדורותיהן
  2. ^ רי"ץ גיאת הלכות לולב
  3. ^ פנחס רנו ב, תיקו"ז נו,א
  4. ^ רמ"א תרסט
  5. ^ תה"ג שערי תשובה סי' שי"ד
  6. ^ האשכול (הוצאת אלבק) עמ' 105. וראה תיקוני זוהר, להרב מרגליות לזוהר פנחס רנו ב אות ב


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.