הרכבת הרטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נופי הרכבת הרטית באלבולה ובברנינה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
לוגו

CH Landwasser 2.jpg
הרכבת הרטית על גשר לאנדוואסר בקו אלבולה
מדינה Civil Ensign of Switzerland.svg שווייץ Flag of Italy.svg איטליה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 2008, לפי קריטריונים 2, 4
קווי הרשת
הרכבת ברחובות העיר כור, בדרכה לארוזה

הרכבת הרטית (רומנש Viafier retica; גרמנית Rhätische Bahn; איטלקית Ferrovia retica, ובראשי תיבות RhB) היא חברת הרכבת הפרטית הגדולה ביותר בשווייץ, והיא פועלת ברחבי קנטון גראובינדן בדרום-מזרח המדינה, שם היא מפעילה את רוב שירותי הרכבת. אחד מקוויה חורג מגבולות שווייץ לאורך 2.5 ק"מ, ומגיע לעיירה טיראנו (Tirano) בלומברדיה שבצפון איטליה. עוד מפעילה הרכבת הרטית את שירות "גליישר אקספרס" (Glacier Express - "אקספרס הקרחונים") מדבוס ומסנט מוריץ אל צרמט בקנטון ואלה, ובעבר הפעילה קו רכבת אל בלינצונה בקנטון טיצ'ינו.

הרכבת הרטית נוסדה ב-7 בפברואר 1888 במטרה להקים מסילת רכבת בין לנדקווארט (Landquart) ודבוס (Davos). כיום היא חברה ציבורית שהונה נמצא בבעלות ממשלת קנטון גראובינדן (51%), ממשלת שווייץ (43%) והיתר בידי הציבור. הנהלת החברה שוכנת בכור (Chur), בירת קנטון גראובינדן.

אורכן הכולל של מסילות הרכבת של החברה מגיע ל-384 ק"מ, ואלה צרות ורוחבן עומד על 1,000 מ"מ. משום כך הרשת איננה מחוברת אל רשתות מסילות הרכבת הלאומיות של שווייץ ושל איטליה, ובנקודות ההשקה בין הרשתות, נדרשת החלפת רכבות. רשת המסילות של הרכבת הרטית עוברת בהרי האלפים של דרום-מזרח שווייץ וידועה בנופיה עוצרי הנשימה. שניים מקווי הרכבת הידועים כמסילות אלבולה (Albula) וברנינה (Bernina) הוכרזו בשנת 2008 כאתר מורשת עולמית המשותף לשווייץ ולאיטליה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הרטית נוסדה ב-7 בפברואר 1888 כחברת "מסילת הרכבת הצרה לנדקווארט-דבוס בע"מ" (Schmalspurbahn Landquart–Davos AG) ושמה לה למטרה לסלול מסילת רכבת בין שני היישובים. אבן הפינה הונחה ב-29 ביוני 1888, ובתחילת 1889 הושלם הקטע שבין לנדקווארט לקלוסטרס (Klosters). לאחר שמונה חודשים נוספים, ב-1890, הגיעה מסילת הרכבת ליעדה בדבוס‏‏‏[1]. ב-1895 שונה שם החברה ששמה לה למטרה את הקמתן של מסילות רכבת נוספות ברחבי גראובינדן, ל"רכבת הרטית". החל ב-1896 החלה רשת מסילות הרכבת של החברה להתפתח. באותה שנה הונחה מסילה מלנדקווארט לכור והלאה לטוסיס (Thusis), וב-1903 היא הוארכה עד לסנט מוריץ. ב-1904 הונחה מסילת רכבת בעמק הריין הקדמי עד אילנץ (Ilanz), וזו הוארכה עד דיזנטיס/מוסטר (Disentis/Mustér) ב-1912. ב-1909 הוארכה מסילת הרכבת מדבוס לכיוון דרום-מערב, עד פיליסור (Filisur), וב-1912 הושלמה מסילת הרכבת בעמק האין, מסנט מוריץ עד סקול (Scuol). מסילה זו חושמלה מיד עם הקמתה ועד שנת 1922 הושלם חיבורה של כל רשת המסילות לרשת החשמל.

ב-1942 השתלטה הרכבת הרטית על מסילת הרכבת מכור לארוזה (Arosa), ושנתיים לאחר מכן, השתלטה גם על מסילת "ברנינה" המוליכה עד לטיראנו שבאיטליה. אולם החל משנות ה-40 ועד לשנות ה-70 הייתה החברה שרויה במשבר כלכלי, ומפעם לפעם דובר על הפיכתה לחלק מהרכבת הפדרלית השווייצרית, אך בעזרת סיוע כספי מהממשלה השווייצרית, נמנע דבר זה, ושירותי החברה המשיכו ללא סגירת תחנות או צימצום היקפם. הסיוע הממשלתי הופחת בהדרגה בשנות ה-70 ובשנות ה-80 והחברה נאלצה להתייעל. תחנות רכבת לא רווחיות נסגרו והרכבת הרטית החלה פונה אל השוק התיירותי. פתיחת מנהרת ורנינה במזרח גראובינדן ב-1999 היה ציון דרך חשוב בתולדות החברה. נוסף על תנועת הנוסעים במנהרה, משונעים דרכו כלי רכב, בעיקר בחורף, ומספרם של אלה עמד על כחצי מליון בשנת 2006. למרות כל השינויים, רווחיה של החברה נמוכים ביותר, ובשנת 2007 עמדו על כ-1.2 פרנק שווייצרי בלבד‏‏‏[2]. החברה ממשיכה בתהליכי הייעול, והיא הודיעה על כוונתה לצמצם את מספר עובדיה בכ-10% עד סוף שנת 2008. ב-7 ביולי 2008 הודיע ארגון אונסק"ו על הכרזת הנוף התרבותי של קו אלבולה וקו ברנינה כאתר מורשת עולמית. בין נימוקיו של הארגון להכרזה נכתב כי המסילות:

"...מהוות דוגמה לשימוש ברכבת כדי להתגבר על בידודם של יישובים באלפים המרכזיים בתחילת המאה ה-20, אגב השפעה כלכלית-חברתית נמשכת על החיים בהרים. הן מהוות צבר סביבתי, אדריכלי וטכני יוצא דופן, וכוללות הישגים מתחום ההנדסה האזרחית והאדריכלות, המתקיימים בהרמוניה עם הנוף דרכן הן עוברות".‏‏‏[3]

ההכרזה אינה מתייחסת רק למסילות הרכבת עצמן, אלא לרצועה ברוחב של 500 עד 1,000 מטר לאורכן, ובכך מצטרפת הרכבת הרטית אל מסילות ברזל נוספות שהוכרו כאתרי מורשת עולמית, ובהן מסילת זמרינג באוסטריה ושלוש מסילות רכבת הרריות בהודו.

רשת המסילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הרכבת הרטית

מסילת לנדקווארט-דבוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרכבת הרטית בקלוסטרס

תחנת הרכבת בלנדקווארט היא צומת מסילות רכבת על גבולה הצפוני של גראובינדן, בה נפגשות מסילות הרכבת של הרכבת השווייצרית הפדרלית, עם רשת המסילות הצרה של הרכבת הרטית. המסילה של חברת הרכבות הלאומית ממשיכה מספר קילומטרים נוספים דרומה ומסתיימת בכור, ואילו לנדקווארט נחשבת לקילומטר אפס של הרשת הרטית.

המסילה לכיוון דבוס מתחילה בגובה של 523 מטר, אורכה 49.98 ק"מ, ולאחר טיפוס מתמיד בעמק נהר לנדקווארט, היא מגיעה לשיאה בתחנת דבוס וולפגאנג (Davos Wolfgang), בגובה של 1,625 מטר. בששת הקילומטרים הנותרים יורדת המסילה לגובה של 1,540 מטר ומסתיימת בשתי התחנות העיקריות של דאבוס - דורף (Davos Dorf) ופלאץ (Davos Platz). הקטע שבין קלוסטרס לדבוס תלול במיוחד, והמסילה עולה מגובה של 1,191 מטר עד לגובה של 1,625 מטר לאורך קטע מפותל באורך של כ-11 ק"מ בלבד. כיוונה הכללי של המסילה עד קלוסטרס הוא דרום-מזרח, ולאחר מכן היא פונה לכיוון דרום.

מאז שנת 1999 מתחילה בקלוסטרס מסילת ורנינה ובמקום נמצא אזור העמסת כלי הרכב לרכבות החוצות את המנהרה. מסילת לנדקווארט-דבוס חולפת על פני שש מנהרות שהארוכה שבהן היא מנהרת קלוס (Klus) באורך של 984 מטר, והשנייה באורכה היא מנהרת פוקסנווינקל (Fuchsenwinkel) שאורכה 785 מטר. מסילה זו הייתה הראשונה בין מסילות הרכבת הרטית והיא הושלמה ב-1890. השיפוע המקסימלי של מסילה זו מגיע ל-45 פרומיל.

מסילת דבוס-פיליסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרכבת בכור

מסילת דבוס-פיליסור היא המשכה לכיוון דרום-מערב של מסילת לנדקווארט-דבוס. תחילתה בתחנה דאבוס פלאץ, והיא יורדת מגובה של 1,540 מטר עד לפיליסור השוכנת בגובה של 1,080 מטר. אורכה של המסילה 19.3 ק"מ בלבד, ובפיליסור היא מתחברת למסילת אלבולה. השיפוע המרבי של מסילה זו מגיע ל-35 פרומיל.

מסילת לנדקווארט-טוסיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסילת לנדקווארט-טוסיס הייתה המסילה השנייה שהניחה החברה, והיא הושלמה ב-1896. מסילה זו שאורכה 41.28 ק"מ איננה תלולה במיוחד, והיא עוברת בעמק הריין ולאחר מכן ביובלו הדרומי - הריין האחורי. היא מתחילה בגובה של 525 מטר ולאורך 13.69 הק"מ הראשונים היא מקבילה למסילת חברת הרכבות הלאומית, שרוחבה מלא, עד שזו מסתיימת בתחנת הרכבת של כור. מכור ממשיכה המסילה הצרה לכיוון דרום-מערב, וברייכנאו (Reichenau) השוכנת בנקודת המפגש של הריין הקדמי והריין האחורי, היא פונה לכיוון דרום-מזרח וממשיכה לאורכו של האחרון. ברייכנאו מתפצל מהמסילה קטע חדש יותר המוביל מערבה לאורך הריין הקדמי והרוינאולטה עד לדיזנטיס/מוסטר. מסילת לנדקווארט-טוסיס ממשיכה מהפיצול עד סיומה בטוסיס בגובה של 697 מטר, מקום בו היא מתחברת אל מסילת אלבולה. השיפוע המרבי לאורכה של מסילה זו מגיע ל-25 פרומיל.

מסילת אלבולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסילת אלבולה בכתום
תרשים שיפוע של מסילת אלבולה
חתך של מנהרת אלבולה
פיתולי המסילה

יחד עם מסילת ברינינה, ממחישה מסילת אלבולה את יכולת האדריכלית והטכנית של סוללי מסילות הרכבת של החברה. המסילה מחברת את טוסיס עם סנט מוריץ ואורכה 61,67 ק"מ. היא עולה מגובה של 697 מטר עד לשיא של 1,815 מטר, ומסתיימת בסנט מוריץ בגובה של 1,775 מטר. לאורכה 55 גשרים, והידוע שבהם הוא גשר לאנדוואסר (Landwasserviadukt) שהיה לסימלה של המסילה (ראו תמונה בתבנית למעלה משמאל). בנוסף שוכנות לאורך הקו 29 מנהרות, שהארוכה שבהן, מנהרת אלבולה, נמתחת לאורך 5,865 מטר. השיפוע המרבי של המסילה הוא 35 פרומיל.

כיוונה של המסילה הוא מזרחה מטוסיס עד לפיליסור. בפיליסור היא פוגשת את מסילת דבוס-פיליסור, ופונה לכיוון דרום-מזרח לעבר מנהרת אלבולה. בקטע זה חמש לולאות שלמות או כמעט שלמות שבהן מונחת המסילה בצורת מעגלים, ואלה משלבים גשרים ומנהרות. לולאות אלה מאריכות את אורכה של המסילה כדי ליצור מדרון מלאכותי מתון שלאורכו תוכלנה הרכבות לנוע מבלי להחליק מטה. לאחר חציית מנהרת אלבולה שגובהה המקסימלי הוא 1,831 מטר, כמעט אלף מטר מתחת לפסגתו של ההר דרכו נחצבה, עוזבת מסילת הרכבת את אגן הניקוז של הריין, ומגיחה לעמק האין, שהוא יובלו של הדנובה. סמוך מצפון לסנט מוריץ פוגשת המסילה את מסילת האנגדין, והיא ממשיכה דרומה עד פונטרזינה (Pontresina), שם היא מסתיימת עם תחילתה של מסילת ברנינה. שמה של המסילה בא משמו של נהר אלבולה, יובל ימני של הריין האחורי, הנשפך אליו בטוסיס, ושלאורכו עובר רוב המסילה.

רכבת מגיחה ממנהרה

ב-1896 היו ברחבי גראובינדן מסילות ברזל באורך של 100 ק"מ בלבד. אזורים נרחבים בקנטון היו מבודדים, ומשך הנסיעה מכור לסנט מוריץ עמד על 14 שעות. לאור הצלחתה של מסילת לנדקווארט-דבוס, הועלתה לראשונה תוכנית של ממש לסלול מסילת רכבת אשר תחצה את גראובינדן מצפון לדרום, ותהווה את המשכה של מסילת לנדקווארט-טוסיס. מספר תוכניות נבדקו, כולל האפשרות להמשיך את המסילה עד לטריאסטה שבאיטליה. לבסוף, ולאחר השפרלמנט השווייצרי אישר את הפרויקט ב-30 ביוני 1898, החלה בנייתה של המסילה בספטמבר 1898. המסילה נחנכה ב-31 ביולי 1903, אם כי החיבור הממשי לסנט מוריץ באורך של שלושה ק"מ נוספים, הושלם רק שנה לאחר מכן, ב-1 ביולי 1904. המסילה חושמלה החל בשנת 1919, ועם השנים הוארכו רציפי התחנות שלאורכה ל-260 מטר, כדי שיוכלו להתאים לרכבות בנות עד שלושה-עשר קרונות, ובהן גם הגליישר אקספרס והברנינה אקספרס. בשנות ה-90 הקימה החברה מספר קטעים קצרים בהם שתי מסילות מקבילות שיאפשרו לרכבות בכיוונים מנוגדים לחלוף אלה על פני אלה. המסילה משמשת כיום לתנועת נוסעים ומשא, וכן לשינוע כלי רכב, מהם נמנע הצורך להשתמש בכביש העובר במעבר אלבולה בגובה של 2,312 מטר.

מסילת רייכנאו-דיזנטיס/מוסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכבת ברוינאולטה

מסילת רייכנאו-דיזנטיס/מוסטר היא המשכה של המסילה המגיעה מכור לכיוון מערב. אורכה 49.31 ק"מ; היא מובילה מרייכנאו בגובה של 604 מטר עד לדיזנטיס/מוסטר (Disentis/Mustér) בגובה של 1,130 מטר, והשיפוע המרבי לאורך הקו מגיע ל-27 פרומיל. מדיזנטיס/מוסטר ממשיכה מסילת הרכבת מעבר לגבולות גראובינדן לכיוון מרכזה של המדינה.

קטע זה נסלל במספר שלבים, שהראשון שבהם נחנך ב-1 ביוני 1903 וסלילת מלוא אורכו הסתיימה ב-1 באוגוסט 1912. חישמולו של הקו השולם ב-1 ביוני 1922. מסילת רייכנאו-דיזנטיס/מוסטר משמשת רכבות רגילות והיא גם חלק מנתיבה של הגליישר אקספרס מערבה לצרמט.

המסילה עוברת בעמק הריין הקדמי, והקטע הידוע ביותר לאורכה הוא ה"רוינאולטה" (רומאנש Ruinaulta; גרמנית Rheinschlucht - "נקיק הריין"). בקטע זה מתחפר הריין הקדמי בין צוקי אבן גיר לבנים וחשופים, הנישאים לגובה של עד 400 מטר. מקורו של הנקיק במפולת קרקע רחבת היקף שארעה לפני 10,000 שנים לערך, ואשר חסמה את דרכו של הריין הקדמי לחלוטין, אך עד מהרה פילס לו הנהר נתיב חדש. תחנות הרכבת לאורכו של הרוינאלטה הן אמצעי התחבורה היחיד להגיע אל קרקעית הנהר בקטע זה.

מסילת אנגנדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסילת האנגנדין מובילה לאורך נהר אין (Inn או En) מפונטרזינה ועד סקול. אורכה 56.80 ק"מ והיא אינה משופעת יחסית למסילות האחרות, שכן היא יורדת מגובה של 1,774 מטר ל-1,286 מטר בלבד. עם זאת, גם לאורכה של מסילה זו שיפועים מרביים של 25 פרומיל. המסילה פוגשת בתחילתה את מסילות ברנינה ואלבולה, ובמורד הנהר היא נפגשת מאז 1999 גם עם מסילת מנהרת ורנינה. חלקו העיקרי של הקו שאינו חופף לקווים אחרים הושלם ב-1 ביולי 1913 והיה הקטע המחושמל הראשון של הרכבת הרטית. בעבר היו תוכניות להאריך את המסילה לכיוון צפון-מזרח עד לאוסטריה, ולכיוון דרום-מערב, מעבר לסנט מוריץ ועד לגבול האיטלקי שמעבר למעבר מלויה. תוכניות אלה נזנחו משך 90 שנים, אולם כיום שוב מדובר על המשכה של המסילה לכיוון טירול שבאוסטריה.

מסילת ברנינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסילת ברנינה בחום
תרשים שיפוע של מסילת ברנינה
לאגו ביאנקו - מעל קו העצים

מסילת ברנינה מובילה מסנט מוריץ ומפונטרזינה לאורך עמק ברנינה שהעניק לה את שמה, דרך מעבר ברנינה והלאה דרך עמק פוסקיאבו (Poschiavo) עד לטיראנו, עיירת גבול קטנה כ-2.5 ק"מ מעבר לגבול האיטלקי.

המסילה נסללה על ידי "חברת הרכבת של ברנינה" (Bernina-Bahngesellschaft או BB) שקמה ב-1905, במטרה לסלול קשר מסילתי בין טיראנו לסנט מוריץ. לאחר שהתקבל האישור לפרויקט ב-1906, הוקמה המסילה במספר שלבים, וב-5 ביולי 1910 נפתח הנתיב למלוא אורכו. בתחילה הופעלה הרכבת לאורך המסילה רק בעונות הקיץ, ובשנים הראשונות לקיומה הייתה נתונה תמיד בסכנת פשיטת רגל. בעקבות הקשיים הכלכליים שנגרמו לחברה במלחמת העולם השנייה, נרכש הקו על ידי הרכבת הרטית ב-1944. זו חידשה את הקו, שינתה את תוואי המסילה במקומות בעייתיים והתאימה אותו לפעולה גם בחורף. בשנות ה-80 וה-90, שינע הקו בעיקר עץ ובעלי חיים מגראובינדן לאיטליה, וכאשר ענף זה גווע, החלה הרכבת הרטית לפתח את העניין התיירותי בקו וחנכה את הברנינה אקספרס.

מסילת ברנינה חוצה את כיכר הבזיליקה בטיראנו שבאיטליה

אורכו של הקו הוא 60.69 ק"מ והשיפוע המקסימלי לאורכו מגיע ל-70 פרומיל. לכאורה מהווה מסילת ברנינה את המשכה של מסילת אלבולה והשתיים נפגשות בתחנת הרכבת בסנט מוריץ, אך בשל הבדלי המתח, מדובר בשתי מערכות נפרדות הפועלות על פסים שונים. מיד עם תחילת מסעה בגובה 1,775 מטר, חוצה הרכבת את נהר האין דרומה, וחופלת דרך מנהרת שרנדירה 2 (Charnadüra II) שהיא המנהרה הארוכה ביותר לאורך מסילה (689 מטר). בזמדן (Samedan) נפגשת המסילה עם מסילת אנגנדין המסתיימת במקום. מסילת ברנינה יורדת לגובה של 1,716 מטר כ-2 ק"מ לאחר תחילתה, ולאחר מכן מתחילה בטיפוס מתמיד ששיאו באוספיציו ברנינה (Ospizio Bernina) בגובה של 2,253, ומעל לקו גבול העצים. כאן נפרדת הרכבת מהכביש העובר דרך מעבר ברנינה, וחולפת לאורף חופו המזרחי של לאגו ביאנקו (Lago Bianco - "האגם הלבן") השוכן בקו פרשת המים שבין אגן הניקוז של עמק הפו מדרום לאגם לבין זה של אין, יובלה של הדנובה שמצפון לו. למעט רכבות הרים ייחודיות, זהו קו הרכבת הלא מקורה הפועל כל השנה הגבוה בהרי האלפים. באזור זה שיפועי המסילה מגיעים עד 70 פרומיל, דבר המעניק למסילת ברנינה גם את התואר של אחת ממסילות הרכבת הרגילות המשופעות בעולם.

המסילה מתפתלת לאורך מספר פניות פרסה חדות המגשרות על המדרונות התלולים, ובפוסקיאבו, לאחר פרידה של כ-20 ק"מ, היא שבה ונפגשת עם הכביש. מפוסקיאבו בגובה של 1,014 מטר, יורדת המסילה לאורך 17 ק"מ עד לטיראנו השוכנת בגובה של 429 מטר. המסילה חוצה את כיכר הבזיליקה בעיר ומסיימת את מסלולה בתחנת הרכבת המשותפת לה ולקוי חברת הרכבת האיטלקית שמסילותיה ברוחב תקני.

מסילת כור-ארוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר לנגוויס
תרשים שיפוע של מסילת כור-ארוזה

מסילת כור-ארוזה מקשרת בין שני היישובים ואורכה 25.68 ק"מ. היא מתחילה בכור בגובה 584 מטר ומסתיימת בתחנת ארוזה השוכנת ברום של 1,739 מטר. השיפוע הממוצע של הקו הוא 22.23 פרומיל והשיפוע המרבי מגיע ל-60 פרומיל. הקמת הקו החלה ב-1912 על ידי חברת "רכבת כור-ארוזה" (Chur–Arosa Bahn או ChA), ומשנפתח זכה להצלחה שעמדה בניגוד להפסדיה של הרכבת הרטית באותה עת. אולם שנות המשבר במהלך מלחמת העולם השנייה גרמו לחברה לקשיים כלכליים, וב-1942 השתלטה עליה הרכבת הרטית.

המסילה מתחילה בתחנת הרכבת של כור, שם היא נפגשת עם מסילות ברוחב רגיל חברת הרכבת הלאומית. בדומה לחשמלית היא נוסעת דרך רחובות העיר וחוצה אותה מצפון לדרום. לאחר עצירה נוספת בתחומי כור ממשיכה הרכבת לכיוון מזרח. אף שחפירת מנהרה בה תעבור המסילה בתחומי העיר עמדה על הפרק בעבר, זו לא יצאה מעולם אל הפועל. בצידה המזרחי של כור עוזבת המסילה את עמק הריין ונכנסת לעמק שנפיג (Schanfigg). המסילה מטפסת בהתמדה לאורך העמק דרך מספר מנהרות וגשרים שהידוע שבהם הוא גשר לנגוויס (Langwieser Viadukt). אורכו 284 מטר והוא שוכן קילומטרים ספורים לפני ארוזה. משך הנסיעה לאורך הקו הוא כשעה והמהירות הממוצעת היא של כ-26 קמ"ש.

מנהרת ורנינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים של מנהרת ורנינה לצד מעבר פליאלה
הכניסה המזרחית למנהרה

מנהרת ורנינה מובילה לאורך 19,042 מטר מקלוסטרס בצידה צפון-מערבי אל זוש (Susch) בצידה הדרום-מזרחי. היא משמשת כקו המחבר בין צפון גאובינדן אל עמק אנגנדין במזרחו, ובעיקר כאמצעי פופולארי להובלת כלי רכב תוך עקיפת מעבר פליאלה (Flüelapass) שגובהו 2,382 מטר. מעבר זה חשוף בחורף למפולות שלגים כבדות.

הקמתה של מנהרת הרכבת או שיפור הכביש העובר דרך מעבר פליאלה היו נתונים בדיונים משך זמן רב. לבסוף נערך ב-22 בספטמבר 1985 משאל עם בקנטון, וזה הכריע לטובת האפשרות הראשונה. לאחר התדיינות משפטית שנמשכה מספר שנים, החלה חפירת המנהרה ב-1991 משני צדדיה, וב-26 במרץ 1997 נפרצה המנהרה לכל אורכה. מנהרת ורנינה נחנכה ב-19 בנובמבר 1999, ושלושה ימים לאחר מכן החל שירות הרכבת לעבור דרכה. המהירות המרבית המותרת במנהרה היא 100 קמ"ש, והנסיעה לאורך הקו עשויה לארוך כ-17 דקות, אך בפועל היא נמשכת 19 דקות. בממוצע משרתת המסילה כשתי רכבות להובלת כלי רכב בכל כיוון מידי שעה, וזאת נוסף על תנועת רכבות נוסעים רגילות.

שירותי הרכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גליישר אקספרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הגליישר אקספרס המקביל את פני הנוסעים
קרון מסעדה בגליישר אקספרס
הובלת עץ ומטען אחר
הובלת כלי רכב במסילת ורנינה

הגליישר אקספרס (Glacier Express - "אקספרס הקרחונים") הוא ללא ספק קו הרכבת הידוע ביותר של הרכבת הרטית, והוא שונה מיתר קוויה בכך שהוא חורג מרחק רב מגבולותיו של קנטון גאובינדן. במסגרת קו רכבת זה פועלות מספר רכבות ספורות מידי יום היוצאות מסנט מוריץ או מדבוס לצרמט (Zermatt) ובחזרה. הרכבת עושה את הדרך בכשבע וחצי שעות, עובדה שהקנתה לה את תואר החיבה "הרכבת המהירה האיטית בעולם" ("The slowest fast train in the world"). אורכו של הקו הוא 291 ק"מ, ולאורכו 291 גשרים ו-91 מנהרות. הוא מגיע לשיא גובהו במעבר אובראלפ (Oberalp) ברום של 2,033 מטר. בשל מהירות הנסיעה, תכיפות הרכבות הנמוכה יחסית והעובדה שהוא מקשר בין אתרי נופש וסקי לאורכם של הרי האלפים בדרום שווייץ, מיועד השימוש בגליישר אקספרס בעיקר לתיירים, ומושם דגש על נוחות השירות ועל השמת קרונות נוסעים בעלי חלונות גדולים במיוחד ברכבות הפועלות במסגרת הקו.

תחילתו של השירות ב-1926 והוא הופעל על ידי הרכבת הרטית ועל ידי שתי חברות רכבת נוספות, בעונות הקיץ בלבד ומסנט מוריץ ועד בריג (Brig)‏‏‏[4]. רק ב-25 ביוני 1930 נפתחה מסילת הרכבת מבריג עד צרמט לתנועה, ומשך הנסיעה לאורך הקו כולו עמד אותה עת על 11 שעות‏‏‏[5]. ב-1942 חושמל הקו למלוא אורכו, אך בשל מלחמת העולם השנייה הוא הופסק בין 1943 ל-1948‏‏‏[6]. ב-26 ביוני 1982 ועם השלמת מנהרת הבסיס במעבר פורקה (Furka), החל הגליישר אקספרס לפעול בכל עונות השנה וזמן הנסיעה התקצר משמעותית‏‏‏[7].

ברנינה אקספרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברנינה אקספרס הוא קו רכבת ידוע נוסף המופעל על ידי הרכבת הרטית. השירות מקשר בין כור לטיראנו שבאיטליה, ומשך הנסיעה הוא כארבע ורבע שעות. הרכבות עושות שימוש במסילות דבוס-פיליסור, אלבולה וברנינה, וחולפות דרך 55 מנהרות ו-196 גשרים‏‏‏[8]. בקיץ מופעל השירות גם בקטע שבין דבוס לטיראנו. תנועת הרכבת מתואמת עם אוטובוס הממשיך מטיראנו ללוגאנו.

רכבות נוסעים אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על שני שירותי האקספרס, מפעילה הרכבת הרטית 12 קווי רכבת, מהם שלושה מוגדרים כרכבת אזורית מהירה (Rregional Express או RE), שבעה כרכבת אזורית רגילה (Rregional או R) ושני האחרים הם קווי רכבת פרברית (S-Bahn) באזור כור. רוב הרכבות יוצאות מהעיר כור או חולפות דרכה, אם כי קיימים קווי רכבת המתחילים ומסתיימים בלנדקווארט וקווים פריפראליים לאורך עמק האין ולאורך מסילת ברנינה. קווים אלה משמשים ציבור נוסעים מעורב, הכולל גם תיירים, אך גם יוממים ונוסעים אחרים. הרכבת הרטית מספקת שירותים נוספים כמו נסיעות מיוחדות, שכירת קרונות נוסעים או חלקים מהם, טיולים לקבוצות, טיולים מאורגנים על בסיס נסיעה ולינה ותוכניות שונות המשלבות נסיעה ברכבת ובאמצעי תחבורה אחרים.

שירותי מטען והובלת כלי רכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הרטית מפעילה שירותי מטען מגוונים ממספר תחנות רכבת ונקודות העמסה ואיחסון לאורך רשת מסילותיה. כ-15% מנפח המטען שמובילה החברה הם נפט ומוצריו‏‏ המובלים לרוחבם של הרי האלפים, ובעיקר מבתי זקוק ברחבי איטליה לשווייץ‏[9]. עצים מהווים 10% נוספים מנפח המטען שמובילה החברה‏‏‏[10]. משאות אחרים מובלים במכולות, בקרונות משא שטוחים או בשיטת גל-נוע המיועדת למשאות מתגלגלים.

ענף רווחי במיוחד הוא ענף שינוע כלי הרכב, וזה פועל לאורך מסילת אלבולה עד עשר פעמים ביום בכל כיוון, אך בעיקר דרך מנהרת ורנינה, דרכה פועלות שתי רכבות בשעה בכל כיוון. חשיבותו של השירות היא רבה בעיקר בעונת החורף, עת התנועה בין כור ומרכז שווייץ לעמק האין מוגבלת בשל תנאי מזג האוויר.

סטטיסטיקה וציוד נייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטרים בקלוסטרס
קרון בקו לארוזה
רכבת ליד ויזן

אלו נתוני הסעת נוסעים והובלת משא כל ידי הרכבת הרטית בין השנים 2003 ו-2007‏‏‏[11]:

שנה 2002 2003 2004 2005 2006 2007
נוסעים 76,800 80,100 80,900 83,200 88,600 94,900
מטען (אלפי טונות) 16.3 17.0 16.5 15.8 17.0 16.7

כוח האדם המועסק על ידי החברה ירד מ-1,479 עובדים ב-2003 וב-2003 ל-1,378 ב-2007 ומתוכנן להמשיך ולהצטמצם במהלך שנת 2008. 54.9% מכוח האדם מועסקים בבקרת התנועה, 21% בציוד הנייד, 18.7% בתחזוקה, והיתר בשירותים מרכזיים‏‏‏[12].

ברשותה של הרכבת הרטית 1,340 יחידות שונות של ציוד נייד. אלה כוללות 147 קטרים, קרונות כוח וקרונות ניהוג, מהם תשעה קטרים היסטוריים; 382 קרונות נוסעים ו-811 קרונות מטען‏‏‏[13].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


Flag of Switzerland
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בשווייץ

העיר העתיקה בברןהמנזר הבנדיקטיני של יוחנן הקדוש במיסטרמנזר סנט גאלןשלוש הטירות, החומה והביצורים בעיר השוק בלינצונההר סן ג'ורג'ויונגפראו, אלטש וביטשהורןטרסות הכרמים בלבונופי הרכבת הרטית באלבולה ובברנינה (בשיתוף עם איטליה) • הזירה הטקטונית השווייצרית בסרדונה • התכנון העירוני של ערי ייצור השעונים לה שו-דה-פונד ולה לוקלבתי הכלונסאות הפרהיסטוריים בהרי האלפים (עם חמש מדינות אחרות)

Flag of Italy.svg
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית באיטליה

אגריג'נטוהמרכז ההיסטורי של אורבינוהטרולי באלברובלואסיזיארמון קזרטה, אקוודוקט ונוויטלי וסן לאוצ'וג'נובה • האזורים הארכאולגיים בפומפיי, הרקולנאום וטורה אנונציאטההאיים הליפרייםהבזיליקה של אקוויליההגן הבוטני בפדובהההרים הקדושיםהווילה הרומאית בקזאלההמעונות המלכותיים של בית סבויהסו נוראז'י די ברומיניהנקרופוליס בצ'רווטרי והנקרופוליס בטרקוויניההפארק הלאומי צ'ילנטו וואלו די דיאנו (כולל פאסטום, וליה וצ'רטוזה די פאדולה) • ואל ד'אורצ'העיירות שלהי הבארוק של הוואל די נוטו (דרום-מזרח סיציליה)ציורי הסלע בוואל קמוניקהוילה אדריאנהוילה ד'אסטהויצ'נצה והווילות הפלדיאניות בוונטוונציהורונהכנסיית סנטה מריה דלה גרציה והסעודה האחרונה מאת לאונרדו דה וינצ'ימודנהקסטל דל מונטההסאסי במטרההמרכז ההיסטורי של נאפוליהמרכז ההיסטורי של סיינהסירקוזה והנקרופוליס בפנטליקההמרכז ההיסטורי של סן ג'ימיניאנופורטוונרה וצ'ינקואה טרהפיאצה דיי מיראקוליהמרכז ההיסטורי של פיינצההמרכז ההיסטורי של פירנצההמרכז ההיסטורי בפרארהקרספי ד'אדההחוף האמאלפיטאניהמונומנטים הנוצריים המוקדמים ברוונההמרכז ההיסטורי של רומא ורכוש הכס הקדוש הנהנה ממעמד אקסטרה טריטוריאלי ובזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומותמנטובה וסביונטהנופי הרכבת הרטית באלבולה ובברנינה (בשיתוף עם שווייץ) • הרי הדולומיטיםמוקדי הכח של הלומברדים באיטליהבתי הכלונסאות הפרהיסטוריים בהרי האלפים (עם חמש מדינות אחרות) • הר אטנההווילות והגנים של משפחת מדיצ'י בטוסקנה * נוף הכרמים של פיימונטה: מונפראטו ורוארו