מגילת ון אמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת מסע ון אמון

מגילת ון אמון היא סיפורו של מסע ימי של כוהן אמון ממצרים לעיר גבל אשר שכנה בלבנון. מטרת המסע הייתה רכישת קורות עצי ארז לצורך בניית סירה לאל אמון. אחת לשנה, בעת גאות היאור יצא אמון למסע שיט מלווה בכוהנים על גבי הנהר לצורך התאחדות עם בת זוגו מות.

מסע ון אמון מתוארך לסוף השושלת ה-20 תקופת שלטונו של רעמסס האחד עשר, ותחילת השושלת ה-21 למלכי מצרים העתיקה, תחילת תקופת הביניים השלישית, שנת 1075 לפנה"ס לערך.‏‏[1] מתוך המגילה ניתן ללמוד על הרקע ההיסטורי ועל מצבה של מצרים ביחס למדינות אחרות באזור באותה תקופה, על יחסי הכוחות בתוך מצרים עצמה. היחס לו זוכה ון-אמון מצד שליטי הערים השונות בהן הוא עובר, מלמד על ירידת כוחה של מצרים בתקופה זו. כן ניתן ללמוד על ערי נמל, מנהגי שיט, אוניות, משפט ימי שהיה מקובל בתקופה ועוד.

סיפור המסע נכתב על פפירוס בכתב היראטי בשפה המצרית. הפפירוס שהתגלה בשנת 1890 באל-חיבה שבמצרים התיכונה, הוא העתק לא שלם של סיפור המסע. ב-1891 נרכש הפפירוס שנקרא "פפירוס מוסקבה 120", על ידי האגיפטולוג הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב. הפפירוס הוא חלק מאוסף מוזיאון פושקין לאמנות יפה במוסקבה.

סיפור המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום שחור לבן של חלק מהעמוד הראשון של פפירוס מוסקבה 120

מסעו של ון אמון מתחיל בעיר נֹא אָמוֹן, בירת מצרים העליונה (נא אמון היא תבאילוקסור של ימינו). משם הוא נשלח על ידי חרי-חר (אנ') הכוהן הגדול לאל אמון מצויד במכתב שליחות לנסובאנבדד מושל צען, בירת הממלכה התחתונה. המטרה היא לקבל מימון ואונייה כדי לנסוע לעיר הממלכה גבל אשר בלבנון, ולרכוש קורות עצי ארז לצורך בניית האונייה לאל אמון.

נסובאנבדד לא ממהר למלא את הבקשה, וכאשר הוא עושה זאת הוא שולח את ון אמון באונייה פרטית ללא מלווים לבצע את השליחות. האונייה עוצרת בעיר דור (היא תל דור) השוכנת לחופי כנען (על פי המגילה תושבי העיר היו ת'כר – אחד מגויי הים), שם גונב אחד מאנשי האונייה את כספו של ון אמון. ון אמון בתורו דורש פיצוי משליט דור, השליט אינו מסכים וטוען שהאחריות אינה חלה עליו. לאחר שלא קיבל את כספו עוזב ון אמון את דור ונוסע לגבל. בהמשך הדרך, בחוף צור, הוא פוגש אונייה מדור, גונב את כספם של אנשי האונייה, ומחזיק את הכסף כערובה עד שכספו יוחזר לו.

בגבל הוא שוכן על שפת הים ומנסה להתקבל אצל השליט אשר מסרב לקבלו וכל יום שולח אליו שליח ואומר לו שיצא מגבל. ון אמון כנראה לאחר ששיחד את אחד מנערי הנביאים של מלך גבל להתנבא עליו, מצליח להתקבל אצל שליט גבל. שליט גבל מבקש את מכתב השליחות. ון אמון אשר השאיר את המכתב אצל מושל צען לא יכול לספקו. שליט גבל מלא בפקפוקים ביחס לזהות ון אמון, מתקשה להאמין ששליח רשמי של מצרים יגיע כך ללא אונייה משלו, ללא מלווים וללא מכתב שליחות. ון אמון מעלה את בקשתו לקבל עצי ארז כפי שסיפקו אבותיו של שליט גבל בעבר. שליט גבל בודק בארכיון ומוצא את המחיר ששולם בעבר. הוא דורש תשלום בהתאם כדי לספק את הקורות, וטוען שאינו עבד לשליט מצרים. במשא ומתן בין ון אמון ושליט גבל מנסה ון אמון לתת בתמורה את פסל האל אמון אשר הביא איתו ושלדבריו ייתן חיים ושלום.

בסופו של דבר נשלח שליח המצויד בשבע קורות עץ לנסובאנבדד להביא את התשלום לעצי הארז. לאחר שהשליח מגיע עם התמורה נכרתים העצים. ון אמון מתכוון לעזוב את גבל עם הקורות ואז מגלה 11 אוניות של אנשי דור אשר בכוונתם לאסרו בגלל שלקח את כספם בצור. שליט גבל לא מסכים לכך. לדבריו אסור לו לאסור את שליח אמון בארצו. הוא משלח את ון אמון ומשאיר לאנשי דור לרדוף אחריו בים. הרוח מביאה את ון אמון לאלשיה (המזוהה עם קפריסין). אנשי העיר רוצים להרגו, אך הוא מצליח לפרוץ דרך לנשיאת העיר ומבקש את עזרתה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר גולנישצ'ב רוכש המגילה

מסע ון אמון מתרחש בסוף השושלת ה-20 למלכי מצרים. זו התקופה הנקראת בכרונולוגיה המצרית "הממלכה החדשה", המתוארכת לשנים 1550 לפנה"ס - 1070 לפנה"ס. לאחר סיומה מתחילה תקופת הביניים השלישית הנמשכת כ-350 שנים. בתקופה זו היו חילופי שושלות, שלטון של מלכים במקביל וירידה בכוחה של מצרים במרחב. במקביל בארץ כנען התקופה היא תקופת ברזל I המתוארכת לשנים 1200 לפנה"ס - 1000 לפנה"ס. זו התקופה המקבילה לספר יהושע ושופטים אשר במקרא, כלומר כניסת שבטי ישראל לארץ כנען ממזרח ופלישת גויי הים ממערב. במגילת ון אמון ניתן למצוא אלמנטים אשר אפשר להבין מתוכם את הרקע ההיסטורי של התקופה.

המגילה מהווה תעודה היסטורית רבת משמעות אשר מספקת עדות ומידע לגבי תקופתה. יש מעט מקורות כתובים לגבי ארץ כנען בתקופה זו. המקור הכמעט יחיד הוא התנ"ך, אשר נחתם בתקופה מאוחרת יותר ולכן הוא אינה עדות לתקופתו, המגילה היא עדות שנכתבה בתקופתה. המגילה מספקת מידע לגבי יחסי הכוחות במצרים באותה תקופה וכן בין מצרים וערי נמל אחרות, דרכי סחר, משפט ימי ועוד ומכאן חשיבותה.

ערי נמל במגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגילה מציינת מספר ערי נמל: דור, צור, גבל, צידון, עיר נמל באי אלשיה ללא ציון שמה. להלן התייחסות לשלוש הערים: דור צור וגבל.

דור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דור מהווה את התחנה הראשונה של ון- אמון לאחר עזיבתו את מצרים. על פי המגילה בעיר ישבו הת'כר. התקופה אליה מתוארכת המגילה מקבילה לתקופה הנקראת ברזל I בכרונולוגיה של כנען 1000-1200 לפנה"ס. היא התקופה בה נכנסו שבטי ישראל לארץ כנען והשתלטו על חלקים ממנה והתיישבו בה. התקופה המקבילה לספר התנ"ך יהושע ושופטים.

העיר דור מופיעה במקורות המקראיים כדור או דאר. דור מוזכרת לראשונה בתנ"ך בספר יהושע פסוק ב' היא אחת הערים אשר הצטרפו לקואליציה של יבין מלך חצור במלחמתו כנגד שבטי ישראל במי מרום. על פי המקרא שבטי ישראל ניצחו אבל העיר לא נשרפה. בספר יהושע פרק יב' מופיעה רשימת הערים אשר נכבשו. פסוק כ"ג מציין "מלך דור לנפת דור" הציון מלך לנפה הוא חריג לגבי עיר זו ברשימה. ומכאן ניתן להבין שמלך דור שלט על אזור רחב יותר מאשר רק העיר עצמה. עובדה אשר יכולה להצביע על עצמה גדולה יותר. לעומת זאת בספר שופטים פרק א' פסוק כ"ז מצוינת דור ובנותיה כאחת הערים אשר שבט מנשה לא הוריש. ומכאן ניתן להבין שאמנם מלך דור נוצח במסגרת הקרב במי מרום אבל העיר דור לא נכבשה. תיאור זה תואם את המצוין במגילת ון-אמון אשר על פיו העם אשר ישב בדור לא היה ישראלי.

הת'כר אינם מוזכרים במקרא. הם אחד משבטי גויי הים אשר שבט הפלשתים נמנה עליהם. מקור חשוב לעדות על השבט הם התבליטים והכתובות על קירות מקדש המתים במדינת האבו[2] התבליט הוא של רעמסס השלישי אשר שלט בין השנים 1182-1198 לפנה"ס. התבליט מפרט את ניצחונו הגדול של המלך על גויי הים ומזכיר במפורש את הת'כר. כן מציינת הכתובת שלאחר ניצחונו יישב רעמסס השלישי את השבטים במצודות כשהם נשבעים בשמו. התבליט מתאר קרב ימי גדול בין הכוחות המצריים וגויי הים, קרב ימי יעשה רק על ידי עם אשר יש לו יכולת ימית, עובדה התואמת את הנאמר במגילת ון-אמון.

צור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין התייחסות רבה לעיר במגילה, בחוף צור פגש ון-אמון אונייה של דור ולקח את כספה. בדיקה בתנ"ך מעלה שהעיר צור נזכרת לראשונה בספר מלכים א פרק ה' פסוק ט"ו. כאשר חירם מלך צור שולח משלחת לשלמה בעת עלותו לשלטון לאחר דוד. זוהי תקופה המתוארכת לאמצע המאה העשירית לפנה"ס. על פי המקורות המקראיים צור הייתה עיר נמל אשר ניהלה סחר עם ערי נמל רבות. הנביא יחזקאל בפרק כ"ז פסוק ג' מציין:" וְאָמַרְתָּ לְצוֹר, הישבתי (הַיֹּשֶׁבֶת) עַל-מְבוֹאֹת יָם, רֹכֶלֶת הָעַמִּים, אֶל-אִיִּים רַבִּים;".

גבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי המקדש בגבל

גבל היא העיר אשר הייתה מטרת נסיעתו של ון-אמון. על פי המגילה היא הייתה עיר הנמל אשר ממנה המצרים נהגו לקנות את עצי הארזים לבניית האניות שלהם. כאשר מלך גבל מסכים לכרות את העצים הוא שולח לשם כך שלוש מאות איש ושלוש מאות שוורים וכן פקידים לחטוב את העצים. מדובר בכמות גדולה של עצים. כמות זאת מצביעה על עצמתה של גבל בתקופה זו. עד להפלגה העצים אוחסנו על שפת הים. המגילה לא מציינת כמה עצים נכרתו אבל הכריתה ארכה כל החורף ואפשר להניח שמדובר בכמות לא קטנה. היכולת לאחסן כמות כזו בשפת הים מצביעה גם על עצמה וכוח. יש לשמור על העצים שלא ייגנבו ולא יינזקו.

בדיקה במקרא מגלה שהעיר כמעט ולא הוזכרה בו. העיר שכנה צפונית לצור וצידון וקשריה עם ישראל היו מועטים. העיר מוזכרת ביחזקאל, כז, ט' במסגרת הקינה על צור. הפסוק מציין: "זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ, מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ; כָּל-אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ, לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ." על פי הפסוק בגבל תיקנו את האניות של צור. מראה על יכולת ימית גדולה, לא רק שיט באניות אלא גם יכולת בניה.

מושגים במגילה הקשורים לים ולשיט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגילה היא ספור של מסע ימי אשר מטרתו היא הבאת עצים לבניית אונייה. בדיקה של הטקסט נותנת לנו מידע רב לגבי הנושא בתקופה.

  1. חומר גלם לבניית סירות ואוניות: קורות ארזים אשר הובאו מגבל.
  2. ים חארו הגדול: שמו של הים התיכון בפי המצרים. במקרא שמו היה הים הגדול (לדוגמה במדבר,לד, ו' המציין את גבולות ההבטחה לשבטי ישראל: "וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם").
  3. רב החובלים: המושג מוזכר מספר פעמים, כאשר ון-אמון רצה לשוט בספינה. פונים לרב החובלים. מלך גבל שולח הודעה לרב החובלים ואומר לו לשהות בנמל ועוד. הטקסט מצביע על כוחו של רב החובלים בספינה.
  4. נמל: אנית ון- אמון עוגנת בנמל דור, מגיעה לנמל גבל. ון-אמון שוכן בשטח הנמל עד שמלך גבל מסכים לקבלו. ומכאן שהנמל שימש בנוסף למעגן אוניות גם כמקום שהיה.
  5. מסחר ימי: בא לידי ביטוי בציון שש האוניות הטעונות כל טוב מצרים אשר הובאו בעבר לתשלום עבור הקורות, וכן בתשלום אשר שולח נסובאנדד למלך גבל בתמורה לעצים: התמורה כוללת: זהב, שש המלך, מגילות כתיבה, עורות פרים, חבלים, עדשים, דגים. ניתן ללמוד מהם המוצרים אשר היו מקובלים כתשלום בסחר הימי בתקופת המגילה.
  6. שפת הים: המושג מופיע מספר פעמים לציון חוף הים. למשל: קורות הארזים מאוחסנים על שפת הים עד למשלוח שלהם למצרים.
  7. מושגים הקשורים בחלקי אונייה המופיעים בטקסט: מפרשים, חבלים לחיזוק מפרשי האונייה, תורן מפרש באונייה שמוקם במטרה שלא יכבדו קצות האונייה ולא יישברו.
  8. כוחו של אמון ביצירת סערה. על פי הטקסט לאל אמון יש כוח ושליטה בים.
  9. משלוח קורות עצים בים: על פי הטקסט הקורות הוכנו מראש על פי המטרה שלשמן נועדו. מלך גבל שולח שבע קורות לנסובאנדד עם שליח כדי שיביא את הכסף לכריתת יתר הקורות. המשלוח כלל קורה לצלע, קורה לחרטום, קורה לירכתיים ועוד ארבע קורות. הטקסט משתמש במושג העמסה. לא ברור האם הקורות הועמסו על האונייה או נקשרו אליה. יש להניח שנקשרו לאונייה כדי לא להכביד עליה. על פי ספר מלכים, ה, כג, חירם מלך צור שולח קורות ארזים וברושים לשלמה לבניית המקדש. הקורות נקשרות כדוברות ונשלחות בים לנמל היעד. ניתן להניח שזו גם הייתה צורת משלוח הקורות למצרים.
  10. רוח הנושאת את האונייה: על פי המגילה לון-אמון בבורחו מהאוניות של דור הרוח נשאה אותו והשליכה אותו לחוף אלשיה. ניתן ללמוד מכאן על רוח מזרחית, ועל התלות בגורמי שמיים בהגעה ליעד.

היבטים משפטיים הקשורים לנמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני אירועים שופכים אור על המנהג/חוק שהיה מקובל בתקופת המגילה לגבי ההגנה אשר הנמל אמור לספק לעוגן בה:

  1. הטיפול בגניבה בנמל דור,
  2. התייחסות מלך גבל לדרישת הימאים הת'כריים להסגרת ון אמון.

הטיפול בגניבה בנמל דור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כספו של ון-אמון נגנב בנמל. הוא דורש החזר הגניבה ממלך דור. מכאן ניתן להבין שחלק מזכויות העגינה הניתנות בנמל לאונייה היא זכות ההגנה כולל הרכוש הנמצא על האונייה. הזכות כוללת גם שיפוי במקרה של גניבה. לון-אמון אין כל ספק שזו זכותו ולכן כאשר לא מקבל שיפוי הוא מרשה לעצמו לקחת את הכסף מאונייה אחרת השייכת לדור. מכאן ניתן אולי להבין שהייתה ערבות הדדית בין אוניות השייכות לאותה עיר.

מלך דור לא רואה חובה לעצמו להחזיר את הכסף, לטענתו הגנב בא מהאונייה ולכן זו אחריותו. ומכאן ניתן להבין שרמת האחריות בנמל היא רק לגבי התנהגות הנובעת מאנשי המקום.

התייחסות מלך גבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האניות הת'כריות דורשות ממלך גבל להסגיר לידיהם את ון-אמון. מלך גבל אינו מסכים. לטענתו אינו יכול לעשות זאת בתוך ארצו. יש לו אחריות בנמלו. גם בתגובת מלך גבל ניתן לראות את אלמנט ההגנה אשר הנמל אמור לספק לעוגן בו. אלמנט נוסף הבא לידי ביטוי בסיפור היא הריבונות של מלך גבל על הנמל. למרות שהת'כריים באו בכוח ניכר הם אינם מעזים להיכנס לנמל ולאסור את ון-אמון ללא קבלת רשות ממלך גבל. התנהגותם מראה שהם מכירים בריבונות של מלך גבל על הנמל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל ייבין, מסע ון-אמון, אמנות בע"מ, תל אביב, 1935
  • משה אילת, קשרי כלכלה בין ארצות המקרא בימי בית ראשון, מוסד ביאליק, ירושלים, 1976
  • דבי הרשמן, ואן אמון הנוסע הראשון, מגזין "מסע אחר", חוברת 44, 1994
  • סיפורים, מזמורים, משלים מספרות מצרים העתיקה, תרגם מן המקור המצרי והוסיף מבואות והסברים יהושע מ' גרינץ. ירושלים, מוסד ביאליק, 1975. (תרגום הסיפור לעברית בעמודים 23 - 33)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ משה אילת, קשרי כלכלה בין ארצות המקרא בימי בית ראשון, מוסד ביאליק, ירושלים, 1976 עמ' 136
  2. ^ בנימין מזר, 1990: 19-22)