תיקון המידות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב "אחרי ה' אלהיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא?", אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" - אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא" - אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו" - אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב "ויקבר אותו בגיא" - אף אתה קבור מתים."

בבלי, מסכת סוטה, יד א

תיקון המידות הוא תחום מרכזי ביהדות העוסק בזיכוך תכונות הנפש והטבת רגשות האדם, במטרה לעשותו לאדם שלם וטוב יותר. המקור למושג מצוי בתורה, "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ." (דברים, י',10) הביטוי "ללכת בכל דרכיו" שגם נמצא בתפילת שלמה המלך (מלכים א', ח' 58) – מבואר ככולל את תיקון המידות והטיית הרגשות לדרכים מתוקנות וראויות. בנוסף לספרים שנכתבו בעניין, היו בין חכמי ישראל שכתבו אגרות שקראו בהן לחזק את הנושא הזה של תיקון המידות.

בין מידות למצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מחכמי ישראל בכל הדורות ניסו לראות איך יש לחבר את מעשי המצוות עם תיקון המידות. ישנם כאלה שסברו כי תיקון המידות אינו מכלל תרי"ג מצוות. רבי חיים ויטל הוא ממובילי דרך זו. לדבריהם, תיקון המידות הוא מצע טוב, חשוב והכרחי לעשיית מצוות והוא היסוד עליו עומד האדם, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה"‏[1]. אחרים סברו, כי תיקון המידות הוא חלק בלתי נפרד מעשיית המצוות. מייסד דרך זו הוא רבנו בחיי. לדבריהם, המצוות וידיעת הדת מתחלקות לשני חלקים - חובות האיברים וחובות הלבבות, כאשר חובות הלבבות הן חשובות ונפוצות אף יותר מחלק מהמצוות של חובות האיברים‏[2]. לעומתם יש שסוברים כי תיקון המידות, הוא שלב להשגת החכמה שהיא המטרה, כאשר המצוות מהוות אמצעי חשוב והכרחי להביא את האדם לידי המיצוע במידותיו. כך סובר הרמב"ם[3].

אצל רבים ממחברי ספרי המידות המוטיבציה לחקירת מבנה הנפש ותיקון המידות הייתה במטרה לסלול דרך להגיע למדרגות רוחניות גבוהות של רוח הקודש ונבואה, כנראה בעקבות דברי חז"ל שטענו שהנביא צריך להיות מושלם בשכלו ומידותיו - "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר וענו".

מידות בתקופת חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שבתנ"ך (ובמיוחד בספר משלי) ישנם פסוקים לא מעטים הנוגעים לתחום זה, הקוראים לאדם לדבוק במידות טובות (ובמיוחד במידותיו של האלוהים) ולעשות צדקה ומשפט, אין בהם משנה סדורה, או ירידה לחקר הנפש, אלא התוויה כללית של רכישת מידות חיוביות כמו נדיבות‏‏‏[4], צניעות‏‏‏[5] ודבקות באמת, לעומת עזיבת והדחקת מידות שליליות כמו שנאה, נקימה ונטירה‏‏‏[6], חמדנות, עצלות‏‏‏[7], גאוה‏[8], כעסנות‏‏‏[9] ועוד.

חכמי המשנה והתלמוד ניסו להתוות מפה של רגשות חיוביים ושליליים, ותיארו למשל את האהבה, טוב הלב, האומץ, הענווה, והשמחה, כרגשות חיוביים ואת הגאווה, הכעסנות, הקנאה, צרות העין, היצריות, העצבות, הדאגה ותשוקת הכבוד כרגשות שליליים שצריך להתרחק מהם. בימי המשנה התחברו מספר חיבורים הנוגעים לענייני התנהגות נאותה ודרך ארץ כמו מסכת אבות ומסכתות דרך ארץ זוטא ורבה, אך העניינים הנוגעים במישרים לתיקון המידות מועטים בהם, ויש בהם הרבה דברים הקשורים לדרך ארץ, הנהגות טובות וחיזוק מעמדה של התורה ועבודת האל.

בתלמוד לא ראו לנכון ליצור דיונים מיוחדים על המסכתות הנוגעות להנהגות ומידות. אמרות שונות בענייני המידות מפוזרים ללא סדר בכל התלמוד, ובהן חלוקה בין מידות טובות ורעות, ובעיקר דברי שבח של המידות הטובות וגינויין של הרעות, אם בצורה מופשטת ואם על ידי הבאת דוגמאות.

ספרים עיקריים בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר, ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר. הכל לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאוים ואוהבים הדעות (=המידות) הרעות, ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, והיא כבידה עליהם למאד לפי חליים.
וכן ישעיהו אומר באנשים הללו "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר", ועליהם נאמר "העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חושך".
ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים, בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה, והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה "חכמה ומוסר אוילים בזו.""

רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ב' א'

לצד התעסקותם הרבה של חכמי ישראל, בהלכה, בהגות ובפרשנות תנ"ך, מעטים הם הספרים הקשורים לתיקון הנפש ועל עובדה זו עמדו בספריהם רבנו בחיי והרמח"ל.

חכמי ישראל בימי הביניים וליתר דיוק בתקופת תור הזהב בספרד בין המאות התשיעית וה-13 פרסמו מספר חיבורי יסוד הנוגעים לעניין כמו הספר "תיקון מידות הנפש" המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול (על פי חמשת החושים), "שמונה פרקים" חיבורו הידוע של הרמב"ם שמהווה מבוא לפירושו על מסכת אבות, ו"המספיק לעובדי השם" חיבורו של הרב אברהם בן הרמב"ם. חכמי ימי הביניים ניסו להבין ולהתחקות אחרי מבנה הנפש, על מנת לפעול למען תיקון האדם והבאתו לידי מדרגת הנבואה. רבנו בחיי בספרו הידוע "חובות הלבבות", שבו הוא מפנה את תשומת הלב ל"תורת המצפון המוזנחת" כדבריו, מחלק את חובת הדת לשני חלקים: ידיעת חובת האיברים וידיעת חובת הלבבות. לטענתו, גם בעיסוק ברגשות יש מצוות עשה ולא תעשה.

במאה ה-16 בתקופת הזוהר של הקבלה בארץ ישראל נכתב בידי הרב משה קורדובירו הספר "תומר דבורה", בו הוא מוצא את המשמעות העליונה של חיי האדם, בניסיונו של האדם להתדמות לקונו (לאל). ספר מוסר ותיקון מידות זה מבוסס מפורשות על עשר הספירות. ספר נוסף שנכתב באותה תקופה, שקשור לתיקון המידות על פי הקבלה הוא הספר "שערי קדושה" של רבי חיים ויטל תלמיד האר"י, שבהקדמתו הוא כותב שבידי הנביאים ויורשיהם הפרושים הייתה החכמה של זיכוך הנפש, אך שברוב הימים והדורות נתמעטו הלבבות והידיעות, ונסתם כל חזון, ולכן הדבר מניע אותו לחבר את הספר.

בסוף תקופת הרנסאנס יצר המהר"ל בחיבורו המקיף "נתיבות עולם", מיפוי מיוחד של תכונות הנפש, בו סיווג 32 תכונות נפש חשובות והגדרת התכונות (לב נתיבות חכמה), מהותן וההבדלים ביניהן, לאור דברי חז"ל. לאחריו יוצא הרמח"ל בספרו המפורסם מסילת ישרים בו הוא קובע סדר בשכלול המידות של האדם בעשר מעלות, עד להגעתו להיותו אדם קדוש בעל רוח קודש שגופו מהוה מקדש חי. ספר שהפך להיות, ספר מוסר מרכזי ברוב הישיבות.

רבי ישראל מסלנט מייסדה של תנועת המוסר, הוסיף נופך משלו ב"אגרת המוסר" שכתב. גם הרב קוק כתב ספר בנושא בשם "מוסר אביך", בו הוא דן בהיבטים שונים בתחומים אלו, הנוגעים למוסריותו של אדם. וכן כתב את הספר "מידות הראי"ה", בו הוא מסביר בצורה מעמיקה את עיקרן של המידות.

אבני דרך בתיקון המידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הכוזרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה הלוי (ריה"ל) בספרו הכוזרי (תחילת מאמר שלישי) סובר כי האדם כמו המושל במדינתו, צריך לתת לכל "יושביו" את לחם חוקם וסיפוק צורכיהם, ולנהוג בכולם בצדק. ובכך למצוא איזון בתכונות נפשו, כך שכל כח ורגש יהיה במידה הראויה, ויקבל את הביטוי הנדרש במקום ובזמן הנכון, תוך ריסון כל הפרזה וחריגה, ובדבריו:

"החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר" והוא האיש הראוי לשלוט, כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו".

על פי ריה"ל אדם הנוהג בדרך הזו, כאשר הוא נצרך לבצע איזו מטלה (ובמיוחד בתחום הרוחני), הוא ימצא את "כל כוחותיו נשמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם", מכיוון שנהג בכולם מנהג צדק ולא קיפח אחד בהם. כפירוט הוא אומר שהאדם צריך לחסום את הכוחות המתאווים לאחר שמילא את כל חסרונם, ולאחר מכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים השואפים להפריע לשלטונו, לאחר שנתן להם את חלקם בנצחנות בחכמות ודעות או לשם גערה באנשים רעים, ואך לחושים ולכוחות הטבעיים נותן את מה שהם צריכים, מנוחה ושינה במידה מספקת, ולחיוניים - ערות ותנועה די צרכם לשם פעולה בענייני העולם הזה. ולאחר כל אלו הוא יכול לקרוא ל"עדתו" להדבק במדרגה האלוהית, העומדת למעלה מהמדרגה השכלית.

הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם קבע בהקדמתו לפירוש מסכת אבות המכונה "שמונה פרקים", כי נפש האדם היא אחת, ויש לה ביטויים רבים, ולכן חיוניותה של הנפש האנושית מתפשטת על כל שיעור קומתו של האדם, ולכן הכוח הביולוגי של האדם נבדל למשל מהכוח הביולוגי של החמור‏[10]. עוד קבע עניין עקרוני, שמצוות היהדות למעשה הם אמצעי למטרה של תיקון המידות והשכל, והציוויים נועדו להביא את האדם לאיזון ולדרך האמצע שבה כל מידותיו מאוזנות וממוצעות. וכל זאת כדי שהאדם ירכז את מרצו במטרת-על אחת, שבה יהיו מרוכזים כל חייו והיא "בכל דרכיך דעהו"‏[11]. בנוסף, קבע כי כל מידה רעה, היא מחיצה המבדילה בין האדם לבין אלוהיו, וכל נביא הייתה לו מידה רעה קונקרטית, שהיא היא שגרמה לנבואתו להיות עמומה ולא בהירה, מלבד משה שתיקן את כל מידותיו בשלימות, והגיע לפסגת ההשגה האנושית, ללא כל חיץ בינו לבין ההארה האלוהית‏[12]. עוד קבע שאדם שמידותיו אינו מתוקנות נחשב ל"חולה נפש", ותקנתו הוא שילך לחכם, "רופא נפשות" שילמד אותו כיצד לתקן את מידותיו, בדיוק כמו שאדם שחולה בגופו, הולך לרופא שנותן לו תרופה לרפא את גופו.

רבנו בחיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ואמרו על אחד החכמים, שהיה יושב לעסוק בענייני בני אדם עד חצי היום, וכאשר מתבודד מחבריו, אומר: הגישו מאור המצפון - כוונתו בכך תורת חובות הלבבות"

רבינו בחיי, הקדמה, מהדורת קאפח עמ' ח

רבנו בחיי קובע שמקצוע של ידיעת המצפון וחקר הפנימיות הוא מקצוע חשוב בלימוד התורה, בין היתר בעקבות מאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי" (הרחמן - כלומר האל -את הלב רוצה). הוא טובע את המושג "אחרי המעשים ימשכו הלבבות", וקובע כי המעשים מטביעים את חותמם בנפש האדם, אם לחיוב ואם לשלילה. עוד הוא קובע שהאדם זקוק ללהיטות ורצון עז למען תיקון מידותיו, כי שינוי מההרגלים שנטבעו בו, מהווה מאמץ קשה לאדם, והוא משול כפי שכותב הרמב"ם לחולה שצריך לקחת תרופות מרות, ואף הוא מדמה זאת לחולה שצריך לקטוע אחד מאיבריו על מנת ששאר גופו יחלים. (עבודת ה', פרק ה')

הרב חיים ויטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"והנה עניין המידות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת "יסודית", הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע, והנה בנפש הזה תלויות המידות הטובות והרעות, והן כיסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלוויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המידות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית, המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד (ויקרא יז יד): "כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא", ולפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד."

הרב חיים ויטל, שערי קדושה א ב

הרב חיים ויטל קבע כי הנפש שממנה המידות היא הבסיס, התשתית והמכון לנשמה, רוחניות האדם וקיום המצוות, ולכן ישנה חשיבות רבה ביותר לתיקון המידות, יותר מאשר קיום מצוות, מכיוון שעל יסוד עקום, אי אפשר לבנות בניין מפואר, ולכן מידות רעות קשות יותר מעבירות, וכל זמן שלאדם יש מידות רעות, יקשה עליו לקיים את המצוות, וגם אם יקיים אותם, הוא יעשה זאת שלא לשם שמים, והדבר יהיה לו לטורח גדול, ויהיה בבחינת "לא זכה - נעשית לו [התורה] סם המוות", ואילו אדם שיש לו מידות טובות, עשיית המצוות תהיה קלה בעיניו.

הוא ניסה למפות את ארבע המידות העיקריות במקביל לארבעת היסודות שהיו נהוגים בזמנו. כך הוא סבר שיש בנפשו של האדם ארבעה יסודות רעים וטובים, וכנגדם מידות רעות וטובות:

הבעש"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעל שם טוב מייסד החסידות, חידש שיטה כללית שיש לה פרשנויות שונות, שבין היתר מתייחסת גם לתיקון המידות, שעיקריה מתמצים בשלושה שלבים: "הכנעה, הבדלה, המתקה". על פי שיטה זו בשלב הראשון, ב"הכנעה", האדם נדרש לקבל עול מלכות שמים ולהכניע ולרסן את המידות הרעות ולשלוט בהן. זהו שלב הכרחי שכן אם האדם פועל רק על פי הדחפים של מידותיו, הוא איננו יכול להתקדם לשלבים נוספים של התיקון שכן הוא ומידותיו הרעות נתפסות כדבר אחד. בשלב השני ב"הבדלה" האדם נדרש להבדיל בין טוב לבין רע, ולהבדל מהמידות הרעות שבו ולתפוס מהן מרחק. להשקיף עליהן מבחוץ ולדעת שהם לא חלק בלתי נפרד ממהותו. יש את מהותו שעומדת כשלעצמה ויש את הביטויים של מהותו שיכולים לקבל פנים וצורות שונות טובות ורעות. ובשלב השלישי ב"המתקה" האדם נדרש לדון את המידות הרעות שבו לכף זכות. למצוא את ניצוצות הטוב שבהן ולסנגר עליהן ולראות את הטוב והיפה שבהן, ובכך להמתיקן ולתת גם להן מקום ותפקיד במציאות, ולא לבטלן מכל וכל, שהרי האלוהות שרויה בכל, ואין דבר שאין לו מקום.

הרמח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמח"ל בהקדמת ספרו "מסילת ישרים" ביאר מדוע מעטים האנשים העוסקים בתחום של תיקון מידותיהם, מפני שהחיוב בזה מפורסם וידוע לכל, דבר הגורם לאנשים לדמות שהם מבינים בעניין, מבלי שיעסקו בפרטים של המידות וביסודותיהם, דבר הגורם למקצוע זה להתפס בידי הבורים, שהופכים אותו לביזארי ואיזוטרי. אסמכתא לתיקון המידות הוא מוצא בפסוק "כי כל לבבות דורש ה'". ואת תיקון המידות הוא מגדיר כמידות על פי היושר והמוסר, שגורמים לתפארת לעושיהם, המוליכים אל תכלית ההטבה האמיתית, שהיא חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות. הרמח"ל משרטט סוג של מסילה או סולם מוסרי, שעולים בו מעלה אחר מעלה באופן הדרגתי, ומתקנים את המידות. בין השלבים ב"סולם" זה הוא מונה את מאפיינים מצפוניים כמו זהירות מוסרית, זריזות מוסרית, נקיות מוסרית, פרישות חסידות, וענוה.

הגר"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המידות הן לפי טבע הגוף והנפש. והמעשים הם לפי הרוח. וכמו שהרוכב על הסוס יכול להכריחו לילך בדרך הישר, על ידי יגיעה, אף אם הוא סוס רע. כן אף מי נפשו רעה בטבע במידותיה, העיקר תלוי ברוח."

הגר"א, אבן שלמה, א' ה'

הגר"א בספרו "אבן שלמָה", כותב כי כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות, שהם כמו לבוש למצוות ולכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במידות. הוא טוען כי האדם נברא על מנת לשבר את מידותיו הרעות, ואם לא למה לו חיים. הוא מאבחן את שלשת המידות הרעות המרכזיות של האדם ככעס, תאווה וגאווה ("הקנאה, התאוה והכבוד"). לכל מידה יש היבט פנימי וחיצוני, למשל בתאווה יש חמדה של ממון ורכוש שהיא פנימית, ויש את הנאת הגוף כמו אכילה, שתייה וכדומה שהיא חיצונית. הוא כותב כי האדם צריך להתבונן על עצמו ו"לשקול את מידותיו במאזני צדק" ולחנך את עצמו להטות את מידותיו ממידה רעה לטובה עד קצה ההיפוך, כמו מכעס אל חמלה, ומגאווה אל שפלות, עד שיגיע למיצוע של המידה, שתהפוך להיות טבע שלו.

עוד הוא טוען שהדרך לתיקונם איננה דיכויים והדחקתם אלא עידונם באמצעות לימוד תורה. את הכעס הוא מציע לעדן באמצעות הלימוד הנצחני של ההלכה, ואת התאווה והחשק באמצעות לימוד האגדה וההגות המרחיבים את דעתו של האדם, ופורשים לו כנפיים (שם ב' ה'). הוא מציע למי שיש לו "מזג רע", לא ללכת כנגד טבעו כי הדבר לא יעלה בידו, אלא לחפש את דרך הישר לפי טבעו ("חנוך לנער לפי דרכו"), כך למשל אדם בעל מזג רצחני, צריך להיות שוחט או מוהל, ובכך לא יהפוך להיות שודד. עוד שם הוא כותב שצריך לחטט אחרי המידות הרעות של עצמו, ומי שמתעצל בכך, לא יעזורו לו כל הסייגים והגדרים שהוא מקבל על עצמו, כי הדבר דומה לפצע פנימי שלא נרפא. באגרת הגר"א שנכתבה לבני משפחתו ממסעו לארץ ישראל, הוא כותב כי עדיף ללמוד בספרי מוסר, ובספרי משלי-עם שנמצאים בכתביו, שהם טובים מכל ספרי מוסר.

הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב קוק בספרו "מוסר אביך" מוסיף הסבר נוסף להסברו של הרמח"ל וטוען שישנה סיבה נפשית לכך שמקצוע זה הוזנח, והוא חסרון גבורה נפשית, מפני שכאשר אדם רואה שהוא רחוק מתיקון המידות, דעתו נחלשת עליו, והוא מתייאש מלהגיע לתיקון מידותיו ומפסיק ללמוד את הנושא. עוד הוא טוען, שהאיסור של "לפני עיוור לא תתן מכשול" תקף גם במידות, דהיינו שיש איסור לגרום לזולת שיגיע למצב שתתפרץ אצלו מידה מגונה. הוא גם מחדש אבחנה בדבר בירור מידות מצרניות וניסורן אחת מהשנייה, שהיא היכולת להבחין בין תכונות נפש חיוביות ושליליות, שיש ביניהן קווי דמיון משותפים, ולאמץ את החיוביות ולדחות את השליליות. והוא מדגים את העניין במידה כמו ענווה שיש לה מידה מצרנית כמו עצב, שנראית קרובה לה, באשר יש בהן התכנסות של הרגשות, או במידה כמו גבורת נפש שיש לה מידות מצרניות כמו כעס, גאווה, שנאה, ונקימה, באשר יש בכולן תחושה של עוצמה פנימית, וכאשר אדם שונא, כועס או נוקם הוא טועה להרגיש בעצמו גבורה ועוצמה. ולתפיסתו האדם צריך להיות עסוק ב"ניסור המידות", ליצור אבחנה בין מידות טובות לרעות, כדי שיוכל להשתלם בטובות ולזנוח את הרעות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שערי קדושה, ח"א ש"ב
  2. ^ חובות הלבבות, הקדמה
  3. ^ שמונה פרקים, פ"ד; מורה הנבוכים ח"ג, פנ"ד
  4. ^ "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל", משלי כב ט‏
  5. ^ ‏ "אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ", משלי ג ז‏
  6. ^ ‏ויקרא יט ז‏
  7. ^ ‏משלי ו ו-יא‏, משלי כד ל-לד
  8. ^ ‏"תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב"‏‏, משלי טז ה‏
  9. ^ "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר", משלי טז לב‏
  10. ^ שמונה פרקים פ"א
  11. ^ שם פ"ה
  12. ^ שם פ"ז