חסידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחסידה
חסידה לבנה
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: חסידאים
משפחה: חסידתיים
סוג: חסידה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Ciconia

חסידה (שם מדעי: Ciconia), סוג עוף במשפחת החסידתיים. בסוג, המינים הבאים:

רגליה של החסידה גבוהות ואדומות. מקורה של החסידה ארוך, ישר וחד. גובהה כמטר. תוחלת החיים של החסידה בטבע היא 10 - 12 שנה וגילה של חסידה בשביה עשוי להגיע אף ל-30 שנה.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כרוב בני הסדרה, הניזונים בראש ובראשונה מדגים, ניזונה החסידה בעיקר מחרקים כגון: ארבה, חרגולים וצרצרים. היא ניזונה גם מבעלי חוליות: דגים (בעיקר חלשים ומתים), דו-חיים, נחשים (ואף צפעונים), אפרוחים וגוזלים שונים, מכרסמים קטנים כגון נברנים ועוד. החסידה משפדת את טרפה בדקירת מקור. בעלי חיים קטנים היא מניפה כלפי מעלה, ובולעת אותם; בעלי חיים הגדולים מכושר בליעתה, היא מרטשת קודם לכן במקורה. החסידות חורפות בארץ בעיקר בבריכות הדגים, לרוב בלהקות גדולות למדי, ומרבות לאכול דגים.

קינון ונדידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידה בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב

החסידה נודדת למרחקים גדולים. היא מקננת באירופה ובאסיה שבחצי הכדור הצפוני, וחורפת באפריקה שבחצי הכדור הדרומי. בסתיו ובאביב חולפים בשמי ארץ ישראל שני מיני חסידות, החסידה הלבנה (Ciconia ciconia) והחסידה השחורה (Ciconia nigra), ולעתים נדירות מקננת החסידה הלבנה בארץ.

החסידה בונה את קינה במקומות שטופי שמש, לרוב על עצים ולעתים על סלעים. בסביבה עירונית נבנה הקן לעתים על מגדלים, צריחים, ארובות, עמודי חשמל, וכיוצא באלה, מעשי ידי אדם. קוטר הקן עשוי להגיע ל-1.5 - 2 מטרים.

החסידה נוהגת, בדרך כלל, לשוב שנה אחר שנה לאותו קן, ועם שובה ממסע הנדידה היא משפצת אותו, כך שהקן הולך וגדל במשך השנים, ועשוי להגביה עד לכדי 2 - 2.5 מטרים. הרבייה מתבצעת לאחר מחוות ראווה מתמשכות וטקס חיזור מורכב. הנקבה מטילה 2 - 5 ביצים. הגוזלים פורחים מהקן כשהם בני כ-60 יום. ימים אחדים לאחר מכן הם נוטשים את האזור ונודדים. בני הזוג נקשרים זה בזה לכל חייהם.

החסידות מתלהקות ללהקות בנות מאות, ולעתים אלפי פרטים. הן עושות את מרבית מעופן בדאייה, כשמדי פעם, בהתאם לתנאי הדאייה, הן ממריאות מעלה, ללא ניע-כנף, בארובות של אוויר חם (תרמיקות), וממשיכות בגלישתן-דאייתן. לרוב הן דואות ברום של 600-300 מטרים, אך הן עשויות להינשא לרום של למעלה מ-1.5 ק"מ. בלהקת חסידות נודדת אין סדר וארגון, ולמעשה כל חסידה נודדת כביכול לעצמה, ללא תלות בחברותיה הנודדות עימה. על פי סימן זה קל להבדיל בין להקת חסידות ללהקת שקנאים, המאורגנים במבנים ברורים.

בנדידתן מאירופה לאפריקה, בחודשי הסתיו, עוברות החסידות מרחק של כ-12,000 ק"מ, כ-300 ק"מ ביום. בדרכן הן חולפות לאורך הבקע הסורי-אפריקני ומתנקזות בעיקר דרך עמק בית שאן. מספר החסידות שחולפות בישראל בדרכן דרומה נאמד במאות אלפי פרטים. בדרכן חזרה לאירופה, בתחילת האביב, חולפות חסידות רבות באזור מישור החוף. נדידתן אז איטית יותר, ובעונה זו ניתן לראות חסידות בכל רחבי הארץ, בכרי מרעה, בשדות חרושים, ליד שלוליות, בבריכות דגים ואף במדבר. הגידול במספר החסידות החורפות בישראל חל, כנראה, בגלל הגדלת שטחי השלחין ובריכות הדגים, וזוהי כנראה גם הסיבה לכך שישנן חסידות ששבו לקנן בארץ.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידה לבנה

ברוב אזורי אירופה נמצאת אוכלוסיית החסידות בירידה מתמדת, בעיקר במערבה ובמרכזה. סיבותיה של ירידה זו אינן ברורות די הצורך. חסידות רבות נפגעות מחוטי חשמל, מרכב ומכלי טיס. ייבוש ביצות וזיהום מקורות מים תורם גם הוא לירידה במספרן. באזורים שונים בעולם אף יורים בהן בנשק חם. ייתכן שגם חומרי ההדברה שמשתמשים בהם בחקלאות משפיעים עליהן.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך: החסידה מוזכרת בתנ"ך במספר הקשרים. ביהדות הבתר-מקראית (מפרשי התנ"ך ופוסקי ההלכה) התחבטו בשאלת זיהויה של ה"חסידה" המקראית. לזיהוי היו השלכות לגבי הכשרת או פסילת העוף לאכילה.

בקרב יהדות אתיופיה נשמר לחסידה מקום של כבוד כשליחה הדורשת בשלום ירושלים וא"י. מוטיב זה משתקף בשיר שהיו נוהגים הילדים לשיר למראה החסידות הנודדות: "שימאלה, שימאלה, אגראדצ'ין ארוסלם דהנא..." (חסידה חסידה, דרשי בשלום ירושלים...)

בפולקלור האירופי תופסת החסידה מקום נכבד. באמונה הנוצרית היא מסמלת צניעות ומתינות, וקשורה בבשורה: כשם שהבשורה למריה מסמלת את לידת ישו, כך מבשרת החסידה את בוא האביב. בתרבות העממית מקושרת החסידה להבאת תינוקות. המקור לאגדה הוא במיתוסים של צפון אירופה: החסידות שבות לאירופה בכל שנה בסביבות מרץ - אפריל, בערך 9 חודשים לאחר היום הארוך בשנה - ה-21 ביוני. בתרבויות האליליות של השבטים הגרמאנים היה היום הארוך נחגג בפסטיבלים והיה נהוג לערוך בו חתונות (מעין ל"ג בעומר פגאני). מי שהתחתן ביוני קיווה לילד בסביבות מרץ - אפריל, עם הגעת החסידות. מדוע דווקא החסידה מכל הציפורים הנודדות המגיעות לבלות את הקיץ באירופה? החסידה היא עוף גדול ובולט, וטבעי שעוף מונוגמי החוזר לקנן באותו מקום ועם אותו בן/בת זוג ודואג לאפרוחים תקופה ממושכת יקושר בפולקלור עם משפחתיות וילודה.

גם באירופה הנוצרית היו שראו את החסידה כצליינית החוזרת מירושלים.

ביוון העתיקה, הוציאו להורג את מי שפגע בחסידה, ובמצרים העתיקה העריצו את החסידה והיא הייתה הסמל לחיבור בין האב לבנו.

החסידה במקורות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החסידה הוזכרה שש פעמים בתנ"ך. היא נזכרה כשם עוף טמא (ויקרא יא יט; דברים יד יח), היא ניכרה באברותיה והייתה סמל לתעופה "אם אברה חסידה ונצה" (איוב לט יג), ומתוארת כבעלת מוטת כנפיים מרשימה שבעזרתה היא מסוגלת לדאות בעזרת זרמי האוויר: ספר זכריה, פרק ה', פסוק ט': "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה את-האיפה בין הארץ ובין השמים" וכן: ספר איוב, פרק ל"ט, פסוק י"ג: "כנף-רננים נעלסה, אם אברה- חסידה ונצה". החסידה היא עוף נודד, כפי שתיאר זאת הנביא ירמיה: ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק ז': ""גם חסידה בשמים ידעה מועדיה..".אך לעתים מקננת גם בארץ ספר תהילים, פרק ק"ד, פסוק י"ז: "אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה".

תרגומי התורה ליוונית וללטינית מביאים זיהויים רבים לעוף זה, מה שמעיד על היעדר מסורת זיהוי בידם. לעומתם, בתרגומים הארמיים מסורת הזיהוי עקבית. החסידה נקראת "חוריתא" או "דייתא חוורתא"- העוף הלבן. מסורת זו מצאה את ביטויה גם בתלמוד‏[1]. אפשר שהשם 'דיה' רומז על כך שמדובר בעוף דורס מובהק, ואפשר שמדובר בשם עממי שאינו מעיד על שיוך סיסטמתי למשפחת הדורסים, אלא בא לאפיין את תכונותיו. כלומר, עוף בעל מוטת כנפיים מרשימה, שדרכו לדאות, ולעתים צד את טרפו כדרכם של הדורסים. שתי מגמות פרשניות אלה היוו למעשה את היסוד לשני הזיהויים העיקריים שהיו מקובלים מאוחר יותר בימי הביניים.

הזיהויים העיקריים ל'חסידה' בימי הביניים היו של הרב סעדיה גאון ושל רש"י. הרס"ג זיהה את החסידה שבתורה עם ה"צקר", כינוי בערבית לכל עוף דורס שבאמצעותו ניתן לצוד, לרבות כל סוגי הדורסים. רש"י בפירושו לויקרא כתב שהחסידה "זו דיה לבנה- ציגוניה" (Ciconia).

במאה הארבע עשרה פקפק רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש) בדבר אמינות המסורת המתירה את אכילת החסידה. מדבריו משתמע כי באשכנז, באזורים מסוימים בספרד ובצרפת לא אכלו עוף זה‏[2]. אך בן תקופתו, רבנו ירוחם, צידד בכשרות החסידה על אף שהכיר, ואף הזכיר, את דברי הרא"ש. הוא ציין כי הוא עצמו בעל מסורת על כשרות ה- Ciconia‏[3]. נראה ששורשי מחלוקת זו נעוצים בפרשנות המקרא לעוף 'חסידה'. דעת המתירים את אכילת ה-Ciconia כנראה משקפת את המצדדים בזיהוי ה'חסידה' לפי שיטת רס"ג, שהיא אינה ה- Ciconia. אם אכן הייתה בידם של אנשים אלה מסורת שמותר לאכול עוף זה, לכאורה לא הייתה צריכה להיות שום מניעה לאכלה. מסורת כזו הייתה כנראה בידי חלק מספרד המוסלמית, למרות שאין ראיה חד משמעית לכך והיא בגדר השערה. אך פוסקי צרפת, אשכנז וחלק מאנשי ספרד ראו ב-Ciconia עוף טמא, בעקבות זיהוי של רש"י את ה'חסידה' עם עוף זה.

אפשר שניתן למצוא אישוש לסברה של הטוענים שעוף זה הוא טהור בשל סימני הטהרה שבו. בניתוח אנטומי שנערך בחסידה לבנה באוניברסיטת בר-אילן נמצא שאין לחסידה זפק מובהק, אך קורקבנה נקלף ביד. כמו כן, יש לה אצבע יתרה.

בסופו של דבר, הגישה הפרשנית וההלכתית שה'חסידה' היא ה-Ciconia ולפיכך הוא אסורה- התקבלה על רוב הפוסקים האשכנזים והספרדים כאחד. לא ידועה מסורת אכילה של Ciconia במהלך שבע מאות השנים האחרונות, מאז ימי רבנו ירוחם ועד ימינו‏[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבלי, חולין, סג ע"א: "אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה"
  2. ^ שו"ת הרא"ש, כלל כ, סימן כ
  3. ^ ספר תולדות אדם וחוה, נתיב טו, ה
  4. ^ להרחבה: זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 157-170