לאו סילארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאו סילארד
Leó Szilárd
1898 –‏ 1964
Leo Szilard.jpg
תרומות עיקריות
חזה את תופעת תגובת השרשרת הגרעינית, שעומדת בבסיסה של פצצת ביקוע גרעיני.

לֶאו סילארד (Leó Szilárd‏; 11 בפברואר 189830 במאי 1964) היה פיזיקאי יהודי אמריקאי-הונגרי, התמחה בתחום הפיזיקה התאורטית. ידוע בעיקר בשל פרויקט מנהטן והאירועים שקדמו לו, ובין השאר בכך שכתב את מכתב איינשטיין-סילארד. סילארד חזה את תופעת תגובת השרשרת הגרעינית, שנמצאת בבסיסה של פצצת ביקוע גרעיני.

ב-1931, קרא סילארד ספר מדע בידיוני בנושא פצצת האטום, שגרם לו להתמקד בחקר נושא בניית נשק גרעיני. הוא היה למדען הראשון שהפנה את רעיון תגובת השרשרת לכיוון החימוש והחליט לבדוק את האפשרות שתגובת שרשרת תגרום לפיצוץ רב עוצמה. הוא האמין שקהילת המדענים תהיה הקהילה החשובה ביותר בסופו של דבר, והם אלו שינהלו את העולם, חלום שהתנפץ ככל שהתקרבה מלחמת העולם השנייה לסיומה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות והבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאו סילארד בגיל 18

סילארד נולד למשפחה יהודית בבודפשט, מן הערים המרכזיות באימפריה האוסטרו-הונגרית. ספיץ, אביו, גרמני יהודי, עסק בתחום ההנדסה האזרחית, ובעקבות כך פנה גם לאו, בנו, ללימודים בתחום ההנדסה באוניברסיטה הטכנית בבודפשט. שנה לאחר מכן, ב-1917, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, גויס סילארד לצבא ההונגרי. הוא חזר ללימודיו בשנת 1919, אך לאחר זמן קצר החליט לעזוב את הונגריה עקב משטרו האנטישמי של מיקלוש הורטי, שעם עלייתו לשלטון בהונגריה החליט על הגבלה במספר היהודים שהורשו ללמוד בחינוך גבוה (שיטה הידועה בשם נומרוס קלאוזוס). הוא עבר לברלין, שם למד הנדסה באוניברסיטה הטכנית, אך במהרה שינה מגמה, ועבר למחלקה הפיזיקלית באוניברסיטה, שם למד תחת פיזיקאים זוכי פרס נובל: אלברט איינשטיין, מקס פלאנק ומקס פון לאואה. במהלך לימודיו התוודע לאיינשטיין, היכרות שמאוחר יותר תוביל לקשר חשוב ביותר בדרך לבניית הפצצה האטומית.

המאמרים שפרסם סילארד בתחום התרמודינמיקה זיכו אותו להכרה רבה בקרב הקהילה המדעית וכן לשבחים מצד איינשטיין. בשנת 1923 השלים סילארד את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת הומבולדט של ברלין ונבחר לסייע לעבודתו של פון לאווה בתחום הפיזיקה התאורטית באוניברסיטת ברלין. בשנת 1927 סיים סילארד את תואר ה"האביליטציה" (ההכשרה האקדמית הגבוהה ביותר) והתמנה למדריך שהוביל פרויקטים באוניברסיטת ברלין. בזמן שהותו בברלין, עבד סילארד על מגוון המצאות טכניות וכן על מספר פטנטים, ביניהם סוג של מאיץ חלקיקים לינארי (בשנת 1928), והמצאת "המקרר של איינשטיין" (פרויקט עליו עבדו איינשטיין וסילארד יחדיו) - פטנט שנרשם בארצות הברית בשנת 1930.

תחילת שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב מעמדה המעורער של רפובליקת ויימאר, צפה סילארד את עליית המפלגה הנאצית לשלטון. בשנת 1933 עבר ללונדון, שם החל לעבוד על תאוריות מגוונות בנושא אנרגיה אטומית ודרכים להפקתה. על אף שתגובת השרשרת טרם התגלתה, פנה סילארד לכיוון זה והחל לחקור את תגובת השרשרת הגרעינית. בשנת 1934 הגיש בקשה לרשום פטנט על עבודתו בתחום, בקשה שהתקבלה לבסוף לאחר שנתיים. סילארד צפה שהנאצים ינסו לכבוש את כל אירופה וכי מלחמה עולמית מתקרבת, וחשב כי המדינה שתחזיק בנשק העוצמתי ביותר, תנצח. הוא דרש מעמיתיו באירופה לא לפרסם מאמרים ועבודות בנושא תגובת השרשרת מחשש שהיטלר ישכיל להשתמש בה לבניית נשק גרעיני.

סילארד ניסה לפתח תגובת שרשרת עם יסודות כגון בריליום ואינדיום, אך נכשל. לאחר עבודתם של הפיזיקאית היהודיה-אוסטרית ליזה מייטנר והכימאי הגרמני אוטו האן, היה ברור לכולם כי בצורתו הטבעית, האורניום הוא בעיקרו של דבר תערובת של שני איזוטופים - חלק אחד של U235 הנדיר לכל 139 חלקים של U238, וביקועו יוצר יסוד אחר - באריום. מכיוון שהיה ברור לפיזיקאים שכלי נשק המסוגל לרתום את העוצמה הכבירה הזאת יהיה בעל כוח הרס צבאי בעל עוצמה כבירה, החלו מרבית המדינות המתועשות הגדולות לתמוך במחקר שיוביל לפצצת ביקוע גרעיני.

המעבר לארצות הברית והמכתבים לרוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938, סילארד, כמו מרבית עמיתיו מאירופה, היגר לארצות הברית לאחר שהתקבל לעבודה בתחום מחקרו באוניברסיטת קולומביה שבמנהטן.

לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בשנת 1938 על ידי הצבא הנאצי, ראה פרמי את הנולד והחל לחשוש מפיתוח נשק גרעיני על ידי גרמניה. סילארד, ועמיתיו היהודים-הונגרים יוג'ין ויגנר ואדוארד טלר, החליטו לפנות לאלברט איינשטיין כדי לקבל גיבוי בפנייתם לממשל האמריקאי לגבי הצורך הדחוף לפיתוח פצצה גרעינית. הם ידעו שבכדי לקבל איזושהי הכרות ומענה על ידי הממשל, הם צריכים לפנות דרך אדם בעל שם והכרה נרחבת, ולכן פנו לאיינשטיין. הארבעה נפגשו בביתו של איינשטיין, וסילארד האיר את עיניו של איינשטיין לגבי מצבורי האורניום העצומים הנמצאים בשטחה של גרמניה, במיוחד אחרי כיבוש צ'כוסלובקיה (חשש שגם אומת חודשים מספר לאחר מכן, עם החלטתו של היטלר לאסור מכירת אורניום פרט לצרכים ממשלתיים). כמו כן, תהו המדענים לגבי רעיונותיו וכוונותיו של ורנר הייזנברג בנושא פצצת האטום הגרמנית.

סכימה של הכור של פרמי-סילארד.

איינשטיין, שעד אותה תקופה היה ידוע כפציפיסט והתנגד לשימוש בנשק ומלחמה בכל דרך אפשרית ואף פרסם לא מעט מאמרים כנגד חובת השירות הצבאי כשחי באירופה, התרשם מהמידע, ושוכנע שהסכנה שגרמניה הנאצית תפתח נשק גרעיני היא אמיתית ומוחשית. הוא הסכים לחתום על המכתב שנוסח על ידי סילארד, בו פנה בצורה ישירה לנשיא ארצות הברית, רוזוולט, והזהיר אותו מפני הכוונות הגרמניות לפיתוח נשק גרעיני והצורך לפיתוח נשק גרעיני לפני גרמניה. המכתב, שידוע בכינויו מכתב איינשטיין-סילארד, הועבר באוגוסט 1939 לאלכסנדר זקס, כלכלן ניו יורקי, שהיה מעורב בפוליטיקה, וזה מסר אותו לרוזוולט. המכתב שכב במשך כחודשיים על שולחנו של רוזוולט, וכשנקרא, ולאחר התייעצות עם בכירים בממשל הוחלט לתת מימון לצורך בניית נשק גרעיני. חברי ועידת האורניום, בראשות שלושת ההונגרים החלה לפעול בעיניין. סילארד שהחל לעבוד באותה עת באוניברסיטת קולומביה עם אנריקו פרמי, שהיה גם פיזיקאי תאורטי וגם נסיין, על תגובת שרשרת מבוקרת (תהליך המתרחש כיום בכורים גרעיניים), והגיע בשיתוף עמו לפריצת דרך בנושא תגובת השרשרת באורניום. הם חיפשו מוליך שישלוט בפעילות המבוקרת של תגובת השרשרת, וניסו שימוש בגרפיט.

כל אותו זמן התגלעו בעיות בזרימת כספי המימון לפרויקט. אנשי צבא הפכו יותר ויותר סקפטיים לגבי עבודתם, והם ואנשי הממשל חששו מהמניע של עבודתם הסודית. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, נתפסו השניים כחצי אויבים שכן באו לארצות הברית ממדינות פאשיסטיות אשר כעת מנסות לכבוש את אירופה.

סילארד החליט שאסור להיות סודיים יותר מול הממשל, ובגלל הצורך הדחוף במימון, פנה פעם נוספת לאיינשטיין, ובאביב 1940, נוסח מכתב נוסף לרוזוולט, בו היה סילארד קצת יותר תוקפני וקיצוני בדעותיו. הוא איים שאם לא יקבל מימון יחשוף את רעיון תגובת השרשרת וכן התריע פעם נוספת בפני נשק גרעיני בשימוש גרמניה הנאצית. בינתיים, בגרמניה, אכן היו עסוקים בפיתוח הפצצה, שם לא נוסה השימוש בגרפיט, אלא במים כבדים, בעיקר בזכות מפעל המים הכבדים היחידי באירופה, שהיה ממוקם בנורבגיה שנכבשה על ידי הגרמנים.

למכתב השני התייחס הממשל האמריקאי ברצינות רבה יותר: הוחלט לתת תקציב לפיתוח הפצצה וכן על הקמת פרויקט מיוחד לנושא, "פרויקט מנהטן".

פרויקט מנהטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת שיקגו. סילארד שלישי מימין

סילארד החל לעבוד באוניברסיטת שיקגו, וביחד עם פרמי הצליחו ליצור את תגובת השרשרת הגרעינית המבוקרת הראשונה באמצעות אורניום וגרפיט, בשנת 1942.

ככל שהתקדמה המלחמה, הפרויקט איבד מאופיו המדעי ונשלט יותר ויותר בידי הצבא. כשנראה היה שגרמניה כבר לא תנצח במלחמה, נכנס סילארד לעימותים רבים עם אנשי צבא שהיו קשורים בפרויקט, כנגד הפיכתו לנשק גרעיני בו ייעשה שימוש במלחמה. הוא הביע כעס רב כנגד הממשל עקב הפיכת הפרויקט לצבאי וניסה לעצור את השימוש בפצצת האטום, כאשר ניסח מכתב נוסף עם איינשטיין הפונה לרוזוולט, בו מבקשים השניים למנוע את השימוש בנשק גרעיני, מפאת ההרס והחורבן כמו גם מספר קורבנות האדם שעלולים למצוא את מותם בשימוש בפצצה גרעינית. המכתב כבר לא מצא את רוזוולט, שנפטר בטרם נגמרה המלחמה, וטרומן שהתלהב מהניסוי שנערך ביולי 1945, החליט להשתמש בפצצה כנגד יפן. בסופו של דבר הוטלו על יפן שתי פצצות (ילד קטן על הירושימה ואיש שמן על נגסאקי), שגרמו הרג של יותר מ-200,000 בני אדם, ופציעתם של מאות אלפים נוספים.

לפני שפרצה המלחמה, קיווה סילארד שמדיניות ארצות הברית בדבר אי הפצצת אזרחים תישאר בעינה, ולא יעשה שימוש בפצצת האטום כנגד אוכלוסייה אזרחית. הוא האמין שפצצת האטום תשמש רק כנשק מאיים, שייגרום לגרמניה ויפן או אחת מהן להיכנע, ולא יהיה צורך להשתמש בה. לפני המלחמה ראה בממשל האמריקאי כשלטון ההומני היחידי בעולם, אך השקפה זו השתנתה במלחמה. סילארד הכין עצומה שנחתמה בידי כ-155 מדענים שעבדו בפרויקט מנהטן ושותפיו למעבדה בשיקגו, הפונה לטרומן ומבקשת שידגים ליפנים את עצמתה של הפצצה בשטח לא מאוכלס לפני שישתמש בה על מטרות מאוכלסות. עצומה זו לא הגיע לידיו של טרומן ופורסמה רק בשנת 1961, 16 שנים לאחר שהושלכה הפצצה.

השנים שאחרי מלחמת העולם וסוף חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה, הבין סילארד את כיוון השימוש באנרגיה האטומית, וכן צפה את מרוץ החימוש בין ארצות הברית לגוש המזרחי (ברית המועצות ביצעה ניסוי גרעיני מוצלח ראשון בשנת 1949). הוא עזב את תחום הפיזיקה, ובשנת 1947 החליט להתמקד בביולוגיה מולקולרית. גם סילארד וגם איינשטיין הביעו חרטה על תרומתם לפיתוח הפצצה, וציינו שאם היו יודעים כי גרמניה לא תספיק לפתח את הפצצה עד סיום המלחמה, לא היו משגרים את המכתבים לרוזוולט.

בשנת 1951 נישא סילארד לגרטרוד, ולאחר מכן החל לעבוד במכון הביולוגי בסן דייגו. בשנת 1960, אובחן בגופו סרטן בשלפוחית השתן. הוא עבר מספר טיפולים קרינתיים בניו יורק שהשתמשו בשיטה שהוא עצמו פיתח, והאטו את התפתחות המחלה. לאו סילארד נפטר בקליפורניה ב-30 במאי 1964, בהיותו בן 66.

שנים לאחר מותו, ניתן שמו לאחד מן המכתשים בצד החשוך של הירח. שמו נכנס גם להיכל התהילה של הממציאים הגדולים.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילארד נחשב בידי עמיתיו כאדם אקסצנטרי, בעל חשיבה מהירה ויכולת ניבוי של אירועים פוליטיים בעולם. אומרים שצפה את מלחמת העולם הראשונה כשהיה עוד ילד, את העובדה שגרמניה הנאצית תשלוט באירופה וכן פרטים רבים מתוך אירועי מלחמת העולם השנייה. סיפרו עליו שאהב לחשוב על המצאותיו בזמן אמבטיות ארוכות במלונות בהם אהב לשהות (הכרותו עם אנריקו פרמי החלה מפגישה באחד ממלונות אלו).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]