חבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חבור
Khabur,SheikhHamad.jpg

נהר החבור מדרום לאל-חסכה
אורך 486 קילומטר
גובה מוצא הנהר 350 מטר
ספיקה ממוצעת 45 מ"ק לשנייה
אגן הניקוז 37,081 קילומטר רבוע
מוצא מעינות "ראס אל-עין" בגבול סוריה-טורקיה
שפך נהר פרת
מדינות באגן הניקוז טורקיה וסוריה
Khabur River in Syria 2004 CIA map.jpg

נהר חַבּוּר (חָבוֹר במקרא; בערבית: خابور) הוא היובל הגדול ביותר השמאלי והאחרון של הפרת. עיקר זרימתו של הנהר בשטח סוריה. הנהר זורם בחבל ג'זירה. מקורו של נהר החבור באזור טורקיה אבל מקור המים העיקרי שלו הוא מעינות קארסטים באזור "ראס אל-עין" שעל גבול סוריה עם טורקיה. אורכו של החבור 460 ק"מ.‏[1] אל החבור זורמים מספר ואדיות שזרימת המים בהם היא רק בחלק מהשנה. ביחד הם יוצרים את האזור שנקרא "משולש החבור" או "אזור החבור העליון". באזור זה כמות הגשמים השנתית נעה בין 200 ל 400 מ"מ. כמות מועטה זו הופכת את מי החבור לכל אורך ההיסטוריה למקור מים חיוני לחקלאות באזור. החבור זורם בשטח סוריה בכוון דרום ונשפך לפרת ליד העיר בוסירה.

בעת העתיקה צמחו מספר תרבויות באזור החבור, דוגמה לכך הן תרבויות תל חלף, תל ברק, אורקש ועוד. האזור נתן את השם למשפחת כלי חרס מצוירים מתחילת האלף ה-2 לפנה"ס שנמצאה באזור צפון מסופוטמיה ונקראת "משפחת כלי חבור". באזור החבור התפתחה גם ממלכת מיתני שהגיעה לשיא גדולתה בתקופת הברונזה המאוחרת בין המאה ה-15 לפנה"ס ועד המאה ה-13 לפנה"ס.

אזור החבור מוזכר גם במקרא. לאחר שהושע בן אלה מלך ישראל מרד במלך אשור שלמנאסר החמישי בשנת 724 לפנה"ס, עלה שלמנאסר לשומרון והחריבה סופית בשנת 722 לפנה"ס. שלמנאסר הגלה את תושבי השומרון לאשור. הפסוק (מלכים ב, יז, ו) מספר " בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי."

בשנת 1960 החל פרויקט נהר החבור. נבנתה מערכת של סכרים ותעלות. נבנו 3 סכרים באגן החבור כחלק מתוכנית השקיה הכוללת גם סכר על נהר פרת. בקעת חבור הכוללת שטח חקלאי של 4 מליון דונם, מהווה את אזור גידול החיטה העיקרי של סוריה. אזור החבור העליון הוא מרכז אזור ייצור הנפט של סוריה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לכסיקון גאוגרפי חדש, בעריכת יהודה קרמון, הוצאת מסדה גבעתיים 1966, עמוד 407