שומרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שׁוּמֵרִית (eme-ĝir) הייתה שפתם של השׁוּמֵרִים. היא דוּברה בין האלף ה-4 וה-2 לפנה"ס בדרום מסופוטמיה. השומרית נדחקה בהדרגה בידי השפה האכדית של הפולשים ממוצא שמי, עד שחדלה כליל מלשמש כשפת דיבור; עם זאת, עדיין נמשך השימוש בשומרית כשפה ליטורגית וכשפת המדע והשירה (כמו הלטינית באירופה של ימי הבינים), ואף נלמדה באולפנות מיוחדות (E-DUBA). בשומרית נכתבו החשובים באפוסים השומריים, כמו "עלילות גילגמש", "אנכי ונינמח", "אדפה", "אתרחסיס", ו"עלילות לוגלבנדה".

סיווג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת סיווגה הגנטי של השומרית בתוך משפחת שפות כלשהי הידועה כיום, נותרה פתוחה, והתאוריות בנושא רבות ומגוונות. מספר חוקרים מצאו קווי דמיון דקדוקיים מסוימים בין השומרית לבין קבוצת השפות האלטאיות. אחרים מצאו דמיון בין התחיליות הדקדוקיות שבשומרית לבין אלו של השפות הכרתווליות והגאורגית. מאידך, האשורולוג הפיני סימו פרפולה הציג בכנס האשורולוגים הבינלאומי בשנת 2007 מעל ל-500 נתונים המצביעים לדעתו על קשר הדוק של השומרית לשפות הפינו-אוגריות.‏[1]

בשנת 1988 העלה השומרולוג הרוסי אנטולי קיפישין השערה לפיה, בהסתמך על כינויי הגוף השומריים, קיימת קרבה מסוימת בין השומרית לבין שפות המונדה המדוברות בצפון-מזרח הודו. אחרים אף נטו לקשר בין השומרית ליפנית או לשפות האוסטרונזיות.

הבלשן הפולני יאן בראון מצא קרבה מסוימת בין השומרית לבין השפה הטיבטית העתיקה (וממילא למשפחת השפות הסינו-טבטיות). תאוריה זו נתמכת ביותר מ-300 התאמות דקדוקיות, ובכללן כינויי הגוף, המספרים, שמות תואר, שמות חלקי הגוף, והתאמה פונטית, וכן אופן בניית המילים והמורפולוגיה.‏[2] בהתחשב במעמדה הדומיננטי של השפה הטיבטית העתיקה בעולם העתיק ובתפקידה הליטורגי, הרי שזוהי התאוריה היחידה כיום הנסמכת גם על נתונים היסטוריים תרבותיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השומרית שימשה כשפת הדיבור והכתיבה בדרום מסופוטומיה מסוף האלף ה-4 ועד לאלף ה-2 לפנה"ס. חוץ מבערים השומריות עצמן, נלמדה השומרית גם בצפון מסופוטמיה (אזור הפרת והחידקל), בעילם ובממלכות החיתים והחורים באסיה הקטנה. כתובות מסחריות ויצירות ספרותיות שומריות המתוארכות לאלף ה-3 לפנה"ס נמצאו אף בעיר אבלה בצפון סוריה, ששפתה הייתה אבלאית. לדעת מספר חוקרים, אף לוחיות טרטריה שנמצאו ברומניה ותוארכו לאלף ה-4 לפנה"ס, נכתבו בשפה הקרובה לשומרית.

תקופות בהתפתחות השפה השומרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לחלק את החומר הרב שנמצא בשפה השומרית לשש תקופות.

  • התקופה העתיקה (30002700 לפנה"ס בקירוב) – בה נכתבה השומרית בסימנים פיקטוגרפיים, וצוּרנים דקדוקיים לא סומנו כלל בכתב. סדר הסימנים על הכתב אקראי לעתים, וחלק גדול מהסימנים השייכים לתקופה זו עדיין לא פוענח היטב.
  • התקופה הקדם-קלאסית (2700–2500 לפנה"ס) – בתקופה זו החל להיוצר כתב היתדות הראשוני. צורנים דקדוקיים נכתבים חלקית. לתקופה שייכות כתובות מִנהליות וספרותיות רבות.
  • התקופה הקלאסית (2500–2200 לפנה"ס) – הלשון השומרית בצורתה ה'טהורה' ביותר. בתקופה זו נכתבו החשובות שבכתובות השומריות, כגון אלו של גודאה מלך לגש.
  • התקופה הבתר-קלאסית (2200–2000 לפנה"ס) – ניכרת התחלתה של השפעה שמית-אכדית רבה.
  • התקופה הבתר-שומרית המוקדמת (2000–1700 לפנה"ס) – לתקופה זו שייכות כמעט כל היצירות הספרותיות השומריות הידועות כיום. עם זאת, השומרית כבר חדלה מלשמש כלשון חיה, והשימוש בה נעשה בקרב משכילים דוברי אכדית, דבר שגרם להשפעה שמית רבה על הדקדוק והמורפולוגיה.
  • התקופה הבתר-שומרית המאוחרת (1700–100 לפנה"ס) – לשון ספרותית בלבד שנלמדה בבתי ספר מיוחדים כשפה ארכאית. משפטים ומילים שומריות רבות נכתבות בתוך טקסטים באכדית.

פונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב יתדות שומרי קדום

ידועות כיום שתי מערכות כתב שומריות שונות.

הכתב השומרי מורכב מסימנים המייצגים מילים שלמות (לוגוגרמות) והברות בודדות (סילבוגרמות). כתב היתדות הלוגוגרפי-סילבלי התפתח בהדרגה מן הכתב הפיקטוגרפי הקדום, שבו כל סימן ייצג מושג שלם על כל האסוסיאציות הקשורות אליו, יותר מאשר 'מילה' במובנה הדקדוקי. מספר הסימנים השומרי בתחילה עלה על אלף, אך צומצם בהדרגה לכמה מאות. כמחצית הסימנים שימשו כלוגוגרמות וסילבוגרמות בו-זמנית (בדומה לסינית בת ימינו, שבה כל לוגוגרמה יכולה לשמש אף כסימן הברה בלבד, למשל בתעתיק של שמות זרים), שאר הסימנים שימשו כלוגוגרמות בלבד. עקב מקורם הפיקטוגרפי של הסימנים נוצר מצב שבו לכל סימן היו כמה משמעויות אסוציאטיביות. כך למשל, כוכב סימֵּן את המילה DINGIR (אל). ציור רגל שימש בו זמנית ללוגוגרמות GUB (לעמוד), DU (ללכת), GEN (קשה), וTUM2 (להביא). מאידך גיסא, הייתה השומרית משופעת בהומופונים, שכפי הנראה נבדלו טונאלית זה מזה. כתוצאה משתי תופעות אלה נוצר מצב שבו אותה סדרה מסוימת של עיצורים ותנועות יכלה להכתב בכמה עשרות צורות סימנים שונים, שנקבעו על פי המשמעות הסמנטית של המילים ולא לפי הגייתן. במחקר השומרית נהוג לסמן את ההומופונים הללו בצורה DU1, DU2, DU3, DU4, DU5, בהתאם לשכיחותם בטקסטים השומריים.

כסילבוגרמות לציון הברות שימשו בעיקר אותם סימנים שיצגו לוגוגרמות בנות הברה אחת. וכך, במילים השומריות נכתב שורש המילה (היינו שם העצם או המילה עצמה; ראו להלן) על ידי לוגוגרמה, ואילו המורפמות הדקדוקיות הצמודות אליו – על ידי סימני הברות בלבד. צורנים המורכבים מעיצור ותנועה שימשו לייצוג המשמעות הפונטית של המילה עצמה. כך למשל, המילה GUB (רגל) שנוספה לה המורפמה BA נקראה GUBA (עומד), ואילו עם הסימן NA נקראה GINA (הולך). לקראת סוף המחצית הראשונה של האלף ה-3 לפנה"ס החל השימוש במגדירים – סימנים מיוחדים המשייכים את שמות העצם שלאחריהם לקטגוריות מסוימות (למשל, מגדירים מיוחדים לבני אדם, ציפורים, כלי עץ, כלי אבן).

דקדוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שומרית היא שפה אגלוטינטיבית. ככזו, שורשיה קבועים ואינם משתנים, אלא מתווספות אליהם תחיליות וסיומות דקדוקיות. יחידת היסוד התחבירית שלה היא מכלול של מילים ולא המילה היחידה; המיליות הדקדוקיות קיימות בנפרד ואינן נקשרות ללא היכר לשרשי המילים. סדר הוספת הצורניות הינו קבוע: שורש המילה (שם עצם)-תואר-שייכות-כינוי הגוף-ריבוי-יחסה. כך למשל במילה diĝir-gal-gal-ĝu-ne-ra ("אל-גדול-גדול-שלי-רבים-יחסת מושא עקיף" – לכל האלים הגדולים שלי).

רבים מן השורשים השומריים הם חד- או דו-הברתיים (למשל IGI – עין, E2 – מקדש). הכפלת השורשים משמשת לציון ריבוי של עצמים או פעולות. שמות עצם רבים מורכבים מצירופי מילים, כגון LU-GAL (איש-גדול) – מלך, DUB-SAR (לוח-כותב) – סופר. E-DUB-A(K) (בית-לוחות) – בית ספר. שמות-עצם מופשטים נוצרים בעזרת התחילית NAM. למשל, NAM-LUGAL - מלכות. שמות העצם לא נחלקו למינים דקדוקיים, אלא לשתי קטגוריות, שכללו בני-אדם ואלים מחד, ובעלי חיים ודוממים מאידך. שם העצם קודם תמיד לשם התואר (LUGAL-GAL – מלך גדול).

שמות התואר בשומרית מעטים, ובמקומם נעשה שימוש רב ביחסת הקניין. כמו כן מועט השימוש במשפטי זיקה. את מקומם תופס לעתים קרובות בינוני-פעול.

כלשון ארגטיבית, סדר המילים במשפט הפעלי השומרי הינו OSV (מושא-נושא-נשוא).

מערכת היחסות השומרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשאר השפות האגלוטינטיביות, אף בשומרית צוינו היחסות באמצעות מוספיות.

סיומות היחסות
המוספית שם היחסה משמעותה
Ø Absolutive יחסה אופינית לשפות ארגטיביות. משמשת לציון מושא במשפט סביל
e Ergative יחסה אופינית לשפות ארגטיביות. משמשת לציון נושא במשפט סביל
ak Genitive מסמלת שייכות או סומך
gin Equative משמשת לציון הקבלה לדוגמה: lugal "מלך", lugal-gin "כמלך, כמו המלך"
(e)š(e) Terminative משמשת לציון "עד" מקום או זמן מסוים.
da Comitative משמשת לציון חיבור. "עִם"
a Locative תיאור מקום, "ב"
ta Ablative תיאור מקום מוצא. עונה על השאלה "מהיכן?" "מאיזה מקום?"


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 53e Rencontre Assyriologique Internationale, Moscow, July 23, 2007
  2. ^ Jan Braun. Sumerian and Tibeto-Burman. Agada, 2004. ISBN 8387111325