הנדריק לורנץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנדריק לורנץ
Hendrik Lorentz
1853 –‏ 1928
Hendrik Antoon Lorentz.jpg
תרומות עיקריות
מחקר על השפעת המגנטיות ועל תופעת הקרינה. פיתח את תורת היחסות הפרטית. הישגים נוספים: כוח לורנץ, התפלגות קושי-לורנץ וטרנספורמציות לורנץ.

הנדריק אנטון לורנץהולנדית: Hendrik Antoon Lorentz) ‏(18 ביולי 1853 - 14 בנובמבר 1928) היה פיזיקאי הולנדי וזוכה פרס נובל לפיזיקה (ביחד עם פיטר זימן) בשנת 1902 בזכות תרומתו למחקר על השפעת המגנטיות על תופעת הקרינה. כמו כן תרם לפיתוח תורת היחסות הפרטית, עליה קיבל את הקרדיט אלברט איינשטיין. הישגים חשובים נוספים שנרשמו לזכותו הם כוח לורנץ, התפלגות קושי-לורנץ וטרנספורמציות לורנץ.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורנץ נולד בעיר ארנהם שבמזרח הולנד. את לימודיו האקדמיים החל באוניברסיטת ליידן, שם למד מתמטיקה ופיזיקה. הוא הושפע רבות ממורהו, האסטרופיזיקאי פרדריק קייזר. לאחר שסיים את התואר הראשון שב לעיר הולדתו כדי לעסוק בהוראת מתמטיקה בבית ספר תיכון, ובמקביל המשיך ללמוד באוניברסיטת ליידן, עד קבלת התואר השלישי ב-1875. כותרת התיזה שלו הייתה "על התאוריה של שבירה והחזרה של אורהולנדית: Over de theorie der terugkaatsing en breking van het licht), ובה שיפר את התאוריה האלקטרומגנטית של ג'יימס קלרק מקסוול. ב-1878, והוא בן 24 בלבד, מונה לתפקיד שאך נוצר, פרופסור לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת ליידן, משרה בה החזיק במשך 34 שנים, עד פרישתו ב-1912. לאחר הפרישה ניהל את מוזיאון טיילרס (Teylers) בעיר הארלם, אך המשיך לשמש כיועץ חיצוני לאוניברסיטת ליידן וכן המשיך להרצות. ממשיכו בתפקיד היה פאול אהרנפסט ותחת ניהולו הוקם המכון לפיזיקה תאורטית הנקרא גם מכון לורנץ. בנוסף לעבודתו כפיזיקאי ותאורטיקן, בשנים 1918-1926 היה לורנץ יושב ראש הוועדה שהוקמה כדי לתכנן את הסכר אפסלוטדייק.

ב-1881 נישא לאלטה קתרינה קייזר, אחייניתו של פרדריק קייזר, מורהו לשעבר, ובתו של יוהאן וילהלם קייזר, מנהל בית הספר לחרטים של אמסטרדם והמעצב של בולי הדואר הראשונים של הולנד. בתם גרטרוידה הייתה לימים לפיזיקאית בעצמה. בנוסף לפרס נובל זכה לורנץ במדליות ופרסים נוספים, ביניהם מדליית רמפורד היוקרתית (1908).

עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנדריק לורנץ (מימין) ואלברט איינשטיין

בעבודתו בליידן עיקר עיניינו היה התאוריה האלקטרומגנטית בכל הנוגע לקשר בין חשמל, מגנטיות ואור. ממאמרים שפרסם, ניתן לראות כי בנוסף לעיסוקו הראשי בנושא זה עסק ותרם גם לתאוריות במכניקה, תרמודינמיקה, הידרודינמיקה ופיזיקת מצב מוצק. תרומותיו העיקריות היו בתחום האלקטרומגנטיות, האלקטרון ותורת היחסות.

בתאוריות שלו הציע לורנץ כי אטומים עשויים להכיל חלקיקים טעונים וכי התנודות של חלקיקים אלו הן שמייצרות את האור. כאשר קולגה שלו ותלמידו לשעבר, פיטר זימן, גילה את אפקט זימן ב-1896, סיפק לורנץ את ההסבר התאורטי לאפקט. השניים זכו על הישג זה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1902.

ב-1892 הציע הסבר לתוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי והוא כי הגופים הנעים מתכווצים בכיוון התנועה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]